החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ורשה היהודית

מאת:
מיידיש: בני מר | הוצאה: | 2022 | 223 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"בספר זה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו", פותח משה זונשיין את ספרו ורשה היהודית. ואכן, בספר זה מעלה המחבר מתהום הנשייה את ורשה היהודית בתחילת המאה העשרים ובין שתי מלחמות העולם, בתקופה שהייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב באירופה. זונשיין מוליך את הקוראות והקוראים על פני הרחובות נלבקי, מילה, סמוצ'ה ואחרים, מזמין אותם לבקר בגן קרשינסקי, בבית הכנסת הגדול, בחצרות הבתים ובבית הקברות ברחוב גנשה, ומפגיש אותם עם הטיפוסים הססגוניים שהתהלכו שם ועם הריחות והצלילים האופייניים להם. פרקי זיכרונות אלה, המתפרסמים לראשונה בתרגום מיידיש לעברית, כתובים ביד אמן ובלי להיכשל בתוויות סטריאוטיפיות או בהתרפקות נוסטלגית מתקתקה. גם ההשלמות הספרותיות נקראות באותה מידה של אמינות ומשתלבות היטב בריאליה המתוארת. הספר מלווה בתמונות הרואות כאן אור לראשונה ובהקדמה היסטורית מקיפה מאת פרופ' נתן כהן.

מקט: 4-249-50955
"בספר זה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו", פותח משה זונשיין את […]

ורשה היהודית

עזבתי את ורשה ב־1939, אחרי שהגרמנים היו שם כבר שבועיים. ורשה, ובעיקר ורשה היהודית, נראתה כבר אז כחלום בלהות: בתים רבים שרופים, רבים חרֵבים. ברחובות היהודיים — ערימות אבנים ולבנים, שתחתיהן נקברו חייהם של יהודי ורשה: חסידים, תלמידי חכמים וסתם יהודים; סוחרים, בעלי מלאכה ופועלים, מנהלי עסקים גדולים ויהודים שחיו מיגיע כפיהם; נדבנים ומייסדים של ארגוני עזרה ענקיים, ועניים שהסתירו את עוניים מעיניים זרות ועזרו לאחרים, עניים מהם.

עזבתי, וכמו רבים אחרים — אלפים ועשרות אלפים — האמנתי שלא לזמן רב.

אנחנו, הצעירים, האמינו כולם, צריכים לעזוב, כי ישלחו אותנו למחנות. הגרמנים ייקחו אותנו יחד איתם בבריחתם. הזקנים, הנשים והילדים יכולים להישאר; הגרמנים הם האויב, אבל הרי הם לא ייטפלו לזקנים ולא יהרגו נשים וילדים. נפרדנו מקרובי משפחה ומחברים: להתראות, יקרים, ניפגש בקרוב. להתראות ורשה, נתראה בקרוב ונשוב לבנות את ורשה היהודית שלנו.

בדרך עמדה תמיד לנגד עינינו ורשה היהודית, שליש מתוך אוכלוסייה של מיליון ומאתיים אלף תושבים בעיר.

ורשה היהודית לא הייתה חלק מוורשה של הגויים. היא הייתה מרוכזת בשתי נקודות בעיר, שבהן אכן הוקמו לימים שני הגטאות היהודיים.

תחילה היו שני מרכזים יהודיים גדולים: המרכז של צפון ורשה, בסביבות תחנת הרכבת דנציג, שעמוד השדרה שלו היה רחוב נָלֵבְקִי; והמרכז של “הרחובות ההם”, סביב רחוב גְזִ’יבּוֹב. את שני המרכזים הללו חילקו רחובות גויים, שחקוקים בזיכרוני מאז ימי ילדותי. באותן שנים, כשהייתי צריך ללכת ממרכז יהודי אחד למשנהו, רצתי ברחובות הגויים מחשש שילדי הגויים ירדפו אחריי. והם אכן רדפו אחריי תמיד. אחדים כי רצו להרביץ ל”יהודון”, ואחרים, הטובים יותר, סתם מפני שרצתי.

שני המרכזים חיו בנפרד, כל מרכז וחייו וענפי הפרנסה שלו. הם נפגשו רק בחגים משפחתיים, בארגונים משותפים, וחסידים — בחצר הרבי.

בספר הזה מתואר חלק אחד של ורשה היהודית — החלק הצפוני.

עמוד השדרה של צפון ורשה היה, כאמור, רחוב נלבקי. דז’יקה־זמנהוף וסמוצ’ה הקבילו לו. שלושת הרחובות האלה עברו לאורך המרכז, וכל אחד מהם ייצג רובע מסוים. לרוחב עברו הרחובות: נובוליפּייה, נובוליפּקי, דז’לנה, פאביה, גנשה, פרצ’ישקנסקה, אוסטרובסקה, מילה, סטבקי, מורנובסקה, ועוד שורה של סמטאות קטנות. חלק מהרחובות הללו השתרעו לכל הרוחב וחצו את כל שלושת הרחובות המאונכים. חלק מהם חצה רק רחוב או שניים, יחד עם רחובות קטנים אחרים, כגון קרמליצקה, קרמליצקה החדשה, לוּבֶּצקייגו ואחרים: יחד הם היוו את צפון ורשה היהודית.

כל הרחובות האלה היו מיושבים בצפיפות ביהודים, ורק לעיתים רחוקות נראה בהם נוצרי. אפשר היה להיתקל פה ושם רק בשוער של חצר יהודית, שהתקיים על דמי־יום־שישי וקיבל חלה תמורת הסרת הפמוטים מהשולחן בליל שבת, הסקת התנור או הדלקת הגז. קבוצות גדולות יותר של גויים נראו שם רק בשעת לוויה קתולית לבית הקברות הנוצרי, ששכן בשכונה היהודית.

בשבע שנות המלחמה, שלא הייתי בהן בוורשה, שיוויתי לנגדי תמיד את הרובע היהודי של ורשה, שבו נולדתי וחייתי שלושה עשורים. ראיתי אותו גדול ורחב ידיים כמו פעם, על רחובותיו הארוכים. מקצה רחוב אחד למשנהו נסענו בחשמלית, בכרכרה או במכונית. ראיתי את הרובע היהודי חי ופועם, גם אם נדכא, כפי שהותרתי אותו לאחר שבועיים של כיבוש גרמני. הידיעות על חורבן ורשה הגיעו אליי, אך לא חדרו לתודעתי או לליבי — לא האמנתי בהן.

לאחר שבע שנות היעדרות חזרתי. מצאתי את ורשה חרֵבה, ואת ורשה היהודית — מחוקה. לא רק האנשים אינם, לא רק הרחובות והבתים חרבים; גם אדמת הרובע היהודי התכווצה. אך התחלתי לדרוך על אבני המקום שבו שכנה פינת הרחובות נלבקי־דלוּגה, וכבר עברתי בנובוליפקי וגנשה, והינה אני בפינת נלבקי־מורנוב. מנלבקי עד אוקופובה כהרף עין, מתחילת פרַנצ’ישקנסקה עד סוף גנשה — קפיצת הדרך. הכול קטן ומצומק.

בספר הזה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו — מצֵבה לבית העלמין הזה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.