החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על שרון גורדון

שרון גורדון, חוקרת גרמניה ואוסטריה, מחשבה כלכלית־פוליטית, דת וכסף. למדה כלכלה והיסטוריה בישראל ובגרמניה. דוקטור להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מייסדת ומנהלת שותפה של רמה – רשת מדעי הרוח והחברה. ... עוד >>

וינה 1900

מאת: ,
הוצאה: | 2019 | 560 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

59.00

רכשו ספר זה:

וינה מעלה בדמיון מתיקות רבה, תרתי משמע. אפפל־שטרודל וזאכר טארט, ואלסים ואופרטות. בה בעת היא נקשרת גם לפריחתה של תרבות גבוהה ומתוחכמת, חדשנית וחסרת מנוח כמו: היצירות של מאהלר ושנברג, ציוריהם של גוסטב קלימט ואגון שילה, הארכיטקטורה של אדולף לוס, הספרות של ארתור שניצלר, ורבים אחרים, וכמובן – הפסיכואנליזה. בשנים הקריטיות שבין סוף המאה ה־19 ומלחמת העולם הראשונה שהתאפיינו בשינויים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים, התייחדה וינה כעיר בירה מגוונת של קיסרות רב־אתנית ורב־לאומית. בוינה זו חוו היהודים פריצה תרבותית וכלכלית שאין לה אח ורע, והיא הרקע לצמיחתה של הציונות המדינית של הרצל.

בצד הפריחה התרבותית העשירה, טבוע בזיכרון גם צׅדה האפל של העיר הנפלאה הזו כעיר הבירה של קיסרות שרצח יורש העצר שלה, הארכידוכס פרדיננד, היה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה וכעיר רוויית אנטישמיות שהתגלתה במלוא כיעורה כעבור כמה עשורים ב"אנשלוס".

תמונה כפולה וּמרוּבּת סתירות זו של וינה נחשפת בכל המאמרים באנתולוגיה זו. מאמרים אלו מציגים את וינה הן כמקרה ייחודי והן כתופעה כלל־אירופית וכאב טיפוס של אורבניות מודרנית. וינה מצטיירת כאחד מן המוקדים שהצמיחו ועיצבו את המאה העשרים, דגם המתממש אף בערים גדולות אחרות. להיות של וינה מוקד הגירה עבור קבוצות דתיות ואתניות רבות, היו השלכות והשפעות על עיצוב זהויות קולקטיביות, על גיבוש תפישות עולם ועל נפשו של היחיד, שהן רלוונטיות עד ימינו.

 

 

מקט: 4-249-50678
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא – למה וינה?
שרון גורדון ורינה פלד

בעת העבודה על הספר טיילנו בווינה פעמים רבות כדי לספוג מאווירת ההווה והעבר שלה, וביקרנו בחלק ממאות המוזיאונים הפזורים ברחבי העיר. באחד מסיורינו שוטטנו בין חדריו של מוזיאון וינה בקרלספלאץ (Karlsplatz), כל אחת נעה בקצב שלה בין המוצגים המעניינים אותה. התעכבנו מעט סביב המודל הנפלא של הרובע הראשון של וינה משנת 1897, הצצנו לחדר העבודה של הארכיטקט האקסצנטרי הנודע אדולף לוֹס, ומשם עברנו לחדר הבא, משוטטות ממוצג למוצג ובטוחות שהנה עוד מעט נסיים ונצא מהמוזיאון. ואז ראינו אותה. אחת הגיעה ראשונה וננעצה במקומה בוהה בתמונה. השנייה הצטרפה. בלי מילים ידענו שזו התמונה שתעטר את הספר שלנו. אישה צעירה, נטולת עדיים, עטויה בשמלה צהובה מפוארת עשירת גוונים, יושבת על ספה מוקפת ברקע חיוורייני מטושטש צבע. הבעת פניה רבת העוצמה פתוחה לפרשנויות אינספור. זוהי "הגברת בצהוב" – אשתו הצרפתייה, הצעירה, של האמן הווינאי מקס קורצווייל שצייר אותה ב־1899. וזוהי תמציתה של וינה – מפוארת אך עירומה, פתוחה אך חמקמקה, מקומה בסלון, הלא הוא חלון הראווה של המשפחה הבורגנית ומרחב החיץ בין האינטימי לציבורי, ומושבהּ על הספה, שהפכה מרהיט המייצג את הסלון הבורגני לסמלה של החשיפה האישית בטיפול הפסיכואנליטי שנולד בקרב הבורגנות הווינאית. והיא אישה, המתבוננת במבט רב הבעה אך עלום בגבר המצייר אותה, והיא צרפתייה שבה מתבונן הגבר, כווינה שנשאה את פניה אל פריז, עיר האורות הדקדנטית של ה־Belle Époque.

