"אם האהבה הייתה זמן יובל שנים היו חולפים ביעף ואילו רק יכולתי להסביר לך עד כמה ענקית ועמוקה אהבתי אליך […]
פרק שלישי – אהובת חייו
שייקה שמח מאוד להישאר בקיבוץ לצד יעל, חברת ילדותו שאותה אהב והיא אהבה אותו. שייקה הגיע להיפרד מאחותו ומילדיה. הוא התחבר במיוחד לבנה הבכור יהודה, כיוון שגדלו כאחים והיו תמיד משחקים יחד.
לאחר עזיבת משפחתו את הקיבוץ שייקה אוּמץ והיה כבן בית במשפחתה של יעל. את החגים והשבתות בילה בביתה והמשפחה עטפה אותו באהבה וביחס אכפתי. ליעל לא היו אחים ואחיות והיא הייתה בת יחידה להוריה, ולכן הם ראו בשייקה כבן. הם מאוד אהבו אותו ויעל הרגישה אליו רגשות עזים.
בחופשת הקיץ עבד שייקה במחלבת קיבוץ, עבד בחריצות ובזריזות תוך שהוא עוזר לחלבנים להחליף את דליי החלב שהתמלאו בחלב לבן בדליים ריקים, לאחר שהוא וחברו היו מובילים את הדליים לתוך הדוד הגדול שהותקן בקצה המחלבה כדי להעבירו פסטור. חברי הקיבוץ אהבו את שייקה בגלל חריצותו ושנינותו. נעים הליכות היה. היה מתאר את עבודת המחלבה כשליחות כדי להזין את הילדים בחלב החשוב לגדילתם. לאחר החליבה היה מצטרף להאכלת הפרות ומפזר את מזון הפרות שהיה מורכב משעורה, חיטה ומגרגירי תירס. מדי פעם הצטרף לניקוי מגורי הפרות, הרפתות. שייקה אהב את ריח הרפתות וידע לתאר את ההרגשה שלו בזמן שעבד במחלבות כ”הרגשת מלאות של בריאת הטבע”. אחותו שלא הבינה את הלך מחשבתו הייתה מעירה: “איך זה שאתה הנסיך לבית משפחת דיאן הפכת לאוהב עבודות החקלאות?”
הברק בעיני אחיה שתיאר את עבודות המחלבה גרם לה להתרגש ולחוש שאחיה שותף לבניית הארץ והמדינה בהתהוותה.
יעל הצטרפה לעבודות המחלבה כדי לבלות זמן עם שייקה. הם עבדו זה לצד זו בחריצות בשעות ערביים בתום שעות העבודה במחלבה, ואז היו פותחים בריצה לכיוון נחל יגור שזרם בפתחו של הקיבוץ, רחוק כשני קילומטרים ממחלבת הקיבוץ. כאשר היו מגיעים, מתנשפים מריצת הדרך, היו מתיישבים לנוח על אבן גדולה בגדות הנחל והיו מביטים בשלווה אל הנוף של הר הכרמל בצידו המזרחי. הנחל זרם למרגלות ההר. לאחר המנוחה היו טובלים ומתרעננים במימי הנחל מחום הקיץ.
החיים בטבע וחיי הקיבוץ שבו גדל שייקה הקסימו אותו ונטעו בו את ההחלטה שלעולם הוא לא יעזוב את חיי הקיבוץ, וכמובן אהובת נעוריו נמצאת בקיבוץ ולעולם לא יעזוב אותה. שייקה חי בקיבוץ כשנתיים ובשנת 1954 מלאו לו 13 שנים. שנתיים חלפו מאז עלה לארץ עם אחותו אך הוריו טרם עלו לארץ. השלטונות בלוב הקשו על ויטוריו למכור את נכסיו הרבים והם דרשו ממנו שחלק מכסף יופקד בקופת העיר בנגאזי.
