כה אמר סידהרתה גואטמה שקיאמוני – הבודהה: "זכרו נא היטב, בניי, כי ללא השתנות דבר אינו קיים. כי לא חשוב […]
“אני לא יכול איתך יותר, אהובה שלי,” אמר. הוא נעמד באמצע הכיכר, שומט ידיו לצד גופו המלא ובעיניו מבט עצוב מאוד. “אני אוהב אותך בכל לבי, אבל עכשיו אני חייב רגע לעצמי. אני משאיר אותך כאן. תסלחי לי, אהובה, חייב להשתחרר ממך מעט.”
אחר סובב אליה את גבו והלך, כששובל מבטה נעוץ בגבו המתרחק.
הבוקר התחיל נפלא! הלילה היה חושני וסוער. הוא אהב להיות במחיצתה, ורק רצה שלאחר ארוחת הבוקר הקונטיננטאלית, יחזרו יחד למיטה ולא יצאו ממנה עד הערב. רצה להמשיך ולעורר את תשוקתה המתגברת, רצה שתמשיך לנשק אותו נשיקות קטנות וחושניות, רצה רק לישון בחיקה − כמה אלוהית היא, ואיך היא יודעת לגעת בלב שלו כמעט כאילו הייתה מנתחת לב המכניסה ידה עד אליו ומעסה בעדינות.
כשביקשה בעיניים יפות לצאת ולשוטט קצת בלונדון (“שהרי בשביל זה באנו, לא ?!” ), התאכזב מעט, אבל זרם איתה. לתיק קטן הכניס את המצלמה הטובה שלו, והיא דאגה לקחת מים ומטרייה מתקפלת.
במוזיאון הטבע צילם אותה יפה ומוארת, תחת השלד הגדול של הממותה. כשיצאו לרחוב, נכנסו למאפייה קטנה, צמודה לבית קפה. ריח חזק של קפה הציף אותו. “בוא נשב כאן קצת,” ביקשה ממנו, והוא זרם איתה. הם ישבו צפופים ליד שולחן קטן, שתו קפה ואכלו מאפה קינמון חם.
אח… ריח הקינמון זרק אותו פתאום למטבחה של סבתא, לימי שישי בצהריים, שבהם הייתה מגלגלת בבצק שמרים, רך ותפוח, אבקת קקאו וקינמון.
הוא סיפר לה על הזיכרון הזה בערגה ובעיניים מצועפות. להפתעתו, הביטה בו במבט קר מאוד. זיק של כעס ניצת בעיניה החומות. לתגובה שלה לא היה מוכן: “תפסיק לבלבל לי את המוח עם זיכרונות הילדות שלך, אנחנו ‘כאן ועכשיו’. תהנה מהעוגה היבשה הזו ומהקפה הדהוי ונמשיך בטיול שלנו.”
“רק שיתפתי אותך, אהובתי, בזיכרונות שלי,” התגונן.
“ודי כבר עם ה’אהובתי’ הזה!” המשיכה לצלוף, “בוא נצא, תכף מתחיל איזה מיצג בטרפלגר סקוור, קראתי שחייבים לראות אותו.”
רעש מכונת האספרסו הגדולה טשטש את הכאב שלו. האדים שעלו מתנור האפייה האפילו על הדמעות, שהציפו את עיניו הטובות. הוא הרים את התיק עם המצלמה שלו ויצא אחריה לרחוב. מאוכזב ופגוע נגרר אחריה כמו משא כבד שנפל ממשאית לא אחראית. בתוך תוכו ידע שהוא אוהב אותה, אבל בה בעת ידע שהוא אינו יכול איתה עוד. נמאס לו מהבזקי הכעס הללו, שבאים כאילו משום מקום וננעצים בלבו בעוצמה. נשבר לו מהמשהו הקשה הזה שעובר לה בעיניים כשהיא רוצה להיות רעה אליו. קשה לו עם זה שהוא נכנע לה, נגרר אחריה ללא קול, ללא אוויר, ללא חיים.
בכיכר טרפלגר נאספו אנשים. למרגלות האובליסק המוכר היה מונח חפץ גדול, מכוסה סדינים לבנים וקשור בחבל. הם התקרבו למיצג המשונה, והיא הוציאה את הפלאפון שלה והתחילה לצלם. הוא התיישב ליד המזרקה הגדולה, חיבק את התיק הקטן שלו, ובכה.
לפתע הוא קם, כאילו התעורר בו איזה כוח פנימי חזק. הוא ניגש אליה ואמר לה: “אני לא יכול איתך יותר, אהובה” − והלך.
הוא הלך והשאיר אותי כאן לבד. “רגע, חכה,” רציתי לצעוק לו – אבל שתקתי. מבטי ננעץ בגבו המתרחק. קולות נגן הרחוב, שנגן בסקסופון מייבב, החזירו אותי שנים לאחור; לכיכר אחרת, בעיר אחרת, לאיש אחר שאהב ושנא אותי, ואני אהבתי אותו עד כלות. גבו התרחק ממני ואני רצתי אחריו. במבט קר הוא הביט בי ולא אמר דבר. צועני עם אקורדיון ישב בפינה וניגן. ואני בכיתי ובכיתי, שעות וימים וחודשים ושנים, על אותה עזיבה בכיכר רחוקה בעיר זרה.
והנה הוא הלך עכשיו, האיש הדובי שלי, במבטו החם והאוהב. טיפשה שכמוך, חשבתי בזעם, הוא כל כך אוהב אותך, כל כך טוב אלייך, למה את מתנהגת אליו ככה?
אין עדיין תגובות