וינה מעלה בדמיון מתיקות רבה, תרתי משמע. עוגות קצפת ומוצרט־קוגל, אפפל־שטרודל וזאכר־טארט, מוגשים לצד קפה משובח, אחרי שניצל עגל טעים וטוב. קרינולינות מרחפות בריקוד הוואלס של יוהאן שטראוס ואופרטות להמונים. בה־בעת היא נקשרת גם לפריחתה של תרבות גבוהה ומתוחכמת, חדשנית, מאתגרת, חסרת מנוח ומטרידה, כמו האופרות של ריכרד שטראוס, היצירות המוזיקליות של בטהובן, ברהמס, מאהלר ושנברג, האמנות של חוג הזצסיון, ציוריהם של קלימט ואגון שילה, הארכיטקטורה של אדולף לוֹס, הספרות של חוג "וינה הצעירה" (Jung-Wien), שעליו נמנו הסופר ארתור שניצלר, המשורר הוגו פון הופמנסטאל ואחרים, הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין ושל "החוג הווינאי" (die Wiener Kreis), וכמובן הפסיכואנליזה שהורָתה בווינה. בזיכרון צפים גם הרצל והפריצה התרבותית והכלכלית של היהודים שאין לה אח ורע. בצד הפריחה התרבותית העשירה, עממית וגבוהה כאחת, טבוע בזיכרון גם צדה האפל של העיר הנפלאה הזו, כעיר הבירה של קיסרות שרצח יורש העצר שלה, הארכידוכס פרדיננד, היה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה, וכעיר רוויה באנטישמיות שהתגלתה במלוא כיעורה ב"אנשלוס", אחד הזיכרונות הטראומטיים של העם היהודי בעת החדשה. שני פניה של וינה מתגלמים בחייו ובכתיבתו של הסופר היהודי־וינאי שטפן צווייג: ספרו הנודע העולם של אתמול (1940) קיבע את הדימוי הרומנטי של התקופה על יציבותה, פארה ועושרה. וגורלו האישי – כמי שנאלץ להימלט מווינה, וסופו שהתאבד ב־1942 – חשף את וינה כעיר אנטישמית שכרתה ברית עם השלטון הנאצי.

עם תמונה כפולה זו התחלנו את המסע שלנו אל וינה 1900. אלינו הצטרפו כותבי המאמרים בספר שהיו לנו למורי־דרך ויחד אִתם הלכה וינה ונחשפה בפנינו על הסתירות הגלומות בה. כעת אנו מזמינות למסע את הקוראות והקוראים בישראל. לווינה של מפנה המאות ה־19 וה־20 חשיבות מיוחדת עבור הישראלים, ולו משום שבה נולדה הציונות המדינית. הרצל חי בה, וכשליח העיתון הווינאי נויה פרייה פרסה (Neue Freie Presse) בפריז, נחשף למשפט דרייפוס. אנו רגילים לחשוב שחוויה זו היא שהפכה אותו ל"ציוני", אך לא כן הדבר. הייתה זו החוויה היהודית־וינאית שעיצבה את הפרשנות הייחודית שלו לאירוע זה, שעבורו היה רק קטליזטור. ואכן, הסיפור היהודי תופס מקום מרכזי במחקר, ולא בכדי. התרבות המודרניסטית הווינאית העשירה והתוססת של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, המרתקת עד היום את דמיונם של רבים, הייתה מאוכלסת ביהודים רבים, הן כיוצרים הן כצרכני תרבות. חלקם בתרבות היה כה גדול עד שהיו שכינו אותה "וינה היהודית". אין זה משנה אם היו אלה יהודים שנשארו בני דתם כעובדה נתונה, אף שלא העמידו אותה בראש מעייניהם, כזיגמונד פרויד וארתור שניצלר, כאלה שביקשו להגדיר את שייכותם היהודית באופנים חדשים, לא דתיים, כבנימין תאודור הרצל וריכרד בר־הופמן, כאלה שהמירו את דתם כגוסטב מאהלר, קרל קראוס או ארנולד שנברג (שלימים שב ליהדות), או היו בנים להורים שהתנצרו, כלודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר. גורלם של יהודי וינה – נסיקתם המזהירה אל פסגת היצירה האנושית ונפילתם התלולה אל תהומות השאול – גם היא הפכה אותם לסיפור המרכזי של וינה 1900. הנוכחות הבולטת של יהודים באסופה זו נובעת, אם כן, לא רק מעצם היותם של רוב הכותבים בה ישראלים, אלא גם בשל משקלם הגבוה של יהודים בתרבות הווינאית דאז ומקומם בזיכרון של וינה 1900 עד היום.

בתחילת העבודה סברנו לתומנו שהתבשיל יהיה מורכב בעיקר מתרבות, אך למרבה הפלא והשמחה התגבש ספר מגוּון הסוקר שלל תופעות שהפכו את וינה 1900 למה שהייתה, וחשפו אותה כסיפור רלוונטי גם לתקופתנו הסוערת והמתעתעת. חשיבותה של וינה 1900 לא מסתכמת רק במקומה בהיסטוריה היהודית הפרטיקולרית, וחלקה בעיצוב המאה ה־20 עד ימינו לא מתמצה בתרבות הגבוהה בלבד. אלו אמנם הנושאים המוכרים לקוראים, אך הם מהווים רק חלק מהמכלול. המאמרים בספר מציגים בפנינו את וינה 1900 כמקרה ייחודי מחד גיסא וכתופעה כלל־אירופית וכאב־טיפוס של אורבניות מודרנית מאידך גיסא. היא מופיעה כאחד המוקדים שהצמיחו ועיצבו את המאה ה־20, וכדגם החוזר על עצמו בערים הגדולות גם כיום, במעבר אל המאה ה־21. היותה מוקד הגירה אורבני עבור קבוצות דתיות ואתניות רבות על ההשלכות שהיו לכך על עיצוב זהויות קולקטיביות, על גיבוש תפישות עולם ועל נפשו של היחיד רלוונטיות עד היום.

