החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יער אפל

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2017-12 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מחברת רב־המכר תולדות האהבה טווה סיפור מקורי יפה עד כאב ועוצר נשימה על טרנספורמציה אישית של שני אנשים — עורך דין מזקין וסופרת צעירה — שהמסע לגילוי עצמי מוביל את שניהם לאותו מדבר ישראלי.

ג'ולס אפשטיין, אדם שאישיותו ושאפתנותו מניעים אותו בעוצמה זה שישים ושמונה שנה, עובר מטמורפוזה. אחרי מות הוריו, גירושיו מאשתו זה שלושים ושנה ופרישתו ממשרד עורכי הדין שהיה שותף בו בניו יורק, הוא מתחיל לפזר את הרכוש הרב שצבר כל חייו ומתרחק מכל מכריו. נחוש להנציח את הוריו, הוא טס לתל אביב ומשתכן במלון הילטון בעיר.

במקביל, סופרת צעירה משאירה את בעלה וילדיה בברוקלין ומגיעה לאותו המלון בתקווה שמראה הבריכה שנהגה לשחות בה בילדותה יפרוץ את מחסום הכתיבה שלה. אך כשפרופסור לספרות בגמלאות מגייס אותה לפרויקט הקשור בקפקא, היא נשאבת אל תוך מסתורין שייקח אותה למסע מטפיזי וישנה אותה בדרכים שהיא לא יכולה לדמיין.

מקט: 14000039
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אייכה

אפשטיין גר בתל אביב שלושה חודשים לפני שנעלם. אף אחד לא ראה את הדירה שלו. כשהבת שלו לוסי באה לבקר עם הילדים, אפשטיין שיכן אותם בהילטון ונפגש איתם שם לארוחות בוקר מפוארות שבהן שתה רק תה. כשלוסי ביקשה לבוא לבקר, הוא השתמט בתירוץ שהדירה שלו קטנה וצנועה ולא מתאימה לאירוח. לוסי, שעדיין לא התגברה על הגירושים המאוחרים של הוריה, כיווצה עיניים — המושגים קטן וצנוע לא היו חלק מעולמו של אפשטיין — אך למרות חשדהּ נאלצה להשלים עם זה, כמו עם כל שאר השינויים שנחתו על אביה. בסופו של דבר היו אלה בלשי המשטרה שהכניסו את לוסי, ג’וֹנָה ומאיה לדירה של אבא שלהם, בבניין מתפורר ליד הנמל העתיק ביפו. הצבע התקלף מהקירות, והמקלחת היתה ממוקמת ישר מעל האסלה. ג’וּק פסע מעדנות על רצפת האבן. רק אחרי שהבלש מעך אותו בנעלו עלה על דעתה של מאיה, הצעירה והאינטליגנטית בילדיו של אפשטיין, שהוא אולי האחרון שראה את אבא שלה. אם אפשטיין בכלל התגורר שם — הדברים היחידים שרמזו על כך היו כמה ספרים צפודים מהאוויר הלח שנכנס מבעד לחלון הפתוח ובקבוק כדורי ‘קומדין’ שלקח מאז איבחנו אצלו פרפור פרוזדורים חמש שנים קודם לכן. הדירה לא היתה ממש מטונפת, אבל הזכירה סלאמס בכלכותה יותר מאשר את החדרים ששכר עם ילדיו בחוף אמאלפי וקאפ ד’אנטיבּ. מלבד זאת שכמו להם, גם לה היה נוף לים.

בחודשים האחרונים ההם היה קשה להשיג את אפשטיין. הוא הפסיק לשגר תשובות חזרה כדרכו בכל שעות היום והלילה. אם קודם תמיד אמר את המילה האחרונה, זה רק מפני שמעולם לא קרה שלא ענה. אבל לאט־לאט ההודעות ממנו הלכו והתמעטו. הזמן ביניהן התרחב משום שהתרחב בו עצמו: פעם מילא עשרים וארבע שעות בכל דבר אפשרי תחת השמש; עכשיו תפס את מקומן קנה מידה של אלפי שנים. משפחתו וחבריו החלו להתרגל לשתיקותיו האקראיות, ולכן כשלא ענה לשום הודעה באותו שבוע ראשון של פברואר, אף אחד לא מיהר להזדעק. בסופו של דבר מאיה היא שהתעוררה בלילה עם צמרמורת בחוט הבלתי נראה שעדיין חיבר אותה עם אביה, וביקשה מבן דודו לבדוק מה קורה איתו. מוטי, שקיבל בשעתו אלפי דולרים מאפשטיין, ליטף את התחת של המאהבת שישנה במיטתו, הדליק סיגריה ותחב את כפות רגליו היחפות לתוך הנעליים, כי למרות שהיה אמצע הלילה, הוא שמח על ההזדמנות לדבר עם אפשטיין על השקעה חדשה. אבל כשהגיע ליפו, לכתובת שרשם על כף היד, הוא התקשר בחזרה למאיה. זאת טעות, הוא אמר, אין מצב שאבא שלה גר בחורבה כזאת. מאיה התקשרה לשְלוֹס, עורך הדין של אפשטיין, היחיד שעדיין ידע משהו, אבל הוא אישר שהכתובת נכונה. בסופו של דבר, כשמוטי העיר את הדיירת הצעירה בקומה השנייה בלחיצה ארוכה של אצבע עבה על זמזם האינטרקום, היא אישרה שאפשטיין באמת גר מעליה בחודשים האחרונים, אבל עברו ימים רבים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, או בעצם שמעה אותו, מאחר שהתרגלה לקול צעדיו על התקרה בלילה. האישה הצעירה שעמדה ישנונית בפתח ודיברה עם בן הדוד המקריח של שכנהּ מלמעלה, לא היתה יכולה לדעת שעם ההסלמה המהירה ברצף האירועים הצפוי היא עתידה להתרגל לקולם של אנשים רבים שבאים והולכים מעל לראשה, עוקבים וחוזרים ומתחקים על עקבותיו של אדם שבקושי הכירה, ואף על פי כן חשה קִרבה מוזרה אליו.

המשטרה טיפלה בתיק בקושי חצי יום לפני שהשב’כ השתלט עליו. שמעון פרס התקשר אישית למשפחה ואמר שיזיזו הרים. נהג המונית שאסף את אפשטיין שישה ימים קודם לכן אותר ונלקח לחקירה. הוא לא הפסיק לחייך מרוב פחד, ושן הזהב שלו התנוצצה. בהמשך הוביל את חוקרי השב’כ לכביש ים המלח, ושם, אחרי בלבול מסוים כתוצאה מעצבים רעועים, הצליח לאתר את הנקודה שבה הוריד את אפשטיין, צומת סמוך לגבעות חשופות באמצע הדרך בין מערות קומראן לעין גדי. משלחות החיפוש התפרסו במדבר, אבל הצליחו למצוא רק את תיק המסמכים הריק עם המונוגרמה של אפשטיין — עובדה, שלדברי מאיה, רק חיזקה את הסבירות לטרנס־סוּבּסטנציאציה.

ג’וֹנה, לוסי ומאיה התקבצו בסוויטה בהילטון, ובאותם ימים ולילות היטלטלו בין תקווה ליגון. תמיד היה איזה טלפון שצילצל — לשלוֹס לבדו היו שלושה — ובכל פעם שצילצל, הם התחברו למידע האחרון שהגיע. ג’וֹנה, לוסי ומאיה התוודעו לדברים שלא ידעו על אביהם. אבל זה לא עזר להם להבין מה בעצם רצה להגיד בכל זה, או מה עלה בגורלו. הימים חלפו, השיחות התמעטו, ושום נס לא קרה. לאט־לאט הם התרגלו למציאות חדשה שבה אביהם, בעל אחיזה החלטית ונחושה בחיים, עזב אותם באקט אחרון שאין מעורפל ממנו.

הביאו רב שהסביר להם באנגלית כבדת־מבטא, שההלכה דורשת ודאות מוחלטת לפני שאפשר להתחיל להתאבל על המת. במקרה שאין גופה, עֵד למוות נחשב מספיק לשם כך. ואפילו בלי גופה ובלי עד, די בדיווח כי אדם נהרג בידי שודדים, או טבע למוות, או נגרר אל מותו בידי חיית טרף. אבל במקרה הזה אין לא גופה, לא עֵד ולא דיווח. לא שוד, לא חיות טרף, ככל הידוע. רק היעדרות מסתורית בְּמָקום שפעם נמצא בו אביהם.

אף אחד לא היה מסוגל לדמיין סוף כזה, אבל עם הזמן נוצר הרושם שהוא הולם. המוות היה קטן מדי לאפשטיין. במבט לאחור, אפילו לא אפשרות של ממש. בחיים הוא מילא את כל החדר. הוא לא היה גדול, רק בלתי ניתן להכלה. היה יותר מדי ממנו; הוא עלה על גדותיו שוב ושוב. הכול נשפך החוצה: התשוקה, הכעס, ההתלהבות, הבוז לאנשים והאהבה לכל המין האנושי. הוא גדל והתחנך במרחב של ויכוח ונזקק לו כדי לדעת שהוא חי. הוא התנתק משלושה מכל ארבעה אנשים שהתחבר אליהם; הנותרים היו מעל לכל טעות, ואפשטיין אהב אותם לנצח. מי שהכיר אותו נמחץ על ידו או נופח על ידו בטירוף. היה קשה מאוד לזהות את עצמך בתיאוריו. לאפשטיין היתה שורה ארוכה של בני חסות. הוא נשף את עצמו לתוכם, הם גדלו וגדלו, כמו כל מי שהוא בחר לאהוב. בסופו של דבר התעופפו כמו בלון במצעד של ‘מייס׳יס’. אבל יום אחד היו נתקלים באחד מענפי המוסר הגבוהים של אפשטיין ומתפוצצים. מאותו רגע ואילך, שמם היה מוקצה. אפשטיין היה אמריקאי מאוד בהרגליו האינפלציוניים, אבל לא בחוסר הכבוד שרחש לגבולות ובשבטיות שלו. הוא היה משהו אחר, והמשהו האחר הזה הוביל שוב ושוב לאי־הבנות.

