החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ללכת בשדות הכחולים

מאת:
מאנגלית: ארז וולק | הוצאה: | 2015-04 | 232 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

הספרות האירית החדשה הולידה, בין היתר, את הפרוזה המרתקת של קלייר קיגן, אחת הסופרות האיכותיות ביותר בספרות האירופית העכשווית. עתה היא מפורסמת בעברית לראשונה אצלנו בזיקית.

במוקד הנובלה ״שלושה אורות״ נשלחת ילדת איכרים באירלנד הכפרית והענייה של שנות השמונים במאה העשרים למשפחה אומנת. אמה בהריון. התינוק יהיה עוד נפש שצריך להאכיל במשפחה מרובת הילדים. קיגן אינה זקוקה לפעלולים כדי להכניס את הקורא לאווירה מסתורית קסומה. דרך תיאור חיי היום יום, עבודת האדמה, צלילי מי הבאר, או התאקלמותה של הילדה בבית הזר, משרטטת לנו הנובלה האינטימית הזאת עולם רווי חושים.

בחלקו השני של הספר מובאים שלושה סיפורי מופת של קיגן, הלקוחים מספרה עטור הפרסים ״ללכת בשדות הכחולים״. חיי אנשים בכפר, מערכות יחסים משונות, דמויות ששותקות יותר מאשר הן מדברות, צילו של החינוך הקתולי, יצורים מיתולוגיים, ותיאורים אימפרסיוניסטים בקווים מעטים – כל אלה מייצרים ספרות שקשה לעמוד בפניה.

״קיגן היא דבר נדיר – מישהי שתמיד ארצה לקרוא״. ריצ׳ארד פורד

״כל שורה נדמית כשיעור במארג המושלם של סגנון ושל רגש״. הילארי מנטל

״נובלה וסיפורים קצרים מושלמים״. אן אנרייט

״כתיבה פנימית מזוקקת ההופכת ספר זה לאוצר, לתכשיט, לפנינה, שכמו שנאמר, אי אפשר לסגור עד לשורה האחרונה״. וולטר שניצר

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי M.A בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס והשלימה מאסטר בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. הסיפורים בספר כונו על ידי השבועון הבריטי The Observer "בין הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה באנגלית". קיגן זכתה בפרסים הבאים: William Trevor Prize; Rooney Prize for Irish Literature; Olive Cook Award; Davy Byrnes Irish Writing Award; Hugh Leonard Bursary Prize; Martin Healy Prize; Kilkenny Prize; Tom .Gallon Award; Francis MacManus Award מאז פירסמה קיגן את ללכת בשדות הכחולים (2007) ואת הנובלה (2010) Foster, סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית.

מקט: 4-1193-25
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ביום ראשון בבוקר, מיד אחרי המיסה הראשונה בקלוֹנֵגַל, אבא שלי לא לוקח אותי הביתה, אלא מסיע אותי ללב מחוז וֶקספוֹרד, בכיוון החוף, אל המקום שהמשפחה של אימא שלי באה משם. היום יום חם, שטוף שמש, עם כתמי צל והבזקי אור ירקרק על הכביש. אנחנו עוברים בכפר שָלֶילִי, ששם אבא שלי הפסיד את פרת השטוֹרהוֹרן האדומה שלנו כששיחק בקלפים ארבעים־וחמש, ובהמשך עוברים בשוק בקַרנְיוּ, ששם האיש שזכה בפרה מכר אותה אחרי זמן קצר. אבא שלי זורק את הכובע על המושב הקדמי, פותח את החלון ומעשן. אני משחררת את השׂער מהצמות, נשכבת במושב האחורי ומסתכלת למעלה דרך השמשה. לפעמים יש שמים כחולים ריקים. לפעמים יש ענני גיר בשמים, אבל רוב הזמן יש תערובת מסחררת של שמים וחוטי חשמל שמתחככים בעצים ומדי פעם עוברות ביניהם להקות ציפורים קטנות חומות ונעלמות.