כל מאמר באסופה שלפנינו מתמקד בפן מסוים של וינה, וכולם ביחד מציגים בפנינו תמונה שהיא יותר מסך חלקיה. כשם שהרכבת פאזל דורשת תמונה לנגד העיניים, כך נשרטט גם אנו בעמודים הבאים פנורמה של וינה 1900, שבתוכה ניתן לשבץ את ההתרחשויות הנדונות במאמרים השונים. הספר בנוי כעלילה שכל מאמר הוא פרק בה. את הפרקים שזרנו כשרשרת של אירועים המכוננים את אירוע העל – "וינה 1900". נפתח בדיון כללי על התקופה ועל המרחב ונציג את הנתונים הבסיסיים שהיו ייחודיים לווינה. משם נעבור לסקירת התוצרים התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים שנולדו מהם, ונסיים ב"וינה 1900" בימינו.
***

וינה 1900 הייתה שולית בספרות המחקרית (על כל פנים, מחוץ לשפה הגרמנית), עד שהפכה לאטרקציה במחקריו של ההיסטוריון היהודי־אמריקאי ממוצא גרמני קרל שורסקה (2015-1915) משנות ה־60 של המאה ה־20, שסוכמו בספרו Fin-de-Siècle Vienna: Politics and Culture מ־1981. בלב מחקרו הציב שורסקה את התרבות המודרניסטית בווינה ואת חלקם של היהודים ביצירתה, ובכך סימן את הכיוון לחוקרים שיבואו אחריו. גם אלה הסבורים אחרת ממנו עדיין נשארים במסגרת הפרדיגמה שעיצב. מאמרו של מלאכי הכהן מציג היטב את הציר השורסקיאני, שסביבו נע המחקר עד היום.

גם בימינו נמצאת התרבות הווינאית במרכז העניין המחקרי והפופולרי ומשמשת כוח משיכה לאנשי אקדמיה, ליוצרים בתחומים שונים ולתיירים. בקולנוע, למשל – הופקו עד כה כ־100 סרטים המבוססים על מחזותיו וסיפוריו של ארתור שניצלר. בספרות – די להזכיר את רבי המכר: הארנבת עם עיני הענבר (2010) והאישה בזהב (2012), שעוּבּד גם לסרט. גם בישראל מהווה וינה מוקד התעניינות ואחד מאתרי התיירות המועדפים באירופה. הספרים של אדמונד דה ואל ואן מארי אוקונור, שהוזכרו לעיל, תורגמו לעברית מיד עם הוצאתם וזכו לפופולריות רבה. גל התרגומים הנוכחי לספריו של שטפן צווייג: הנערה מהדואר (2013), היה זה הוא (2015), קלאריסה (2016), בלזק – ביוגרפיה (2016), ועוד; ספרו של דוד פוגל רומן וינאי (2012); ספר חדש על וינה שיצא לאור זה מכבר, הים של וינה, של גפנית לסרי קוקיא (2016) – כל אלה ועוד מעידים על העדנה שיש ל"וינה 1900" בארץ.
***

"וינה 1900" זוכה לעתים קרובות לכינוי: "Fin-de-Siècle Vienna", בעיקר מאז פרסום מחקרו פורץ הדרך של שורסקה. Fin de siècle (סוף המאה) הוא ביטוי אוניברסלי המסמן סופיות, שניתן לייחס אותו, למעשה, לסופה של כל מאה שהיא. אף על פי כן, כאשר משתמשים בו ללא ציון מאה מתייחסים, בדרך כלל, לתקופה היסטורית מסוימת – העשורים של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. לעתים מעניקים לתקופה את הכינוי הניטרלי turn of the century (מפנה המאה), וקשרו לה שמות נוספים, כגוןה־Belle Époque (העידן היפה) שיוחד לפריז בלבד, או fröhliche Apokalypse (אפוקליפסה עליזה) שהתייחס לווינה. אך הכינוי המקובל ביותר של התקופה הוא עדיין Fin de siècle. מקורו של הביטוי במחזה Paris fin de siècle, שהועלה ב־1888 בפריז, ושתיאר את הלך הרוח הדקדנטי ששלט בעיר באותה עת. בתוך שנים ספורות התפשט המושג באירופה כאש בשדה קוצים וסימן את מה שנתפש בעיני בני הזמן, בעיקר בקרב האליטות האינטלקטואליות, כרוח התקופה: אווירה של שקיעה, התנוונות, פסימיזם, דמדומים. רבים ראו בה שלב דקדנטי מובהק בתולדות התרבות המערבית, כשלנגד עיניהם ימיה האחרונים של האימפריה הרומית. הפסימיזם הפך ל"מחלה הפופולרית" באותן שנים. אחד הביטויים המשקפים היטב את אווירת התקופה הוא ספרו רב ההשפעה של מקס נורדאו מ־1892 התנוונות. בפרק הראשון בספר, הנושא את הכותרת: Fin de siècle, טוען נורדאו כי המושג המציין את "קצו של הסדר הקיים" ושבירת אורחות החיים ותפישות המוסר המסורתיות, מתייחס לתופעות מודרניות שונות בתחומי התרבות והאמנות, ובמיוחד להלך הרוח הפסימי־דקדנטי המתבטא בהן. בין היוצרים הדקדנטיים מונה נורדאו את וגנר וניטשה הגרמנים, איבסן הנורבגי, אוסקר ויילד האנגלי ורבים אחרים.

ואולם, לצד הלך רוח פסימי זה ניתן למצוא גם ביטויים של תחושות הפוכות לגמרי, שהתייחסו דווקא לקדמה, לשגשוג ולצמיחה שאפיינו גם הם את התקופה. שטפן צווייג תיאר זאת היטב בהעולם של אתמול:

מתוך האידאליזם הליברלי שלה הייתה המאה ה־19 משוכנעת בתום לב, שהיא צועדת בדרך הישרה והבטוחה לקראת 'עולם שכולו טוב'… אנשים האמינו בקִדמה זו יותר משהאמינו בכתבי הקודש.

ואכן, גילויים מדעיים ופיתוחים טכנולוגיים, שימוש גובר במקורות אנרגיה חדשים ובראשם הנפט, צמיחה כלכלית מואצת, התקדמות מרשימה ברפואה ושיפור ניכר בתנאי המחיה, אפיינו גם הם את התקופה. אירופה (לא כולל רוסיה) ידעה גידול אוכלוסין עצום, מכ־200 מיליון ב־1870 לכ־300 מיליון ב־1900. שיעור התמותה ירד בהדרגה, בעיקר תמותת תינוקות, ותוחלת החיים עלתה. כתוצאה משימוש בשיטות מודרניות גדלה התפוקה החקלאית לאין שיעור ויכלה להזין את האוכלוסייה התופחת, וכוח אדם רב התפנה מהפקת מזון מן הצומח ומן החי לייצור תעשייתי, למסחר ולשירותים. דרכי התעבורה השתפרו פלאים, היבשות רושתו במסילות ברזל, הימים הוצפו באוניות והמסחר הבינלאומי עלה ופרח. תנועת האוכלוסין והסחורות הפכה לאינטנסיבית, וההגירה ממקום למקום – ממזרח למערב, מאירופה לעולם החדש, ולענייננו מן הכפר אל העיר – הפכה לתופעה נפוצה. אמנם, שיעורי גידול האוכלוסין באירופה שעמדו בין 1800 ל־1890 על 0.96 לשנה התמתנו במפנה המאות ועמדו על 0.91 לשנה (ובכל זאת שיעור גבוה מאוד), אך השפעתם באותן שנים הייתה עצומה. מדינות הפכו לעוגן ומבטח לאזרחיהן, והחלו לספק חינוך, בריאות ותנאים סוציאליים. יחד עם הצמיחה הכלכלית, שפרצה בשנות ה־90 של המאה ה־19, הובילו השינויים הדמוגרפיים לתמורות פוליטיות, תרבותיות וחברתיות ולשינויים מנהליים מרחיקי לכת.

יותר מכול היו אלה הערים שעברו תמורות עמוקות. בתקופה שבין 1914-1890 התרחבו הערים וגדלו. אוכלוסייתה של לונדון רבתי, הגדולה בין ערי אירופה, קפצה מכ־5.5 מיליון תושבים ב־1891 לכ־7 מיליון ב־1911. פריז גדלה מכ־3 מיליון איש ב־1885 ל־4.5 מיליון ב־1911, וברלין מ־1.6 מיליון ב־1890 ל־2.1 ב־1910. אוכלוסייתה של וינה, הרביעית בגודלה באירופה בסוף המאה ה־19, שמנתה כ־550,000 תושבים ב־1850, צמחה לכ־1.4 מיליון תושבים ב־1890 ועברה את סף שני המיליון ב־1910. השינויים הגדולים ביותר התרחשו בערי המטרופולין, שבהן התרכזו הפעילות הפוליטית, האדמיניסטרציה הממשלתית, המנגנונים הפיננסיים, והאליטות המנהליות, הכלכליות והתרבותיות, ושם גם הגיעו ההתפתחויות הטכנולוגיות לשיאן. תהליך העיור המואץ שינה את פניה של העיר לבלי הכר. היא הפכה למודרנית על התשתיות שלה, דרכי תעבורה, תחבורה ציבורית, ביוב מוסדר, אספקת חשמל ומים נקיים, ניהול אוכלוסין, רישום מדוקדק ויצירתן של "כתובות" כפי שהן מוכרות לנו כיום, ובנייה מהירה, גבוהה, צפופה ומתוכננת.

למזלה, ניחנה וינה בנתונים פיזיים שאפשרו התפתחות אורבנית נוחה וקלה בהשוואה לערים אחרות. ההגירה המסיבית דרשה מכל הערים בנייה המונית של בתים למגורים ובנייני ציבור, פיתוח תשתיות להעברת אנרגיה, אספקת מים נקיים, פינוי פסולת ושמירה על היגיינה, וכמובן סלילת דרכי תעבורה לצורך שינוע כמויות גדולות של אנשים ברחבי העיר למרחקים ארוכים. כלי הרכב התרבו, הוקמו רכבות תחתיות וחשמליות, ובשליש האחרון של המאה ה־19 אף נוספו כלי רכב ממונעים. הרחובות הצרים, שנועדו במקור לעגלות ולכרכרות קטנות, לא התאימו עוד לצורכי הערים המודרניות והן נדרשו למצוא פתרונות לסוגיה זו, והחלו להרוס שטחים רבים כדי לפנות דרך לרחובות רחבים ופתוחים. פריז הפכה למודל למודרניזציה עירונית בזכות תוכנית אוסמן משנות ה־60 של המאה ה־19 שבחסות נפוליאון השלישי הפך את פריז על פניה ויצר רשת רחובות שעיצבה את העיר מחדש והעניקה לה את אופייה הייחודי, ובכלל זה השאנז אליזה המפורסם. בווינה התרחש תהליך דומה אך ללא צורך בהפקעת שטחים ובהריסת מבנים. במשך כמה מאות שנים נאלצה וינה להגן על עצמה מפני הטורקים, שאף הגיעו בשנת 1683 לשעריה. לכן היה מרכז העיר – "הרובע הראשון" – מוקף כולו חומה בצורה שסביבה שטח נרחב של חפיר ומישור עירום שהוקף חומה אף הוא. במאה ה־19 כבר לא היה לאיום עוד תוקף, ובלוחמה המודרנית לא הייתה עוד תועלת בחומה. על כך נוספה האמונה הליברלית, שהתחזקה בשנות ה־50 וה־60, שהעולם קרב לעידן של שלום, צמיחה ורווחה. החומה הפכה למטרד לעיר המודרנית, חנקה את הרובע הראשון ומנעה התפתחות. אי לכך, בשנת 1857 יצא צו קיסרי המורה להרוס את החומה והחפיר ולהקים במקומם שדרה רחבה, שתהא שילוב של מבנים ציבוריים ופרטיים ותהווה מרכז המפאר את העיר המודרנית. תהליך הפיתוח של השדרה, שנקראה מאז ה"רינג", נמשך כמה עשורים ושינה כליל את אופייה ואת פניה של העיר. התנועה בין מרכז העיר לשאר חלקיה שהייתה חסומה למחצה נפתחה לגמרי. השטח הפנוי הפך למוקד בנייה ציבורי ופרטי שריכז פוליטיקה, תרבות וכלכלה.

ל"רינג" הייתה השפעה עצומה על היצירה התרבותית בווינה. היה זה שטח בור נקי ממבנים, שסיפק מרחב עצום לארכיטקטורה חדשנית, הוליד פרץ של יצירתיות והשפיע על סגנונות הבנייה ברחבי העיר, שהעניקו לה את ייחודה. זאת ועוד, כתוצאה מהתחככות מתמדת של הבורגנות העשירה עם סביבתה, נוצרו מגעים מיוחדים בין יוצרי התרבות – אמנים וסופרים – לבין פטרונים, כפי שמגלמת דמותה של ברטה צוקרקנדל במאמרה של אמילי בילסקי. הרינג הפך לאחד מסמליה של וינה. מוסדותיה המכובדים ביותר, המייצגים את השלטון – הקיסרות (הארמון), העם (הפרלמנט, ה"פולקס־גארטן" – גן העם) והעיר (עיריית וינה), עולם המדע (האוניברסיטה, שבצמוד אליה בית החולים), אוצרות התרבות (מוזיאונים) חיי התרבות (התאטרון, האופרה) והכלכלה (הבורסה), כולם מרוכזים כאן וביניהם משובצים ארמונות מגורים (שכּוּנו: palais, בשל הצלצול הצרפתי האקסלוסיבי) של עשירי וינה. במעגל שאין לו קץ חוגג הרינג את הישגי האנושות ברוח ערכיה של הבורגנות הליברלית. האצולה לא מיוצגת ברינג, וגם לא הרוב המכריע של תושבי העיר וינה – בני המעמד הבינוני הנמוך, הבורגנות הזעירה ומעמד הפועלים. שכבות הבורגנות המשכילה, המבוססת והגבוהה, הן אלה שנתנו את הטון בחיי התרבות של וינה ויצרו את המודרניזם הווינאי המפורסם שהתנקז אל הרינג, אם כמקור תמיכה (פטרוני אמנות שהתגוררו בו) אם כמקום של הצגתו ברבים. הרינג מייצג, אם כן, את מה שאנו מכירים כווינה של מפנה המאה – עיר של בורגנות, שאחרי עידן האריסטוקרטיה ולפני עידן פוליטיקת ההמונים. מאמרו של בנימין פון רדום, העוסק בקריאטידות שמרכזן ברובע הראשון וב"רינג" כפרויקט בורגני, מתאר הן את עליית הבורגנות כמחליפה של האריסטוקרטיה והן את דמדומיה עם התחזקות המעמדות הנמוכים. תהליך זה מתואר מזווית ראייה אחרת במאמרו של מלאכי הכהן, המנתח את עלייתם וקריסתם של הערכים הליברליים דרך סיפורה של משפחת אקסנר מרובת המדענים, כאב־טיפוס של הבורגנות המשכילה.

ההרכב האתני המגוון של וינה הוא הגורם הראשון במעלה המייחד אותה ממטרופולין אחרות במפנה המאה. תנועת ההגירה אל העיר והאורבניזציה שהתרחשה באותה עת בכל מקום באירופה נשאו אופי ייחודי בווינה, שאליה הגיעו מהגרים מרחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית. ב־1867 חולקה הקיסרות לשתי ממלכות – אוסטריה, שכונתה "ציסלייתניה", והונגריה, שכונתה "טרנסלייתניה". שטחה של ציסלייתניה כלל מגוון רחב של קבוצות אתניות – פולנים, צ'כים, סלובקים, רומנים, קרואטים, סרבים, יהודים ורבים אחרים, וכמובן הקבוצה ההגמונית – גרמנים. היו ביניהם קתולים, פרוטסטנטים, אורתודוקסים, מוסלמים ויהודים. בעידן של התחזקות מדינות הלאום הייתה וינה עיר הבירה היחידה באירופה של קיסרות רב־לאומית. וזאת, בניגוד למטרופולין הגדולות – ברלין, פריז, לונדון וגם רומא, שטוקהולם, אמסטרדםואחרות – שהיו כולן ערי בירה של מדינות ריכוזיות השואפות לאחידות לשונית ותרבותית כמדינת לאום. כעיר הבירה הבלתי מעורערת של הקיסרות בכלל ושל ציסלייתניה בפרט, הייתה וינה זירה למפגש רב־אתני, תרבותי, דתי ולשוני, להשפעות הדדיות ולחיכוכים, ולמקום שבו היה ביטוי הולך וגובר של הלאומיות על־ידי נציגיהם של חלקי הקיסרות השונים בפרלמנט ובמוסדות רשמיים אחרים.

דווקא בשל היותה עיר של קיסרות רב־לאומית, הפכה וינה למעבדה ולחממה לצמיחת תנועות לאומיות תוך כדי ערעור על ההגמוניה של התרבות הגרמנית. מאמרו של גל הרץ מעלה את ויכוח השפות שערער על השפה הגרמנית, מאמרו של מלאכי הכהן דן בהתכנסות של הבורגנות המשכילה ללאומיות גרמנית, ואילו שרון גורדון עוסקת בניסיון לכונן קיסרות אל־ ועל־לאומית ומראה כי המשמעות של אוסטריות הייתה אזרחית, ובשום אופן לא לאומית. תופעה זו התחזקה במיוחד בשנים שבהן עוסקת האסופה שלפנינו. מאמרם של לואיזה ודיטר הכט מתאר עשר שנים, מ־1892 עד 1902, שבמהלכן עברו יהודי וינה מתפישת השתלבות בחברה הכללית לגישה לאומית עם ראשיתה של הציונות, ומאמרה של עירית יונגרמן עוסק באנטישמיות מבית היוצר של הלאומיות הגרמנית.

המהגרים, ברובם הגדול מבוהמיה ומגליציה, אכלסו את השכבות הנמוכות בעיר, ורק מעטים סללו את דרכם אל הבורגנות. מאמרו של יובל רובוביץ' עוסק בהשפעת המבנה הרב־אתני והמעמדי של הקיסרות על אופיו הייחודי של הסוציאליזם האוסטרי – האוסטרו־מרקסיזם – שאימץ את הלאומיות. הסיטואציה הווינאית היא זו שאפשרה לוויקטור אדלר, מייסד המפלגה האוסטרו־הונגרית, לזהות את הקשר ההדוק בין מוצא אתני־לאומי למעמד כלכלי.

וינה הייתה מקור משיכה גם עבור יהודים. הם היגרו אליה מרחבי הקיסרות, ובעיקר מגליציה שבמזרח (אוקראינה ופולין של היום), ומבוהמיה ומורביה שבצפון (צ'כיה של היום). לואיזה ודיטר הכט מתייחסים במאמרם לחוק האוסטרי, שלפיו כל עדה דתית הייתה מאוגדת תחת הנהגה אחת. כך המהגרים היהודים היו מאוגדים תחת קהילה דתית אחת שהקיפה את כולם: אורתודוקסים, ליברלים, רפורמים, וציונים. יהודים נענו בשמחה למסר הליברלי של השתלבות חברתית, אימצו את הגרמנית כשפתם, והקפידו על מתן חינוך והשכלה על פי הנהוג בחברה ההגמונית הליברלית הגרמנית. שיעור המוביליות החברתית והכלכלית של היהודים היה גבוה משאר קבוצות המהגרים, ושיעורם בקרב הבורגנות הווינאית – הגבוהה והמשכילה – היה גבוה באופן ניכר וללא שיעור ביחס לחלקם באוכלוסייה. משפחות יהודיות כוויטגנשטיין, אפרוסי, רוטשילד ואחרות נמנו על עשירי העיר והתגוררו בארמונות שהקיפו את הרינג. יהודים השתלבו במקצועות החופשיים, בעיקר רפואה, התבלטו בעיתונות שפרחה באותה עת, ובחוגי הספרות והאמנות. אך אף שלאקולטורציה היהודית הייתה הצלחה מסחררת, ההשתלבות החברתית הייתה קשה יותר. אמנם, יהודים יכלו להשתלב בצבא האוסטרי ולהגיע לדרגות קצונה, אך במדינה הקתולית, ליברלית ככל שתהיה, קבע החוק כי משרות ממשלתיות בכירות יאוישו על־ידי נוצרים בלבד. היחס החברתי כלפי יהודים היה אמביוולנטי ואף חשדני. התנצרות הייתה, על כן, תופעה נרחבת למדי בקרב יהודים שביקשו להשתלב. גוסטב מאהלר התנצר על מנת שיוכל לשמש כמנהל האופרה הווינאית, ואמיל ויטגנשטיין, אביו של הפילוסוף הנודע, התנצר כחלק מניסיון השתלבות, בדומה להוריו של קרל פופר. מעניין לציין, שבאוסטריה הקתולית בחרו רבים מן המתנצרים דווקא בפרוטסטנטיות, בין אם משום שהיא פחות ריטואלית מהקתוליות ונתפשה כיותר רציונלית ממנה, ובין אם משום שהייתה מזוהה עם גרמניות. על רקע זה אפשר להבין את הפנטזיה שהעלה הרצל ביומנו שלפיה יובילו רבני העיר את יהודי וינה להתנצרות קולקטיבית בכנסיית שטפן הקדוש. עם התפתחות הלאומיות הודרו היהודים מן התנועה הלאומית הגרמנית, ותנועות לאומיות אחרות – פולנית, צ'כית ועוד, היו זרות להם, כיוון שהם אימצו את התרבות הגרמנית השלטת. על רקע זה ניתן להבין שדווקא בווינה, "מעבדה של לאומיות", הופיע הרצל, הוגה רעיון הציונות המדינית.

כאמור, רבים כינו את וינה של התקופה "וינה היהודית", בשל המקום הבולט כל כך של היהודים בחיים האינטלקטואליים והתרבותיים של העיר וביצירת התרבות המודרניסטית שלה. אכן, מרבית החברים בחוג הספרותי "וינה הצעירה" היו יהודים, והרכב החברה הפסיכואנליטית היה על טהרת היהודים, למעט אדם אחד – קרל יונג. במוזיקה היו אלה מאהלר ושנברג שיצרו מוזיקה מהפכנית ומטרידה. עיתונות נושכת וביקורתית הייתה גם היא נחלה שבה בלט חלקם של יהודים, כמו עיתונו של קרל קראוס הלפיד או טורי הביקורת של ברטה צוקרקנדל. לא פחות מכך בלטו היהודים בין צרכני התרבות המודרניסטית ובין הפטרונים, שעודדו אותה ואפשרו את קיומה. כמי שהיו ברובם מהגרים או בני מהגרים, שנמצאו בתווך בין קבלה לבין הדרה, בין גרמניות ללא־גרמניות, בין שייכות לבין זרות, בלטו היהודים בקרב היוצרים של התרבות המודרניסטית הספקנית, ביקורתית וחדשנית, שהקנתה ל"וינה 1900" את ייחודה.
***