אף על פי כן, היתה לו דרך משלו לקרב אנשים, לשכנע אותם לעמוד לצדו תחת מטריית הפרוגרמות הרחבה שלו. הוא היה מואר בעוצמה מבפנים, והאור הזה גלש ממנו בשוויון נפש של מי שאין לו כל צורך להתקמצן או לחסוך. למי שהיה איתו לא היה רגע דל. מצב רוחו גאה ושקע וגאה שוב, מזגו התפרץ, הסלחנות היתה ממנו והלאה, אבל תמיד היה מרתק בתכלית. הוא היה סקרן ללא גבול, וכשמצא עניין במשהו או במישהו, הפגין חקרנות לאין קץ. מעולם לא העלה על דעתו שאחרים לא יגלו עניין כמוהו בנושאים אלה. אבל רק מעטים ניחנו בכושר התמדה תואם. בסופו של דבר, תמיד היו אלה בני לווייתו לארוחה שביקשו לפרוש ראשונים, ואפשטיין הוסיף ויצא איתם מהמסעדה, אצבעו דוקרת באוויר, להוט להבהיר את כוונותיו.

הוא תמיד שלט בכול. אם חסר את הכישרון הטבעי לדבר־מה, דחף את עצמו אל מעבר ליכולותיו פשוט בכוח רצונו האדיר. בצעירותו, למשל, לא היה נואם מטבעו בגלל הגייה לקויה של עיצורים. גם אתלט מלידה לא היה. אבל עם הזמן למד להצטיין דווקא בשני אלה. על ההגייה התגבר — רק האזנה מיקרוסקופית היתה יכולה לאתר הבלעה קלה במקומות שהקפיד בהם — ושעות רבות בחדר הכושר, בצירוף השחזת אינסטינקט ערמומי ואכזר, הפכו אותו לאלוף היאבקות במשקל קל. כשנתקל בקיר, הסתער עליו שוב ושוב והרים את עצמו מחדש מהקרקע, עד שיום אחד פשוט עבר דרכו. הלחץ והמאמץ העצומים הורגשו בכל דבר שעשה, ואף על פי כן, מה שהיה עשוי להיתפס כהתאמצות אצל כל אחד אחר, אצלו נראה כמין חסד. עוד כילד היו לו שאיפות עצומות. ברחוב שגדל בו בלונג ביץ’, לונג איילנד, אפשטיין גבה מעשרה בתים שכר טרחה חודשי, שבעבורו סיפק מסביב לשעון, עד עשר שעות עבודה חודשיות, מגוון שירותים שתיאר ברשימה הולכת ותופחת שצירף לחשבונית (כיסוח דשא, טיול עם הכלב, רחיצת מכוניות, אפילו שחרור סתימות, כי לא היה בו המתג הזה מהסוג שכיבה אחרים). הוא היה עתיד להיות עשיר נורא פשוט כי זה היה הגורל שלו; הרבה לפני שהתחתן עם כסף כבר ידע בדיוק מה לעשות איתו. בגיל שלוש־עשרה קנה בחסכונותיו צעיף משי כחול והסתובב בו באותה אגביות שחבריו הסתובבו בנעלי התעמלות. כמה אנשים יודעים מה לעשות עם כסף? אשתו, ליאן, היתה אלרגית לעושר המשפחתי, שהקשיח והשתיק אותה. את שנותיה הראשונות העבירה בניסיון למחוק את עקבותיה בגנים המטופחים למשעי. אבל אפשטיין לימד אותה מה לעשות עם הכסף. הוא קנה רובנס, סרג’נט, שטיח ‘מורטלייק’. הוא תלה מאטיס קטן בארון. מתחת לבלרינה של דגה, הוא ישב בלי מכנסיים. זאת לא היתה שאלה של גסות רוח או ירידה מהפסים. לא, אפשטיין היה מלוטש מאוד. הוא לא היה מעודן — לא היה בו שום רצון לוותר על טומאותיו — אבל הוא הוברק עד כדי בוהק. בהתענגות לא ראה שום דבר שיש להתבייש בו; זו שלו היתה עצומה ואמיתית, ולכן היה ביכולתו להרגיש בבית גם בקרב הפריטים האנינים ביותר. מדי קיץ שכר אותה טירה ‘רעועה’ בגרנדה שבה היה אפשר להשליך את העיתון ולהרים את הרגליים. הוא בחר נקודה על הקיר וסימן את צמיחת ילדיו. בשנים מאוחרות יותר היו עיניו מתערפלות לזכר המקום — הוא עשה כל כך הרבה טעויות, פישל כל כך הרבה, ואף על פי כן שם, במקום שילדיו שיחקו מתחת לעצי התפוז, הוא עשה משהו נכון.

אבל בסופו של דבר חל בו איזה סחף. בשלב מאוחר יותר, כשילדיו הסתכלו לאחור וניסו להבין מה קרה, הם תלו את תחילת הטרנספורמציה שלו באובדן העניין בהתענגות. משהו נפער בין אפשטיין לבין התיאבון הגדול שלו, שנסוג אל מעבר לאופק שאדם נושא בעצמו. לאחר מכן חי בנפרד מפריטי החן שרכש. לא היתה בו המיומנות הנחוצה להשכין הרמוניה בכול, או שעייף מהשאיפה לעשות זאת. התמונות נשארו על הקירות עוד זמן־מה, אבל הוא איבד כל עניין בהן. הן המשיכו לחיות את חייהן, חולמות במסגרותיהן. משהו השתנה בו. מזג האוויר האפשטייני העז חדל לנשב החוצה. רוגע עמוק, לא טבעי, אפף הכול, כמו לפני מאורע מטאורולוגי קיצוני. אחר כך השתנה כיוון הרוח, והיא פנתה כלפי פנים.

היה זה אז שאפשטיין התחיל לחלק דברים. זה התחיל בפסלון של הנרי מור שנתן לרופא שלו, שהתפעל ממנו בשעת ביקור בית. ממיטת חוליו בשפעת הוא הנחה את ד’ר סילבֶרבּלאט על איזה ארון יוכל למצוא ניילון בועות לעטוף את הפסל. כעבור כמה ימים סובב את טבעת החותם שענד על הזרת והניח אותה בידו של הָארוּן, השוער המופתע, במקום טיפ; הוא קפץ את אגרופו העירום בשמש הסתווית וחייך לעצמו. זמן קצר לאחר מכן נתן את ה’פטק פיליפ’ שלו. ‘השעון שלך מוצא חן בעיני, דוד ג’ולס,’ אמר האחיין שלו, ואפשטיין פתח את רצועת עור התנין והושיט את השעון. ‘גם המרצדס,’ אמר האחיין, ואפשטיין חייך וליטף את לחיו של הנער. אבל עד מהרה הכפיל את מאמציו. הוא העניק מהר יותר ורחוק יותר, ביקש להרעיף באותה להיטות שפעם רכש בה. הציורים הלכו למוזיאונים בזה אחר זה. חברת ההובלות התמקמה בחיוג האוטומטי; אפשטיין ידע מי מהסבלים אוהב כריך שיפון עם פסטרמה ומי עם נקניק, והמשלוח מהמעדנייה כבר חיכה להם כשהגיעו. כשבנו ג’וֹנה, שניסה להסוות את האינטרס האישי שלו, ניסה להניא אותו מהמשך הפעילות הפילנתרופית, אפשטיין אמר לו שהוא מפנה מקום כדי לחשוב. אילו ג’ונה העיר שאביו הקפיד על משטר חשיבה כל חייו, אפשטיין היה אולי מסביר שמדובר בחשיבה מסוג אחר לגמרי: חשיבה שעדיין אינה יודעת לאן היא חותרת. חשיבה שאינה מקווה להשיג משהו. אבל ג’ונה — שנשא בלבו טינה עתיקה כל כך עד שערב אחד, בביקור פרטי באולמות החדשים של יוון ורומי ב’מֶט’, אפשטיין עמד מול פרוטומה מהמאה השנייה וראה בה את בנו בכורו — הגיב רק בשתיקה נעלבת. כמו כל שאר הדברים שאפשטיין עשה, ג’ונה ראה בהתרוקנות המכוּונת מנכסים עלבון וסיבה נוספת להיפגע.

מעבר לכך, אפשטיין לא עשה שום מאמץ להסביר את עצמו לאיש, מלבד פעם אחת למאיה. מאיה, שבאה לעולם שלוש־עשרה שנה אחרי ג’ונה ועשר אחרי לוסי, בעידן פחות סוער ומסוכסך בחייו של אפשטיין, ראתה את אביה באור שונה. איזו קלילות טבעית שררה ביניהם. הם טיילו ברגל באזור הצפוני של סנטרל פארק, נטיפי קרח השתלשלו מסלעי הצפחה, והוא סיפר לצעירה בילדיו שהדברים סביבו מתחילים לחנוק אותו. שהוא חש כמיהה עזה לקלילות — איכות, כך הוא קולט עכשיו, שהיתה זרה לו כל חייו. הם נעצרו ליד האגם הצפוני, המצופה שכבה דקה של קרח ירקרק. כשפתית שלג נחת על ריסיה השחורים של מאיה, אפשטיין ניגב אותו בעדינות באגודלו, ומאיה ראתה את אביה עוטה כפפות ללא אצבעות ודוחף עגלת קניות ריקה לאורך אָפֶּר ברודוויי.

