החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם. מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007), עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן ... עוד >>

יער הפלאות

מאת:
הוצאה: | 2007 | 224 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אומבו וטילקי, שני חברים מיוחדים במינם, יוצאים לחפש את יער הפלאות. במסעם הם מתגברים על קשיים, חווים הרפתקאות, פושים יצורים מוזרים ומעניינים, מקצתם מסוכנים, אחרים ידידותיים. באומץ, בהתמדה ובאופטימיות ללא גבול מגלים השניים את עולמם ולומדים על חברות, על נאמנות.

האם יצליחו גיבורינו לשחרר את היער מהקללה שהוטלה בו?

עליזה גלקין-סמית כתבה אגדה פנטסטית, מרתקת, שובת לב, שלא תשאיר שום קורא בכל גיל אדיש לקסמיה.

מקט: 4-86-327

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס   הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

מושבת הספיולים

לכל אדם ארץ פלאות משלו, בה הוא נודד בהקיץ ובחלומותיו. אך יערות פלא הם נדירים, אולי משום שמעטה חשכה אופף אותם וחיות רעות משוטטות בהם. כך סבורים אלה הגרים בסמוך ליער ואינם מעזים להיכנס לתוכו. הם משתיקים את הסקרנים ששואלים עליו. "שמרו נפשכם מפני יער הפלאות," הם מזהירים. "אין דדך חזרה ממעבה היער. בנות ההרפיות אורבות למפירי החוק ומעלימות אותם בלי להניד עפעף."

סביב היער פזורים כפרים מוגנים בשטחים פתוחים ונראים לעין. נגד סכנות ומחלות מתגוננים התושבים בתפילות, בקמיעות ובמזלות השומרים עליהם מרע. הידעוני הוא היחיד המכיר את מסתורי היער, את צמחי החשכה ואת היצורים שדרים במעמקיו, ויודע להתהלך עמם, והוא התולה חוטים שזורים של צמר צבעוני על העצים בקדמת היער, ומניח למרגלותיהם קורבנות, כמחסום מגן בין הידוע והבטוח לבין חשכת התבונה לבין הלא מוסבר. מי שאבדה בינתו נכנס ליער ולא שב עוד.

יער הפלאות התפרש מעבר לגדר הלבנה, בגבולה הצפוני של מושבת הספיולים, ורזיו היו נסתרים מעיני תושביה.

בשעה מוקדמת מאוד, בבוקר אחד, בוקר של גשם דקיק ומרגיז, ישן אומבו במיטת הקש בבקתה שבה התגוררו הוא ומשפחתו וחלם. על פרצופו הדשן התנוסס חיוך. אומבו ספיול חלם על יער הפלאות. הוא נכנס לשם עם סבו, שימובו ספיול, שאחז בידו והוליך אותו בין העצים הגבוהים.

"זהירות," קרא הסב. "לא לדרוך על ערימות הבוץ. הן מתעתעות. הן בולעות רגליים."

אומבו הסתכל על סבו. "אבל סבא," הזדעק, "אתה בעצמך דורך עליהן, הן תכף יבלעו את הרגליים שלך."

על אחת הערימות היתה מונחת עוגיית חג ממולאה קדם ורדרד. אומבו הושיט את ידו לקחת את העוגייה ופער את פיו כדי לנגוס בה, אך הסב הקיש עליה במקלו, "תוף, תוף," והעוגייה נהפכה לתוף ענקי. "תוף, תוף," הקיש הסב על העוגייה שוב. "תוף, תוף," נמשכו הנקישות העזות. אומבו נבהל, התיישב במיטתו, השליך מעליו את השמיכה החמה, והתרומם, שיניו נוקשות מקור ומפחד. להיכן נעלמה העוגייה הוורודה ומהן המהלומות האלה?

'מישהו מקיש על החלון,' מלמל לעצמו ברוגז. 'לא ייתכן שזה סבא שימובו. הוא לא היה מעיר אותי ברעש איום כזה. רק דוד קיקובו מסוגל לכך. הוא תמיד מתנהג בחוסר התחשבות.'

אומבו ניגש לחלון חדרו ומחה מעליו את האד. הוא נאנח וסינן מבין שיניו רטינה כשראה את פניו של קיקובו מבעד לחלון. הוא הפנה אליו את גבו, התכופף לסלסילת הקש שלרגלי מיטתו, הרים את בגדיו והתחיל להתלבש לאט, חולצה ורודה קצרה וסרבל סגול שמכנסיו קצרים. 'דוד מעצבן', חשב. 'למה אין לי דוד שאוכל לחבבו?'

דוד קיקובו נכנס לחדרו של אומבו דרך הכניסה האחורית של הבקתה, שהיתה פתוחה תמיד, ופנה אליו בטון תקיף: "נא להזדרז! עלי לבנות סככה לאחסון חציר. תפסיק להתבטל. בעוד חצי שעה ניפגש ליד המגרש העגול, בלי תירוצים."

הדוד יצא ורטן: "לאחותי מעלות רבות, אך את בנה אינה יודעת לחנך. היא מפנקת אותו והוא מנצל את זה. במשפחה שלנו אין מקום לעצלנים ולמפונקים. ממי נדבק בכך?"

אומבו שמע את דבריו של הדוד וקרא אחריו בקול נרגן, מחוץ לטווח השמיעה, "שיהיה לך בוקר טוב!" רגש של כעס התעורר בקרבו. 'אין מי שמבין אותי. אין מי שמגן עלי', חשב במרירות. 'אולי סבא שימובו, אבל גם הוא רק קצת, וזהו.' בפנים כעוסים סידר את מיטת הקש שלו.

'אברח מפה. הגיע הזמן להגשים את חלומי. לא לתמיד, רק לכמה שעות. שירגישו בחסרוני. שידאגו לי. שיידעו שנמאס לי. אחרי שאחזור, אולי ישנו סוף סוף את המנהג המטופש להכריח את הספיול הצעיר ביותר במושבה לעזור לכולם, להיענות לכל אחד, בכל שעה ובכל מצב.'