לפני שנעבור לסקירת המאמרים באסופה, מן הראוי להתעכב מעט על המושג "תרבות מודרניסטית", שהפך (כפי שראינו) לשם נרדף לתרבות הווינאית של מפנה המאה. "מודרניזם" הוא אחד המושגים השגורים ביותר אך גם הערטילאיים ביותר, שלא אחת מבלבלים בינו לבין "מודרנה" או "מודרניות". אך מהו, בעצם, מודרניזם? האם הוא תנועה חברתית, או שמא סגנון אמנותי מסוים, שם של קונטקסט היסטורי ספציפי, דהיינו אירופה במפנה המאות ה־19 וה־20, או אולי הוא פשוט כינוי לתפישת עולם? שאלה זו מעסיקה רבים וטובים זה עשרות שנים. משהו חדש, שונה, התחולל בסוף המאה ה־19 ושינה את מהלכה של התרבות והאמנות המערבית, ויש הטוענים, את כל מסכת החיים במערב. אבל אופיו והשלכותיו שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה. משנות ה־50 של המאה הקודמת החל להתפתח ה"מודרניזם" גם כדיסציפלינה מחקרית (בעיקר בספרות ובאמנות), שהפופולריות שלה הולכת וגדלה, אך עדיין, קשה למצוא הגדרה או תשובה חד־משמעית לשאלה הבסיסית: מהו מודרניזם? הדמויות הספרותיות הנמנות על יוצרי המושג והמזוהות ביותר עמו כמו: ת.ס. אליוט ועזרא פאונד, גם הם לא הסכימו לגבי משמעותו המדויקת.

ניסיון לעקוב אחר השימוש הראשוני, המקורי, במושג מגלה שהוא ביטא סוג של אדישות, ויש הטוענים אף עליונות או התנשאות של המילייה התרבותי־אמנותי לגבי מסורות העבר, שאותן החליטו לנטוש לטובת מגמות עכשוויות, מודרניות. בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת התייחס המושג "מודרניזם" באופן די קוהרנטי לסגנון החדש שאומץ על־ידי רבים בספרות, באמנות, בארכיטקטורה ובמוזיקה, ונדמה היה שאף אחד לא יכול היה "להימלט" ממנו. ראשיתו של המודרניזם בצרפת, ומשם התפשט לאנגליה, לגרמניה, ולארצות־הברית. בווינה היה לו ייצוג מרשים ביותר: הסופרים והמשוררים של "וינה הצעירה" – ארתור שניצלר, הוגו פון הופמסטאל, ריכרד בר־הופמן, הרמן באהר, קרל קראוס. הציירים – גוסטב קלימט, אגון שילה, אוסקר קוקושקה; הארכיטקטים אדולף לוֹס ואוטו וגנר. המלחינים גוסטב מאהלר וארנולד שנברג. כל אלה על מגוון הסגנונות שלהם – היו כולם מודרניסטים. לא אחת אף מתוך המודרניזם עצמו עלתה ביקורת עליו, כמו, למשל, קרל קראוס, אדולף לוֹס וארנולד שנברג שיצאו כנגד ה"אורנמנט" – ממד הקישוטיות שנפוץ ביצירות מודרניסטיות רבות. למעשה, כל הסגנונות בספרות ובאמנות שהתפתחו החל מהעשורים האחרונים של המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20 – סימבוליזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם, דאדא, סוריאליזם ועוד ועוד, נכללו במושג "מודרניזם".

ניסיון להגדיר את המכנה המשותף לכל היצירות הללו מעלה את התובנות הבאות: הסגנון החדש מסמן מעבר מהריאלי אל משהו אחר שמעֵבר לו, שביטוייו הראשוניים נמצאים כבר ברומנטיקה, של סוף המאה ה־18, שיאו בין השנים 1925-1910 וירידתו בשנות ה־60-50 של המאה הקודמת עם התפתחות הפוסט־מודרניזם. ה"מודרניזם" מגיב, למעשה, לתהליכי המודרניזציה המואצים של מפנה המאה, לאותו סדר חדש שהתהווה מבחינה כלכלית, חברתית, פוליטית. וכשם שתהליכים אלה באו לידי ביטוי, מצד אחד, בחדשנות ובשינוי בכל התחומים, ומצד שני בחרדות שנבעו, בעיקר, מחוסר היכולת של החברה להסתגל לאותם שינויים, כך גם לתרבות המודרניסטית פנים כפולות: מוארות – נטישת העבר ופנייה אופטימית לקראת העתיד מתוך תחושת אתגר, התעוררות וחידוש, קרי: אוונגרד. אפלות – פסימיות עמוקה המתבטאת בתחושות בחרדה, בסיוטים, בסכנות, בניכור, באבסורד ובאובדן משמעות, קרי: דקדנס. המרד הטוטלי בעבר ההיסטורי הוא המכנה המשותף לשתי המגמות המודרניסטיות הללו, האוונגרד והדקדנס. היוצרים המודרניסטים המשיכו אמנם לדלות דימויים אסתטיים מן הרפרטואר ההיסטורי, אולם התעלמו מן המשמעויות המקוריות שלהם. האדישות המוחלטת להיסטוריה, דווקא באותם מקומות שבהם מסורת העבר הייתה מאוד חזקה, כמו בווינה, למשל, שחררה את הדמיון היוצר, ויצרה קרקע פורייה לאקספרימנטליזם אמנותי מודע, להיווצרות סטרוקטורות תרבותיות חדשות. חשוב לציין שהמושג "מודרניזם" לא מתייחס רק לחידושים בסגנונות האמנותיים, אלא מבטא גם "צייטגייסט", הלך הרוח של התקופה: תחושת אי־נחת המולידה פסימיזם עמוק לצד חזיונות אוטופיים; מתח בין־דורי עמוק שהוביל למרד של הצעירים בנורמות ובערכים של הוריהם; עיסוק אינטנסיבי בשאלות של זהות, חיפוש עצמי, מִגדר ומיניות; מתח בין נוסטלגיה לעבר הרחוק, לבין שאיפה להתחדשות ולמהפכה.