הוא שלח ילדים של חבריו ללמוד במכללה, שיגר מקררים שקנה, מימן שני מפרקי ירך חדשים לאשתו של השרת הוותיק במשרד עורכי הדין שלו. הוא אפילו שילם מקדמה על הבית של בתו של חבר ותיק; לא סתם בית, אלא בית גדול בסגנון התחייה היוונית עם עצים עתיקים והמון מדשאות שבעלת הבית המופתעת לא ידעה מה לעשות בהן. עורך הדין שלו, שלוס — האפוטרופוס על נכסיו ואיש סודו הוותיק — לא הורשה להתערב. פעם היה לו, לשלוס, לקוח אחר שחלה בצדקה קיצונית, מיליארדר שחילק את בתיו בזה אחר זה, עד לאדמה שתחת רגליו. זה סוג של התמכרות, הוא אמר לאפשטיין, והוא עלול להתחרט עליה. אחרי הכול, הוא אפילו לא בן שבעים; הוא יכול לחיות עוד שלושים שנה. אבל אפשטיין בקושי הקשיב לו, כשם שלא הקשיב כשעורך הדין התנגד נחרצות לאפשר לליאן לעזוב עם כל הונה, וכשם שלא הקשיב כעבור חודשים אחרים כששלוס שוב ניסה להניא אותו, הפעם מלפרוש מהמשרד שבו היה שותף במשך עשרים וחמש שנה. אפשטיין, מעברו של השולחן, רק חייך והחליף נושא לחומרי הקריאה שלו, שקיבלו לאחרונה מפנה מיסטי.

זה התחיל עם ספר שמאיה נתנה לו ליום ההולדת, כך סיפר לשלוס. היא תמיד נתנה לו ספרים מוזרים; את חלקם קרא ורבים לא קרא, נוהַג שכנראה לא הפריע לה — מאיה, חופשייה ברוחה, היתה ההפך הגמור מאחיה ג’וֹנה, ורק לעתים נדירות נפגעה מדבר־מה. ערב אחד אפשטיין פתח את הספר בלי שום כוונה לקרוא, אבל נשאב אליו בכוח מגנטי כמעט. הוא היה מאת משורר ישראלי יליד פולין שמת בגיל שישים ושש, צעיר בשנתיים מאפשטיין באותה עת. אבל הספר האוטוביוגרפי הקטן, עדותו של אדם הניצב לבדו מול אלוהיו, נכתב כשהמשורר היה בן עשרים ושבע בלבד. זה המם אותו, כך סיפר לשלוס. בגיל עשרים ושבע, הוא עצמו היה עיוור מרוב אמביציה ותיאבון — להצלחה, לכסף, למין, ליופי, לאהבה, לשיעור קומה, אך גם לגופם של דברים, לכל מה שאפשר לראות, להריח, לחוש. כיצד היו נראים חייו אילו עסק באותה אינטנסיביות במישור הרוחני? מדוע הסתגר מפניו באופן מוחלט כל כך?

שלוס הביט בו מקרוב כשדיבר: עיניו המתרוצצות, שערו הכסוף הגולש עד מתחת לצווארון, מרשים משום שתמיד הקפיד כל כך במראהו. ‘מה יש לך להגיד על הסטייק לעומת המתחרים?’ נהג אפשטיין לחקור את המלצר. אבל עכשיו לא נגע בפילֶה הסוֹל, בסתירה לתאבונו הרגיל. רק כשהמלצר בא לשאול אם משהו לא בסדר, אפשטיין השפיל מבט ונזכר באוכל, אבל רק הדף אותו מצד לצד במזלגו. שלוס חש שמה שאירע לאפשטיין — הגירושים, הפרישה, הפרימה, ההתנתקות — התחיל לא עם ספר אלא עם מות הוריו. אך לאחר מכן הוא ליווה את אפשטיין למושב האחורי של מכונית משפחתית כהה שהמתינה מחוץ למסעדה, והשתהה רגע עם ידו על גג המכונית. הוא הביט פנימה בדמותו המעורפלת משהו של אפשטיין בחלל החשוך ותהה אם משהו חמור יותר עובר על לקוחו הוותיק — מין מערבולת עצבית אולי, שעלולה להגיע לקיצוניות לפני שתאובחן רפואית. באותה עת התנער מהמחשבה, אך בהמשך היא שבה לפקוד אותו כעין ראיית הנולד.

ואכן לבסוף, מקץ כמעט שנה של כרסום הדרגתי במה שנצבר במשך חיים שלמים, הגיע אפשטיין לשכבה התחתונה ביותר. שם נתקל בזכר הוריו, שנפלטו לחופי פלשתינה אחרי המלחמה והרו אותו תחת נוּרה שרופה שלא היה להם די כסף להחליף. בגיל שישים ושמונה, אחרי שפינה מרחב למחשבה, מצא את עצמו אפוף בחשכה ההיא, נרגש מאוד בשלה. הוריו הביאו אותו, את בנם היחיד, לאמריקה, וברגע שלמדו אנגלית, חידשו את תחרות הצעקות שהתחילו בה בזמנם בשפות אחרות. בהמשך הגיעה אחותו ג’ואני, אבל היא, ילדה חולמנית ומסוגרת, סירבה לבלוע את הפיתיון, והקרב נותר משולש. הוריו צעקו זה על זה, וצעקו עליו, והוא צעק בחזרה, על שניהם יחד ועל כל אחד לחוד. אשתו ליאן לא הצליחה להתרגל לאהבה אלימה כל כך, למרות שבתחילה נמשכה אל חוּמה, שכן במשפחתה שלה דיכאו אפילו התעטשויות. בשלב מוקדם בחיזוריהם, אפשטיין סיפר לה שהברוטליות והרוך של אביו לימדו אותו שאדם אינו ניתן לצמצום, שיעור שהנחה אותו כל חייו, ותקופה ארוכה ליאן ראתה בזה — במורכבותו של אפשטיין, בסירובו להכפיף את עצמו לקטגוריזציה פשוטה — משהו לאהוב. אבל בסופו של דבר זה התיש אותה כשם שהתיש רבים אחרים, אף כי לא את הוריו, שנותרו שותפיו הבלתי נלאים להתכתשות, עד שלפעמים אפשטיין הרגיש שהם ממשיכים לחיות בעקשנות כזאת רק כדי לייסר אותו. הוא טיפל בהם עד הסוף, שבו התגוררו בפנטהאוז שקנה להם במיאמי, עם שטיחים עמוקים שהגיעו עד לקרסוליהם. אבל הוא מעולם לא הגיע אל המנוחה איתם, ורק לאחר מותם — אמו בהפרש של שלושה חודשים מאביו — ולאחר שמסר כמעט את כל רכושו, חש אפשטיין מדקרות חרטה. הנורה החשופה היבהבה מאחורי עפעפיו הדלוקים כשניסה לישון. הוא לא הצליח לישון. האם מסר בטעות גם את השינה, עם כל שאר הדברים?

הוא רצה לעשות משהו להנצחת הוריו. אבל מה? אמו, כשעוד היתה בחיים, הציעה ספסל לזכרם בפארק הקטן שנהגה לשבת בו, שעה שבקומה העליונה בינתו של אביו הלכה ונמחתה ממנו בחברתה של קונצ’יטה, האחות הצמודה. אמו, קוראת להוטה מאז ומעולם, היתה לוקחת איתה ספר לפארק. בשנותיה האחרונות גילתה את שייקספיר. פעם אפשטיין שמע אותה אומרת לקונצ’יטה שהיא חייבת לקרוא את ‘המלך ליר’. ‘בטח יש את זה בספרדית,’ היא אמרה לאחות. יום־יום אחר הצהריים, כשהשמש הנמיכה, אמו ירדה במעלית עם מהדורה של אחד ממחזותיו של המשורר הנצחי בפוֹנְט גדול בתוך תיק הפראדה המזויף שקנתה — חרף מחאותיו של אפשטיין שיקנה לה אמיתי — מאפריקני שמכר אותם על החוף. (בשביל מה היא צריכה אמיתי?) הפארק היה מוזנח, מתקני השעשועים מכוסים בחריוני שחפים, אבל ממילא לא היה בשכונה איש מתחת לגיל שישים וחמש שיטפס עליהם. האם היתה רצינית בנוגע לספסל, או שהציעה זאת בסרקזם הרגיל שלה? אפשטיין לא ידע לאשורו, ולכן ליתר ביטחון הוזמן לפארק העגמומי בפלורידה ספסל עץ איפֵּאָה עמיד במזג האוויר הטרופי, ועוטר בלוחית פליז שנכתב עליה: לזכר אדית ‘אדי’ אפשטיין. ‘לא התחייבתי לספק אותך במענה.״ — ויליאם שייקספיר.2 הוא השאיר לשוער הקולומביאני בבניין של הוריו מאתיים דולר כדי שיבריק את הלוחית פעמיים בחודש כאשר הוא מבריק את הפליז בלובי. אבל כשהשוער שלח לו בטלפון הנייד תמונה של הספסל הזך, אפשטיין הרגיש שהיה מוטב אילו לא עשה דבר. הוא נזכר איך אמו נהגה להתקשר אליו כשעבר זמן רב מדי מאז צילצל בפעם האחרונה, ובקול צרוד משישים שנות עישון היתה מצטטת את אלוהים שקרא לְאדם המובס: ‘אייכה?’ אבל אלוהים ידע היכן אדם נמצא פיזית.

