החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יד כמעט תכלת

מאת:
מיוונית: רמי סערי | הוצאה: | 2022 | 121 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

קובץ הסיפורים יד כמעט תכלת, ספרה השני של רֵאָה גלָָנאָקִי המתורגם לעברית, הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. שמונת הסיפורים מרחיבי האופקים הכלולים בו פותחים לקוראיהם צוהר לארץ מקסימה, שהיא עולם בפני עצמו: יוון בת זמננו מקיימת תמיד נוכחות של יוון העתיקה, של יוון בימי הביניים ושל אנשים ממקומות אחרים שביקרו ביוון או חיו בה. כל מי שביקרו ביוון או רצו לבקר בה יוכלו לגלות בסיפורי הספר אינספור מקומות, אנשים, מחשבות ורגשות, שיבהירו להם באיזה מין ארץ מדובר, מי הם תושביה ואילו מאפיינים יש לתרבותם, לחשיבתם ולאורח חייהם. יד כמעט תכלת הוא מסע מרתק אל נפש האדם, וסיפורי הזולת המובאים בו מסייעים לקוראים להיטיב להבין את עצמם.
רֵאָה גלָָנאָקִי, סופרת ומשוררת, נולדה בכרתים בשנת 1947 ולמדה היסטוריה וארכאולוגיה באתונה. כיום היא אחת מחשובות הסופרות ביוון. ספריה תורגמו לשפות רבות, ויצירתה חַייֵּ אִיסְמָעִיל פֵרִיק פָּשָׁה. ראתה אור בישראל בתרגום רמי סערי ובהוצאת כרמל בשנת 2006.

מקט: 4-249-51032
קובץ הסיפורים יד כמעט תכלת, ספרה השני של רֵאָה גלָָנאָקִי המתורגם לעברית, הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. שמונת הסיפורים […]

זֵכֶר האהבה, שִׁכְחַת האהבה

משמעותו של שְׁמָהּ הייתה הכסופה: נוגה הלּבנה, נהרת האור, הזוהַר, מכת הבּרק, האישה – או משהו אחר, עתיק יומין בה במידה. אותו שם ניתַן לה בתקופה שהעולם האמין בקסמו של הירח יותר מאשר בערכּן של המתכות. היא חייתה במערה, או ליתר דיוק במעין שקערורית שנוצרה בנוף בידי סלעים אחדים, חלקים וגדולים, בקרבת הים, במקום שנבעו ממנו מים מתוקים של איזשהו מעיין. הסביבה כולה הייתה ירוקה להפליא. עיירה סמוכה הייתה עתידה לקבל בבוא העת את שְׁמָהּ, בתקווה שכך תוכל לקבע על פני המים את הזוהַר של נוגה הלּבנה. אולם הכול היה ארעי עד מאוד, על אחת כמה וכמה אותו הזוהַר. בשלב ההוא כבר הייתה אהבתה מזמן נחלת העבר. גם העיירה עצמה לא הייתה עתידה להתקיים במשך מאות בשנים. הבתים נהפכים במהירות לעיי חורבות במקום הזה, ואת זה היטיבה לדעת. היא יכלה לראות את הכול מת גם בתוך הראי.

היא לא התכוונה בכך לראי שאותו החזיקה בקפידה רבה כל כך, בעודה מתקשטת כדי לצאת לקראת אהוב ליבה. אל אחר התכוונה. לזה שהנשים קשרו בחוט צמר כדי להטבילו במימי מעיין קדוש שזרם בפאתי העיר, בקרבת הים. אחרי כן נהגו לרדת בזהירות לאורכן של המדרגות המגולפות, העשויות אבן רטובה, להדליק עששיות, להצית קטורת לבונה ריחנית ולהתפלל בעודן אוחזות בראי הקטן שזה עתה הוטבל במים. במימי הנבואה. אחר כך היו דולות את הראי ובוחנות מה מראהו. פניו של החולה האהוב שלהן היו מצטיירות לשבריר שנייה על משטח הראי. פנים מתות או חיות. כך יכלו לחזות את גורלו, אם יחיה או ימות להן.

היא, לעת עתה, לא החזיקה בידה ראי אחר זולת זה שאחזה בו והראה לה את מראה פניה בשעה שהתקשטה. שערותיה טמנו בחובּן את מחאתה הארוכה והירוקה של הערבה הבוכייה. היא כרכה אותן כזֵר מסביב לראשהּ. מעליהן הציבה היביסקוס אדום כשמלה שלבשה, זו שנצבעה בארגמן חלזונות. בעצמה צבעה את הפשתן ובמו ידיה ארגה את הבד. לאחר מכן הידקה את האריג לכתפה השמאלית באטב עשוי מעצם, ואילו את כתפה הימנית השאירה חשופה כך שתוכל להניע ביתר קלות את ידה, כי היה עליה ללכת במשך שעה ארוכה בצאתה לקראת אהובה. לבסוף טפטפה לכל אחת משתי עיניה טיפה של תמצית בֵּלָדוֹנָה כדי להרחיב את אישוניה. היא רצתה להיות יפה, אם כי כאשר העמיקה להביט בראי, שיערה שהיא עתידה במהרה לנטוש אותו. אז העיפה מבט אחרון בעצמה. גם אם הראי שהחזיקה היה נטול כושר ניבוי, היטב ידעה כי היא עצמה לבטח תוסיף לחיות.