שלף מתחת מיטתו תרמיל קטן, פסע על קצות אצבעותיו אל המטבח, לכיוון הכניסה האחורית. נטל קציצות טריגים שנותרו מארוחת הערב, ליקט עלים רחבים של עץ הפגולה מתוך סלסילה שעמדה בצד, עטף בהם את הקציצות, הוריד ממדף המזווה כד חרם קטן שנכתב עליו 'מרקחת סינשיות ומוקות' והניח את הצידה בתרמילו. הוא ליקק את שפתיו בתאווה. מרחוק שמע את קולה המנומנם של אמו במיטתה "מי זה?" ושוב השתררה דממה. הוא הציץ מבעד לדלת הכניסה לוודא שהדוד איננו בסביבה, וירד במדרגות האבן שבאחורי הבית. המדרגות הוליכו אל גינת הירק שטיפחה אמו, מעשה אמן. שם תלש שורשים של שתילי הזורן ותחב גם אותם לתרמילו. הזורן שימש למאכל לבני הבית, ובימים רגילים סירב אומבו לטעום מן הסלט הקצוץ שאמו היתה מכינה מהשורש הוורוד, אך עכשיו חשב שהזורן יהיה תוספת הולמת לריבה ולקציצות היבשות. הוא הביט שוב ושוב לכל עבר, שמא נמצא בסביבה אחד הספיולים, ואז פנה שמאלה, לכיוון היציאה ממושבה הספיולים, בשביל המקיף את הבקתות העגולות והצבועות בסגול־ורוד, המחופות בגגות קש.

'יותר לא ינצלו אותי. זה לא הוגן. נמאס לי. די. משום שאני הכי צעיר במושבה, כל קרוב משפחה יכול לצוות עלי. והרי במושבה הזאת, כולם קרובים שלי.' הוא צעד לאטו בדרך החוצה את השדות הירוקים שעובדו בידי הספיולים. חלקות־חלקות השתרעו שם, מגודרות באבנים, ובהן צמחו, בנוסף לטריגה, עשבים למאכל בעלי־החיים שגידלו במשק החי, ומיני ירקות למטבח. הגשם לא פסק, וליווה את אומבו מעלות השחר בזרזוף טורדני. הוא התעלם מהגשם. גם כשנרטב עד לשד עצמותיו המשיך להרהר ברוגז בספיולים ובבני משפחתו.

'אוף, נמאס לי מהם ומהחוקים שלהם: לא להתחבר עם מי שאינו מהמושבה. לא לדבר מבלי שפנו אליך. לא לצאת מחוץ לתחום השדות המקיפים אותנו, לציית להוראות. תמיד לציית להוראות ולעמוד בחוקים. ואין כאן אף אחד בגילי. כולם עסוקים כל הזמן. ללמוד. ללמוד. כל זמן פנוי שיש, צריך ללמוד. עובדות, עובדות. רק עובדות.'

אומבו לא הבחין בקרני השמש שחמקו מבין העננים הכהים והאירו את אגלי הגשם שנתלו על עשבי הבר בשדות הבור שנפרשו מולו. לראשונה בחייו מצא עצמו מחוץ למושבה, עובר על החוק האוסר יציאה מתחומה. בהיותו עסוק בשיחה הקולנית שניהל עם עצמו לא נתן את דעתו על כך: 'כולם שם מצחיקים. כל המשפחה. כל המושבה משפחה אחת גדולה, כולם קרובים של כולם. והם שקובעים את החוקים. עד שייוולד ספיול צעיר ממני יעבדו עוד שנים רבות. כולם יודעים שיש בעיית ילודה במושבה. לנצח אשאר הצעיר ביותר, וכולם יתנו לי הוראות. נמאם לי להיות עבד. אין לי עם מי לדבר. אין סיכוי שבעתיד ישתנה המצב. ומה יגידו? שאני מרחם על עצמי, שאני עצלן, שאם אעסיק את עצמי בעבודה ובלימודים לא יהיה לי זמן להבלים.' כבני המושבה האחרים, אומבו, צעיר הספיולים, היה שמנמן, וכרסו הוורודה בלטה לפנים. גם זנבו, סגול ושעיר, התנוסס לראווה כמנהגם, ועם זאת, היה שונה מבני משפחתו: בעוד שהם היו שקדנים ויסודיים מטבעם – תכונות שעברו מדור לדור – הוא היה עצלן.

המושבה שכנה סמוך ליער הפלאות, שצימח עצי ציחור ענקיים, וגדר שבלטה בצבעה הלבן נמתחה לאורך עשרות עצים, וחצצה בין המושבה לבין תושבי היער המסתוריים. הגדר לא היתה גבוהה או צפופה, ובכל זאת העניקה תחושת ביטחון לאוכלוסיית המושבה. את הגדר הראשונה בנה אבי סבו של אומבו, לאחר שעדר של פיריות, שגידל בחצרו באהבה רבה, נעלם לפתע. הזקן חקר ודרש מה עלה בגורלן של הפיריות האבודות, ואף חיפש אחריהן ימים רבים. במושבה רווחה הסברה שהוא חדר ליער כדי למצוא את פיריותיו האהובות. כשחזר באחד הלילות למושבה נראה מהורהר, מבטו שלוח למרחוק. הוא התעלם משאלות המשפחה והתושבים.

"וכך," היתה מספרת לו אמו של אומבו לפני השינה, "היה מהלך ומקונן: 'הפיריות האהובות שלי נחטפו ונטרפו על ידי חיות יער אכזריות! גל עצמות נותר מהן.'" אמו חיקתה את קולו העמוק של סבה. "'את אשר ראיתי איני רשאי לספר. קורים שם דברים שאינם שייכים אלינו. שיכולים להזיק לנו.' ואז קבע את משכנו בגבול היער.