2 ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה. תרגום: אברהם עוז. הקיבוץ המאוחד, 2007.

ערב יום השנה הראשון למות הוריו, אפשטיין החליט שני דברים: לקחת משכנתה של שני מיליון דולר על דירתו שבשדירה החמישית, ולנסוע לביקור בישראל. המשכנתה היתה עניין חדש, אבל ישראל היתה מקום שחזר אליו מדי כמה שנים, כרוך בסבך נאמנויות. הוא התמקם בטקסיות בטרקלין העסקי בקומה החמש־עשרה של ההילטון, ושם קיבל פני שורה ארוכה של חברים, בני משפחה ושותפים עסקיים, ירד לפרטים, חילק כסף, דעות, עצות, יִישב ויכוחים ישנים והצית חדשים. אבל הפעם הִנחה את העוזרת שלו לא למלא כרגיל את לוח הזמנים שלו. במקום זאת היא התבקשה לקבוע פגישות עם המחלקות לקשרי חוץ בתנועת הדסה, במכון ויצמן ובאוניברסיטת בן־גוריון, כדי לבחון את האפשרות לתרום לזכר הוריו. את הזמן הנותר ביקש שתשאיר פנוי; אולי ישכור סוף־סוף מכונית לתור חלקים של הארץ שלא ביקר בהם שנים רבות, כפי שאמר שוב ושוב שיעשה אך לא עשה, משום שהיה עסוק מדי בעימותים, במעורבות יתר בדברים ובדהירה קדימה. הוא רצה לראות שוב את הכנרת, את הנגב, את הרי יהודה. את הכחול העמוק של ים המלח.

אפשטיין דיבר, ושרון — העוזרת שלו — הרימה את עיניה וראתה בפרצופו המוכר של מעבידה משהו שלא זיהתה. אם נטרדה מעט בשל כך, הרי זה רק משום שבזכות הידיעה מה אפשטיין רוצה, וכיצד בדיוק הוא אוהב את הדברים, מילאה את תפקידה בהצלחה, והיה לה חשוב למלא אותו בהצלחה. לאחר ששרדה את ההתפוצצויות של אפשטיין, היא התוודעה לנדיבות שפיעמה בצד מזגו החם, וברבות השנים הבטיחה לו את נאמנותה.

יום לפני צאתו לישראל, אפשטיין נכח באירוע קטן עם מחמוד עבאס, שקיים המרכז לשלום במזרח התיכון במלון פלאזה. כחמישים מנציגי המנהיגות היהודית בארצות הברית הוזמנו לשבת לשולחן עם יושב ראש הרשות הפלסטינית, שהגיע העירה לנאום בפני מועצת הביטחון של האו’ם, וניאות להשקיט את פחדיהם היהודיים על ארוחה של שלוש מנות. פעם היה אפשטיין קופץ על ההזמנה כמוצא שלל רב. היה נכנס ברעש וצלצולים ומטיל את כובד משקלו. אבל לאן זה יביא אותו עכשיו? מה יכול האיש מרובע־הכתפיים מצפת לספר לו שאינו יודע כבר? נמאס לו מכל זה — נמאס לו מהאוויר החם וממס השפתיים, שלו ושל אחרים. גם הוא רוצה שלום. רק ברגע האחרון שינה את דעתו ושיגר הודעה לשרון, שנאבקה לחטוף בחזרה את מקומו מידי משלחת מאוחרת ממחלקת המדינה. הוא אמנם ויתר על הרבה, אבל עדיין לא איבד את סקרנותו. מכל מקום, הוא היה עתיד להימצא בקרבת מקום, במשרד עורכי הדין של הבנק, כדי לחתום על מסמכי המשכנתא על דירתו — חרף הפצרותיו של שלוס.

ואף על פי כן, ברגע שהתיישב לשולחן הארוך שכם אל שכם עם נושאי הדגל של עַמו, שהיו שקועים במריחת חמאה מתובלת על הלחמניות בעוד הפלסטיני רך הדיבור נואם על קץ הסכסוך וקץ התביעות, התחרט על ששינה את דעתו. החדר היה זעיר; לא היתה שום דרך מילוט. פעם היה עושה זאת. בארוחה ממלכתית לכבוד שמעון פרס בבית הלבן רק בשנה שעברה, הוא קם להשתין באמצע ה’טמפו די מינואטו’ שניגן יצחק פרלמן — כמה שעות מחייו במצטבר הקדיש להאזנה לפרלמן? שבוע שלם? השירות החשאי זינק לקראתו כנשוך נחש; איש לא מורשה לעזוב את החדר אחרי שהנשיא מתיישב. אבל כשהטבע קורא, כל הגברים שווים. ‘זה מקרה חירום, רבותי,’ הוא אמר אז ונדחף בין החליפות הכהות. משהו התקפל, כפי שהתקפל תמיד למען אפשטיין; ליוו אותו על פני המשמר הצבאי המכופתר אל חדר השירותים. אבל הצורך של אפשטיין להכריז על קיומו התפוגג.

סלט הקיסר הוגש, הבמה נפתחה, וקולו העמוק של דרשוביץ — ‘ידידי הוותיק, אבו מאזן’ — נישא באוויר. לימינו של אפשטיין התעסק שגריר ערב הסעודית במיקרופון האלחוטי בלי שמץ של מושג איך הוא עובד. מעבר לשולחן ישבה מדלן אולברייט, כבדת עפעפיים כמו לטאה בשמש, ושפעה אינטליגנציה פנימית; גם היא כבר לא באמת היתה שם, נדדה אל עניינים בעלי אופי מטפיזי, או כך לפחות היה נדמה לאפשטיין, שנתקף תשוקה לקחת אותה הצדה ולדון בסוגיות העמוקות יותר הללו. הוא טפח על כיסו הפנימי בחיפוש אחר הספרון הכרוך בבד ירוק מרופט שמאיה נתנה לו ליום הולדתו, ואשר נשא איתו לכל מקום בחודש האחרון. אבל הספר לא היה שם; ודאי השאיר אותו במעיל.

מנהיגי יהדות ארצות הברית המשיכו לגולל את שאלותיהם הריקות משאלות; צלחות הסלט נאספו בידי מלצרים הודים והוחלפו בסלמון שלוק. בסופו של דבר הגיע תורו של אפשטיין לדבר. הוא רכן לפנים והדליק את המיקרופון. נשמע פיצוץ חזק של רעש סטטי שהקפיץ את השגריר הסעודי. בשקט שהשתרר לאחר מכן, אפשטיין סקר את הפרצופים שנפנו אליו בציפייה. הוא לא הקדיש שום מחשבה לשאלה מה הוא רוצה להגיד, ומוחו שתמיד ננעל על מטרה כמו כטב’ם, ריחף בעצלתיים. הוא הקיף במבט איטי את השולחן. הפרצופים, שלא ידעו איך להגיב לשתיקתו, ריתקו אותו פתאום. חוסר הנוחות שלהם ריתק אותו. האם היה פעם חסין לאי־נוחות אצל אחרים? לא, חסין היא מילה חזקה מדי. אבל פעם לא הקדיש לדבר תשומת לב. עכשיו התבונן בהם שעה שהשפילו מבט לצלחות והתנועעו באי־נוחות במקומותיהם, עד שלבסוף התערבה מנהלת הפאנל. ‘אם לג’ולס — מר אפשטיין — אין שום דבר להוסיף, נעבור ל —’ אבל בדיוק אז נאלצה להסתובב במקומה, מאחר שקול מאחוריה קטע את דבריה.

‘אם הוא מוותר על התור שלו, אני אקח אותו.’

אפשטיין חיפש בעיניו את מקור ההתפרצות ונתקל בעיניו הנבונות של איש גדול חבוש כיפה סרוגה שחורה. הוא עמד לענות בדיוק כשהאיש נדחף שוב.

‘הנשיא עבאס, תודה שבאת היום. אנא סלח לי, כמו הקולגות שלי, אין לי שאלה בשבילך; רק משהו להגיד.’

גלי צחוק של הקלה התגלגלו בחדר. קולו נשמע בלי קושי וייתר את השימוש במיקרופון.

‘אני הרב מנחם קלאוזנר. חייתי בישראל עשרים וחמש שנה. אני היוזם של ‘גלגול’, תוכנית שמביאה אמריקאים ללמוד מיסטיקה יהודית בצפת. אני מזמין את כולם לחפש אותנו, אולי אפילו להצטרף לאחד הריטריטים שלנו — יש לנו כבר חמישה־עשר בשנה, והמספר הולך וגדל. הנשיא עבאס, נשמח מאוד לראות אותך אצלנו, אף על פי שאתה כמובן מכיר את הגבהים של צפת טוב יותר מרובנו.’

הרב השתתק רגע והעביר כף יד על זקנו המבריק.

‘אני עומד פה ומקשיב לחברַי, ואני נזכר בסיפור. בשיעור בעצם, שיעור שרב לימד אותנו פעם בבית הספר. צדיק אמיתי, אחד המורים הכי טובים שהיו לי — אלמלא הוא, חיי היו נראים אחרת לגמרי. הוא היה מקריא לנו בקול מהתורה. באותו יום הוא הקריא מבראשית, וכשהגיע לפסוק, ‘ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה’, הוא הפסיק והסתכל עלינו. הוא תהה אם הבחנו במשהו מוזר. גירדנו בראש. כולם יודעים שהיום השביעי הוא שבת, אז מה כל כך מוזר?

”אהה!’ אומר הרב וקופץ מהכיסא, כדרכו כשהוא מתלהב. ‘אבל לא כתוב שאלוהים נח ביום השביעי! כתוב שהוא כילה את מלאכתו. כמה ימים נדרשו לבריאת השמים והארץ?’ הוא שואל אותנו. ‘שישה,’ אנחנו אומרים. ‘אז למה לא כתוב שאלוהים כילה את מלאכתו אז? כילה ביום ה שישי ובשביעי נח?”

אפשטיין הסתכל סביבו ותהה לאן כל זה מוביל.

‘אז הרב מספר לנו שכשחז’ל התכנסו לדון בקושיה הזאת, הם הסיקו שהיה מוכרח להיות איזה מעשה בריאה גם ביום השביעי. אבל של מה? הים והיבשה כבר קיימים. השמש והירח. הצמחים והעצים, החיות והציפורים. אפילו האדם. מה עדיין היה יכול להיות חסר ביקום? שאלו חז’ל. לבסוף, חכם זקן ומאפיר שתמיד ישב לבד בפינת החדר, פתח את פיו. ‘מנוחה,’ הוא אמר. ‘מה?’ שאלו אותו, ‘דבֵּר בקול, לא שומעים אותך.’ ‘עם השבת אלוהים ברא מנוחה,’ אמר החכם הזקן, ‘ואז העולם היה מושלם.”

מדלן אולברייט הדפה לאחור את הכיסא ויצאה מהחדר, ובד החליפה שלבשה השמיע אוושה רכה. זה לא הטריד את הדובר. לרגע אפשטיין חשב שאולי הוא אפילו יתפוס את מקומה הריק, כשם שתפס את התור שאפשטיין איבד. אבל הוא נותר לעמוד כדי להיטיב לחלוש על החדר. הנוכחים הסמוכים אליו נסוגו מעט לפנות מרחב סביבו.

”אז מה זה אומר מנוחה?’ הרב שואל אותנו. חבורת ילדים חסרי מנוח שבוהים החוצה דרך החלון, שהעניין היחיד שלהם בעולם הוא לשחק בכדור בחוץ. אף אחד לא מדבר. הרב מחכה, וכשמתברר שהוא לא מתכוון לספק את התשובה, ילד אחד בקצה החדר, הילד היחיד שיש לו נעליים מצוחצחות, שתמיד הולך ישר הביתה לאמא שלו, צאצאו מקץ־דורות של החכם הזקן המאפיר שנושא בתוכו את החוכמה העתיקה של ישיבה בפינות, פותח את פיו. ‘מנוחה זה לנוח,’ הוא אומר. ‘לנוח!’ קורא הרב, ורוק ניתז מפיו כדרכו כשהוא מתלהב. ‘אבל לא רק! כי מנוחה זה לא רק הפסקה מעבודה. הפסקה ממאמץ. זה לא רק ההפך מעמל ומלאכה. אם נדרש מעשה מיוחד של בריאה כדי ליצור אותה, היא מוכרחה להיות משהו יוצא מגדר הרגיל. לא שלילה של משהו שכבר קיים, אלא משהו חיובי וייחודי בפני עצמו, שבלעדיו היקום לא יהיה שלם. לא, לא רק לנוח,’ אומר הרב. ‘שקט! שלווה! רגיעה! שלום. מצב שאין בו שום סכסוך ושום מאבק, שום פחד וחשדנות. מנוחה. המצב שבו אדם שוכב דומם.’

‘אבו מאזן, אם תרשה לי’ — קלאוזנר הנמיך את הקול וסידר את הכיפה שהחליקה על אחורי ראשו — ‘אז בכיתה כשכולנו בני שתים־עשרה, אף אחד מאיתנו לא הבין למה הרב מתכוון. אבל אני שואל אותך, האם מישהו מאיתנו בחדר הזה מבין את זה טוב יותר? מבין את מעשה הבריאה הזה שניצב לבדו בין כל השאר, היחיד שלא כונן משהו נצחי? ביום השביעי אלוהים ברא מנוחה. אבל הוא עשה אותה שברירית כל כך. בלתי מסוגלת להחזיק מעמד. למה? למה, כשכל שאר הדברים שעשה חסינים לזמן?’

קלאוזנר השתתק וסקר במבטו את החדר. מצחו העצום התנוצץ מזיעה, אך שום מאמץ אחר לא ניכר בו. אפשטיין רכן קדימה והמתין.

‘כדי שהאדם יצטרך לברוא אותה שוב ושוב מחדש,’ אמר קלאוזנר לבסוף. ‘לברוא מחדש מנוחה, כדי שידע שהוא לא איזה משקיף מן הצד על היקום, אלא משתתף. שבלי פעולותיו, היקום שאלוהים הועיד לנו לא יהיה שלם.’

מחיאת כפיים בודדת, עצלה בקעה מירכתי החדר. אף אחד אחר לא הצטרף, וכשזו דעכה, התחיל מנהיג הפלסטינים לדבר, והמתין למתורגמן שיעביר את המסר על שמונת נכדיו שהשתתפו כולם במחנה ‘זרעים של שלום’, על החיים זה בצד זה, על עידוד דיאלוג, על בניית מערכות יחסים. לאחר הערותיו נותרו עוד כמה דוברים אחרונים, והאירוע הסתיים כשכולם קמים על רגליהם, ועבאס לוחץ שורה של ידיים מושטות בעודו עושה את דרכו לאורך השולחן והחוצה עם בני לווייתו.

אפשטיין, שהיה גם הוא להוט לצאת, ניגש לקחת את מעילו מהמלתחה. אבל בעודו ממתין לתורו, הרגיש טפיחה על כתפו. הוא הסתובב ומצא את עצמו מול הרב נושא דרשת זמנו הגנוב. הרב, גבוה מאפשטיין בראש וחצי, הקרין עוצמה שרירית ושזופה של אדם שחי זמן רב בלבנט. מקרוב, עיניו הכחולות זרחו באור שמש גנוז. ‘מנחם קלאוזנר,’ הוא חזר על שמו, למקרה שאפשטיין פיספס אותו קודם. ‘אני מקווה שלא דחקתי את רגליך קודם?’

‘לא,’ אמר אפשטיין והטיח את האסימון למעילו בשולחן. ‘דיברת יפה. לא יכולתי לומר את זה יותר טוב בעצמי.’ הוא התכוון לכך, אבל לא היה לו שום רצון להיכנס לזה עכשיו. האישה בדלפק המעילים צלעה, ואפשטיין הביט בה יוצאת למלא את משימתה.

‘תודה, אבל הקרדיט לא שלי. הרוב של הֶשֶל.’

‘חשבתי שאמרת שזה הרב שלך.’

‘זה עושה את הסיפור למרתק יותר,’ אמר קלאוזנר והרים את גבותיו. הקמטים העמוקים במצחו השתנו עם כל הבעת פנים מוגזמת.

אפשטיין אף פעם לא קרא את השל, וממילא החדר היה חם והוא רצה יותר מכול להיות בחוץ, בקור המרענן. אבל כשפקידת המעילים חזרה מהמתלה המסתובב, היא החזיקה את מעילו של מישהו אחר.

‘זה לא שלי,’ אמר אפשטיין והדף את המעיל בחזרה על השולחן.

האישה הביטה בו בבוז. אבל כשהחזיר לה מבט קשה משלו, היא נכנעה וצלעה בחזרה למתלה. היתה לה רגל אחת קצרה מהשנייה, אבל היה צריך להיות קדוש כדי לא להאשים אותה בזה.

‘למען האמת, כבר נפגשנו פעם,’ אמר מנחם קלאוזנר מאחוריו.

‘באמת,’ אמר אפשטיין כמעט בלי להסתובב.

‘בירושלים, בחתונה של הבת של השולמנים.’

אפשטיין הינהן אבל לא זכר את המפגש.

‘אני אף פעם לא שוכח שום אפשטיין.’

‘למה?’

‘לא אפשטיין, לא אברבנאל, לא דיין, אף אחד שאפשר לקשר לשושלת בית דוד.’

‘אפשטיין? אלא אם כן אתה מתכוון לחצר המלכות של איזה שטעטל נידח, אתה טועה לגבי אפשטיין.’

‘לא, אתה אחד מאיתנו, אין ספק.’

אפשטיין לא הצליח לעצור בצחוקו.

‘מאיתנו?’

‘ברור; קלאוזנר זה שם גדול בגנאלוגיה של בית דוד. אבל לא מסדר הגודל של אפשטיין. אלא אם כן אחד מאבות אבותיך פשוט זרק שֵם באוויר, מה שלא נראה הגיוני, אז שושלת ההולדה שהובילה אליך נמשכת ישר עד מלך ישראל.’

אפשטיין חש דחפים סותרים לשלוף שטר של חמישים מהארנק כדי להיפטר מקלאוזנר ולשאול אותו שאלות נוספות. היה משהו מרתק ברב, או פוטנציאל למשהו כזה בזמן אחר.

פקידת המעילים המשיכה לסובב את המתלה בעצלתיים, נעצרת מפעם לפעם לבחון את המספרים על הווים. היא הורידה ממנו מעיל גשם בצבע חאקי. ‘לא זה,’ קרא אפשטיין עוד לפני שניסתה להעביר אותו אליו. היא ירתה בו מבט של מורת רוח וחזרה לסובב את המתקן.

אפשטיין, שלא היה מסוגל לשאת את זה יותר, תימרן את עצמו אל מעבר לשולחן. הפקידה זינקה לאחור בפליאה מוגזמת, כאילו ציפתה שיכה בראשה באַלה. אבל הפליאה התחלפה בשביעות רצון כשאפשטיין התחיל לפשפש במעילים בעצמו ללא הצלחה. היא צלעה לנסות לעזור למנחם קלאוזנר עם המעיל שלו, אבל בעל הדרשה בעל הייחוס בן שלושת אלפי השנים מחה — ‘לא, לא. לא אכפת לי לחכות. איך נראה המעיל, ג’ולס?’

‘כחול כהה,’ מילמל אפשטיין וטפח על שרוולי הצמר והטוויד שעברו על פניו. אבל למעיל, שלא היה ביכולתו להגיד שהוא די דומה לזה שעל השולחן, רק הרבה יותר רך ויקר, לא היה זכר. ‘זה פשוט מגוחך,’ הוא התיז. ‘מישהו בטח לקח אותו.’

אפשטיין היה יכול להישבע שהוא שומע את הפקידה צוחקת. אבל כשהסתובב בבת אחת להביט, ראה רק את גבה המרובע והכפוף שעה שעזרה לאדון הבא בתור אחרי קלאוזנר. אפשטיין חש חום מציף את פניו, וגרונו התכווץ. לחלק מיליונים מרצונו זה דבר אחד, אבל מעיל שממש נחטף מעל גבך זה כבר עניין אחר. הוא רק רצה להיות רחוק משם, ללכת לבד בפארק לבוש במעילו.

צלצול נשמע שעה שהמעלית הגיעה ודלתותיה נפתחו. בלי אף מילה נוספת, אפשטיין תלש את המעיל השרוע על השולחן ומיהר לקראתה. קלאוזנר קרא אחריו, אבל הדלתות נסגרו בדיוק בזמן, והמעלית נשאה את אפשטיין לבדו במורד הקומות.

ביציאה הצדדית מהמלון הוא ראה את אנשיו של אבו מאזן נדחקים לתוך הלימוזינה. אפשטיין איתר את מעילו על האחרון שבהם. ‘הֵי!’ הוא צעק ונופף בפריט המחוספס שעל זרועו. ‘הֵי! אתה לובש את המעיל שלי!’ אבל האיש לא שמע או בחר לא לשמוע, וברגע שטרק את הדלת מאחוריו, הלימוזינה יצאה לדרכה ברחוב חמישים ושמונה.

אפשטיין הביט בה בתדהמה. השוער התבונן בו בעצבנות, אולי חשש שהוא עלול לעורר מהומה. אפשטיין הסתכל בזעף על המעיל שבידיו, נאנח ותחב זרוע אחת ואחרת לתוך השרוולים והעלה אותו על כתפיו. חפתי השרוול הגיעו עד מפרקי האצבעות. כשחצה את סנטרל פארק סאות’, רוח קרה נשבה מבעד לבד הדק, והוא הכניס אינסטינקטיבית את היד לכיס כדי להוציא את כפפות העור. אבל מצא שם רק קופסת פח קטנה של סוכריות מנתה עם כיתוב בערבית. הוא הכניס אחת לפה והתחיל למצוץ; היא היתה חריפה כל כך שעיניו התחילו לדמוע. אז ככה הם מגדלים שיער על החזה. הוא ירד במדרגות, נכנס לפארק ועשה את דרכו בַּשביל לאורך הבריכה המלאה קנים.

השמים היו בצבע ורוד מאובק עכשיו, כתום קלוש במערב. בקרוב יידלקו פנסי הרחוב. הרוח התגברה, ושקית ניילון לבנה התנחשלה מעל ראשו, צורתה משתנה לאיטה.

הנשמה היא ים שאנו שוחים בו. אין לה חוף בצד הזה, ורק הרחק־הרחק, בצד השני, יש חוף, וזה אלוהים.

זאת היתה שורה מהספר הירוק הקטן שמאיה נתנה לו ליום הולדתו לפני כמעט חודשיים, שחלקים ממנו קרא פעמים רבות כל כך עד שידע אותם בעל פה. אפשטיין עבר על פני ספסל, חזר אחורה והתיישב, הכניס יד לכיס הפנימי של מקטורן החליפה. נזכר שהוא ריק וקפץ בבהלה. הספר! הוא נשאר במעיל! המעיל, שברגע זה עושה את דרכו מזרחה על גב אחד ממשרתיו של עבאס. הוא מיהר לחפש את הטלפון כדי לשלוח הודעה לעוזרת שלו, שרון. אבל גם לטלפון לא היה זכר. ‘לעזאזל!’ צעק אפשטיין. אישה עם עגלת תאומים שעברה בשביל נתנה בו מבט זהיר והאיצה את הליכתה.

‘הי!’ צעק אפשטיין, ‘סליחה!’ האישה העיפה מבט לאחור אבל המשיכה להתקדם במהירות. אפשטיין רץ אחריה. ‘תקשיבי,’ הוא אמר בלי נשימה והתאים את קצב צעדיו לצעדיה, ‘הרגע קלטתי שאיבדתי את הטלפון שלי. אני יכול לשאול את שלך רגע?’

האישה העיפה מבט בילדיה המכורבלים בשקי־שינה מרופדים בפרווה, אפים רטובים ועיניים כהות ערניות. בלסת חשוקה היא הכניסה יד לכיס ושלפה את הטלפון. אפשטיין תלש אותו מידה, סובב את גבו אליה וחייג את המספר שלו עצמו. הוא הגיע היישר לתא הקולי. האם כיבה את הטלפון קודם לכן, כשחתם על מסמכי המשכנתה, או שהאיש של עבאס כיבה אותו? המחשבה שהשיחות שלו מגיעות לפלסטיני מילאה אותו חרדה. הוא התקשר למספר של שרון, אבל גם שם לא היתה תשובה.

‘רק שולח הודעה מהירה,’ הסביר אפשטיין, ובאצבעות חסרות תחושה מקור הקליד את ההודעה: צרי קשר עם מועה’ב של האו’ם בהקדם האפשרי. בלבול מעילים בפלאזה. אחד מהחבר’ה של עבאס לקח את שלי: לורו פיאנה, קשמיר כחול כהה. הוא לחץ על שלח, ואז הקליד עוד שורה: טלפון ודברי ערך בכיס המעיל. אבל בדיוק כשעמד לשלוח גם את זאת, נמלך בדעתו ומחק אותה, כדי לא לרמוז לאיש של עבאס מה נמצא ברשותו בלי ידיעתו. אבל, לא, זה מגוחך. איזה עניין יכול להיות לו בטלפון של איש זר ובספר עלום מאת משורר ישראלי מת?

התאומים התחילו להתעטש ולמשוך באף, ואמם העבירה משקל בעצבנות מרגל לרגל. אפשטיין, שלא היה לו שום ניסיון בצד שמקבל את הצדקה, שב והקליד את הטקסט, שלח אותו והמשיך לאחוז בטלפון בציפייה שיתעורר לחיים עם תשובת העוזרת. אבל הוא נותר בשתיקתו. איפה היא, לעזאזל? לא הטלפון שלי, כמובן, הוא הקליד. אני אנסה אותך שוב מאוחר יותר. הוא נפנה לאישה, שחטפה את הטלפון באנחת זעם והסתלקה משם בלי לטרוח להגיד שלום.

הוא היה אמור לפגוש את מָאוּרָה באולם ‘אברי פישר’ בעוד ארבעים וחמש דקות. הם מכירים זה את זו מילדות, ואחרי גירושיו מאורה נעשתה בת לווייתו לקונצרטים רבים. אפשטיין התחיל לחתוך מערבה וצפונה דרך הדשא תוך חיבור תזזיתי של טקסטים בראשו. אבל כשעבר על פני שיח, ולהקה של דרורים חומים נורתה מתוכו והתפזרה בשמי בין הערביים, הוא נשטף גל נחמה נוכח פרץ החופש הזה. בסך הכול ספר ישן, לא? בטח יצליח למצוא עותק אחר. הוא יטיל את זה על שרון. או מוטב אפילו, מדוע לא להניח לספר להיעלם מחייו באותה הקלות שבה נכנס אליהם? האם לא נטל ממנו כבר את מה שנזקק לו?

אפוף מחשבות הוא נכנס למנהרה מתחת למעבר הולכי הרגל. בעודו נרעד באוויר הטחוב הגיח לקראתו גבר חסר בית מתוך החושך. שערו היה ארוך וסבוך, והוא הדיף ריח שתן ומשהו מרקיב. אפשטיין שלף שטר של עשרים דולר מהארנק ותחב אותו בכף ידו המיובלת של האיש. במחשבה שנייה שלה את קופסת הסוכריות והציע גם אותן. אבל זאת היתה החלטה מוטעית כי האיש התקדם עכשיו בעוויתות, ואפשטיין הבחין בחושך בהבזק סכין.

‘תביא ת’ארנק,’ הוא נהם.

אפשטיין היה מופתע — באמת? הערב הזה מסוגל להפשיטו עוד יותר? האם נתן כל כך הרבה עד שהוא מצחין מרוב צדקה, והעולם מרגיש עכשיו חופשי לקחת ממנו? או שבדיוק להפך, האם הוא מנסה לומר לו שעדיין לא נתן מספיק, שמספיק יהיה רק כשלא יישאר לו דבר? והאם באמת ייתכן שעדיין יש שודד שעומד על רגליו בסנטרל פארק?

מופתע, כן, אבל לא מפוחד. הוא התמודד עם הרבה משוגעים בחייו. אפשר אפילו לומר, שבתור עורך דין היה לו כישרון מיוחד אליהם. הוא אמד את המצב: הסכין לא היה גדול. ביכולתו לפצוע אבל לא להרוג.

‘טוב, בסדר,’ הוא פתח ברוגע. ‘מה דעתך שאתן לך את המזומן? יש פה לפחות שלוש מאות דולר, אולי יותר. אתה תיקח הכול, ואני אשאר עם הכרטיסים. אין לך מה לעשות איתם — תוך שתי דקות הם מבוטלים, ובכל מקרה, אתה בטח תזרוק אותם לפח. ככה שנינו נצא מרוצים.’ בעודו מדבר הוא החזיק את הארנק לפניו, רחוק מגופו, ולאט־לאט שלף את חפיסת השטרות. האיש חטף אותה. אבל הוא עדיין לא גמר עם אפשטיין, כי עכשיו הוא נבח עליו משהו אחר. אפשטיין לא הצליח להבין.

‘מה?’

האיש העביר את הלהב במהירות על חזהו של אפשטיין. ‘מה יש שם?’

אפשטיין נסוג לאחור והצמיד יד אל לבו.

‘איפה?’ הוא התנשם.

‘מבפנים!’

‘שום דבר,’ הוא אמר בשקט.

‘תראה לי,’ אמר חסר הבית, או כך היה נדמה לאפשטיין; היה כמעט בלתי אפשרי להבין את דיבורו המובלע. המחשבה על אביו, שדיבורו נפגע בעקבות שבץ, הבזיק במוחו של אפשטיין שעה שהאיש המשיך להתנשם בכבדות בנשק שלוף.

אפשטיין פתח לאיטו את כפתורי המעיל שלא היה שלו, ואחר כך את מקטורן הפלנל האפור שכן היה שלו. הוא פתח את הכיס המרופד משי שהכיל על פי רוב את הספרון הירוק, ונרכן קדימה על קצות האצבעות להראות לאיש שהוא ריק. זה היה כל כך מגוחך, שהוא היה עשוי לפרוץ בצחוק אלמלא היה סכין סמוך לצווארו. אולי יש ביכולתו להרוג, ככלות הכול. אפשטיין העיף מבט מטה וראה את עצמו שוכב על הארץ בשלולית של דם, בלי יכולת להזעיק עזרה. שאלה התבהרה במוחו, שאלה שריחפה מעורפלת זה כמה שבועות, ועכשיו הוא ניסה אותה כמודד בגד לראות אם הוא מתאים: האם יד אלוהים נשלחה ממרום והצביעה עליו? אבל למה עליו? כשהרים את עיניו שוב, הסכין נעלם, והאיש הסתובב ומיהר להסתלק. אפשטיין קפא רגע במקומו עד שהאיש התפוגג במעגל האור בצד השני, והוא נותר לבדו במנהרה. רק כשהרים את היד לגעת בגרונו קלט שאצבעותיו רועדות.

כעבור עשר דקות הגיע בבטחה למבואת ה’דקוטה’ ושאל טלפון נוסף. ‘אני חבר של הרוזנבלטים,’ אמר לשוער. ‘הרגע שדדו אותי. גם את הטלפון.’ השוער הרים את שפופרת הטלפון הפנימי להתקשר ל־14B. ‘אל תטרח,’ הזדרז אפשטיין להגיד. ‘אני רק רוצה להתקשר ואני זז.’ הוא הושיט את היד והתקשר לעצמו פעם נוספת. גם הפעם הגיע לתא הקולי, הודעה שהקליט לפני זמן רב. הוא ניתק והתקשר לשרון. היא ענתה, מלאת התנצלויות על שפיספסה את שיחתו הקודמת. היא כבר התקשרה לאו’ם. עבאס נואם בעוד רבע שעה, וכרגע אי־אפשר להשיג אף אחד מחברי המשלחת שלו, אבל היא מזמינה עכשיו מונית ותדאג ליירט אותם לפני שיעזבו את הבניין. אפשטיין אמר לה להתקשר למאורה ולהגיד לה שתלך לקונצרט בלעדיו.

‘תגידי לה ששדדו אותי,’ הוא אמר.

‘בסדר, שדדו אותך,’ אמרה שרון.

‘באמת שדדו אותי,’ אמר אפשטיין בקול חרישי משהתכוון, שכן פעם נוספת ראה את עצמו שרוע על הארץ, הדם הכהה הולך ומתפשט. כשהרים את עיניו צד את מבטו של השוער וראה שגם הוא לא מאמין לו.

‘ברצינות?’ שאלה העוזרת.

אפשטיין קטע אותה, ‘אני בבית בעוד חצי שעה. תתקשרי אלי לשם.’

‘תקשיב,’ הוא אמר לשוער. ‘אני בצרה. אתה יכול להלוות לי עשרים דולר? אני אזכור אותך בחג המולד. עד אז הרוזנבלטים ערבים לי.’

השוער הושיט את השטרות ועצר מונית שנסעה בסנטרל פארק וֶסט לכיוון דרום. לאפשטיין לא נותר דבר לתת כטיפ, לא מזומנים ולא טבעות, והוא רק הינהן קלות ונקב בכתובת הבניין שלו, מרחק חמישה־עשר רחובות מעבר לפארק. נהג המונית הניד את ראשו בעצבנות, פתח ידנית את החלון וירק מכל הלב. תמיד אותו דבר: אם מסיטים אותם מהנתיב הטבעי שלהם ומבקשים להפוך את הכיוון, הם תמיד לוקחים את זה קשה. זה היה היבט כמעט אוניברסלי של הפסיכולוגיה של נהגי מוניות בניו יורק, אפשטיין נהג להטיף זאת לכל מי שנסע איתו במושב האחורי. מרגע שהתחילו לנוע, אחרי שנחלצו ממכשולי הפקקים והרמזורים האדומים, כל ישותם נכספה להמשיך ולנוע. הכסף שהיו עתידים להרוויח באמצעות הסיבוב לאחור והנסיעה בכיוון ההפוך כמעט לא שינו דבר ברגע היוודע היעד: בשבילם זאת היתה תבוסה, והם התמרמרו על כך.

האווירה במונית רק התקדרה עוד יותר כשהתנועה לכיוון צפון על מדיסון נקלעה לעמידה מוחלטת, כשהרחובות המובילים מערבה חסומים לגמרי. אפשטיין פתח גם הוא ידנית את החלון וקרא אל שוטר, שמן ושרירי כמו שחקן בייסבול, שעמד ליד מחסום עץ.

‘מה קורה פה?’

‘מצלמים סרט,’ דיווח השוטר בשעמום וחיפש כדורים תועים בשמים.

‘אתה צוחק עלי, כן? זאת הפעם השנייה החודש! מי הרשה לבלומברג למכור את העיר להוליווד? יש עוד אנשים שחיים פה!’

אפשטיין נחלץ מהמונית המסריחה וצעד במהירות ברחוב שמונים וחמש, שקרונות נגררים מחוברים לגנרטור ענק ורועם זימזמו לכל אורכו. כשעבר על פני שולחן הקייטרינג, הוא לקח ממנו דונאט בלי להאט ונגס בו, וכל הריבה התיזה.

אבל כשפנה לשדירה החמישית נעצר כשגילה שירד קודם שלג. העצים, מוארים בפנסים עצומים, היו מצופים לבן, ולאורך המדרכה התנוצצו תלוליות גדולות כמו קוורץ. הכול היה שקט, כמו מסומם; אפילו קבוצת הסוסים השחורים הרתומה לכרכרת הקבורה עמדה בלי לזוז בראשים מורכנים, כשהשלג מתנחשל מטה סביבה. מבעד לחלונות הזכוכית הבחין אפשטיין בצלליתו הארוכה של ארון קבורה משנהב. גל של רחשי כבוד עמוקים הציף אותו — לא רק היראה שאדם חש נוכח חלוף החיים, אלא גם משהו אחר, תחושה של מה שהעולם, עם כיסיו הלא נודעים, מסוגל לו. אבל זה היה גל חולף. כעבור רגע ראה את מנוף המצלמה מתגלגל ברחוב, והקסם נשבר.

כשסוף־סוף נראתה המבואה המוארת בחמימות בניין המגורים שלו, אפשטיין נתקף תשישות. הוא רק רצה להיות בבית, לתת לעצמו להירגע באמבט ענקי ולהתנקות מהיום. אבל כשהתחיל להתקדם לעבר הכניסה, שוב נבלם, הפעם בידי אישה במעיל גשם תפוח שהחזיקה לוח כתיבה ביד.

‘מצלמים!’ היא סיננה. ‘אתה צריך לחכות בפינה.’

‘אני גר כאן,’ ירה אפשטיין בחזרה.

‘כמו הרבה אחרים, וכולם מחכים. קצת סבלנות.’

אבל לאפשטיין נגמרה הסבלנות, וכשהאישה העיפה מבט לאחור בכרכרה החורקת שהתחילה לנוע מאחורי הסוסים, הוא עקף אותה, ובפרץ כוח אחרון התחיל לרוץ לעבר הבניין. הוא ראה את הָארוּן, השוער, משקיף על ההתרחשות ברחוב. תמיד הוא שם, בפנים צמודות לזגוגית. בהיעדר כל התרגשות, הוא אוהב לחפש בשמים את העקב אדום־הזנב שמקנן על זיז אבן במורד הרחוב. ברגע האחרון הארון הבחין באפשטיין המסתער לקראתו, ובהבעת פליאה פתח את הדלת ממש לפני שהדייר מפנטהאוז B התרסק לתוכה. אפשטיין הפליג פנימה בלי תקלות, והשוער שב והבריח את הדלת, סב על עקביו והשעין את גבו אליה.

‘זה סרט, הארון, לא מהפכה,’ אמר אפשטיין כשהוא מתנשם.

השוער, שנדהם שוב ושוב מאורחות המדינה שאימץ, הינהן והיטיב את השכמייה הירוקה הכבדה בעלת הכפתורים המוזהבים שהיתה מדיו בחודשים הקרים. אפילו בתוך הבניין סירב להסיר אותה.