אני תוהה איך יהיה שם, בבית של משפחת קינסֵלָה. אני רואה אישה גבוהה עומדת לידי ומכריחה אותי לשתות חלב שרק עכשיו חלבו מהפרה והוא עדיין חם. אני רואה אותה בדמות אחרת, סבירה פחות, בסינר, מוזגת בלילה של פנקייק לתוך מחבת ושואלת אם אני רוצה עוד אחד, כמו שאימא שלי שואלת לפעמים כשהיא במצב רוח טוב. הגבר בטח יהיה בגובה שלה. הוא ייקח אותי לעיר על הטרקטור ויקנה לי לימונדה אדומה וצ׳יפס. או שהוא יכריח אותי לנקות סככות ולגרף אבנים ולעקור עשבים שוטים וצמחי בר מהשדות. אני רואה אותו מוציא משהו מהכיס, אני מקווה שזה יהיה מטבע של חמישים פני, אבל בסוף מתברר שזאת ממחטה. אני תוהה אם הם גרים בחווה ישנה או בבית עץ חד־קומתי חדש, אם יהיו להם שירותים חיצוניים או חדר אמבטיה שיש בו אסלה ומים זורמים. אני מדמיינת את עצמי שוכבת בחדר חשוך עם ילדות אחרות, ואנחנו אומרות דברים שלא נחזור עליהם כשיבוא הבוקר.

נדמה כאילו שנים עוברות עד שהמכונית מאטה ופונה לכביש אספלט צר, ואז יש רטט כשהגלגלים נחבטים במחסום של סורגי מתכת נגד הבָּקר. משני הצדדים יש גדר חיה גזומה ומרובעת. בסוף השביל יש בית לבן ארוך, ועצים שהענפים שלהם משתרכים על האדמה.

"פאפא," אני אומרת, "העצים."

"מה את רוצה מהעצים?"

"הם חולים," אני אומרת.

"אלה ערבות בוכיות," הוא אומר ומכחכח.

בחצר יש לוחות גבוהים מבריקים ואנחנו משתקפים בהם כשאנחנו מגיעים. אני רואה את עצמי מסתכלת מהמושב האחורי, פרועה כמו ילדה של פחח, אבל אבא שלי שיושב מאחורי ההגה נראה בדיוק כמו אבא שלי. כלב גדול, לא קשור, שעל הפרווה שלו צללים של העצים, פולט כמה נביחות צרודות בלי התלהבות, ואז מתיישב על המדרגה ומסתכל אחורה על הדלת כשהאיש יוצא ועומד. יש לו גוף מרובע, כמו לגברים שאחותי מציירת לפעמים, אבל הגבות שלו לבנות כמו השׂער. הוא בכלל לא דומה למשפחה של אימא שלי. הם כולם גבוהים ויש להם זרועות ארוכות, ואני תוהה אם אולי טעינו בבית.

"דן," הוא אומר ומתמתח. "מה שלומך?"

"ג׳ון," אבא אומר.

הם עומדים ומשקיפים רגע על החצר ואז הם מדברים על הגשם: כמה מעט גשם ירד, איך השדות זקוקים לגשם, איך רק הבוקר הכומר בקילמַקריג׳ התפלל לגשם, עוד לא נשמע על קיץ כזה אף פעם. יש הפסקה שבה אבא שלי יורק ואז השיחה עוברת למחירי הבקר, לאיחוד האירופי, להררי העודפים של החמאה, למחירי הסיד וחומרי החיטוי לכבשים. אני רגילה לזה, לנוהג הזה של גברים לא לדבר: הם אוהבים לבעוט גוש דשא בעקב המגף, לטפוח על גג של מכונית לפני שהיא נוסעת, לירוק, לשבת בפישוק רחב כאילו לא אכפת להם.