היה אפשר לראותו עם גרזן בידו, חוטב עצים, מבקע אותם, מקציע מהם עמודים, משייף וצובע בצבע הלבן שהפיק משרף גזעי עצי הציחור שבקצה היער: אחר כך תקע את העמודים באדמה, ובנה גדר. גדר ארוכה עשויה שורה של עמודים לבנים. גדר יפהפייה, ישרה, הנמשכת עד אינסוף." אמו היתה מתווה באוויר קו ארוך להמחיש את אורכה של הגדר, ואומבו היה עוקב אחרי תנועת ידה והוזה. "הוא דחה כל הצעה לעזור לו. הוא לא דיבר עם איש. הזניח את עבודות המשק. עשבי פרא ענקיים צמחו בחלקת האדמה שלו. בעלי החיים האחרים שגידל כמעט גוועו, ותושבי המושבה דיברו עליו כעל מטורף. אבל אבי סבך לא התרגש מכך. כשסיים את בניית הגדר, חזר לגור במושבה, כאילו דבר לא קרה." עיניו של אומבו היו נעצמות אז אט אט, ואמו היתה מכסה אותו בשמיכת צמר סרוגה בצפיפות. "וכשאבי סבך סיים לבנות את הגדר, שהתעקש לבנותה לבדו, שתהיה סמל לדורי דורות, ערך חגיגה גדולה במושבה, כאות תודה לחבריו שעזרו לו לשקם את משקו ולכבוד ההפרדה בינינו לבין היער. החגיגה הנהדרת נקבעה בזיכרוננו כ 'חג הגדר הלבנה של הזקן', ומאז נחוג החג הזה במושבתנו." אמו היתה נושקת לו נשיקת לילה טוב ואומבו היה צונח לעולם של חלומות, על פיריות נמוכות, שחורות שיער ונקודות בכתמים לבנים, המטפסות על עצים, וזקן כעוס פנים עומד ומנופף לעומתן באגרופו הקמוץ. הפיריות צוחקות, מטילות ביצים ושופעות חלב, שהרי אלה תפקידיהן, והזקן מנסה לתפוס בידיו את הביצים, אך הן מתבקעות על האדמה. הוא רץ עם דלי לאסוף את החלב, אך אינו מספיק והחלב נשפך על ראשו.

אומבו התנער מהזיותיו, נשא את מבטו ונרתע כשהבחין בגדר הלבנה.

'הנה אני ליד הגדר הלבנה שבנה אבא של סבא! איך הגעתי הנה ולאן מוליך השביל מכאן?'

הוא לא התכוון להרחיק לכת עד כדי כך. הוא ידע שחל איסור חמור לגשת אל הגדר שלא במועד הולם ובלי ליווי. אומבו עמד ליד הגדר והיסס. הגדר בלטה בלובנה בשמש העולה. שבוע לפני כן חגגו את 'חג הגדר הלבנה של הזקן'. כולם השכימו אז קום, ועל כל ספיול הוטל לצבוע כמה עמודים בלבן. הצבע הלבן, שאותו הפיקו לפני חודש משרף גזעי עצי הציחור, דהה במשך השנה. זה היה המנהג, זו היתה ההוראה, והוראות עתיקות מקיימים ואין מתחמקים מהן. אף לא העצל בספיולים.

אומבו זכר שבאחד מימי החג, שעה שכל הספיולים ישבו מכונסים והזקנים העלו זיכרונות מימים רחוקים, שמע את אחד מזקני המושבה מספר כי בזמן הקמת הגדר התפלגו הספיולים העצלים מן החרוצים. כמה ספיולים נוכחו לדעת שאפשר להתקיים בלי להתאמץ. הזקן שסיפר את הסיפור, ישב ועישן מקטרת ארוכה, מלטף את בטנו הוורודה. "היו אז מי שלמדו שהם יכולים לעסוק בעניינים אחרים, שאינם טובת הכלל, ולא לנקוף אצבע למען המושבה. תמיד יהיה מי שיעזור – כפי שעזרו למקים הגדר. אם כי הוא עצמו, עם שובו, כינס מיד את האספה הכללית, בה הוחלט שנצלנות היא נגד חוקי המושבה, וכי על כולם לעבוד כפי יכולתם." אומבו עמד באותה שעה בצד, התבונן בזקן בגנבה והשתעמם. זקן המושבה הזה, ידע אומבו, החליט עוד בצעירותו להימנות עם אלה שעליהם מוטל לספר את הסיפורים מן העבר הרחוק, אותם סיפר בקול עצלני ורדום. באמתלה כי הוא נושא משרה ציבורית חשובה, מעולם לא נשא בנטל העבודה הקשה.

אומבו אהב את 'חג הגדר הלבנה של הזקן', ולו משום שהיה זה חגו של אבי סבו. לאחר צביעת הגדר ניכשו הספיולים את העשבים לאורכה, וחידשו את השביל המוליך אליה מהמושבה. יום לאחר מכן, בשעת הצהריים, התכנסו הספיולים במגרש עגול המוקף רבבות פרחים סגולים־ורודים. לאורה של שמש הצהריים, נראה אף הדשא שצמח שם בגוון סגלגל. במרכז המגרש נקבעו מקומות ישיבה מיוחדים – אבני החגים. לכל ספיול היתה אבן משלו, ועל כל משענת אבן חגים נחרץ חריץ עבור זנבו ונחרת שמו של בעל האבן. מגרש ההתכנסות העגול שימש אותם בכל חגיהם.

אומבו עמד עדיין ליד הגדר והיסס. בדמיונו שחזר את מעמד החג האחרון, שנערך שבוע לפני כן, וצחק: 'אילו היה בעל כנף מביט עלינו מלמעלה, היה רואה מעגלים של זנבות סגולים וראשים ורודים על אבנים לבנות. הוא בוודאי היה מתקשה להאמין שאינו חולם.'

כשהתכנסו הספיולים במגרש, מנה אותם הפקיד־הממונה־על־המגרש, ובדק את השמות על משענות האבן הריקות כדי לדעת מי נעדר. ורק כשישבו כולם והשתרר שקט, ניגש הפקיד הממונה להביא מבקתתו את זקן זקני המושבה, שהיה כבד שמיעה וקצר ראייה. אומבו צפה בדאגה בזקן הנשען על פקיד המגרש ומשתרך אל מקום מושבו בגרירת רגליים. הוא חשש שכשיגיע הזקן למקומו ויתיישב על אבן החגים שלו, שהיתה גבוהה ורחבה מאבניהם של שאר הספיולים, לא יוכל לקום עוד לעולם. אך לא כך היה. הזקן בירך את הנוכחים בקול רועד: "וחגגנו את חגינו, ושמחנו בשמחת החגים הבאים עלינו. וזכרנו את בונה הגדר הלבנה, ונהנינו מהמשקאות וערבו המאכלים לחכנו." הוא דיבר בשפה העתיקה, שנשמרה לאירועים מיוחדים ולברכות. והוא נראה תשוש. אחר כך ישב וחיכה למגש התקרובת. על כלל אחד הקפידו הספיולים הקפדה יתרה: שלא לנאום נאומים ארוכים בחגים, כדי שלא לקלקל את תאבונם.

'אוכל,' חשב אומבו בעודו פוסע לאורך הגדר, ומקיש בדרכו על העמודים במקל שאסף מן האדמה. 'זהו הדבר החשוב ביותר במושבה. אין פלא שלדיונים בנושאים מורכבים נקבעו מועדים שאינם קשורים לשעות האכילה.' הרהוריו הסיחו את דעתו מן הדרך, ולכן לא הבחין שהוא נמצא במקום אסור, והמשיך ללכת בניחותא, מתענג על שעת בדידות נטולת מחויבויות.

הספיולים לא אכלו בשר. כך ציוו אבות אבותיהם בימי בראשית, והם מעולם לא ערערו על הצו הזה, ולא הרגישו צורך לשנותו. המעדן לימי חג הוכן משכבות רבות של עלי עץ הפגולה, שהושרו במשך הלילה בחלב פיריות. את השכבות, שביניהן מרחו מרקחת סינשיות ומוקות, היו צולים על גחלים ומזים עליהן שיכר. עץ הפגולה היה עץ ענק שגדל רק בסביבות המושבה, ולא נראה בשום מקום אחר. בעבר הרחוק ניסו ספיולים לנטוע ייחודים מענפיו או לזרוע זרעים מפריו, אך ניסיונותיהם עלו בתוהו. מדובדבני העץ היו מכינים את השיכר המיוחד שלהם, שהכנתו ארכה ימים, ומתוך הנאה גדולה. את הדובדבנים היו קוטפים, מגלענים, מכניסים לכדי חרס ענקיים, שתחתיותיהם ודפנותיהם רופדו במוך, ומוסיפים את השיכר שנשמר מהשנה הקודמת. בסוף התהליך היו חותמים את הכדים בשעווה ומאחסנים אותם במרתפים, שיתיישנו במשך כמה שנים. לכל משפחה היה מרתף שיכר משלה, ומקומו היה סוד שמור, הידוע רק לראש המשפחה. חוץ מהמרתפים המשפחתיים היה מרתף משותף למושבה, ממנו הובא השיכר באירועים חגיגיים. בימים כאלה היו מוציאים אל הנאספים כד חרס גדול, ממנו נמזג השיכר לבקבוקי חרס קטנים, שהוגשו לכולם, ללא הגבלת גיל, והשמחה היתה רבה. אומבו לא אהב את טעם השיכר, ואם בכל זאת לגם ממנו, היה יורק אותו בשאט נפש בסתר, כשאיש לא הבחין.

השביל שצעד בו בא נקטע לפתע. הוא נשא את מבטו וגילה כי הוא עומד בסוף הגדר הלבנה, בקצה המערבי המרוחק, שמעבר למושבה. מעולם לא היה במקום הזה. רק זקני השבט היו מגיעים לכאן כדי לצבוע את העמודים הלבנים הקיצוניים, והם התנהגו כאילו העולם שמעבר לגדר הלבנה הוא סוד כמוס. אומבו נבהל. האזור לא היה מוכר לו. עתה אף התחרט מעט על בריחתו.

'מה עלי לעשות? האם אמשיך ללכת? האם אחזור? אין כאן שביל!' זו הפעם השנייה בחייו שהיה עליו לקבל החלטה בכוחות עצמו. הראשונה היתה כשהחליט לברוח באותו בוקר. 'חבל שלא צירפתי אלי את סבא,' חשב. 'הוא היה יודע לאן להמשיך, ובוודאי היה מסכים לברוח איתי. גם הוא משתעמם במושבה. גם לו נמאס. אם היה כאן איתי, היה מספר לי סיפורים בדרך. האם אחזור למושבה, ואקרא לסבא שייתלווה אלי?' אך כשחשב על סבו נזכר אומבו גם בסבתו, התעשת והמשיך בדרכו. משעול סמוי שנמשך משביל הגדר הלבנה נפתח בפניו בלא משים.

'הבעיה היחידה עם סבא היא שסבתא צמודה אליו כל הזמן. כל הזמן היא מעירה לו ויורדת לחייו. היא גם לא מניחה לאחרים לחיות את חייהם בשלווה.' שערו סמר זיפים זיפים סגולים־ורודים מחמת הגשם. בתוך תוכו ידע שהוא חוטא כלפי סבתו וכלפי האמת, אך כרגע היה מצב רוחו עגום והוא כעס על כל הספיולים. 'סבתא כזו דאגנית וחוששת שכל שינוי במזג האוויר ישפיע על סבא. כשהוא רוצה לצאת לטייל היא לא מרשה לו להיעדר זמן רב מהבית, ודואגת לעטוף אותו בסוודרים ובצעיף על צווארו, גם אם בחוץ שורר חום כבד.'

סבא שימובו היה 'מספר הכפר'. זה היה תוארו הרשמי, והוא קיבל שכר גבוה תמורת עיסוקו. בזכות תוארו השתייך לזקני המושבה, השכבה החשובה של הספיולים, ותמיד נשא בגאווה על חזהו את הסמל העגול־סגול שעליו נכתב בשפה העתיקה של הספיולים: 'בעל משרה רמה ביותר'.

'והוא בכלל לא כמו אותו זקן המושבה המשעמם,' הרהר אומבו. 'סבא יודע לספר סיפור ולרתק את השומעים. הוא לא אטי ועצלן. הוא תמיד עבד.' אומבו חש מבוכה. סבא לא היה גאה בעצלותו של נכדו. כדי שלא לשקוע במרה שחורה ולהתחרט על הבריחה, החל אומבו לשרוק תוך כדי הליכה, ואף לדבר אל עצמו.

'אני לא יודע איפה אני. אולי יש חיות מפחידות באזור? אולי זה מסוכן?'

הוא הביט על סביבותיו בחשש. 'מה יש פה לפחד? סבא אומר שלא צריך להאמין לכל הסיפורים שמספרים במושבה על היער, על החיות המסוכנות. סיפורים זה דבר חשוב, מלמד, אבל לא הכל נאמר בסיפורים. מה שמספרים – הן מילים ההופכות לסיפורים, והן לא. מעבר למילים יש סיבות ומשמעויות אחרות, יותר עמוקות. למשל, מדוע הגיב הזקן והתנהג כפי שהתנהג, כשעדר הפיריות שלו נעלם. קרה שם משהו שרק הוא ידע וראה. סבא אומד שעלינו להכיר רק בעובדות, והגדר היא עובדה קיימת, למרות שאנחנו לא יודעים למה בנה אותה אביו. הבנתו, ידיעותיו ומחשבותיו שייכות לו בלבד. כל השאר שייך לסיפורים.'

