הרבה שמות היו לאלונה פרנקל בילדותה, ובהרבה מחבואים היא הסתתרה: בעגלה מלאה קש, בבונקר שנחפר מאחורי הארון במטבח, בדיר חזירים, בארגז ששימש כמיטה ודמה לארון מתים, במרבץ סמרטוטים, בארון שאחת מדלתותיו הוסוותה כמערכת של מגירות. הם לא היו תמימים במיוחד, משחקי המחבואים הללו, ולעיתים אף היו מסוכנים מאוד — בעיקר כשהגסטפו ארב מעבר לדלת.
עם הזמן היא שכחה ללכת, שכחה לדבר, שכחה אפילו לבכות, אך לא הפסיקה לחלום ולהשתעשע, לצייר ולחפש חברים למשחק. הבכי פרץ אחר-כך, מייד אחרי המלחמה, ומאז לא חדל, גם כשעיניה יבשו. הוא רק חלחל למפלסים עמוקים יותר, שקע אל מאגרים של דמעות תהום.
בספר 'ילדה', ספרה הראשון למבוגרים, פורשת אלונה פרנקל את זיכרונות ילדותה הקשים והסבוכים בחושניות מפליאה, ומתוך נאמנות עמוקה לנקודת המבט המיוחדת של גיבורת הספר — הילדה הרכה שנאלצה להסתתר פעמים כה רבות עד שהייתה לרואה ובלתי נראית, ומסתתרת עד היום בתוך האישה שצמחה ממנה. עכשיו, אחרי עשרות שנים, היא מציצה סוף-סוף ממחבואה ומתגלה לעינינו: ילדה מלאת חיים בעולם מר ונורא.
הספר ראה אור לראשונה בהוצאת מפה בשנת 2004, ובשנת 2005 זכה בפרס ספיר לספרות. כעת הוא רואה אור בהוצאה מחודשת בהוצאת חרגול/עם עובד.
קטגוריות: סיפורת עברית
42.00 ₪
מקט: 4-497-1169
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הן תמיד היו איתי. הכינים, הכינים שלי.
שני מיני כינים הכרתי, כינים של ראש וכינים של בגדים. על קיומו של סוג נוסף, כיני הערווה, נודע לי לימים מהאנציקלופדיה למדעים סקסואליים בארבעה כרכים ששׂרדה מספרייתו של הרופא הגינקולוג היהודי. את הרופא עצמו, אמו, אשתו, שתי בנותיו ובנו התינוק רצחו הגרמנים. זה היה עוד בתחילת המלחמה.
כשהַנְיָה סֶרֶמֶט לקחה אותי מהכפר שהסתתרתי בו כילדה נוצרייה, וזרקה אותי למחבוא שאמא שלי ואבא שלי הסתתרו בו, התברר לי לראשונה ההבדל בין כינים של ראש לכינים של בגדים – הבדל חשוב ומשמעותי.
כשהייתי בכפר הכינים לא הטרידו אותי כלל. הן שרצו להן עלי, ואני, כמובן, התגרדתי ללא הרף. האמנתי שככה זה בעולם.
לא פעם כינה לא זהירה היתה נתקעת מתחת לציפורן שלי. לא פעם היתה נושרת כשהרכנתי את ראשי. מה גורלה של כינה הרפתקנית שמאבדת לפתע את הראש של הילדה היהודייה הקטנה שלה? לא הייתי מוטרדת, הכל היה טבעי. השינה על הקש בארון המתים שהפך לספסל ביום ולמיטה בלילה. הסוס, הפרה, האווזים המטומטמים הצובטים בקרסוליים. הגזר, התירס, החיטה והפרחים. העכברים, הכינים, החרקים. מרק תפוחי האדמה הרותח ששרף את כפות ידי, ונקרש לקיא אפרפר כאשר הצטנן. הזקן, הסבא, שירק את ריאותיו עד שמת, לא לפני שעקר לי שן בצבת נגרים חלודה והציל אותי מכאבים קשים.
זאת אמא שלי שהוטרדה מאוד מאוד.
כשהַנְיָה סֶרֶמֶט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי, היה לילה.
לחדר שאמא שלי ואבא שלי התחבאו בו היו שתי כניסות, אחת מהן מחדר המדרגות. מעולם לא השתמשו בדלת הזאת, ואיש לא שיער שניתן לפתוח אותה, גם לא דיירי הבניין. החדר, שהיה לפני המלחמה קבינט של רופא גינקולוג יהודי, הוסווה כנגרייה של האדון יוּזֶף יוּזָק, הנגר והאלכוהוליסט. הכניסה השנייה היתה מהדירה של משפחת יוּזָק.
כאשר הגטו עמד לפני חיסולו הסופי, ניאותה משפחת יוּזק להסתיר שם את אמא שלי ואת אבא שלי, אך היה להם תנאי: שיבואו בלי הילדה. בלעדי.
הניה סרמט הקישה קלות, נקישה מוסכמת, על הדלת בחדר המדרגות. חשתי את חרדתה והבנתי שלפחד יש ריח. אסור היה שמישהו יראה את הדלת הזאת נפתחת. זה היה מביא מייד את הגסטפו, וזה היה הסוף של כולנו, גם של משפחת יוּזק.
אמא שלי, שארבה כנראה כבר שעות מצידה השני של הדלת, פתחה אותה להרף־עין. הניה סרמט הדפה אותי בחוזקה אל מעבר למפתן. אחרַי השליכה צרור ניירות וצרור סמרטוטונים שהיו הבגדים שלי. השמלה הירקרקת עם פרחי הסאטֶן, זו שאמא שלי תפרה ושלחה אל הכפר, ובה הצטלמתי עם הניה סרמט בצלמנייה על מנת שתוכל לשלוח את התצלום לאמא שלי ולאבא שלי, הוכחה שעודני בחיים – וזאת בנוסף לציורים שלי ששלחה מעת לעת – לא היתה צרורה באותו צרור סמרטוטונים. הניה סרמט מן הסתם מכרה אותה.
הניה סרמט מיהרה ונמלטה לאחר שסוף סוף נפטרה ממני. ודאי נשמה לרווחה, מתוך ביטחון שלא יעבור זמן רב וכולנו נמות. ריח זיעת הפחד שלה השתהה.
הניה סרמט רצתה להיפטר ממני כבר זמן רב, ובכל זאת לא השליכה אותי סתם כך ברחוב, כמו את דניאל, הילד המתוק שהפקירה בשערי הגטו אחרי שהוריו נרצחו באקציה ולא היה מי שישלם עבור החזקתו בכפר. כשהניה סרמט נפטרה ממני, הגטו היה כבר מחוסל, ובכל זאת היא לא השליכה אותי ברחוב. אולי האמינה לשקריה של אמא שלי על קשריה עם המחתרת – המחתרת הפולנית, A.K., “צבא הארץ”, שחבריה לא היו ידועים כאוהבי יהודים – ועל הבטחתם לחסל אותה מייד עם היוודע דבר מותי, וזאת על אף שהייתי ילדה יהודייה.
הפגישה תואמה בהתכתבות. המכתבים הגיעו על שם משפחת יוּזָק ונכתבו בשפת קוֹד מוסכמת.
הדלת נסגרה מאחורי. המפתח חרק בחור המנעול. הבריח הוגף.
עמדתי שם. האמנתי שככה זה בעולם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילדה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות