החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יד ושם – למי?

מאת:
הוצאה: | 2019 | 350 עמ'
זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

יד ושם – למי? המאבק על דמותו של הר הזיכרון, הוא מחקר חלוצי המציע התבוננות רב־תחומית: היסטורית, חברתית, אמנותית ונופית בהר הזיכרון, כ’מרחב מקודש’ עבור החברה הישראלית. הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של יד ושם (1996-1942), שנועד להנציח אירוע שהתרחש בגולה, עוד קודם להקמת המדינה ושמרבית הנספים בו היו יהודים לא ציונים. עיצוב זיכרון האסון הלאומי כ’שואה וגבורה’ יצר מתח תרבותי מרתק בין אופן הנצחת כלל הנספים, לבין הפרטיזנים ומורדי הגטאות שנפלו תוך כדי קרב ובינם לבין מושא הגבורה במולדת ─ חללי מערכות ישראל. לכל אלה ניתן ביטוי חזותי בהנצחה המוזיאלית והמונומנטאלית בהר הזיכרון. המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול יד ושם והניתוח הסמיוטי שלהם, חושף את המהפך שחל בתודעת השואה בישראל, כך שיותר משקיבלה השואה משמעות מתוך הישגי המדינה, היא מהווה כיום נקודת מבט מרכזית בפרשנות של התנהלותה. תוצאות המחקר חשובים לא רק למי שמתעניין במוזיאולוגיה, בהנצחת השואה ובחברה הישראלית, אלא גם לכל מי שמבקש להבין את מהות השינויים התרבותיים הגלובליים העוברים על החברה המערבית בכלל, ועל תפקידו של העבר ככלי להבנת המציאות, בפרט.

ד”ר מולי ברוג, בעל תואר בוגר בפילוסופיה של המדעים ודוקטורט בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו מתמקדים בסוגיות של זיכרון קולקטיבי ופרשנות תרבותית של מרחבים מקודשים, בדגש על אתרים שסיפורם נקשר במיתוס הגבורה בציונות, בהם: קברות המכבים, מצדה, תל־חי ויד ושם.

מקט: 4-249-50632
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

“יד ושם איננו מוסד; זהו מערך נפשי קודר של האומה”[1] (זלמן ארן)

המאבק על דמותו של הר הזיכרון היה ארוך ומלא יצרים ונסוב על התכנים והצורה כאחד. פני ההר השתנו ללא הכר בכל פעם שהוקמו בו מבני הנצחה, והדיון בעיצובם ומקומם בנוף הארץ ובזהות הישראלית הוא נושאו של מחקר זה. הדרך בה בחרתי להתבונן בנוף הזיכרון נעשתה כחלק מגישה גיאוגרפית־חברתית של מרחבים מקודשים, תחום הבוחן את השפעתן של אמונות דתיות ורעיונות אידיאולוגיים על עיצובו של מרחב גיאוגרפי, באופן שמציג אותו כסמל להשקפת עולמה של החברה שיצרה אותו. במקרה שלפנינו, השאלה המחקרית היתה: באיזו מידה שימשו מכלול ההנצחה ביד ושם וחלקיו מטפורה לאתוס הלאומי ‘משואה לתקומה’. העובדה שיוצריו קבעו כי “השם ‘הר־הזיכרון’ אומר שההר כולו, כל השטח על מבניו, על סידוריו, על תוכנו, דמותו וצורתו – צריך להיות יחידה אחת המסמלת ‘זיכרון'”,[2] אפשרה לראות ביד ושם מקרה בוחן מתאים לסוגיה זו.

טווח השנים בהן דן המחקר נפרש על פני יותר מחמישה עשורים, משנת 1942, אז עלו רעיונות ההנצחה הראשונים, דרך הקמת “יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה” וההכרזה על הר הזיכרון כאתר ההנצחה הממלכתי שלה (1953), ועד לשנת 1996, אז הוגשה לאישור מוסדות רשות הזיכרון תכנית הבנייה החדשה – ‘יד ושם 2001’. הגשמתה שינתה כליל את פני הר הזיכרון ופתחה עידן חדש בתולדות רשות הזיכרון, בו השתנו פני המוזיאון, סדרי עבודתה ותחומי השפעתה.

הדיון בהנצחה ממלכתית קשור מטבע הדברים לשני תחומים: ‘זיכרון קיבוצי’ ו’זהות לאומית’. העניין הציבורי והאקדמי בתחומים אלה בעשורים האחרונים, משמש קרקע פורייה לבחינה רב־תרבותית של סוגיית תודעת ה’עבר’ בחברה הישראלית ומקומה בהבנת המציאות החברתית־פוליטית שלה. בהקשר זה אעמוד על האופן שבו ניתן להיעזר בהיבטים התיאורטיים של תחומי העניין הנזכרים לעיל, לצורך הבנת המסרים התרבותיים שמעבירה הנצחת השואה לחברה הישראלית. המחקר דן בשני מוקדי הנצחה: האנדרטאות והמוזיאון ההיסטורי.

המשמעות העמוקה שהעניקו חברות אנוש לתהליך האבל בקביעת כללי סדר וארגון חברתי, ומקומם המרכזי של השואה ומלחמות ישראל בתרבות הזיכרון הישראלית, עושים את הנצחת המוות הקורבני נושא מתאים לבחינת הזהות הלאומית בישראל.[3] היות ושנים רבות הייתה תרבות ההנצחה המונומנטלית בישראל קשורה באופן כמעט בלעדי עם זכר הנופלים במאבק להקמת המדינה ולהגנתה, התקיים דיאלוג תרבותי רציף וטעון מתחים בין סוכני הזיכרון של חללי מערכות ישראל לבין אלה של קורבנות המאבק בנאצים והנספים בשואה. לשם כך מובאת סקירה קצרה על הנצחת חללי מערכות ישראל בכל אחד מחמשת העשורים, נבחנת מידת ההשפעה ההדדית בין ייצוגי העבר שעיצבו חברי שתי הקבוצות ונלמדת משמעות השינויים שעברו סיפורי הזיכרון שיצרה כל אחת מהן.

יד ושם פועל כמוזיאון לאומי שמטרותיו הן לשמר את זכר השואה, ללמד את קורותיה ולהנחיל לציבור את לקחה. בעשותו כן מעצב המוזיאון את זכר השואה הן כדגם עבור החברה הישראלית, כלומר, כמקור לידע והזדהות עם העבר הקיבוצי בו מוצגים אירועים היסטוריים משמעותיים הקוראים לפעולה, והן כדגם של החברה (העכשווית), קרי, מעמדו של המוזיאון ותכני תצוגתו משקפים נאמנה את מקומה של השואה בתודעה הקיבוצית של החברה הישראלית.

המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול הזיכרון של יד ושם ובמרכיביו והניתוח התרבותי שלהם, חשובים לא רק למי שמתעניין במוזיאולוגיה, בהנצחת השואה ובחברה הישראלית, אלא גם לכל מי שמבקש להבין את השפעתם של השינויים התרבותיים הגלובליים העוברים על החברה המערבית בכלל, ועל תפקידו של העבר ככלי להבנת המציאות בפרט.

מבנה הספר

הספר מתחיל במבוא תיאורטי נרחב שבו נסקרות (א) הגישות הסוציולוגיות העיקריות בדיון האקדמי על הזיכרון הקיבוצי; (ב) היווצרותה של הלאומיות ומקומה של ההנצחה כמרכיב בזהות לאומית. בתוך כך מתברר (ג) מעמדו המיוחד של המוזיאון המודרני (משלהי המאה השמונה־עשרה) כמייצג של תהליכי חילון, קידמה וזהות לאומית (באירופה ואמריקה) אותם אימצה גם התנועה הציונית. אחר כך, (ד) יידון תפקידו של המוזיאון כהיכל־הזיכרון הלאומי, וכזירה למאבקים על דרך עיצובו: כאוצר הזיכרון הרשמי, כמרחב לקידום אינטרסים של קבוצות כוח וכאמצעי לחינוך ומקור לידע.

לספר לשלושה חלקים. בחלק הראשון מוצגים יסודות ההבניה הציונית של זכר השואה ביישוב, כלומר, במהלך השואה ולאחריה ועד להקמת המדינה. במציאות של מאבק על הקמת בית לאומי יהודי נתקלו הניסיונות להנציח בארץ את זכר הנספים בקשיים גדולים. לעומת זאת, המאבק המזוין בנאצים בתוך הגטו טמן בחובו לקחים רלוונטיים לאנשי היישוב. על כן, בפרק הראשון נדון האופן בו עוצב סיפור מרד גטו ורשה כמודל עבור החברה היישובית בזיקה לסיפור מצדה, שהיה באותן שנים לסמל הנשגב של הגבורה היהודית, וכמופת מוסרי לקרב עד הכדור האחרון. הפרק השני מציג את הלבטים בהנצחת השואה. תחילה מובאים הרעיונות הראשונים שעלו להקמת יד ושם (1942‏-1945), כאלה שכללו הצעות למקמו בירושלים או בצפת, אחרות שביקשו לשלבו במפעל ההתיישבות בעמק יזרעאל או בנגב, והייתה גם הצעת הקונגרס היהודי העולמי להציבו על ראש הר הכרמל, שייראה לכל הנכנס בשערי הארץ. הקושי במימוש הרעיונות היה גם פיננסי, ונבע מהפער בין היקף ההנצחה העצום שהוצע, שנועד להיות ראוי לגודל האסון, לבין האמצעים המוגבלים שניתן היה לגייס להקמתה. אחר כך מוצגים הניסיונות שעשה הוועד הלאומי להקים את יד ושם ואת כישלונו במשימה (1946‏-1949). המאבק לעצמאות ריכז את אליו את כל הכוחות הנפשיים והחומריים והותיר רק מעט מקום לדיון בהנצחת השואה בשיח הציבורי ובהנהגת היישוב. הוועד הלאומי, כך מתברר, גם לא היה הגוף המתאים למלא את משימת ההנצחה שהטיל עליו הוועד הפועל הציוני ב־1945.

החלק השני דן בעיצוב יד ושם כאתר ההנצחה הלאומי לשואה. הפרק הראשון עוקב אחר התגבשות חוקי יום הזיכרון לשואה ולגבורה וחוק הקמת יד ושם כרשות הזיכרון לשואה ולגבורה. הפרק השני סוקר את תהליך איתור הר הזיכרון כמקום ההנצחה הממלכתית, את הדיונים שהתקיימו על עיצובו בהנהלת יד ושם ובשני הסימפוזיונים שקיימה בנדון. הפרק השלישי – אדמת זיכרון – מוקדש להתבוננות ביד ושם כנוף הזיכרון הממלכתי של השואה מתוך, ראשית, בירור מקומו של הר הזיכרון כחלק ממערך מבני הלאום שהוקם אז בירושלים כדי לחזק את מעמדה כבירה; שנית, דיון במשמעותו של נוף זיכרון; שלישית, סקירה מפורטת של האנדרטאות שהוקמו ביד ושם לשואה ולגבורה; ורביעית, ניתוח סמיוטי של הר הזיכרון כמרחב מקודש בו נחשפים מעמדה הסמלי של כל אחת מהאנדרטאות ומשמעות היחסים שביניהן. מתברר שאף על פי שמעולם לא הייתה ליד ושם תכנית אב, מתגלה כעת סדר משמעותי במיקומן של האנדרטאות, שמהוות מעין תחנות ב’דרך התהלוכות’, ה־Via Sacra, של המרחב המקודש לשואה.

החלק השלישי בנוי מחמישה פרקים, בהם נבחנות התמורות שחלו בחמשת העשורים הראשונים לעצמאות ישראל (1947‏-1996) בהקשר של זיכרון השואה ובדגש על שבעה נושאים: הרקע ההיסטורי־חברתי; תודעת השואה; שינויים במבני יד ושם; תמורות בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה; שלבים בהתפתחות המוזיאון ההיסטורי; הנצחת השואה במרחב הציבורי: ביישובים העירוניים והכפריים ובנוף הפתוח; ולבסוף, סקירה ממצה על היקפה, דמותה ואופייה של הנצחת חללי מערכות ישראל באותו העשור.

בפרק סיכום ומסקנות מובאת תמונת־העל של המחקר על מעמדו של יד ושם כאתר הנצחה וכמוזיאון לאומי לשואה. מהמחקר עולה כי ל’היזכרות קיבוצית’, שיח ההנצחה שהתפתח בין קבוצות הזיכרון השונות לבין רשות הזיכרון הממלכתית, היתה השפעה גדולה ביותר על תהליך עיצובו של הזיכרון הקיבוצי של השואה בישראל, ולא ל’זיכרון הגמוני’ שנכפה לכאורה על הציבור בהתאם לעמדה אידאולוגית כלשהיא. בהמשך מוצגת סמיכותו של הר הזיכרון להר הרצל כביטוי נופי לתבנית הזיכרון הרשמי שמחזקת את דמותו של יד ושם כמרחב המגלם את האתוס הלאומי ‘משואה לתקומה’. לבסוף, בפרק על מוזיאון יד ושם כמערכת תרבותית, מתבהר כי המצב המשברי אליו נקלעה החברה הישראלית בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, הוביל להתגבשותה של תודעה עצמית שונה מבעבר, שהובילה לעיצובה של תודעת שואה חדשה.
***

ספר זה הוא עיבוד העבודה לשם קבלת תואר דוקטור בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. חובה נעימה לי להודות לשני המנחים שליווני במחקר זה: לפרופ’ יורם בילו, מורי מראשית דרכי באוניברסיטה, שהצית בי את העניין בתחום ההנצחה בכלל וזו של השואה בפרט. עושר הידע והתבונה המחקרית שחלק איתי, בצד תמיכתו הנאמנה, אפשרו לי להתגבר על מכשולים רבים; ולפרופ’ חנה יבלונקה, שהכרותה העמוקה את נושא המחקר והעיון הביקורתי ההדוק בו ליוותה את כתב היד, פתחו בפני מקורות ידע לא מוכרים ולימדו אותי מחקר היסטורי מהו. רגישותה לעושר הקולות שביקשו הכרה לסיפור הזיכרון שלהן, תרמה רבות להבנת תהליך עיצוב זיכרון השואה ומורכבותו. אני מודה לפרופ’ נחמן בן־יהודה, מורה וידיד, שבחכמתו הרבה לא חסך ממני את שבט ביקורתו הבונה עת היה מנחה עבודת המסטר שלי, שמהווה נדבך נתונים ראשון במעלה לכתיבת ספר זה.

לפרופ’ ברי שוורץ, שהיה לי למנטור בחקר הזיכרון הקולקטיבי, אני חייב תודה על השיחות מאירות העיניים והתובנות העמוקות שחלק עמי, שערכן לא יסולא בפז. במהלך הכתיבה זכיתי להיעזר בתבונתם ועצתם המועילה של עמיתים וחברים: פרופ’ ג’ודי תידור (באומל) שוורץ, פרופ’ יחיעם ויץ וד”ר בעז כהן, ועל כך נתונה להם תודתי. ראויים לציון גם מנהלי ועובדי הארכיונים והספריות ביד ושם ובגבעת חביבה, בארכיון המדינה ובארכיון הציוני המרכזי, על עזרתם המסורה ביעוץ ובהנחיה לאיתור המסמכים החשובים שברשותם.

תודה מיוחדת שמורה לפרופ’ דוד אוחנה, שדחק בי בכל דרך לעבד את עבודת הדוקטורט לספר ולפרופ’ אבי שגיא, שהחרה החזיק אחריו ומתוך הערכה לחשיבות הדברים פעל בנחישות להוצאתו לאור.

ומעל לכל, תודתי העמוקה לבני משפחתי, לרעייתי לילי ולילדי יואב ונטע, שליוו אותי בסבלנות רבה לאורך כל שנות המחקר ותמכו בי במסירות.

ספר זה מוקדש באהבה לזכרם של הוריי ז”ל, ישראל ואסתר, חלוצים ישרי דרך, אנשי ספר ודעת, שנטעו בי סקרנות ולימדוני אהבת אדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יד ושם – למי?”