אומבו החליט שאין צורך להחליט מה לעשות והמשיך לצעוד לאטו במשעול הצר, בטוח שיימצא מוצא למצוקתו. 'פעם סבא הפחיד את סבתא! אוהו… זה היה מצחיק. הוא התחבא מתחת למיטה… והופ! מה זה?' והוא נפל מטה מטה, ידיו מונפות למעלה, צונח וזועק וזנבו סומר. כשנחת בחבטה על ישבנו, מצא עצמו בתוך בור עמוק, חשוך ומפחיד. כשהרים את מבטו למעלה, נדמה היה לו שראה על רקע השמים פרצוף לא מוכר מתבונן בו ונעלם.

"מה אני רואה? זה אמיתי? אולי אני הוזה. אוי זנבי המסכן, אוי לי," יילל. הוא ישב על קרקעית הבור, בהה בחשכה ונתקף פחד. עכשיו נדמה היה לו שהוא שומע מעין צחקוק מפתח הבור. הוא הביט למעלה, אך לא יכול לראות דבר כי גשם דק המשיך לדלוף ללא הרף ולהרטיב את ראשו ואת עיניו. רגליו היו שרויות בתוך שכבה סמיכה של עלים מרופשים, ומכנסיו השחירו ממים ומבוץ. הוא דחק כל הרהור על חיות רעות, אך המחשבה ניקרה במוחו בעקשנות: אולי זו אחת מהחיות המסוכנות שגזלו את הפיריות של אבי סבו? הוא היה מבולבל, נפחד, ולא ידע מה יעשה.

הזמן נמשך עד אין קץ. דבר לא התרחש. אומבו ישב בבור, איבריו מכווצים, פרוותו רטובה ובטנו מקרקרת מרעב. את ארוחת הבוקר לא הספיק לאכול, וכמו כל ספיול אמיתי קשה היה לו לפסוח על ארוחה. הוא חיפש את תרמילו, שבו היתה הצידה לדרך, אך התרמיל לא היה לצדו והוא לא זכר איפה איבד אותו ומתי.

"היי, אתה, תגיד, אתה באמת ספיול או מה?" נשמע קול דקיק וצווחני. אומבו שוב הרים מבטו אל על, אך גם הפעם לא ראה אף אחד. ושוב נשמע הקול: "בחיי, ספיול אמיתי, כמו בציורים."

בעל הקול שלשל חבל לתוך הבור וקרא: "תפוס בחבל וטפס." זה היה אותו קול שצחק קודם לכן. גם כעת אומבו לא היה משוכנע שבעל הקול אינו מלגלג עליו. הוא אחז בחוזקה בחבל, ובקושי רב, בגלל כובד משקלו, טיפס ועלה לפי הבור. הוא נוכח לדעת שעם מאמץ ותושייה היה מצליח להיחלץ מהבור ללא עזרה. כעת היה נבוך, חסר אונים ומדוכדך, ובכלל לא היה בטוח שרעיון הבריחה עדיין מוצא חן בעיניו. יש הפתעות לא צפויות, נופלים לבור, מתלכלכים בבוץ סמיך ויצורים לא מוכרים, וייתכן שאף מסוכנים, סובבים סביבו. הוא הרגיש נורא ונראה נורא; גושי בוץ דבקו בפרוות זנבו המפואר, שבבוקר עוד היה סגול, ובגדיו ניטנפו. שיער ראשו הזדקר בוורוד מוכתם.

אומבו, שלא ראה לידו אף אחד, התכוון להתיישב על העשב, לבכות בכי הגון ואחר כך לחזור הביתה. בדיוק ברגע זה הפציעה השמש מבעד לעננים בכל עוזה. מולו הופיע בדילוגים יצור נמוך ממנו ורזה, גופו חום ואפו ארוך מאוד ושחור. חבל דק השתלשל מידו ועל שכמו היה תלוי תרמילו של אומבו. הוא שר שיר לא מוכר וחיוך זדוני השתרע על פניו. הוא התקרב אל שפת הבור, ואומבו היה יכול לראות שעיניו היו שקופות, ונקודות צבעוניות מרצדות בתוכן.

"שמע, ספיולון," אמר היצור, "שים את הצוואר היפה והשמן שלך בתוך הלולאה הזו ונלך מפה לפני שיתפסו אותנו, ואם זה מה שיקרה, צפוי לך גורל גרוע פי אלף מלהיות איתי."

למרות הבהלה, שם לב אומבו שהיצור שלקח אותו בשבי מדבר בניב של שפת המושבה הקדומה, אם כי מעט שונה. הוא גייס לעזרתו את ידיעותיו בשפה, ודיבר לפי כללי הנימוס שלמד בביתו: "יסלח לי האדון הנכבד, איני סבור שהכירו בינינו."

היצור פרץ בצחוק רם והתגלגל על העשב כמה פעמים. הוא לא הצליח להירגע.

"תצ'מעו, תצ'מעו!" אמר לאחר שנרגע מעט והתעטש ללא הרף. "לא הכרנו. נכון, ספיולון. אני טילקי, הדוקול הכי שובב והכי רשע בכל הסביבה של יער הפלאות, ואני בכלל לא אדון, אלא סתם רוקולוץ ודבר כל כך מצחיק לא צדתי בחיים שלי. ועכשיו נלך לנו ואני אציג אותך לראווה. נראה אם לא יאמינו לי שאני יכול לצוד ספיול."

אומבו לא שמח להכניס את צווארו בעניבת של החבל הדק, אך לא היתה לו ברירה. כל משיכה של הרוקול הידקה את החבל על צווארו וגרמה להשתעל ולהשתנק, אך למרות תחנוניו הפגין טילקי קשיחות ולא ויתר.

"אני יודע שלא תברח," אמר. "אתה מין טיפוס כזה, ואתה כבד מדי, כך שאפילו אם תברח אשיג אותך בשנייה. אבל התענוג הכי גדול זה להוביל אותך בחבל קשור לצוואר. אבא שלי אומר שככה לוקחים שבויי מלחמה. רק מוגי לב קושרים לשבויים שלהם את הידיים כדי שלא יוכלו להתגונן. תאר לעצמך שאביא אותך לשבט שלי כשבוי לא לפי הכללים שלנו."

אומבו לא הבין את דבריו של הרוקול. מלחמה, איזו מלחמה, איזה שבט.

הוא לא הצליח לחשוב. כל כך חסר אונים היה ועסוק ברחמים עצמיים, עד שכל מחשבה הגיונית היתה ממנו והלאה. הרוקול, מבלי להפסיק את דילוגיו וקפיצותיו, משך בחבל בכל כוחו. אומבו נגרר אחריו, ראשו נתון בלולאת החבל ורגליו מלאות הבוץ כושלות ומסתבכות אחת בשנייה. אחרי זמן־מה נשבר.

"מר אדון טילקי רוקול," אומבו ניסה להעלות במוחו תארים מכובדים נוספים, אך העלה חרם בידו. "איני מסוגל יותר. בבקשה ממך, מר רוקול. אהיה לך לעבד, אעשה מה שתדרוש ממני. איני יכול להמשיך כך. אני רעב. כל כך רעב. ואני קפוא עד לשד עצמותי."

אותו מר רוקול, שהיה בן־גילו של אומבו, השתדל לשמור על קשיחות, ולהימנע מלרחם על הספיול. ואילו אומבו התיישב על האדמה, ראשו בין כפותיו ופרץ בבכי. המפגש עם תופעות כה שונות מעולמו המוכר הביך אותו, והוא חש כאילו נענש על בריחתו. הוא פחד מאוד.

טילקי התיישב לידו בשקט. הוא התיר את לולאת החבל מצווארו של השבוי האומלל. עברו כמה רגעים, ואומבו המשיך להתייפח.

"אתה יודע מה," ניסה טילקי להרגיעו, "לא אקשור אותך שוב. נלך בלי חבל וזהו. אני אגיד שנפגשנו בקצה הגדר, אתה יודע איזו גדר, הגדר הלבנה. כך לא יידעו שצדתי אותך כשנפלת לבור שלי; המקום של הבור הוא סודי."

אומבו נעץ ברוקול עיניים עגולות, לאט לאט, כדרך כל הספיולים. "באמת," אמר לעצמו. "אני אידיוט. הרוקולון הזה הוא משבט הרוקולים המשוגעים, איך לא חשבתי על זה! שמעתי פעם סיפורים על השבט שלו. הוא שייך לרוקולים שחיים באזור המערבי של קצה היער, מעבר לסוף הגדר הלבנה. אוהו… הם בוודאי מסוכנים שם כולם, אפילו יותר מטילקי הרוקול. הוא באמת נראה לי משוגע. אעמיד פנים שנרגעתי."

טילקי קם והושיט לאומבו את תרמילו. וכך המשיכו בדרך, טילקי מדלג, ואומבו לאטו, בעקבותיו. בטנו הציקה לו והוא לא יודע אם מרעב או מפחד.

הם לא הרחיקו לכת מן הבור כשאומבו פנה אל טילקי בתחנונים: "מר טילקי, אני רעב. לא אכלתי מאז אמש."

השעה היתה שעת אחר הצהריים. הרוקולון עצר והם התיישבו. אומבו שלף מתרמילו את קציצות הטריגים העטופות בעלים שארז בחופזה בבוקר, את כד החרם עם מרקחת הסינשיות והמוקות ואת שורשי הזורן שעקר מגינת אמו. הוא הגיש קציצה אחת ושורש ורוד לטילקי, מקווה שימצאו חן בעיניו. הוא עצמו טבל את שורש הזורן בתוך המרקחת ונגס בו ובקציצה לסירוגין, לועס בהנאה ובתיאבון רב. מדי פעם הציץ בחשש אל הרוקול. טילקי הביט בו וחיקה את מעשיו, אך כשנגס בזורן החווירו פניו. למרות חציפותו ושובבותו, לא היה לגמרי משולל נימוסים, ולכן לא ירק מיד את המזון שבפיו. הוא מלמל משהו, קפץ ממקומו ונעלם בין העצים. כשחזר היה עליז יותר. הוא הסביר משהו לא ברור על היעלמותו של השורש הוורוד, ובידיו אחז שני פירות כתומים וענקיים.

"מה היה הדבר ההוא?" שאל. "מעולם לא אכלתי דבר כל כך ורוד." אומבו הרגיש חשוב: "זהו שורש של זורן, המאכל האהוב עלינו ביותר."

"באמת?" זה כל מה שטילקי יכול היה לומר. אומבו הסמיק. "האמת היא שאיני מחבב את השורש הזה, אבל אמי מכריחה אותי לאכול ממנו. הוא בריא ומשיב נפש, היא אומרת." "והקציצה המוזרה הזו? איך אמרת שקוראים לה?" "קציצת טריגים."

"טריגים?"

"אלה הם זרעים טחונים של צמחים גבוהים – הגידול העיקרי של המושבה שלנו. הגבעולים והעלים היבשים משמשים לחציר."

"בקיצור, עשבים," לגלג טילקי.

אומבו נעלב. "אני מבין שאינך רגיל למאכלים שלנו. תטעם מהמרקחת. היא מעדן. כדי לזכות בריבה של סינשיות ומוקות אני מוכן לאכול שורשי זורן לרוב."

"סינשיות?! מוקות?! מה אתה מקשקש?!"

"אני מבין, אינכם מגדלים אותן. הסינשיות הן פירות קטנים וירוקים וחמוצים נורא. הן מבשילות בקיץ. אז, כשצבען הופך כמעט שחור והן נעשות מתוקות, קוטפים אותן. מוקות אלו שורשים עבים ומתוקים הגדלים רק בקיץ. תולשים אותם בתקופה של הסינשיות. מן הפרי ומן השורשים העודפים מבשלים מרקחת לימי החורף."

"אתה כמו איזו אמא, עם כל הבישולים," אמר טילקי, "תכף תגיד לי שאתה בישלת את הריבה." הוא לא הבין את כל מילותיו של אומבו, והסיק את החסר מהקשרן של המילים.