בינתיים שתי אחיותיו של שלום הגדולות ממנו, פלורה ורוזה, הגיעו בעלייה לארץ בשנת 1956. הן הגיעו לנמל חיפה וביקשו מנציג הסוכנות להגיע לקיבוץ יגור כדי לראות את אחיהם שכל כך התגעגעו אליו. כאשר הגיעו לקיבוץ חיפשו את שלום. מדריך העולים בקיבוץ הוביל אותם לחדר האוכל. בתחילה הם נתקפו בהלם, חדר האוכל המה אדם. נשים, גברים וילדים הסבו בשולחנות ארוכים וכולם אוכלים ומדברים. הן חיפשו יחד עם המדריך את שלום, ולפתע בפינה ישב לו שלום לצד יעל, תלתלי זהב גולשים על גבה. בתחילה הן לא זיהו אותו מאחר שישב בגבו אליהן, כתפיו הרחבות, חולצת החאקי שלבש, ושערו השחור והמתולתל שצמח על עורפו גרמו להן לא להכיר אותו. כאשר התקרבו לשולחנו ראו שפניו הפכו מפני ילד לפני נער בוגר וחיוכו חשף שורת שיניים צחורות. הן זיהו אותו, נעמדו מולו מחייכות ודמעות של אושר זלגו מעיניהן. שלום הביט בהם לרגע ולא זיהה אותם. מדריך העולים אמר: “שייקה, אלו אחיות שלך, פלורה ורוזה, אתה לא מזהה?” שייקה היה בהלם לרגע ואז קם מהספסל וחיבק אותן בהתרגשות. למשך דקות בכו דמעות של אושר לאיחוד המשפחה, ואז פנה ליעל ואמר: “תכירי, אלו אחיות שלי, הן הגיעו לארץ!” יעל חייכה, קמה ממקומה, לחצה את ידיהן חיבקה אותן ונישקה כל אחת על לחיה; בירכה אותן “ברוכות הבאות”. האחיות פנו לשלום ושאלו אותו בפליאה: “מי זאת?” הוא העלה את חיוכו הממיס לבבות על פניו כאשר קצה תלתל בלוריתו צנח על עינו וענה: “זוהי חברתי, יעל…. בעתיד היא תהיה אשתי”. הדרמה שהתחוללה בחדר האוכל גרמה לשקט מצד חברי הקיבוץ הסועדים, ואז כולם קמו ומחאו כפיים, ניגשו לאחיות ולחצו את ידיהן. לאחר מכן לקח שלום את אחיותיו לחדרו והחל לספר להם את כל מה שאירע מהיום שהגיעו לארץ עם טינה ומשפחתה. הוא החליט להישאר בקיבוץ על אף שאחותם עברה לעיר, ההתרגשות הייתה גדולה. בערב לקח שלום את אחיותיו לטייל באזור הקיבוץ, הן הוקסמו מהנוף והטבע שהקיבוץ שכן בתוכו. לאחר מכן הלכו לנחל יגור שזרם בשטף על אף עונת הקיץ החמה.
שייקה ועוד כמה נערים בקיבוץ הגיעו לגיל מצוות, ובקיבוץ הוחלט לחגוג לנערים כמיטב המסורת בקרב כל חברי הקיבוץ את חגיגת בר המצווה בחדר האוכל. ביום שבת בערב הוכנו מאכלים חגיגיים, הנערים הבוגרים קישטו את חדר האוכל בשרשראות שהוכנו מראש, כל חברי הקיבוץ הוזמנו.
שייקה שהיה חבר קיבוץ ללא משפחתו בקיבוץ, הזמין את אחותו טינה ומשפחתה למסיבה. טינה החליטה לחגוג לשלום בר מצווה כמיטב המסורת המזרחית, הכינה ממיטב המטעמים והמתוקים ונסעו ביום שישי כל המשפחה באוטובוס הממוגן לקיבוץ יגור. כיוון שהימים ימי התקפות השכנים הערבים על האוטובוסים שנסעו בדרכי העפר, מאבטח שהיה עם רובה ישב בקדמת האוטובוס. הנסיעה בדרכי העפר הייתה קשה ומטלטלת במיוחד לילדיה הקטנים. ההתרגשות פעמה בליבו של יהודה, אחיינו של שייקה, לקראת המפגש עם דודו שהוא כל כך אוהב.
כשהגיעו לקיבוץ ירדו מהאוטובוס ושייקה ואחיותיו, רוזה ופלורה, חיכו בתחנה לקבל את פני משפחתם. למרבה ההפתעה טינה התרגשה כל כך לפגוש את אחיותיה שזה עתה עלו ארצה. כאשר נפגשו האחיות ההתרגשות הייתה גדולה והן בכו מהתרגשות לראות את האחיינים הקטנים של אחותן הבכורה, ובכלל את טינה בעצמה לאחר שכארבע שנים לא התראו.
המשפחה נכנסה לחדרו של שייקה בקיבוץ והאחיות החלו להחליף מידע. “מה שלום אימא? ואבא ויטוריו, מה שלומו? ושאר האחיות, דינה ורינה?” דרש שלום לשלומם מאחר שהם שנשארו עדיין בלוב עם ההורים. פלורה ורוזה סיפרו לאחותם טינה שאבא מחכה למכור אט-אט את עסקיו לתושבים המקומיים, בינתיים מכר כ-5 מחנויות הממכר לתבלינים, ונשארו עוד כ-5 חנויות למכירה. כאשר יסיים את המכירה ייקח את הכסף משם ייסעו לאיטליה כדי להפקיד את הכספים בבנק ומשם יעלו לישראל. ההתרגשות לראות את האחיינים הייתה בשיאה, פלורה שיחקה עם האחיינית שלה, לאה, וכך טינה התפנתה לסיים את מלאכת הבישולים לקראת הערב, למסיבת בר המצווה של אחיה שלום.
האווירה היה טובה וחגיגית, הייתה שמחה גדולה באוויר. במצב של שמחות בני האדם מרגישים הכי מחוברים וביחד. לפתע נכנסה יעל יפת העיניים לבית של טינה שהכירה אותה עוד מהימים שחיו בקיבוץ, נשקה ללחיה ושמחה לראות שהם עדיין בקשר ושאחיה נמצא בסביבה חיובית.
לעת ערב התכנסו חברי הקיבוץ כדי לחגוג לבני הקיבוץ את מסיבת בר המצווה ובהם שלום. השולחנות היו עמוסי מאכלים ולדברי מתיקה שהיו חביבים על המון הילדים הקטנים שהתרוצצו. הם היו חסרי סבלנות למראה המתוקים וביקשו לטעום מהם, אבל האימהות דחקו בילדיהם לחכות עד לסיום הטקס.
מזכיר הקיבוץ שראה את חוסר הסבלנות בקרב ילדי הקיבוץ, עלה כדי לברך את ארבעת הנערים שהגיעו למצוות. הוא נשא נאום שבו הביע את התרגשותו מכך שהקיבוץ יתחיל מעתה במסורת לחנוך ולחגוג את בר המצוות מדי שנה לילדי הקיבוץ, וכמיטב המסורת פתח את החגיגה לאחר מכן. בזה אחר זה עלו הנערים ונשאו נאום על דרך בגרותם בקיבוץ וכמה שהקיבוץ תרם להם להתחשל, השמחה הייתה בשיאה.
שלום עמד מהצד ולפתע צדו עיניו את פניה של יעל, אהובת נעוריו, ליבו החל לפעום בפראות כשהוא מרגיש כיצד הערגה והכמיהה נמשכו כשלושה גלגולים. הוא נזכר כיצד היה חולם על העלמה היפהפייה כאשר עסק בעבודות החקלאות וכמה רצה לסיים במהירות את העבודות כדי להיפגש שוב עם יעל. הוא דימה אותה מלאת תשוקה ויופייה הלוהט הזכיר לו בת מלך הלבושה בשמלת משי זהובה, רקומה אדום. פרפרים מקושטים בחרוזים ופרחים שוטטו בזמן שהתנועעה לקראתו ולראשה כתר המלכות.
המוזיקה החלה פתע להתנגן כשברקע ניגן האקורדיון וכאילו העירה את שלום מחלומו והחזירה אותו למציאות של המסיבה. החלה שירת הקהל בשירי ארץ ישראל אשר היו נהוגים באותה תקופה.
יעל הבחינה בשלום שמבטו נח עליה, לחייה הפכו סמוקות ובערו כאש, והחזירה לו חיוך אוהב. שניהם חייכו והחלו בשירה שהפיגה את אווירת הביישנות והצניעות והוסיפה שמחה.
השעה הייתה מאוחרת. חלק מהילדים התרוצצו מסביב בחיפוש אחר דברי מתיקה, וחלקם כבר נמו בזרועות אמם. הקהל החל להתפזר. שלום רץ לכיוון יעל והציע לה לצאת אל הגן שנראה יפהפה לאור הירח. באוויר נישאו ריחות פריחת עץ השזיף, החרציות והוורדים. הפרחים עוררו השראה וגרמו לשלום וליעל שכרון חושים מהריח הנישא באוויר לאור הירח בשמי הלילה. שלום עמד בסמוך מאוד ליעל עד כדי כך שהרגיש את הלמות ליבה שועטות בפראות. לפתע הידק ידיו סביב מותניה והצמידן אל גופו, מבוכתה גרמה לו להפנות את פניו לפניה ולומר: “זה לילה יפהפה”, והוסיף: “אבל את יפהפייה הרבה יותר”. יעל ענתה מתוך נחשול גואה של בושה: “אולי אתה רואה רק מה שאתה רוצה לראות”. הוא קירב את פניו אל פניה, הבל פיו הדיף ניחוח מרגליות, התשוקה שחשו שניהם עיבתה את האוויר ביניהם, ואז נשק שלום על שפתיה של יעל. הלמות ליבו הוחשו ובמשך שניות שפתיו היו צמודות לשפתיה. יעל לא הראתה התנגדות לנשיקה, כולה ערגה, ידיו החסונות של שלום עטפו את גופה הצנום כאילו הפכו לגוף אחד ולנשמה אחת.
למשמע קולות צעדים המתקרבים, ניתק שלום משפתיה של יעל ושמט את ידיו מעל גופה. אזעקת שווא של קולות הצעדים, הם הפכו למתרחקים ורק קולות הצרצרים נשמעו. יעל ושלום התיישבו על אבן גדולה, שלום החל ללטף את זרועה של יעל וכאשר הגיע לאצבעות ידה שילב את אצבעות ידו באצבעותיה ואמר: “אני אוהב אותך”. לחייה של יעל בערו בחושך אך לא היה ניתן לראות את הסומק המתפשט. לפתע נשמע זמזום הדבורה, ויעל ענתה לו: “אני אוהבת אותך”, ואז הוא קירב את שפתיו אל אוזניה ולחש לה דברי אהבה בקולו הרוטט. מילותיו גרמו ליעל מבוכה קלה, אך עוצמות רגשותיה מחקו את המבוכה והיא נענתה לשפתיו שהיו קרובות לשפתיה. במוחם סערו הרגשות בעוצמה עד כי לא יכלו לחשוב בצלילות רבה והם נסחפו הרחק עם רגשותיהם שהציפו את גופם.
לאחר כשעה שהיו ישובים נעמדה יעל כדי לחזור לביתה ואמרה בקול רך: “השעה מאוחרת ובטח הוריי דואגים לנו”, שלום נעמד ולחש באוזנה: “אשמור את הלילה הזה לעד ואזכור אותו לעד”. השניים חתמו את המשפט בנשיקה נוספת, אושרם החשאי גרם להם לבלבול עד כי שכחו לרגע את הדרך חזרה לבתי המגורים בקיבוץ. זהו ליל האהבה והגורל של יעל ושלום.
הפנס שהאיר מרחוק הזכיר לשלום את הרפתות. הוא אחז בידה של יעל והחל לרוץ בשביל המוביל אל מגורי הקיבוץ. הם רצו כל הדרך והלמות ליבם נשמעו כשעטות סוסים, כאילו אחז בם דיבוק האושר. בהגיעם למגורים נעצר שלום ושוב נשק ליעל על שפתיה ונפרד ממנה בברכת לילה טוב. הוא חיכה כדקה כדי לראות שיעל נכנסת לביתה, ומשם פנה לעבר מגוריו. בחדר דלק האור. ידע כי אחיותיו מחכות לו בדאגה. אחותו שאלה בדאגה “היכן היית?” הוא חמק מתשובה ואמר: “הכול בסדר”, ונכנס לישון, נשכב במיטתו כאשר כל תא בגופו חש הערב אושר עילאי.
למחרת אחותו הבכורה החלה לארוז כדי לחזור לביתה בדרום. שלום קם כדי ללוות את אחותו ומשפחתה. מחוץ לקיבוץ נעצר האוטובוס בתחנה. בני המשפחה עלו תוך כדי דמעות שנקוו מזווית עיניהם. שלום בכה. היה לו קשה להיפרד מאחותו ומאחייניו. הריחוק מאימו ומאביו שטרם עלו לארץ גרם לו למפח נפש. אחיותיו חיבקו אותו והבטיחו לו שבקרוב ההורים יגיעו ארצה. רגשותיו שלו היו חצויים. מצד אחד חש בדידות מאחר שמשפחתו לא איתו, ומצד שני אהבתו הבלתי מעורערת ליעל, שגרמה לו להשתלט על רגשותיו.
לאחר שהאוטובוס החל להתרחק במעלה שביל הכורכר, החלו בדרכם חזרה למגורי הקיבוץ. אחיותיו הביאו לשלום את חבילות המתנות שקיבל לבר המצווה מהוריו. הוא פתחם בהתלהבות ובגעגוע עמוק להוריו הנמצאים מעבר לים. בחבילה ראשונה התגלתה טלית בעלת ציציות כחולות וברקמת זהב המשוכים בעדינות ורכות על בד הטלית. הוא מישש את הבד, קירב הטלית לאפו ושאף מלוא הריח לריאותיו במשך דקות ספורות.
לאחר מכן פתח את החבילה הקטנה השנייה וראה קופסה בצבע שחור. הסיר את מכסה הקופסה ולעיניו התגלו תפילין בצבע שחור. ריח העור החדש זינק לאוויר, הם היו עשויים מאיכות משובחת. שלום שאף את ריח העור כאשר קירב אותם לאפו. הגעגוע הלך וגבר, דמעות נקוו בעיניו וגלשו על לחיו. אחיותיו התרגשו והחלו לבכות יחד איתו תוך כדי שהן מבטיחות לו שההורים יגיעו בקרוב וכל המשפחה תתאחד. “בעזרת השם”, אמרה אחותו פלורה. בהמשך פתח את המתנות ששלחה לו אמו. שלחה לו חולצות מכופתרות, מכנסיים וגרביים. שלום מדד את החולצות, הן היו קטנות במידה אחת. הוא גדל ומבנה גופו נעשה כמתבגר שרירי, ידיו וכתפיו שיוו לו מראה חסון, ויחד עם גובהו הנישא לרום דימו לו מראה של אל.
לכן החליט לתת את הבגדים שאמו שלחה לו לאח של יעל שהיה צנום וקטן ממדים, כאשר הלכו שלום ואחיותיו לחדר האוכל נפגש עם יעל, ולפתע אורו עיניו למראה אהובתו. בקושי יכול היה להסתיר את רגשותיו כלפיה. ליבו פעם בפראות עד כדי שאחיותיו הרגישו בכך והחלו לחייך ולצחקק אחת לשנייה כאילו ממתיקות סוד ביניהם.
כאשר התקרבו השניים וחשו קרבה פיזית לחייהם העלו סומק, הדבר ניכר לכל אדם ששהה בקרבם. כדי להימנע מרגע המבוכה ניסו השאר להתעלם ולהסיט את מבטם. יעל בירכה את שלום “בוקר טוב” והוא השיב לה “בוקר טוב, מה שלומך?” הסומק המשיך להציף את לחייה. יופייה של יעל הרקיע תחת מעטה הסומק. לאחר שנטלו את ארוחת הבוקר הסבו יחד לשולחן, ההתרגשות גרמה להם להמעיט באכילה. לפתע שלפה יעל פתק, הניחה אותו על השולחן החליקה אותו לכיוון שלום. מבלי שהסובבים הרגישו שלום חטף את הפתק והכניס בלאט את הפתח לכיס מכנסיו.
בתום ארוחת הבוקר החלו ללכת לכיוון האוטובוס שהגיע לאסוף את תלמידי הקיבוץ לבית הספר. שלום דילג ראשון לתוך האוטובוס כאשר יעל אחריו, שניהם התיישבו זה לצד זה, ואז שלף שלום את הפתק שהיה בכיס מכנסיו והחל לקרוא את השיר שכתבה לו יעל:
הכול מתחיל באהבה וממשיך לחלום.
זה לעולם לא מגיע אל סופו.
אהבתנו היא אהבה אלוהית וטהורה, ולא תאוות בשרים.
למדתי לאהוב פרחים ופרפרים בזכותך, הכנסת אותי לעולם הטבע.
האם יודעים אנשים שלאחר המוות לא ייתנו הפרחים את ריחם,
והפרפרים לא יתעופפו למעני?
כשאנשים חיים הם אוהבים.
אחרי מותם הם ממשיכים לאהוב.
אם האהבה גוועת אין זו אהבת אמת.
יעל, אהובתך.
מילות השיר גרמו לשלום להרגיש את הלמות ליבו ולהתרגשות שגרמה לחיוכו השובה כל לב להתפשט על פניו יפות המראה. הוא נשק קלות על לחיה של יעל שישבה לצידו. לחייה של יעל בערו מאהבתה לשלום וסומק שוב כיסה את פניה. זמזום הדבורה נשמע ברקע כאילו היה שירה ושמחה. למראה האהבה הפורחת בין יעל לשלום, ברבות הימים זמזום הדבורה הפך לסימן ההיכר לאהבתם תחת עץ התאנה בעמק זבולון.
הם הביטו האחד בשני כשחיוך מרוח על פניהם, האושר הציף אותם והם נשבעו שלעולם יהיו יחדיו. הם החליטו להנציח את אהבתם בברית, שלום הציע להיפגש תחת עץ התאנה ליד מחלבות הפרות ולחרוט את שמותיהם בתוך לב גדול. קבעו שבתום הלימודים, בשעה ארבע, ייפגשו שם.
אחר הצהריים נפגשו יעל ושלום כפי שקבעו. שלום הביא איתו את האולר שאימו שלחה לו ליום הולדתו, מעוטר בקישוטים בגוון כסף. הוא החל לחרוט על גזע עץ התאנה ולצייר לב גדול כשמצידו האחד רשם את שמה של יעל והמצד השני את שמו, כשחץ מוביל בין שניהם ובתוך הלב חרט את המילה “לנצח”. הם החליטו שמעתה ועד שיתחתנו זה יהיה מקום מפגשם. כל אימת שרצו להיפגש היו נפגשים תחת עץ התאנה, היו יושבים ומדברים, לעיתים ראשה של יעל נח על כתפו, ותלתליה הזהובים גלשו במורד גופו, ולעיתים היה כורך זרועו סביב כתפיה הדקות. שעות היו ישובים, לא הרגישו כיצד השעות חולפות ביעף.
לאחר הלימודים חזרו יעל ושלום לקיבוץ. שלום הלך לחדרו, זרק את התיק ויצא בריצה לכיוון רפתות הקיבוץ לעבודת הרפת שהיה נוהג להגיע אליה מדי יום לאחר הלימודים.
כאשר נכנס לרפת הוא חש עצב ותוגה בקרב צוות הרפתנים, “מה קרה?” שאל את חיים הרפתן. חיים ענה: “הפרה ברטה נמצאה מתה הבוקר ברפת, אנו בודקים אם מחלת הפה והטלפיים פשטה ברפת”. ארשת פניו של שלום הרצינה, דאגה החלה לכרסם בו, האם ענף הרפת הולך להיכחד? חשב בליבו. באותו היום התבקש לחזור לחדרו עד שיתקבלו תוצאות הבדיקות ברפת.
שלום חזר לחדרו בהרגשה עצובה. הוא התקשה להתרכז בשיעורים וכל הזמן חשב על הפרה “ברטה” שאהב לרחוץ ולטפח, ולנקות את תא הרפת שלה, והאוכל שהיה דואג להאכילה… דמעות נקרו בעיניו. אחיותיו שהגיעו לחדר היו המומות למראה אחיהם העצוב. הן החלו לנחמו ולחבקו, כל כך אהבו אותו. הייתה לו נשמה כגודל התבל, נהגו לומר, יעל שמעה גם היא על מותה של “ברטה” הפרה האהובה על שלום וקפצה לחדרו כדי לנחמו. דמעות זלגו על לחייו הנוקשות כאשר ראה את יעל, אהובת ליבו. רעד עבר בגופה של יעל למראה הדמעות שזלגו מעיניו. היא הושיטה את ידיה וחיבקה את כתפיו בחום במשך כמה דקות עד שנרגע. השמש החלה לרדת והשקיעה הופיעה בין שדות הירק של הקיבוץ. יעל הציעה לשלום לצאת לכיוון עץ התאנה, לשבת ולצפות בשקיעה המדהימה.
הם יצאו מחדרו של שלום לכיוון עץ התאנה. השמש החלה לשקוע והשמיים הפכו גונם לאדום-צהוב. מראה מרהיב ניבט באופק שובה לב. שלום ויעל ישבו זה לצד זו, אוחזים ידיים כאשר מחשבות לוקחות אותם אל האופק, והשמש ההולכת ומתרחקת אט-אט, שוקעת לים.
לפתע שלום שבר את השתיקה ששררה במשך כמחצית השעה ואמר: “אני חייב להגיד לך משהו”, תוך כדי שתווי פניו מתרככים וכממתיק סוד, “זה סיפור שקשור למשפחה שלנו. את יודעת שפעם היה לי אח גדול ממני. אבי היה סוחר בתבלינים, והוא ואימי נאלצו לנסוע לקנות תבלינים. המסע ארך כחודש, ואחי הגדול היה צריך לשמור על המשפחה יחד עם אחותי הגדולה”.
תוך ששלום ממשיך בסיפור לפתע דמעות זלגו מעיניו. “יום אחד הגיעו שודדים לביתנו בלוב וניסו לשדוד אותנו, אחי הגדול הגן עלינו מפניהם אך הוא נפצע ולאחר יומיים נפטר מזיהום. הדבר גרם לי עצב רב ולכן אני מאוד רגיש לאיבוד אנשים שאני נקשר אליהם”. לאחר אתנחתא ארוכה המשיך בדבריו: “כשהוריי חזרו מהמסע ושמעו על אובדן אחי. אימי קרעה את חולצתה וישבה על הרצפה כאות אבל. גם אבי קרע חולצתו וישב על הרצפה. כאשר אחי היה על ערש דווי הוא כל הזמן חזר וביקש את אימי. “זה קשה כאשר אתה רוצה למלא לאדם הגוסס את מבוקשו ואינך יכול, הדבר לא ניתן”. שוב דמעות נקוו בעיניו, כל העת ישבה יעל וליטפה את גבו ביד אחת, וביד השנייה ליטפה את ראשו שהיה מונח על כתפה. דבריו גרמו לה לכאב אבל היא ניסתה לא לבכות כדי לעודד את נפשו של אהובה. פניו של שלום היו קרובות לפניה ולפתע החל נושק על שפתיה. נשמתה כמו נעתקה מגופה והיא נסחפה למגע שפתיו שכל כך השתוקקה להן, ברקע נשמע זמזום הדבורה מעל ראשם, הם היו צמודים כך במשך דקות. אהבת הבוסר מיאנה לעזוב ונדמה שהזמן הפך לנצח.
החושך החל לרדת. הם קמו והחלו לפסוע לעבר מגוריהם. שלום ליווה את יעל למגוריה. הוא רכן ונשק קלות על שפתיה הרכות. היה לו קשה להיפרד ממנה. כך עמדו מספר דקות, חבוקים, כאשר הרוח הסתווית מלטפת אותם. חום האהבה העפיל על קור הרוח וזרם בין שניהם. לבסוף ניתק ממנה ויעל פנתה להיכנס לביתה, אך שלום אחז בזרועה, כמו מבקש להתנחם עוד קצת בזרועות אהובתו יעל. לבסוף נפרדו ופנו איש-איש לעבר מגוריו.
הסתיו החל לתת אותותיו ואיתם הגשמים והרוחות החזקות, קיבוץ יגור הנמצא בצפון הארץ סבל מהצפות רבות מהגשמים.
בשנים לאחר קום המדינה סבל היישוב היהודי מהתקפות, התנכלות וגנבות מהאויב הערבי. קיבוץ יגור היה בין הישובים שסבלו מכך והשמירה הוגברה בקיבוץ. חברים התנדבו לשמור לפי סידור שהנהיג מזכיר הקיבוץ. הבחורות הצעירות שמלאו להם 16 שנים התגייסו לשורות ההגנה על הקיבוץ. בימים ההם נקראו אחיותיו של שלום, פלורה ורוזה, להתגייס לצבא ולעזור בלחימה, לנגף את האויב מלכבוש את הדרכים לירושלים. בחורף 1954 התגייסו פלורה ורוזה לצבא ואבטחו את הדרכים לירושלים. הן נפרדו מאחיהם שלום שהיה צעיר ושוב נאלץ להיפרד מאחיותיו. רוח המוטיבציה להגן על המולדת פיעמה בתוכן והן גויסו כלוחמות. לאחר כחצי שנה בשירות הצבאי הכירה רוזה חייל יהודי ממוצא פולני שמשפחתו גרה בישוב רמלה. הם התאהבו במבט ראשון. לאחר כחודשיים נישאו בחתונה שארגנו להם חיילים מהמחנה הצבאי על ידי רב צבאי שקידש אותם, ועברו לגור בלוד שהייתה אז יישוב בהתהוות עם מתיישבים יהודים.
לעומתה פלורה אחותה נשארה מגויסת בצבא, עסקה בהגנת היישובים בדרך לירושלים ומדי שבת קפצה לאחותה לשבת. באחד הימים כאשר חזרה לבסיס שבו שירתה, הגיע חייל ליחידה שלה, יפה תואר וגבוה, שמו רפאל, ובן רגע אהבתם ניצתה ממבט ראשון. פלורה הייתה יפת מראה, גון פניה הבהיר, עיניה הגדולות בצבע שחור ושפתיה הבשרניות שיוו לה מראה קסום שלא ניתן היה להתעלם ממנו ומנוכחותה, הייתה תמירה, שערה השחור הגלי גלש על גבה ותמיד היה אסוף בצמה. לאחר כחמישה חודשים נישאה פלורה לרפאל בחתונה כאשר הרב המקדש היה אבי החתן, שהיה רב הקהילה בעיר אשקלון. העיר אט-אט החלה לקרום עור וגידים ולהיבנות. מעצם המעבר של פלורה לאשקלון היא התקרבה לאחותה הבכורה טינה.