‘יודע מה דפוק בעיר הזאת?’ אמר אפשטיין.

‘מה, אדוני?’ שאל הארון.

אבל משצד את עיניו הכנות של השוער, עדיין מלאות פליאה אחרי חמש שנים של התבוננות בשדירה החמישית חולפת על פניו, הוא נמלך בדעתו והניח לזה. כפות ידיו של השוער היו חשופות, ולאפשטיין התחשק פתאום לשאול אותו מה עשה בטבעת החותם. אבל גם בעניין הזה הוא בלע את מילותיו.

המעלית ספונת־העץ נפתחה אל שטיח האיספהאן הצבעוני המוכר במבואת דירתו, ואפשטיין נאנח בהקלה. הוא נכנס, הדליק את המנורה, תלה את המעיל הלא נכון בארון ונעל את נעלי הבית. הוא גר פה עשרה חודשים מאז גירושיו מליאן, ועדיין היו לילות שבהם התגעגע לגוף אשתו במיטה לצדו. שלושים ושש שנים ישן לצדה; התחושה על המזרן היתה שונה ללא משקלה, קל ככל שהיה, וללא קצב נשימתה לא היתה אמת מידה לחושך. פעמים אחדות התעורר בתחושת קור מהיעדר החום שפעם בקע מבין ירכיה ומאחורי ברכיה. אפשר שאפילו היה מתקשר אליה, אילו היה מסוגל לשכוח לרגע שהוא כבר יודע את כל מה שתגיד מן הסתם. לאמיתו של דבר, אם חש כמיהה כלשהי, היא לא לְמה שהיה לו פעם וּוִיתר עליו.

הדירה לא היתה גדולה, אבל החדרים המרכזיים השקיפו על סנטרל פארק ומוזיאון מטרופוליטן מדרום, ובו מקדש דֶנדוּר תחת כיפת זכוכית. הקִרבה הזאת לעולם העתיק היתה משמעותית בעיניו; אף כי אותו העתק רומי של מקדש מצרי מעולם לא הרשים אותו כשלעצמו, לפעמים כשהבחין בו בלילה, הרגיש את ריאותיו מתנפחות, כאילו נזכר גופו במה ששכח בדבר מרחביו העצומים של הזמן. במה שהיה נחוץ לשכוח, כדי להאמין בגדולתם ובייחודם של הדברים שקרו לך, שהיה ביכולתם להטביע חותם בחיים כדרך שצירוף חדש של אותיות מוטבע בסרט של מכונת כתיבה. אבל הוא כבר אינו צעיר. הוא עשוי מחומר עתיק מכל מקדש, ובזמן האחרון משהו התחיל לחזור אליו. לחזור לתוכו, כמו מים שחוזרים לערוץ נהר יבש שיצרו לפני זמן רב.

עכשיו, כשקירות הדירה חפים מתמונות והרהיטים היקרים חולקו ואינם, לא נדרש לו אלא לעמוד באמצע הסלון הריק ולהביט החוצה בצמרות המתנועעות בחושך כדי להרגיש את זרועותיו מצטמררות. בשל מה? בשל העובדה הפשוטה שהוא עדיין שם. שחי די זמן להגיע לנקודה שהמעגל מתקרב בה לסגירה, שכבר כמעט מאוחר מדי, הוא כמעט־כמעט החמיץ את ההזדמנות, אבל ברגע האחרון התוודע לזה. לְמה? לַזמן כאלומת אור שמתנועעת על פני הרצפה, ושבקצה זנבה הארוך האור נופל על הפרקט בבית שבו היה ילד, בלונג ביץ’. או לשמים מעל ראשו, שהיו אותם שמים שהלך תחתם מאז היה נער. לא, זה יותר מזה. רק לעתים רחוקות הרים את ראשו מעל לזרמים החזקים של חייו, משום שהיה עסוק מדי בצליחתם. אבל עכשיו היו רגעים שראה בהם את הנוף כולו, ממש עד האופק. והוא מילא אותו במידה שווה של שמחה ושל ערגה.

עדיין כאן. אפשטיין, מעורטל מרהיטים, ממזומנים, מטלפון, מהמעיל שעל גבו, ובכל זאת, עדיין לא אֶתֶרי, חש משהו מכרסם בבטנו. הוא בקושי אכל בפלאזה, והדונאט עורר את תאבונו. הוא חיטט במקרר וגילה כרע עוף שהשאיר השף שבישל לו שלוש פעמים בשבוע, ואכל אותה בעמידה ליד החלון. קרובו הרחוק־רחוק־רחוק־רחוק־רחוק של דוד. הנער הרועה שיידה אבן קלע בראשו של גוליית, שעליו אמרו הנשים, ‘הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו’, אבל שכדי שלא יישאר פרא קר ומחושב, כדי להעניק לו רוך יהודי, אינטליגנציה יהודית, עומק יהודי, הפכו אותו לאחר מכן למחברהּ של השירה היפה ביותר שנכתבה מעולם. אפשטיין חייך. מה עוד נשאר לו ללמוד על עצמו? העוף היה טעים, אבל לפני שהגיע לעצם השליך את השאריות לפח. הוא הושיט יד לארון להוציא כוס, אבל נמלך בדעתו, הרכין את ראשו אל מתחת לברז ושתה בצימאון.

בסלון הוא נגע במתג, והאורות המקושרים לעמעם אוטומטי, התעוררו לחיים והאירו את זהבן הממורק של שתי הילות על פאנל קטן שהיה תלוי לבדו על הקיר המזרחי. אף על פי שראה את הדבר קורה אינספור פעמים בעבר, לא היה ביכולתו להתבונן באפקט בלי להרגיש דגדוג בקרקפת. זאת היתה יצירת המופת היחידה שהשאיר בידיו, פאנל של מזבח שצויר לפני קרוב לשש מאות שנה בפירנצה. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לוותר עליו. הוא ביקש לחיות איתו עוד זמן־מה.

אפשטיין התקרב לפאנל: מרים כפופה וכמעט חסרת גוף בקפלים הוורודים החיוורים שגלשו משמלתה, והמלאך גבריאל, שנראה גם הוא כמו אישה אלמלא הכנפיים הצבעוניות. לפי שרפרף העץ הקטן הדחוק תחת מרים היה אפשר להסיק שהיא כורעת, או תכרע תיכף, אם מתחת לשמלה עדיין נותר ממנה משהו גשמי — אם מה שהיה מרים עדיין לא נמחק כדי שתוכל להתמלא בבן האלוהים. דמותה העגלגלה היתה הד מדויק לקשתות הלבנות מעל ראשה: כבר עכשיו לא היתה עוד היא עצמה. ידיה ארוכות־האצבעות היו משולבות תחת חזהּ השטוח, ועל פניה נחה הבעה חמורה של ילדה בוגרת הפוגשת את ייעודה הקשה והמרומם. מרחק צעדים אחדים משם הביט בה המלאך גבריאל מלמעלה במבט אוהב, יד על לוח לבו, כאילו גם הוא מרגיש שם את כאב עתידה ההכרחי. הצבע היה סדוק כולו, אבל זה רק הוסיף לתחושה של קוצר נשימה, של כוח גדול ואלים שרחש מתחת לפני השטח הדוממים. רק הדיסקות הזהובות השטוחות סביב ראשיהם היו סטטיות להפליא. מדוע התעקשו לצייר כך הילות? מדוע, אחרי שכבר גילו איך ליצור אשליה של עומק, חזרו תמיד בנקודה הזאת בלבד לדו־ממדיות עיקשת? ולא סתם נקודה, אלא עצם הסמל של מה שמעצם קרבתו לאלוהים מתמלא באינסוף?

אפשטיין הוריד את המסגרת מהקיר ונשא אותה תחת זרועו לחדר השינה. בחודש האחרון הוריד מהקיר הנגדי דמות עירומה של בּוֹנאר וגרר אותה החוצה על גבה, ומאז הקיר נשאר ריק. עכשיו עלתה בו תשוקה פתאומית לראות את הבשורה הקטנה תלויה שם: להתעורר לקראתה בבוקר, ולהביט בה מבט אחרון שעה שהוא הולך ונרדם. אבל לפני שהספיק לאחוז בחוט התיל שעל הוו, הטלפון צילצל והפר את השקט. אפשטיין ניגש למיטה, השעין את המסגרת על הכריות והרים את השפופרת.

‘ג’ולס? זאת שרון. אני מצטערת, אבל מתברר שהבחור עם המעיל שלך הרגיש לא טוב וחזר למלון שלו.’

בחוץ, מעבר לאפלה רחבת הידיים, היבהבו האורות בווסט סייד. אפשטיין שקע על המיטה ליד הבתולה. הוא דמיין לעצמו את הפלסטיני לבוש במעילו וכורע מעל אסלה.

‘השארתי הודעה אבל עדיין לא הצלחתי להשיג אותו,’ המשיכה שרון. ‘זה בסדר אם אלך לשם רק מחר? הטיסה שלך בתשע בערב, מה שמשאיר לי הרבה זמן ללכת לשם על הבוקר. יש לאחותי יום הולדת היום, ויש מסיבה.’

‘לכי,’ אפשטיין נאנח. ‘תעזבי את העניין הזה. זה יכול לחכות.’

‘אתה בטוח? אני אמשיך לנסות להתקשר.’

אבל אפשטיין לא היה בטוח; עד כדי כך נפרמה לאיטה ידיעתו־את־עצמו בחודשים האחרונים, אבל רק עכשיו, כשהעוזרת העלתה את השאלה, הוא הרגיש את משק כנפי הבהירוּת מעל ראשו. הוא לא רצה להיות בטוח. איבד את אמונו בביטחון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יער אפל”