"גם אני, יחד עם כולם," אמר אומבו בגאווה. הוא לא נעלב מדברי טילקי. "טקס בישול המרקחת הוא טקס אמיתי. באותו יום כולנו עוסקים בכך. יום לפני כן עורכים טיול לנחל ליד המושבה, ואוספים בוץ מקרקעיתו. זהו תפקידם של הצעירים יותר. ניתנת לנו הרשות לזרוק כדורי בוץ אחד על השני ולהתלכלך. ואחר כך אנו רוחצים במי הנחל. בינתיים המבוגרים מקררים מן הבוץ כלי חרם קטנים שישמשו לשמירת הריבות, וכדים ענקיים ליישון השיכר.

הוא הציץ בטילקי, חושש מתגובתו, והתעורר כשהבחין בסקרנות הניבטת מעיני הרוקול. "כשהכלים מתייבשים בשמש, מבעירים מדורה ענקית בין אבנים גדולות ושורפים את הכלים. עד שהכלים נצרבים באש ומתקשים, אנחנו סועדים את לבנו במטעמים שהכינו בני המושבה. הטקס נמשך שעות ארוכות לתוך הלילה. למחרת קמים מוקדם בבוקר, קוטפים את הסינשיות ומגלענים אותן, תולשים את המוקות, מנקים את קליפתן ומגרדים אותן, ולאחר מכן מרתיחים את המרקחת המבעבעת בכדים. בינתיים, סבא שלי ושאר זקני המושבה מספרים לנו סיפורים על העבר של המושבה, ושוב שותים ואוכלים וחוזר חלילה." הרגשתו של אומבו השתפרה. תרמו לכך בטנו המלאה, השמש החמימה וטילקי המקשיב לו בתשומת לב.

"קח!" הגיש לו טילקי אחד מהפירות שבידו. "בשום פנים ואופן לא! איני מסוגל לאכול פרי שנראה כה מפלצתי."

"אתה ממש תינוק. זהו פרי סם־החיים. כל גוזל יודע שאם אתה תקוע בלי מים ובלי אוכל, אתה רק צריך לקטוף את הפרי, לנקב בו חור, לשתות את הנוזל שבתוכו ואז לחתוך אותו לשניים ולאכול את הבשר שלו. זה משביע כמו ארוחה שלמה. חוץ מזה, הוא לא מגעיל כמו הזורן, תאמין לי."

אומבו נכנע. הוא העדיף לא להסתכן ולהשביע את רצון הרוקול. מן החור שטילקי ניקב בפרי הוא שתה את חלבו המתוק. כשביקע את הפרי וטעם מהציפה הכתומה, היתה זו טעימה ביותר, לתדהמתו. לאחד שקינחו את ארוחתם בפרי סם־החיים, השתרעו שניהם על הדשא ותרדמה נפלה עליהם. הם נמנמו, ומעליהם חגו יתושים וחגגו. כשהתעוררו השמש כבר עמדה לשקוע. הם התבוננו זה בזה ופרצו בצחוק פרוע. גושי הבוץ בשערו של אומבו התייבשו והוא נראה כמו יצור ביצות מאיים. פרצופו של טילקי הוכתם מפרי סם־החיים, ומסכה כתומה עיטרה את פניו שחייכו כתמיד חיוך קונדסי.

"היי, ספיול," פנה טילקי לאומבו, ואומבו הושיט ידו קדימה ואמר: "אומבו. נעים לי מאוד להכירך."

טילקי לחץ את ידו, ונענע אותה חזק, חזק מדי – יצר השובבות גבר עליו – ואמר: "נו, שיהיה. אז אומבו, עכשיו אנחנו הולכים לשבט שלי. כשנגיע הביתה אני אכנס קודם ואראה מה מצב הרוח שם, ורק אחר כך אקרא לך." אומבו לא הבין. כשהחלו לצעוד הוא שאל: "למה? יש איזו בעיה?" "אין לי חשק לדבר על זה, אסביר לך יותר מאוחר." "אתה כמו המבוגרים אצלנו, בסוף הם לא מסבירים כלום." אומבו נפגע מעט.

"מה זאת אומרת 'אצלנו'?"

"זאת הסיבה שברחתי. לא מבינים אותי. תמיד מנצלים אותי. אין ספיולים בני גילי, אני הצעיר ביותר." הרחמים העצמיים הציפו אותו שוב, אך טילקי לא התרגש.

"זה נשמע יותר טוב מההמולה שאצלנו. אתה יכול להתחרט ולחזור למושבה שלכם. אני מוכן אפילו ללוות אותך."

אומבו השתהה לרגע. פחדו שכך, וריח הרפתקה דגדג באפו. "לא, לא בא בחשבון. אני הולך איתך. אני לא חוזר."

"סבא שלי הוא 'מספר הכפר'," הכריז אומבו בגאווה כשהמשיכו בדרכם, מנסה להרשים את הרוקול. "זה תוארו הרשמי. הוא מקבל שכר גבוה מאוד מהמועצה שלנו. הוא משתייך לזקני המושבה, אלו הספיולים החשובים ביותר. בחגים הוא מצמיד לחולצתו את הסמל העגול־סגול שעליו נכתב 'בעל משרה רמה ביותר' בשפה העתיקה. הוא מסתובב כך ברחבי המושבה ומבליט את חזהו. אבל אותו אני אוהב, ולכן לא מפריע לי שהוא מתפאר בעצמו."

"שמענו על המושבה שלכם סיפורים, אבל אף פעם לא האמנתי שאתם קיימים באמת," הגיב טילקי.

"כמו היער. יש שם עצים רבים וגבוהים, ואנו יכולים לראות אותם מתנשאים הרחק באופק. יש כאלה האומרים שזהו יער הפלאות. שם יפה ליער, אבל רק שם. סבי אומר שהשם נותר מן הזמן שעליו מסופר בסיפורים העתיקים של הזקנים במושבה. אצלנו רק העובדות קובעות. וכל עוד אין מי שיודע באמת מה מתרחש שם ומי מתגורר שם, זהו סתם יעד שמסוכן להיכנס אליו."

"לא, זה אמיתי! זה יער פלאות אמיתי," קרא טילקי, "ויום אחד אלך לשם, זה החלום שלי! אני לא מאמין שיש בו סכנות."

"אתה לא מוגבל כמוני, הנה אתה רשאי להסתובב באזור הזה לבדך, איש לא משגיח עליך ולא תובע ממך לעמוד בדרישות כל היום." אומבו חש בקנאה צובטת בלבו. "כך שאתה יכול ללכת לאן שתרצה. גם ליער."