האחיות נשארו בקשר אדוק עם שלום שנשאר בקיבוץ יגור עם אהובתו יעל, ומדי שבת נסעו לבקרו. השנה היא 1956 ולשלום מלאו 13 שנים. הוא עמד לפני סיום כיתה ח’ והיה עליו להחליט אם ילמד את מקצוע הנגרות בבית הספר המקצועי או יעדיף להמשיך לעסוק בחקלאות. אבל התלבטותו הייתה קצרה כיוון שבליבו גמלה ההחלטה להמשיך לעסוק בחקלאות. אהבת הטבע גרמה לו לשיכרון חושים. הוא אהב מאוד את חיי הקיבוץ ואת המרחבים הירוקים, ולא אחת היה יוצא לריצה בהם באוויר הנקי; אהב לעסוק בספורט. שיא תקופת האושר בחייו ואהובתו יעל גרמו לו לשלווה פנימית, תחושה של שלמות בחייו. אהבת האדם הייתה כנר לרגליו ורוב חברי הקיבוץ אהבוהו.
יום אחד נכנס שלום לחדר האוכל שהיה הומה מאדם. הייתה זו שעה עמוסה, רוב חברי הקיבוץ ישבו לסעוד את ארוחת הצהריים ולפתע נעמד מזכיר הקיבוץ וקרא: “שייקה, בוא לכאן”. שלום לא הבין למי הוא קורא ולא נענה לקריאתו של מזכיר הקיבוץ. שוב חזר מזכיר הקיבוץ: “שייקה דיאן, גש הנה בבקשה”. שלום קם ממקומו והחל לנוע לעבר מזכיר הקיבוץ שישב בשולחן הראשון. כשהגיעו אליו חיבק אותו מזכיר הקיבוץ והחל לומר: “בשם כל חברי מועצת הקיבוץ, אנו רוצים להעניק לשייקה את אות המתנדב החרוץ ביותר. הבחור הזה הוא סמל לעבודת חריצות ולאהבת האדמה, אינו מפסיד שום יום עבודה ברפתות ללא לאות. אשרינו שזכינו בך, תמשיך להצליח!” הוא לחץ את ידו של שלום שהסמיק במעמד הקהל, על אף שהכיר את כל חברי הקיבוץ ותמיד כיבד כל אדם ובירך את כולם בברכת שלום. קהל החברים מחא כפיים לאות הערכה.
שלום שהיה בהלם קד קידה וחזר במרוצה לשולחן האוכל, והתיישב ליד יעל שחייכה למראה הסומק שהציף את לחיו. למען האמת זאת הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו מסמיק, מנסה לכבוש את פניו ולהסתירם בשתי כפות ידיו. הוא התבייש נורא. “למה אתה מתבייש?” שמע את יעל לוחשת לאוזנו, “אתה צריך להיות גאה ולא להתבייש”. ואז לחש לאוזנה, “בואי נצא ונלך לעץ התאנה לשבת בצילו”, והוסיף, “איך זה שקרא לי שייקה.” ויעל לחשה לו: “השם מצא בעיניך”. הוא הסתכל בפניה היפות והנהן בראשו לחיוב.
הרעש בחדר האוכל ושיחות שחברי הקיבוץ היו שקועים בהן מסביב לשולחנות היוו שעת כושר ליעל ושייקה לברוח מחוץ לחדר האוכל של הקיבוץ ולפתוח בריצה לעבר מרחבי הקיבוץ. בעת הגעתם לעץ התאנה, מקום המפגש שלהם, השניים התנשפו והתיישבו בבת אחת על הספסל שבנה שייקה מעץ, ששימש אותם לישיבה. לפתע שמעו את קול זמזום הדבורה מעל ראשם והדבורה החלה להתקרב מעל ראשו של שייקה. שייקה פנה לדבורה ודיבר אליה: “שלום לך, שומרת הראש שלי, האם גם את הגעת כדי לברכני?” הוא ויעל החלו לצחוק צחוק מתגלגל והדבורה החלה לחוג מעליהם כאילו מרקדת לשמע צחוקם וממשיכה בזמזומה.
השמש היוקדת כמו חייכה למראה הדבורה המרקדת ושרה וחיממה את כנפיה. שייקה כרך את זרועותיו הארוכות מסביב לכתפיה הצנומות של יעל ואימצן לחיקו, והחל לנשק את פיה ואת פניה. הוא הצהיר בפניה על אהבתו שלעולם לא תכבה.
הקיץ הקרב החל לתת אותותיו והכמיהה לקראת חופשת הקיץ ולקראת סיום שנת הלימוד השמינית. ההכנות למסיבת סיום בית הספר היסודי היו בעיצומן. הוחלט שההצגה שתעלה במסיבת הסיום תהיה “רומיאו ויוליה”. התלמידים שידעו על אהבתם הגדולה של שייקה ויעל החליטו להעניק לזוג את התפקידים הראשיים. במשך כשבועיים עבדו שייקה ויעל על שינון הטקסטים של ההצגה.