כשהאישה יוצאת היא לא מתייחסת לַגברים. היא גבוהה עוד יותר מאימא שלי אפילו, ויש לה שׂער שחור כמו שלה, רק ששלה מסופר קצוץ כמו קסדה. היא לובשת חולצה עם הדפס ומכנסיים חומים מתרחבים. הדלת של המכונית נפתחת ומוציאים אותי ומנשקים אותי. נעשה לי חם בפרצוף כשהוא נצמד לפרצוף שלה.

"בפעם האחרונה שראיתי אותך היית בעגלה," היא אומרת ונעמדת ומחכה לתשובה.

"העגלה שבורה."

"מה קרה לה?"

"אח שלי השתמש בה בתור מריצה והגלגל נפל."

היא צוחקת ומלקקת את האגודל ומוחה משהו מהפרצוף שלי. אני מרגישה את האגודל שלה, שהוא רך יותר מזה של אימא שלי, מוחה מה שזה לא יהיה. כשהיא מסתכלת על הבגדים שלי אני רואה את שמלת הכותנה הדקה שלי, את הסנדלים המאובקים, דרך העיניים שלה. רגע אחד אף אחת משתינו לא יודעת מה לומר. רוח ערה, מוזרה, קמה בחצר.

"בואי, ליאנֵב."1

היא מובילה אותי לתוך הבית. יש רגע של חושך בכניסה; כשאני מהססת היא מהססת אתי. אנחנו עוברות לתוך חום המטבח ושם היא אומרת לי לשבת ולהרגיש בבית. מתחת לריח של האפייה יש קצת חומר חיטוי, קצת אקונומיקה. היא מוציאה מהתנור פאי ריבס ושמה אותו על הספסל שיתקרר: סירופ מבעבע, כמעט גולש החוצה, עלי בצק דקים שנאפו לקרום. רוח קרירה נושבת פנימה מהדלת, אבל פה חם ושקט ונקי. חרציות גבוהות, שקטות כמו כוס המים הגבוהה שהן עומדות בה. אין שום סימן לְילד.

"אז מה שלום אימא שלך?"

"היא הרוויחה עשירייה בהגרלה של איגרות החוב."

"מה את אומרת."

"כן," אני אומרת. "כולנו קיבלנו ריבה וגלידה והיא קנתה פנימית חדשה וערכת תיקון לאופניים."

"איזה כיף."

"נכון," אני אומרת, ומרגישה שוב את שיני הברזל של המסרק על הקרקפת שלי מוקדם בבוקר, את הכוח בידיים של אימא שלי כשקלעה את הצמות חזק, את הבטן שלה על הגב שלי, בטן קשה מהתינוק הבא. אני חושבת על התחתונים הנקיים שהיא ארזה במזוודה, על המכתב, חושבת מה היא כתבה שם. מילים עברו ביניהם:

"לכמה זמן שהם ייקחו אותה?"

"למה שלא ייקחו אותה לכמה זמן שהם רוצים?"

"זה מה שאני אגיד להם?"

"תגיד מה שאתה רוצה. זה מה שאתה תמיד עושה."

עכשיו האישה ממלאת כד אמייל בחלב.

"אימא שלך בטח עסוקה."

"היא מחכה שיבואו לקצור את החציר."

"עוד לא קצרתם אותו?" היא שואלת. "לא מאוחר כבר?"

כשהגברים נכנסים מהחצר נעשה חשוך לרגע, ואז שוב מתבהר כשהם מתיישבים.

"אז מה, גיברת," פאפא אומר ולוקח לעצמו כיסא.

"דן," היא אומרת בקול שונה.

"כבשן בחוץ."

"חם, בטוח." היא מפנה את הגב כדי להשגיח על הקומקום ומחכה.

"לא יזיק לשדות קצת גשם," הוא אומר.

"לא נראה שיהיה מספיק." היא מסתכלת על הקיר כאילו תלויה שם תמונה, אבל אין שום תמונה על הקיר הזה, רק שעון מהגוני גדול שיש לו שני מחוגים ומטוטלת נחושת גדולה שמתנדנדת.