"שאגלה לך סוד? שמעתי לא מזמן שני מבוגרים מדברים. הם התווכחו האם יש ביער עיר עתיקה שקבורה באדמה, בדיוק באמצע יער הפלאות. מאז יש לי חלומות על העיר. כל פעם היא נראית אחרת. כל פעם היא במקום אחר."

אומבו הקשיב ונדרך. "עיר? בתוך היער? לא ייתכן. היינו יודעים על כך."

"מה פתאום? עובדה שאנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה ביער. גם אתם לא. אבל אני אגשים את החלום שלי ואכנס לשם."

"יש משהו בדבריך," אמר אומבו לאחר זמן מה. "כולם אומרים שאבא של סבא שלי גילה משהו ביער ולא סיפר על כך לאיש. תאר לעצמך איך היו מתייחסים אלי במושבה, אם הייתי מגלה את העיר הזאת. הלוואי שהייתי יכול לראות את היער. אני לא חופשי כמוך."

"נכון, החיים שלי משעשעים. אבל… גם עלי מוטלים עונשים פה ושם. תגיד, זה נכון מה שמספרים עליכם, שחצי מכם עצלנים וחצי חרוצים?" "איני יודע בדיוק, אבל אצלנו יש סיפור לכל אירוע וסיבה לכל סיפור.

יש לנו חגיגות, הרבה חגיגות, וזו ההזדמנות למספרי המושבה לספר את סיפוריהם. איני יודע מה האמת בסיפורים האלה, אבל אני אוהב להקשיב להם. בחגיגות מניחים לי לנפשי ולא תובעים ממני שאעזור לכולם."

"אז מה הסיפור על העצלנים והחרוצים?"

"זה רק סיפור, אל תשכח. אביו של סבי התרגז פעם, משום שהפיריות המנוקדות המיוחדות שלו נעלמו. הוא החליט שתושבי היער חדרו למושבה שלנו וגנבו אותן. הוא עזב הכל, נכנס ליער, וכשיצא ממנו, בנה את הגדר הארוכה הלבנה. חודשים הוא עבד. זו הגדר שנמשכת כמעט עד פה. אתה בטח מכיר אותה, זו הגדר שאנחנו צריכים להגיד שבקצה שלה נפגשנו, נכון?" "בטח, זו 'הגדר הלבנה של הזקן', כך קוראים לה גם אצלנו. במקום שהיא מתחילה בצד שלנו, זה קצה הגבול שאליו מותר לי להגיע לבד."

"טוב, אז אבא של סבא שלי בנה אותה. בתקופה ההיא, הוא הזניח אז את המשק שלו ואת משפחתו, והלך לחטוב עצים, שמהם ניסר מקלות וצבע אותם בלבן, כדי שהגדר תבלוט גם בחושך. אמו של סבי כעסה מאוד. היא ניסתה למלא את מקומו בעבודות המשק, לעבוד בשדה, לאסוף את החציר, לטפל בשאר בעלי החיים. אך היה לה קשה. בעלי־החיים כמעט גוועו, עשבים גדלו פרא בחצר. השכנים התערבו והחליטו לעזור. וכשאבא של סבא שלי שב הביתה, המשק תפקד כאילו מעולם לא עזב."

"מה זה קשור לעצלנים?"

אומבו ענה בקוצר רוח, "פעם כל הספיולים היו חרוצים. אטיים, אך יסודיים. כך מספרים אצלנו. אבל כשנוכחו לדעת שאם הם לא עובדים, השכנים עוזרים, היו כאלה שמצאו תירוצים מדוע לא לעבוד…" "ואז הם נעשים מספרי סיפורים?" עקץ אותו טילקי. אומבו זע בחוסר נוחות. "אפשר להגיד. גם מספרי המושבה הם כאלה שאינם עובדים. אבל, בהחלטות שהתקבלו בזמנים ההם, חל איסור על נצלנות, וחל איסור על עזרה לזולת בלי סיבה אמיתית. הסיפורים צריכים להיות קשורים למציאות שלנו."

"והצבע שלכם, אתם צובעים את הפרווה שלכם?" אומבו פרץ בצחוק רם. הוא החל ליהנות מהשיחה. "מה פתאום? כך אנו נולדים. לכן אנו ספיולים. שיער גופנו סגול־ורוד, הבטן ורודה והזנב סגול."

"מה שאפשר להגיד עליך כרגע הוא שצבעך דומה לבוץ…" טילקי צחק.

"ועיניך, הן ממש שקופות, אתה יודע?"

"אם אני יודע?" נאנח טילקי. "זו הבעיה שלי. כל מצב רוח משתקף בהן. ככה זה אצלנו. אי אפשר להסתיר כלום. בגלל זה אני בכלל לא יכול לשקר."

"כשאתה חושב על תעלול, אישוניך מרצדים, ולעתים יש ניצוצות בעיניך," אמר אומבו.

"אמרתי לך, ככה זה אצלנו. מה לעשות," השיב טילקי, רץ קדימה, דילג ונעלם בין השיחים שצמחו לצדי השביל.

אומבו חש לא בנוח לבדו, במקום לא מוכר. הוא עצר, מהסס: 'מה עלי לעשות? לחכות לו שיחזור? ללכת הלאה? ואם לא יחזור?'

הוא המשיך לצעוד נכחו, בפסיעות כבדות ומתונות. השביל נעשה צר יותר ויותר, והשיחים הקוצניים שרטו את ידיו ואת רגליו. ואז חזר פתאום טילקי בקפיצות.

"נו, קדימה," זירז את אומבו. "ככה לא נגיע אף פעם."

אומבו לא השיב וטילקי חסד הסבלנות, שלא היה מסוגל לצעוד בקצב האטי של הספיול, קפץ ודילג, ונעלם וחזר, רץ קדימה ואחורה.

ואז, נראה באופק עשן מיתמר. טילקי חזר לשביל הצר, והלך לפני אומבו. אומבו נשם לרווחה.

"מה העשן הזה?" שאל.

"זה השבט שלנו. זה מה שזה."

"אנו רחוקים מהיכן שנפגשנו, לא?"

"כן," ענה טילקי קצרות. אומבו הביט בו בפליאה, אך כשראה את הבעת פניו הזועפת החריש. הם המשיכו בדרכם בשתיקה, מבוססים בבוץ שכיסה את השביל, בעוד טילקי בועט מדי פעם בגושי בוץ ומקלל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יער הפלאות”