והינה הערב הגדול הגיע. כל ההורים והמורים הגיעו לבית הספר למסיבת הסיום. שייקה שדאג מראש לעדכן את אחיותיו והזמינן למסיבה, נעצב כיוון שרק אחותו טינה יכלה להגיע להשתתף במסיבה. בקושי רב הגיעה כיוון שהנסיעה מדרום לצפון הייתה קשה ומטלטלת. לבסוף הגיעה לקראת הצהריים לקיבוץ והמתינה בחדרו לבואו של שייקה. לפתע דלת חדרו נפתחה לרווחה ושייקה הופיע בפתח הדלת. אחותו לא הכירה אותו. כמה גבוה היה ומבנה גופו השתנה. עתה שיווה לו מראה של בחור רחב כתפיים. עצמות לחיו בלטו, צורת פני הילד השתנו לפני עלם יפה מראה.
טינה קמה ורצה לקראתו. היא מאוד התגעגעה לאחיה, חיבקה אותו והחלה לבכות מהתרגשות, ואז פלטה: “כמה גדלת, אחי”. היא נישקה את אחיה על לחיו והם ישבו ופטפטו שעה ארוכה. מאוחר יותר הגיעה יעל לבושה בשמלה פרחונית, שערה היה סרוק ולצידו צמה קלועה, עיניה הכחולות היו כשני אגמי מים. היא חיבקה את טינה ונישקה אותה. שייקה החל להסמיק למראה אהובתו. אחותו שהציצה על פניו ולחייו המעלות סומק חייכה קלות. לפתע קם ממקומו והתחיל בהכנות לקראת הערב, גם טינה החלה להתארגן ליציאה לכיוון בית הספר עם שאר ההורים.
בהגיעם לאולם הספורט של בית הספר הכול היה מסודר במקומו. הבמה הוכנה, הכיסאות מהכיתות הועברו להיכל הספורט, האולם היה נקי ומוכן למסיבה. כל ההורים והמורים החלו להתיישב במקומותיהם. לאחר שכולם ישבו במקומות, מחנכת הכיתה ניגשה ופתחה בנאום: “השנה אנו גאים לסיים מחזור שלישי של בית הספר היסודי של קיבוץ יגור בארץ ישראל. אנו, המורים, מברכים את המסיימים בהצלחה רבה! אני מזמינה את מנהל בית הספר לשאת דברי ברכה”. מנהל בית ספר בירך את התלמידים ואיחל להם הצלחה בהמשך לימודיהם התיכוניים. לאחר מכן עלה מזכיר הקיבוץ לברך את הבוגרים ולבסוף נציג ועד ההורים.
שוב חזרה המחנכת לקדמת הבמה והודיעה: “התלמידים עמלו ימים ושעות כדי להעלות בפניכם את ההצגה שבחרו: ‘רומיאו ויוליה’, קבלו את התלמידים!”
מחיאות כפיים נשמעו מצד הקהל לקבלת השחקנים. ההצגה החלה והשחקנים שיחקו מדהים. האהבה בין שייקה ששיחק את רומיאו לבין יעל ששיחקה את יוליה הייתה כל כך טבעית עד כי דימתה אמת לאהבתם. בתום ההצגה נשמעו מחיאות כפיים סוערות מצד הקהל והפרגון והאווירה היו בשיאם.
לאחר מכן הוגש כיבוד שמטבח הקיבוץ הכין. טינה התרגשה וחיבקה את שייקה ויעל הייתה גאה בהם. למחרת טינה חזרה לאשקלון, שייקה שנפרד מאחותו בתחנת האוטובוס והבטיח כי יגיע לבקר את משפחתה בקיץ.
החופש הגדול התחיל וכל הקיץ בילה שייקה בחברת יעל. במשך היום עבד במחלבות הקיבוץ ובעבודות חקלאות, ובכל ערב הלכו הוא ויעל לשבת מתחת עץ התאנה, לנוח מחום היום. בריזה קרירה נשבה לקראת ערב, קיררה את גופם מחום הקיץ. ביושבם ערב ערב תחת עץ התאנה, הייתה מופיעה הדבורה ומתחילה בשירת הזמזום. הם אהבו להקשיב לה, והפרפרים ריקדו סביבם. השניים לא הרגישו כיצד הזמן רץ והחשכה מתחילה לרדת על עמק זבולון, ולאור הכוכבים והירח היו פותחים בריצת אמוק לכיוון מגוריהם.
שייקה ויעל למדו בבית הספר התיכון לחקלאות שהיה כרבע שעה הליכה מביתם. הוא היה ממוקם לצד הרפתות ומרחבי השדות בקיבוץ יגור. תוכנית הלימודים נסבה סביב תורת החקלאות, אגרונומיה וגידולי השדה, כמו כן כללה התוכנית גידולי משק חי. שייקה אהב את הלימודים ואהב את העיסוק בחקלאות, בניגוד לאביו שהיה סוחר ממולח ומצליח. האווירה בבית הספר הייתה מצוינת. החברות והסולידריות היו הכול למען החברה.
אין עדיין תגובות