"איך שלא יהיה, הייתה שנה מצוינת לחציר. לא ראיתי דבר כזה," פאפא אומר. "המתבן מלא עד הגג. כמעט פתחתי את הראש על הקורות של התקרה כשדחסתי אותו."

אני תוהה למה אבא שלי משקר בקשר לחציר. יש לו מנהג לשקר על דברים שהיו יכולים להיות נחמדים אם הם היו באמת. איפשהו, במרחק, מישהו הפעיל מסור חשמלי והמסור מטרטר זמן מה כמו צרעה עוקצת גדולה. הייתי רוצה להיות שם בחוץ, לעבוד. אני לא רגילה לשבת במקום ולא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי. אני קצת רוצה שאבא שלי ישאיר אותי פה וקצת רוצה שהוא יחזיר אותי למה שאני מכירה. אני במין מצב שאני לא יכולה להיות מה שאני תמיד, ולא להפוך למה שהייתי יכולה להיות.

הקומקום פולט אדים ומבעבע לרתיחה. מכסה הפלדה מקרקש. חתול שחור־לבן זז על אדן החלון. על הרצפה, לאורך האריחים הקשים הנקיים, הצל של האישה נמתח וכמעט מגיע לכיסא שלי. קינסלה קם ולוקח ערמה של צלחות מהארון, פותח מגירה ומוציא סכינים ומזלגות, כפיות. הוא מוריד את המכסה מצנצנת של סלק ושם אותה על צלוחית עם מזלג הגשה קטן. הוא מניח ממרח כריכים על השולחן ומיונז לסלט. כשהוא עושה את זה אבא שלי מסתכל עליו בריכוז. כבר יש קערה של עגבניות ובצל, קצוצים דק, כיכר לחם טרי, גוש גבינת צ׳דר אדומה.

"ואיך מרי?" האישה אומרת.

"מרי? כבר כמעט הגיע הזמן שלה." פאפא נשען לאחור, בסיפוק.

"התינוק הקודם כבר חזק?"

"כן," פאפא אומר. "להאכיל אותם, זאת הבעיה. אין תיאבון כמו תיאבון של ילד. גם זאתי ככה, תאמיני לי."

"נו, כולנו אוכלים בהתקפות, כשגדלים," האישה אומרת, כאילו זה משהו שהוא אמור לדעת.

"היא תאכל, אבל אתם יכולים להעביד אותה."

קינסלה מרים את המבט. "זה בכלל לא נחוץ," הוא אומר. "הילדה תצטרך לעזור קצת לעדנה בעבודות הבית, זה הכול."

"ניקח אותה בשמחה," האישה מצטרפת. "ברוכה הבאה."

"היא תזלול את כל מה שיש לכם," פאפא אומר, "אבל אני מתאר לעצמי שאף אחד לא יגיד מילה על זה בעוד שנה."

כשאנחנו מתיישבים לשולחן, פאפא לוקח לו סלק. הוא לא משתמש במזלג ההגשה אלא לוקח לצלחת במזלג שלו. הסלק מכתים את נקניק החזיר הוורוד, וכתם אדום מתפשט. מוזגים תה. יש שקט כמעט מוחלט כשאנחנו אוכלים, כשהסכינים והמזלגות שלנו מפרקים את מה שעל הצלחות שלנו. ואז, אחרי כמה זמן, חותכים את הפאי. שמנת מתוקה נמזגת מעל לבצק החם, נקווית בשלוליות.