לבטח תחיה ותחווה, שהרי גדלה עם שאר הנימפות במעיינות ובאילנות. כולן קראו “אבא” לגשם שטיפותיו אבדו בבטן האדמה, כדי שיקום לתחייה באוושת העלים החדשים, בפכפוך מֵימיו של המבוע. מוצָאן השמיימי העניק להן קמצוץ אלמוות, ואילו הקשר ביניהן לבין המים העניק להן את התנועה המתמדת, אבל גם את ניידוּת התחושות. אולי גם משום כך לא ארכו זמן רב אהבותיהן עם גברים בני תמותה. לבני התמותה היה ממילא קנה מידה אחר כדי להעריך את ההנאה. הם התגאו בכך, לדוגמה, שהמוות מַגביר את עוצמת האהבים. היא מעולם לא האמינה להם. מן הסתם בזו לאלמוות, על אחת כמה וכמה אם נזדמן להם להתרועע עם יצור השונה מהם. אם חיבקו נימפה, ואף אם רק חזו בְּאֵלָה מתערטלת. גברים קטנים: יומם וליל הגו לשווא במוות, כאילו היה המוות האלמוות האחד והיחיד.

היא השאירה את הראי שלה באחת משקערוריות הסלע, מוכנה ומזומנה להתחיל. והינה שוב הלילה, מי ייתן והייתה הלבנה מטילה מאורהּ על פסיעותיה, מאירה את צעדיה בפניה הכסופות, השותפות לדבַר העבירה. ושוב הלילה הייתה מניפה את כף רגלה הארגמנית לבל תירטב בפלגים, ומעל לכול לבל תישרט בסבך הזרדים הקוצניים. בשעת צורך הייתה יכולה לעוף מרחק ארבע אמות מעל לפני השטח, כמוחקת את המרחק הנעבר במסלולה של אבן שילד משליך לים רגוע, ומדלגת פעמיים־שלוש על פני המים לפני שתשקע. אלא שהדבר עייף אותה. במעמדהּ לא השתייכה לקבוצה הראשונה במשטר השמיימי כך שתוכל להתנתק בקלי קלות מהאדמה. היא התעייפה. או־אז הייתה נוהגת בקשיחות יתרה עם אהוביה.

עתה פגשה אותו במקום הרגיל. מרחוק נראה לה קטן, כמעט ילד. היא עצרה בגבעה עטורת הברושים, מולו, כדי שתוכל להשליט סדר חדש ברגשותיה. יפה תואר היה – מה עוד יכלה לומר? רועה צאן מפָּנָכָאִיקוֹ,[1] צעיר ובלי זיפי זקן. מה מכל אלה משך אותה אליו? האופן שבו הביט בה? צליל חלילו במדרוני ההרים? שעתהּ שלה? עכשיו שהיה בכוונתה לנטוש אותו, ראתה אותו ביתר צלילוּת. מבטו הביע צניעוּת וכניעוּת, מוות עדין ללא שמץ של רברבנוּת. המוזיקה שלו, אביב שאנן שהחשיך בבת אחת בבוא סערה כלשהי. אשר לה עצמה, היא רצתה אז לשכב עם איזשהו גבר.

לפני שהתחילה שוב להתקדם כדי לגשת אליו, התפלאה כיצד זה היא איננה מרחמת עליו כלל וכלל. אפילו לא במידה שכפתה עליה דמותה האנושית, דמות שבני האלמוות ובנותיו מדי פעם בפעם שואלים כדי להשתעשע באנשים.
***

במרוצת חייו היה רועה. במרוצת חייו התאהב בנימפה אַרְגִירָה, זאת זָכַר ותו לא. במשך תקופה שלמה שכב איתה מדי לילה בלילה. הנימפה הייתה נוטשת את מחוזות הים שפקדה והעפילה בהרים כדי לחוש לקראתו, לפרקים בדרכה אליו אף עופפה בכבדות מעל סבכי זרדים. לפני שהתקרבה אליו, נעמדה תכופות על הגבעה עטורת הברושים, מולו, כדי לנשום לרווחה. אַרְגִירָה הייתה סבורה שהוא אינו רואה אותה, אלא שהוא הבחין בה בבירור, שהרי היה רועה, ולכן למד בהדרגה לראות בעלטה. אם לא די בכך, היא הפיצה סביבה אור מיוחד משלהּ, הילה כסופה שהתפזרה מעל למאגר המים ששמר כדי להשקות את צאנו, דבר־מה מעין זה. הוא ישב על מפתן הדלת של בקתת הנצרים שלו בציפייה לבואה, מקובע למקומו מחמת אותו אור כסוף. עוד מעט, חשב, יזכה בה, שרועה על יצועו. קודם לכן נהג לישון בגפו, זאת זָכַר, על משטח האדמה הרמוסה שבבקתתו. על האדמה עצמה שכב איתה בפעם הראשונה. אולם למוחרת נאספו שם שׂיער וקש, נאספו ונעטפו למזכרת בסדין. המזרון הלבין בקצה הבקתה, מאחוריו, ואילו לפניו, על הגבעה עטורת הברושים, בנוגה הלּבנה זרחה וזהרה הנימפה אַרְגִירָה.

הקיץ כבר עמד להגיע לקִצו. בזמן האחרון הייתה הנימפה אַרְגִירָה מתעכבת יותר ויותר כשנמצאה שם, מולו. כאשר הייתה באה, בסופו של דבר, והוא זכה בה, הוא הרגיש בקצות אצבעותיו שהנימפה בהדרגה חומקת ממנו. כך אירע אף כשנשארה לידו עד עלות השחר. אחת היא אם הוסיף להסתכל עליה כפי שהסתכל עד אז – עד שהיה משפיל את מבטו ויוצא מבקתתו כדי לשתף בצערו את השמיים הזרועים בכוכבים. אם בשעות מעין אלה היה אוחז בחלילו, היה כלב הרועים מתקרב אליו ושלא כדרכו מלקק את ידו. למוחרת היה נותן לכלבו את כל האוכל שהכין בשביל הנימפה אַרְגִירָה ולעצמו. היא ממילא לא נגעה באוכל אף פעם. ואשר לו, לאט לאט הפסיק לאכול.

מרוב תוגה. מפני שלילה שלם עבר עליו, ואחריו עוד לילה, ועוד אחד, אבל הנימפה אַרְגִירָה לא הופיעה. נראה גם כי אין בכוונתה לבוא אליו שוב. לא ניחמה אותו המחשבה שאהבותיהן של נשים שהמוות איננו מנת חלקן, תמיד ומעצם טבען חופזות וחולפות. אלה הן אותן הנשים אשר אינן רוצות לדעת כלל ועיקר על חסד השעות המועטות הקודמות לסוף החיים. כיצד יהיו להן אפוא רגשות כלפי בני תמותה? היו אלה מילים נבונות, והוא למד אותן כבר בילדותו, בדיוק כפי שלמד לחלוב, לגזוז צמר ולחבוץ גבינה, אלא שלא היה בהן כדי למנוע ממנו לגהור עליה. ולהתאהב בה. הוא רק צחק וזקף לחובת עבודת האלילים את הבל ההבלים ששמע מפי הזקנים החכמים. הוא לא הכה על חטא. אולם הנימפה אַרְגִירָה חסרה לו עכשיו הרבה יותר מכפי שגופו של אדם אחד עלול להיות חסר לגוף אחר. כאילו אהבתה לא הייתה שי, אלא סכין הננעצת בבשרו.

מובן שהוסיף לחכות לה. הסתיו בא בינתיים, אבל אַרְגִירָה לא הופיעה שוב. החלו הגשמים. הוא הוביל את עדרו למקום נמוך, סמוך לים. באחד הימים, כשהתכופף לשתות ממימיו של פלג, דימה לחוש מעל שפתיו הרטובות בנשיקתה. ביום אחר ראה פיסת בד פשתן ורוד ומסמורטט, פיסה שנתפסה בזרדים עירומים של שיח והתבדרה ברוח. הוא חשב שמדובר בחתיכה דהויה משמלת הארגמן, קרע מהבגד שלבשה כשבאה לפגוש אותו. הוא לקח אותו אז ושמר אותו צמוד לגופו זמן־מה, מכורבל בעורות הכבשים שבהם התעטף מפאת הקרות הראשונות. עורו העלה אז כהרף עין פריחה ורודה, אך למרות זאת הוא לא השליך מעליו את הקרע ההוא. הפריחה התלקחה. על נקלה הבין שחוליו אינו נובע ממשהו שהוא יכול לאחוז ולהיפטר ממנו כמו פיסת בד, אלא מדבר־מה חשאי ובלתי־נתפס כמו קרע האהבה. לאחר מכן עלה על דעתו ללכת למִקדש של אַפְרוֹדִיטָה בת לִימֵנִיָּה[2] כדי להירפא. הוא חשב על כך כי אמרו לו שהמִקדש המחולל ניסים בדיוק במקרים כמו מקרהו נמצא לא הרחק מהעיר הגדולה שבקרבת מקום, באמצע חורשה העומדת על יד החוף, ממוקם ממש ליד מִקדש דִימִיטְרָה ובקרבת המעיין שהיה מפורסם מאוד בכל האזור, המעיין שבמימיו נהגו הנשים להטביל ראי קטן כדי שיוכלו לחזות אם אהובי ליבן יחיו או ימותו. הוא השאיר את עדרו תחת השגחתו של רועה אחר באומרו שעליו ללכת העירה כדי לסדר עניינים, וכי ייתכן שייעדר במשך ימים אחדים. לא היה אכפת לו אם יאמינו לדבריו, כי ממילא ראו כמה סבל ושוב ושוב שיננו לו שעליו לצאת לטיול ולבלות קצת בנעימים. מוקדם יצא לדרך וחיש קל הגיע לעיר, כי בתור רועה היה מתורגל זה מכבר לצעוד בקלילות ובזריזות, בלי להתעייף.

אותו יום היה יום מעונן. הים נפרש אפור מימינו, למן העיר ועד לחורשה שבליבה עמד המקדש של אַפְרוֹדִיטָה בת לִימֵנִיָּה. יעצו לו מה לעשות לאחר שיגיע ליעדו. הוא קשר אפוא את חתיכת הבד הוורוד לענף של עץ גדול שעמד מחוץ למקדש. רצועות בד בשלל צבעים השתלשלו שם בשפע רב מענפיו העירומים של העץ, ובכל פעם שהרוח נשבה ופיסות האריג היו מתנפנפות יחדיו, חדַל העץ להיראות כמו עץ. עם זאת, לא נראה גם כמו שום דבר מזוהה אחר. הקרעים התבדרו עם כל משב, והעניקו לעץ את החירות ואת מִגוון הצורות שהרוח משַׁווה לענן. משב הרוח היה אות מבשר טובה, אמרה לו אישה שראשה היה עטוי במטפחת, בשעה שעברה על פניו ובידה סלסילה מכוסה. היא ראתה אותו שולח מבטים לעבר הסלסילה שלה והבחינה ברטט נחיריו שחשו בניחוח הלחם החמים. לאחר שהעיפה מבט סביבה, נתנה לו כיכר לחם קטנה והתקדמה הלאה משם. את פניה כלל לא ראה. על סמך קולה שיער שהיא זקנה, על סמך טוּב ליבה – שפחה.

הוא אכל קצת מהלחם החמים, אף כי לא היה אמור לא לאכול ולא לשתות לפני הכניסה למקדש. אולם כל השאר קרה בדיוק כפי שהיה צריך לקרות. הרועה הצעיר בילה את יומו בסדרת ההיטהרויות הדרושות ובשיחות עם כוהני הדת שבמקום. אלה המליצו לו להישאר לישון לילה אחד במקדש אַפְרוֹדִיטָה. בטקס מיוחד התכוונו להשקותו בספל יין חם מעורבב בעשבי מרפא, שלהערכתם היו אמורים להביא לו מזור. עם זאת ראו לנכון ליידע אותו מבעוד מועד, כי כבר היו דברים מעולם, שרצונה של האֵלָה קבע לפעמים שאדם כזה או אחר לא יקיץ עוד משנתו לאחר שלגם מהמשקה. הוא קיבל זאת והסכים. לאחר ששתה מספל הכסף את היין המתובל בעשבי המרפא, הוא אמר את המילים שהיה עליו לומר, עשה מה שאמרו לו לעשות ונרדם כמעט מייד.

עוד לפני שהפציע השחר, העירו אותו משנתו כדי שיספר לכוהן הממונה על פענוח החלומות את חלומו. הוא סיפר לכוהן שבחלומו ביקרה אצלו הנימפה אַרְגִירָה ואף נתנה לו כיכר לחם קטנה וחמימה, לחם שנאפה מבצק שהיא לשה, לדבריה, במו ידיה. אף כי לא האמין לה, לא הביע שום התנגדות. לעיניה אכל מלחמהּ, ואילו היא, יצור שמימי, אף לא נגעה בלחם. אחר כך החלו ללטף זה את זה והתפשטו. כל עוד נמשך החלום הקצר, שבו וחוו השניים את כל הפעמים, אינספור הפעמים, שבהן התייחדו מראשית הקשר עד סופו. חדורים ממש באותה תשוקה. באותה עדינוּת. בעיקר בקיצור הנמרץ ובאור הברק. ברגע מסוים הבין שהנימפה אַרְגִירָה החלה לראות בו גבר שגרתי ומכוער, אף שלא היה ברור לו ממתי ואילך, מפני שהזמן בחלום הארוטי התעבה מאוד. היא לא הסתירה זאת מפניו. יתרה מזאת, היא אפילו שאלה אותו מדוע יופיים של בני אנוש אובד מהר כל כך. הוא לא ידע מה לענות לה. אחר כך אמרה לו שהאהוב שבזרועותיה, כלומר הוא, משתנה אט אט – עד כמה שהאיטיות אפשרית בכלל בחלום שכולו מהירות הבזק – ונהפך לשור. היה זה, עם זאת, שור שראשו ראש גבר מקורנן ומזוקן. זיפי זקנו הלבינו בלי הרף, ונהר החל לפתע לזרום בדממה מתוך פיו. אהובהּ, אמרה לו, וכוונתה כל אותו הזמן אליו, מזדקן כה מהר בזרועותיה, שעד עלות השחר הוא עלול לשבוק חיים. לא, הוסיפה, אין לה שום עניין להיות נוכחת, היא לא תיאות להיטמא במותו של שום בן תמותה. מותו של שום בן תמותה איננו מעניינהּ, כך אמרה לו והתכוננה להסתלק. אלא שאז העירו אותו משנתו, ולפיכך הוא אינו יודע אם הנימפה אַרְגִירָה נשארה עוד זמן־מה במחיצתו או שמא – סביר בהרבה – המריאה והשאירה אותו מאחור.

הרועה הצעיר שאל את הכומר שנהג לפענח חלומות מהו הסברו לחלום. מכיוון שכבן הרים גילה חוסר אמון מוחלט בכל מה שמתרחש הרחק משובל המדרון היורד מההר שלו, או אולי סתם בגלל חשש האדם מפני מר גורלו, ממילא לא ציפה לפרשנות חד־משמעית. מכל מקום, בתשובה נאמר לו שהאותות ברורים לחלוטין. אַפְרוֹדִיטָה בת לִימֵנִיָּה ריחמה עליו: לא רק שזכה להקיץ משנתו, אלא שגם חלם חלום שאהבת האדם כלולה בו. אילו היה מבקש ממנה טובה כלשהי, לא הייתה משיבה את פניו ריקם. הוא ביקש ממנה אפוא למות, לבל יזכור עוד את תאוות האהבה שחווה עם הנימפה אַרְגִירָה.

האלה שחמלה עליו נעתרה לבקשתו, אבל היא עשתה זאת בדרכם של האֵלים להחליט. הוא לא מת מעשבי המרפא שלה, ומשום כך לא התכוונה להרוג אותו גם בדרך אחרת. כדי שבכל זאת לא יסבול, הפכה אותו לנהר. ההסבר היה שהיהפכותו בחלום לשור שראשו ראש גבר מקורנן ומזוקן, תהיה בעתיד סֵמל הנהרות. כך יתארו מעתה ואילך המאמינים את הנהרות בציוריהם שבחזיתות המקדשים. היא קראה לנהר בַּשם סֵלֶמְנוֹס, כי זה היה גם שם הרועה הצעיר, ועשתה כך כדי להנציחו. שיקולה היה שאסור לזכרהּ החולף של תאוות אהבה כה אדירה לפרוח מזיכרונם של בני האדם. מעכשיו יזרמו מימיו במקומות שבהם אהב את הנימפה אַרְגִירָה, ולימים, לאחר שעזבה אותו, התייסר כשחיפש אותה דרך קבע.

כך, בדיוק מאותן הגבעות הירוקות אשר למרגלות פָּנָכָאִיקוֹ, החל הנהר סֵלֶמְנוֹס לזרום, ובדיוק לעבר אותם החופים. אולם נועם ההליכות ביחס למוות, ובכללו הזכאות לאותו השם ולמעבר באותם המקומות, נהפך חיש קל למסכת עינויים. הרועה המאוהב לא היה מסוגל להיפטר מזיכרון תאוות אהבתו לנימפה אַרְגִירָה באמצעות מימיו של הנהר סֵלֶמְנוֹס. הוא שוב התחיל לשווע לאַפְרוֹדִיטָה. אלא שכעת לא ייחל עוד למוות אנושי, שהרי לא היה עוד אדם, וגם לא בשינוי צורה נוסף חפצה נפשו, אלא במתת השִּׁכחה. שום דרך אחרת לא באה בחשבון כדי שמותו אכן יהיה סופי, ותאוות אהבתו גמורה.

אין לדעת מתי באמת ריחמה אַפְרוֹדִיטָה על סֵלֶמְנוֹס כך שניאותה לאפשר לו לזכות בפטור מהזיכרונות של תאוות אהבתו. הן כאֵלָה הייתה יכולה להמציא אלף דרכים חלופיות כדי שבני האדם יזכרו את המחלה האלוהית של האהבהבים, ותוך כדי כך גם יכבדו כיאה וכנאה את האֵלָה האחראית על התשוקה שגם מביאה מזור לאותו חולי. ובכן, היא ציוותה שהנהר סֵלֶמְנוֹס ייזכר מעתה ועד עולם כנהר של שִׁכחת האהבים. כלומר, אחת היא מי ישתה בעתיד ממימיו, גבר או אישה, מייד ישתכחו ממנו ייסורי אהבתו: פָּטוּר מזיכרונותיו הקשים ייזכר רק בתשוקותיו של הרועה סֵלֶמְנוֹס ובסבלותיו, וכך יֵדע לרחוש כבוד להיהפכותו לנהר של שכחת האהבים. כבדרך אגב יכבד ויאהב אז גם את אֵלַת האהבה, אותה שמאז ומתמיד קבעה כי אַל לו לשום בן תמותה לבוא במגע עם אף בת אלמוות בלי שייענש, ואם יעשה זאת בכל זאת ייאלץ להתענות פי כמה וכמה מהרגיל, כך שבסופו של דבר ייטהר כליל מהקללה שביוהרה. אם קיים “סוף”, מילה שהומצאה כדי שתהיה בשימוש אך ורק ביחס לבני תמותה, יֵדעו נא הבּוּרים כשישתו ממימי הנהר סֵלֶמְנוֹס, שתאוות אהבה היא מתת רגעית שהאֵלים מעניקים לבני האדם. זוהַר שחור. ותו לא.
***

באוגוסט של שנת 1795 ישב לו הנוסע הסיציליאני סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי מתחת לעצים הסוככים על מעיין הזורם לא הרחק מן העיר פַּטְרָס, שנמצאת בצפון מערב חצי האי פֵּלוֹפּוֹנֵס. למרות השעה המוקדמת מאוד כבר היה שקוע כל כולו בכתיבה.

עלה אז על דעתו ליצור באמצעות אוסף רשימותיו ספר מסע, שיהיה מורכב מבחינת מבנהו מאיגרות שיכתוב לחבריו האמיתיים, ואפילו לכאלה שאותם ימציא. כדי שייראו לקוראים גם אלה וגם אלה אמיתיים באותה המידה, התכוון לציין רק את האות הראשונה בשמו של כל נמען. רומנים רבים נכתבו באופן כזה, והוא התכוון אפוא לשאול מן הספרוּת את התבנית אשר תאפשר לו להעלות על הכתב את יצירתו המקורית.

הוא התענג על עצם המחשבה שבדרך כזאת יוכל לשלב בין ספרוּת תקופתו לבין הרוח העכשווית של המדע, זו שההשכלה אשר רכש במשך זמן רב של לימודי היסטוריה וכלכלה – כך הרהיב עוז וטען – תיטיב לבטאה. שנה אחת בלבד קודם לכן פרסם בוֵנֶצְיָה מחקר מעמיק שעסק במסחר ובחקלאות. לכן היה גם ספר המסעות שלו אמור להיות שונה בתכלית השוני מכל מה שנכתב עד אותה העת, לא רק מבחינת מבנהו, אלא גם מבחינת תפיסתו. ברור שלא היה בכוונתו להדחיק ולהשתיק את התרגשותו לנוכח אופיו העתיק של המקום, זה שאבד עליו כלח ובכל זאת הוסיף לעורר יראת כבוד בְּרוֹאָיו. אלא שבאמצעות גביש הבדולח של המדע שָׁאַף כעת להאיר את המציאוּת העלומה בת־ימינו, זו שהאירופים אינם מכירים, את תיאורו העכשווי של הפֵּלוֹפּוֹנֵס, שהרי ייתכן כי אחד מקוראיו יגלה בדבר עניין.

בכל מאודו קיווה לעניין את הסוחר, את המדען, את החקלאי. באותה ההזדמנות היה עשוי לעורר עניין גם בכל ברייה משכילה, בכל אדם בר דעת. אשר לעת העתיקה שהייתה כה חביבה על קוראיהם של ספרי המסעות, תקוותו הייתה שהשוואתה לתיאור העכשווי של המקום, מחוז שהיה זה מאות בשנים חלק מהאימפריה העות’מאנית, תתברר כמועילה עד מאוד, שכּן קוראיו ייווכחו לדעת שאין בנמצא “כיום” ללא “בעבר”. אי־אז, בעתיד, תיראה גם כתיבתו שימושית בעיני הקוראים שירצו להתוודע ממגוון נרחב של זוויות ראייה לקורותיו של חבל הארץ הזה, אזור עתיר סמלים ומיתוסים, אבל עשיר גם באמיתות שאין עליהן עוררין. כך עשה אף הוא עצמו כאשר פנה לספרי המסעות של פָּאוּסָנִיאָס,[3] של אותו פָּאוּסָנִיאָס שאין שני לו, כשכוונתו עתה הייתה לעבור בדיוק במסלול ההפוך: מן ההווה אל העבר, ממצבו העכשווי של המקום אל שלמותו של עולם עתיק יומין, נערץ ומנופץ – עד כמה שיתאפשר לו לחלום עליו, עד כמה שיוּתַר לו לשחזר אותו.

הינה, לדוגמה, המעיין שלצידו התיישב. על סמך הדברים שכתב פָּאוּסָנִיאָס כאשר עבר בו במקום במאה השנייה לספירה, אותו מעיין זָרם קרוב יותר לים. ובכן, היה עליו לציין כי כיום המרחק בין המעיין לבין הים רב יותר, וכן שבסביבתו אינן נראות עוד חורבות העיירה אַרְגִירָה, שנקראה כך בוודאי על שם הנימפה. חשוב מכול היה בעיניו לציין כי התושבים המאכלסים בימינו את כפרי הסביבה לא שמעו מימיהם על האהבה בין הנימפה אַרְגִירָה לבין הרועה הצעיר סֵלֶמְנוֹס, ומובן שלא ידעו דבר וחצי דבר על כך שהאוהב המיוסר נהפך לנהר שבו העיקר הוא שכחת האהבה, מיתוס שפָּאוּסָנִיאָס בכל זאת תיעד באריכות. הסיציליאני תחקר בָּעניין שניים, את נושא כליו הרכוב על גב הפרד, זה שהרכיב אותו על גב סוס וכך הוליכו לשם, ועובר אורח שניגש למעיין כדי להשקות את חיותיו, חמור קטן ושתיים או שלוש עיזים. לא היה להם שמץ של מושג. אומנם היה שם בעבר, השיבו לו, איזשהו נחל אכזב שהבריות קראו לו נהר קַסְטְרִיצָנִיקוֹ, אבל הם מעולם לא שמעו שמכנים אותו בשם אחר, וגם לא ידעו שום דבר אחר בקשר לנהר. סלע אנכי עצום ניצב במקום, ומעליו מבצר רם ונישא אף יותר שהטבע עצמו יצר, סמוך למבוע הנהר, וכפר גדול, מוסתר למחצה בחביון ההר, אותו כפר שנקרא קַסְטְרִיצִי, ושהעניק את שמו לנהר. אולם יותר מכך לא ידעו לומר.

סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי פתח את המהדורה המקובלת של יצירת פָּאוּסָנִיאָס, זאת שהייתה בהישג ידו, נגישה אפילו יותר מחֵמת המים יקרי הערך. הוא קרא שוב את המשפט שעורר בו עניין. לא היה שום צל של ספק כי אותו המעיין הינו זה שפָּאוּסָנִיאָס תיאר בתור מעיין הנימפה אַרְגִירָה. עתה שב ונוכח לדעת מה שונה הייתה גרסת המקומיים דאז, זו שהסתיימה באמירה שפָּאוּסָנִיאָס ניסח במילים אלה: “… מֵימֵי סֵלֶמְנוֹס מוֹעִילִים לִגְבָרִים וּלְנָשִׁים גַּם יַחַד בְּתוֹר מָזוֹר לָאַהֲבָה, וְכָל הַטּוֹבְלִים בַּנָּהָר שׁוֹכְחִים אֶת הָאַהֲבָה. וְהָיָה וְיֵשׁ וְלוּ קַמְצוּץ אֱמֶת בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, אוֹ־אָז מֵימֵי סֵלֶמְנוֹס יְקָרִים לָאָדָם אַף מִן הַמְסֻלָּאִים בְּפָז.”

הוא שאל את נושא כליו לאיזה כיוון זורם הנהר שעליו סיפר לו האיש. לאחר מכן הורה לו שימתין בקרבת המעיין במחיצת הסוס והפּרד, שיחכה לו עד שובו, כי ברצונו, כך אמר, להעיף מבט בסביבה ולהעלות על הכתב את הגיגיו. הוא המשיך בדרכו לבד. כעבור זמן קצר מצא את אפיק הנהר. זה אכן היה נחל קטנטן ומימיו מועטים מאוד בעיצומו של הקיץ. סְקְרוֹפָאנִי החל לפסוע על אחת מגדותיו, וכל אותה העת התבונן במים שפָּאוּסָנִיאָס כינה “מָזוֹר לָאַהֲבָה” ו”יְקָרִים לָאָדָם אַף מִן הַמְסֻלָּאִים בְּפָז”, זאת, כמובן, בתנאי שאמיתוּתה של השמועה בדבר כוחם לחולל ניסים ונפלאות עודנה בתוקף. סבך עבות של צמחייה השתרג מסביב לנהר, עתיר אור וצבעים, ובוקרו של אותו יום באוגוסט היה חם. פכפוך המים המועטים התגלגל לאוזניו של הנוסע, ובאחד מפיתולי הנהר הבחין סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי בכוך קטן גדוש בחלוקי נחל לבנים ובחול נהרות דקיק שהיה מוקף בלבלוב פרחיהם של הרדופי הנחלים ושל שיחי־אברהם מצויים. כך, פחות או יותר, דמיין את יופיו של אותו מקום בעת העתיקה. שבוי בקסם התמונה התיישב על גדת הנהר. הוא היה עייף במקצת, והצמא הציק לו. משום כך הושיט את ידו לשתות.

אבל ידו לא צייתה לו. סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי נדהם. בשעה שזקף גבות התבונן בידו כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה בחייו. הייתה זו יד ימינו, היד שזה שנים שירתה אותו במסירות, לפעמים כשכתב, באומץ רב ומופרז, לפעמים כשנלחם בתבונה – וכמובן כשאהב, בעודו אוהב יותר מכול. הכיצד עתה הרהיבה עוז וסירבה להעניק לו שירות כה יסודי?

איזשהו פרפר עף אליו והתיישב על ידו המושטת. הפרפר נפנף פעמיים בכנפיו הצבעוניות, ואחר כך שב והתעופף. עיניו של סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי עקבו אחר מעופו, ואז, כמשתחרר מאחיזת רשת כלשהי, נעשה מודע לאופי הכמעט נלעג של מצבו. הוא תהה אם מישהו ראה אותו גוהר כך על פני המים ובוהה במשך זמן רב כל כך בידו התלויה באוויר. במשך כמה זמן? הוא הביט סביבו. אף נפש חיה לא נראתה בשום מקום, אם כי בליבו קיננה התחושה, אולי מכיוון שהיה נסער, שכמה וכמה זוגות עיניים אורבים לו ועוקבים אחריו ממחבואם, מאחורי הסבך שיצרו הרדופי הנחלים ושיחי־אברהם המצויים. תוך כדי כך שם לב שצל הענף השעון על רגליו לא זז כלל וכלל ממקומו – למרות הכול הוא לא נשאר אפוא באותה תנוחה זמן ממושך. רק שבריר שנייה שהצטייר בעיניו כמאה שלמה ונסך בו תוגה, מפני שבעטיו הבין כי כבר מלאו לו שלושים ותשע שנים. בעוד שנה בלבד תתחיל בחייו הספירה לאחור – מי ייתן, כך קיווה בכל מאודו, שגם היא תהיה איטית ועשירה – ספירת שנותיו בדרכו אל מותו. פנים צוננות וגופים עירומים, השעות, המקומות, תענוגות האהבה ומכאוביה, כולם חלפו חפוזים במוחו, מהירים כמו בוהַק סכין בקרבת דם. הוא חש אז כאב עז בקרבת ליבו. מה בדיוק קרה לו? הוא קם ממקומו בזהירות.

במשך כל דרך הַשִּׁיבה למעיין ייסרה אותו המחשבה ששום נוסע מעולם לא היה מוג לב. נבצר ממנו, מהסיציליאני סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי, חסיד הלשון התקנית, להיתפס כמוג לב יותר מכל אחד אחר. מדוע אפוא סירבה ידו לציית לו? מדוע, למראית עין, חשש לשתות ממימי הסֵלֶמְנוֹס? עכשיו התבייש בכך שלא העז להרוות את צימאונו, ונכלם על שהיה מוקסם מזה – ממה שיורשה לו אולי להתייחס אליו כך: יופיו העל־זמני של המקום, כל אותם הדברים השאננים והפשוטים, כביכול, כגון פכפוך מימיו של הנהר, חלוקי הנחל הצחורים, החול, ההרדוף, שיח־אברהם – האור הטהור שלהם. אף על פי שכעס דווקא על עצמו, לא התפרץ למראה נושא כליו ולא גער בו, כאשר מצא אותו מנמנם במקום שבו השאיר אותו, למזלם בלי שיהיו לכך השלכות על ציודם, כל רכושם. הוא לא אמר לו אלא שהם יוצאים תכף ומייד לווֹסְטִידְזָה. “הלא היא אָאִיגְיוֹ של ימי קדם,” השלים בתוכו, בינו לבינו. הוא רכב מלפנים בדהרה קלה, ועשה זאת כדי להימנע משיחות ממושכות, מאלה שהיה מנהל עם נושאי כליו בנסיעותיו שארכו שעות, כאשר התאמץ לתהות על קנקנו של מקום וללמוד מה טיבו. אלא שבאותו היום טרדו את שלוותו בעיות אחרות.

הזמן עבר, סְקְרוֹפָאנִי בינתיים התקדם מאוד, ועכשיו לא ראה עוד מאחוריו את נושא כליו ואת חפציו. לכן עצר בחביון הצל שהטיל אורן גדול, כדי לחכות לבואו של האיש. פניו המתוחות נרפו בהדרגה, נכנעות ומתמסרות יותר ויותר לאורו של אוגוסט אשר הלך והתחזק, ולנינוחות שהאציל עליהן החום. בה בעת נכנע והתמסר הוא עצמו למחשבה, שבאהבה קורה בדיוק אותו הדבר שמתרחש כאשר מתבוננים בעולם: אין “כיום” ללא “בעבר”. אלא שאותו ה”בעבר” הוא כפול בכל המקרים, אמיתי ומיתי בעת ובעונה אחת – הרי מי יוכל לטעון כי הוא מחזיק בבעלותו, במלואם, הן את הסיבה לרגשותיו והן את ההיגיון של דורו? ה”כיום” כמו עומד ומתבונן בעצמו מבעד לראי עמוק וישָׁן, ראי כפול שהוא אולי מכלול של מראות רבות. ה”כיום” של כל תאוות האהבה, כל אחד המתבונן בעולם, בכל דור ודור.

כאשר ראה את נושא כליו מתקרב, הוא שב ויצא לדרכו, נחוש בדעתו להתקדם ראשון כדי להוסיף להיות בגפו. סוסו פסע עתה רגוע. אורנים, עצי תאנה וברושים העניקו לרוכב מדי פעם בפעם את ניחוח הצל החם שלהם. ציקדות סמויות מן העין פטפטו בלי הרף. הוא התמיד להתעמק במחשבותיו, עכשיו בשלווה יתרה. עד כמה שהיה מסוגל לפקח על מוחו, מובן שלא האמין באגדות שהיו מוטלות בספק כבר בימי פָּאוּסָנִיאָס, ובוודאי שגם לא בקסמים, בכישופים, בלחשים או בהשבעות – בדיוק מה שהיה חסר לו. הוא לא היה מוג לב, וגם לא רצה להיות. היה עליו פשוט להבין מהו טיבו של כוח המשיכה, אותו כוח שהפעיל עליו הנהר של שכחת האהבה, הוא שאליו התקרב – הבה יאמר זאת, שהרי כך הרגיש – באורַח מסוכן, לבל יאמר שבפזיזות. לא, בשום פנים ואופן לא רצה לשכוח אף לא את הפרט השולי ביותר שחָווה באהבה כלשהי מכלל אהבותיו. ההכרעה הזאת כשלעצמה הייתה אולי החלטה נועזת עד מאוד. אבל הצד האפל של תאוות האהבה, אותו חרצן רעיל ונשגב מן הדעת אשר נותר לאחר כל תאוות אהבה, הוא השורד כדי לעבד את חוסר תבונתנו באינספור הגיגים חדשים – “אותו זרע שחור” היה עשוי לכנותו, אילו היה משורר ולא אחד מאנשי ההשכלה – הוא זה הגורם לנו לפחד מפני המיתוס. נראה כי קיים בסיס משותף לַצד האפל של האהבה ולַמוצָא האפל של מיתוסים דומים. אם היה קיים אפוא סיכון שמא הוא עלול לשכוח את תאוות אהבותיו בעקבות לגימה ממימי הנהר, שהאגדות מהלכות עליו קסם, וזאת אך ורק כדי להרוות את צימאונו, או־אז לא בכדי הגיבה ידו בציות לסירובו לשכוח אפילו את הפרט השולי ביותר. תאוות אהבות כדת וכדין, תאוות אהבות שהורחקו מחייו הבוגרים, חיי גבר, ובכלל זה אפילו אהבות אסורות שבזמנו נחפז למחוק כליל מדעתו – עכשיו שבו כולן וחזרו אליו, בעוד ידו לא נעה ולא זעה כהוא זה מעל למימיו של הסֵלֶמְנוֹס. היה זה כאילו שלף מתוך תיבה עתיקה וסגורה אפילו את הפיסות הזניחות ביותר של בד ורדרד דהוי, והינה נהפכו כולן פתאום לבגדי ארגמן ולפגישות אפופות בסודיוּת מופלגת ובלהט שקיקה שאין שני לו. הוא נאנח ולחש שמות איטלקיים אחדים. “אל תברחו לי,” אמר להם, “אל תשליכוני לעת זִקנה, כי למיטב הבנתי, זִקנתי מתחילה היום.” הוא סירב לקבל את השכחה וזכה בזֵכֶר האהבים. “השתנו דורות ותקופות, אנשים, הכול אולי התחלף, פרט לאהבה,” חשב בשעה שזמזם לעצמו שיר נפוליטני שכולו עליצות.

חודשים ספורים לאחר מכן תיעד הנוסע סַוְיֵה סְקְרוֹפָאנִי ביצירתו מסע ביוון את היום המסוים ההוא, ופנה בו לאדם שהאות הראשונה בשמו היא ל’, וכך תמצת את יומו: אין צורך אלא ביום אחד כדי לעבור מפַּטְרָס לווֹסְטִידְזָה, שמה הנוכחי של אָאִיגְיוֹ הקדומה. לאחר שהלכתי שם ברגל במשך שעה, מצאתי את הנהר סֵלֶמְנוֹס, זה שהיוונים קראו לו בַּשם “שִׁכְחַת הָאַהֲבָה”. אוי, ל’, אל דאגה! אם כי מילותיו של פָּאוּסָנִיאָס אינן אלא אגדות, אם כי החברוּת בינינו אינה מרכינה ראש ומרימה ידיים בפני גחמות התשוקה, ואם כי, נוסף לכול, היה אוגוסט, השעה שמונה בבוקר והחום הבעיר בתוכי את הצמא, לא הרהבתי עוז, ולוּ בבדיחוּת הדעת בלבד, לקרב את שפתיי אל אותו נחל מסוכן.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.