עכשיו, אחרי שאבא שלי כבר הביא אותי ואכל ושבע, הוא כבר ממהר להדליק סיגריה וללכת. תמיד זה ככה: אף פעם הוא לא נשאר בשום מקום הרבה זמן אחרי שהוא אוכל, לא כמו אימא שלי, שיכולה לדבר עד שהשמש תשקע ושוב תזרח. זה מה שאבא שלי אומר, בכל אופן, אפילו שאף פעם לא ראיתי דבר כזה קורה. אצל אימא שלי כל דבר הוא עבודה: אנחנו, החמאה שצריך לחבוץ, הארוחות, הניקיון, ההכנה למיסה ולבית הספר, עגלים שצריך לגמול, פועלים שצריך לשכור כדי לחרוש ולעדור את השדות, ניצול הכסף עד הסוף והפעלת האזעקה. אבל הבית הזה הוא אחר. כאן יש מקום, יש זמן לחשוב. אולי אפילו יש כאן קצת כסף.

"טוב, אני צריך לזוז," פאפא אומר.

"לא צריך למהר," קינסלה אומר.

"עוד מעט לא יהיה אור יום, ואני עוד צריך לרסס את תפוחי האדמה."

"אין חשש לשידפון בערבים האלה," האישה אומרת, אבל בכל זאת קמה, לוקחת את הסכין החד ויוצאת מהדלת האחורית. אני רוצה ללכת אתה, לנער את האדמה ממה שהיא חותכת שם ולקחת את זה בחזרה לתוך הבית. מין שתיקה מטפסת ועולה בין שני הגברים בזמן שהיא בחוץ.

"תן את זה למרי," היא אומרת כשהיא חוזרת. "תמיד יש לי ריבס עד מעל לראש, לא משנה איך השנה הייתה."

אבא לוקח ממנה את הריבס, אבל הוא מחזיק אותו בצורה מגושמת, כמו תינוק. אחד הגבעולים נופל על הרצפה, ואז עוד אחד. הוא מחכה שהיא תרים אותם ותיתן לו. היא מחכה שהוא יעשה את זה. אף אחד לא זז. בסוף קינסלה מתכופף להרים.

"הנה," הוא אומר.

בחצר, אבא שלי זורק את הריבס למושב האחורי, מתיישב מאחורי ההגה ומתניע.

"שיהיה לכם בהצלחה," הוא אומר. "אני מקווה שהילדה לא תעשה לכם צרות." אחר כך הוא פונה אליי. "תנסי לא ליפול לתוך האש, כן?"

אני מסתכלת כשהוא נוסע אחורה, פונה לכביש ונוסע משם. אני שומעת את הגלגלים חובטים במחסום הבקר, ואז ההילוכים מתחלפים והמנוע חוזר בכביש שבאנו ממנו. למה הוא נסע בלי לומר אפילו שלום, בלי לומר שהוא יבוא וייקח אותי? הרוח הערה המוזרה שעוברת בחצר קרירה יותר עכשיו, ועננים לבנים גדולים באו לשמים מעל לאסם.

"מה הבעיה, חמודה?" האישה שואלת.

אני מסתכלת על כפות הרגליים שלי, המלוכלכות בתוך הסנדלים.

קינסלה עומד קרוב. "את יכולה לספר לנו, מה שלא יהיה. לא יפריע לנו."

"אוי אלוהים, הוא שכח את כל הדברים שלך!" האישה אומרת. "מה הפלא שאת ככה. נו, יש לו ראש כמו מסננת, לאיש הזה."

"לא נורא," קינסלה אומר. "נלביש אותך כמו שצריך בצ׳יק־צ׳אק."

"אף אחד לא יגיד מילה על זה בעוד שנה," האישה אומרת.

הם צוחקים רגע בקול רם ואז מפסיקים. כשאני נכנסת בחזרה פנימה עם האישה אני רוצה שהיא תגיד משהו, שתרגיע אותי. במקום זה היא מפנה את השולחן, מרימה את הסכין החד, עומדת באור מול החלון ושוטפת את הלהב בברז. היא מסתכלת עליי כשהיא מנגבת את הסכין ושמה אותו במקום.

"טוב, ילדונת," היא אומרת. "אני חושבת שהגיע הזמן שתעשי אמבטיה."

1 באירית: "ילדונת".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ללכת בשדות הכחולים”