אליבא דשורסקה ורבים אחרים, וינה של מפנה המאה היוותה קרקע פורייה ביותר להתפתחות התרבות המודרניסטית על כל מאפייניה, לצד פריז, לונדון וברלין. הקונטקסט הכללי למהפכה המודרניסטית בווינה, לדעת שורסקה, היה "משבר הליברליזם", המתואר היטב במאמרו של מלאכי הכהן. הליברלים, שהחזיקו בשלטון בווינה ב־1867, הגיעו להישגים רבים: החלשת כוחה של הכנסייה והממסד הדתי, קידום החינוך, כלכלה חופשית, אזרחות פוליטית ועוד. ואולם, לקראת סוף המאה ה־19 התערער מעמדם בשל גורמים חיצוניים ופנימיים. במישור הפוליטי לא הצליחו הליברלים, נאמני הקיסר ותומכי הקיסרות הרב־לאומית, להתמודד עם ההתעוררות הלאומית ברחבי הקיסרות. במישור הכלכלי־חברתי נכשלו הליברלים במתן פתרונות לבעיות הקשות שנוצרו עקב המעבר החד מכלכלה מסורתית לכלכלה מודרנית, על התנודות החריפות בין צמיחה למיתון שבאו אִתה, וערערו את האמון בכלכלה ליברלית פתוחה. הליברלים, שייצגו אינטרסים מעמדיים צרים של הבורגנות הבינונית והגבוהה, וניסו לשמר את ההגמוניה שלהם בכלכלה, החלו לאבד מכוחם לטובת מפלגות שנשענו על בסיס חברתי רחב יותר.

כפי שמראה שורסקה, משבר הליברליזם נגס גם במחנה הבורגני־ליברלי עצמו, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שמתוכו צמחה התרבות המודרניסטית החדשה שמרדה בערכי הבורגנות. אין זה מקרי שרבים מן הזרמים המודרניסטיים בווינה אימצו לעצמם את המושג "צעיר". כמו, למשל, "וינה הצעירה" (Jung-Wien) – הסופרים והמשוררים המודרניסטים שהתארגנו בווינה בראשית שנות ה־90; "הצעירים" (Die Jungen) – האמנים המודרניסטים של וינה שהתארגנו ב־1895 ופתחו את "הסגנון הצעיר" (Jugendstil), המקבילה הווינאית של ה"אר נובו" (Art-Nouveau) הצרפתי. [5]

אי־אפשר להמעיט בהשפעתם המכריעה של שלושה הוגים על עיצוב המודרניזם הווינאי: שופנהאואר (1860-1788), ניטשה (1900-1844) וזיגמונד פרויד(1939-1856). עיון ביצירות הספרות, השירה והאמנויות הפלסטיות של המודרניזם בווינה מגלה קִרבה רבה בינם לבין תפישותיהם המהפכניות לגבי טבעו של האדם. כל השלושה מייצגים מעבר חד מעיסוק במציאות הריאלית חיצונית להתבוננות בעולמו הפנימי של היחיד. הפילוסופיה הדטרמיניסטית של שופנהאואר, שכפרה בעליונותה ובהבטחותיה של התבונה, העניקה את הצידוק הפילוסופי לפסימיזם העמוק של התקופה. ניטשה, שהכריז על מות האלוהים, פיתח השקפה הקוראת דווקא מתוך מעמקי הפסימיזם לחיוב הרואי של החיים, והעניקה ממד אופטימי ליצירות [6]. ותורתו של פרויד, שחשפה את העולם המורכב של התת־מודע ואת חשיבותם של האינסטינקטים הראשוניים, בעיקר של הדחפים המיניים בהתפתחות הפרט, השפיעה על יוצרים מודרניסטים רבים. תחת השפעתם עוסקות יצירותיהם של המודרניסטים בבעיית זהותו של היחיד בחברה המודרנית, ועולים דימויים שונים של "אדם חדש", המנסה להשתחרר מן התכתיבים החיצוניים של האתוס הבורגני־ליברלי, האנכרוניסטי לדעתם. לדעת פרויד, יצירותיו של ארתור שניצלר, שבו ראה את "הכפיל ספרותי" שלו, העוסקות בתת־מודע, בטבעו היצרי של האדם, חושפות את כל מה שהוא עצמו גילה בחקירותיו המדעיות. עיסוק בנושאים אלה ניתן למצוא גם ביצירותיהם של גוסטב קלימט, אגון שילה ואוסקר קוקושקה, שהושפעו באופן מודע מן הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. פסימיזם מבית מדרשו של שופנהאואר בולט מאוד בכתיבתם של קרל קראוס, הוגו פון הופמנסטאל, ריכרד בר־הופמן ואחרים. גם במרבית יצירותיו של גוסטב מאהלר שולטת אווירה פסימית מאוד, ואולם ניתן למצוא אצלו גם אלמנטים ניטשיאניים. אלו נוכחים במיוחד בסימפוניה השלישית האופטימית שלו, שבפרק הרביעי שלה מופיעים ציטוטים מכה אמר זרטוסטרא של ניטשה.

המאמרים בספר העוסקים בתרבות מתמקדים גם הם ביוצרים, ביצירות ובתופעות של המודרניזם. מאמרה של רינה פלד מתמקד בספרות של ארתור שניצלר ובציורים של גוסטב קלימט ואגון שילה. מאמרו של גל הרץ עוסק בביקורת המודרניזם של היוצר והעיתונאי המודרניסטי קרל קראוס, ומאמרה של ג'נט סטיוארט עוסק בביקורתו של הארכיטקט אדולף לוֹס על המטבח הווינאי. מאמרה של יונגרמן מפנה את המבט לביקורת על יצירה מודרניסטית של גוסטב מאהלר, ומאמרו של בנימין פון רדום עוסק בארכיטקטורה הווינאית הייחודית. מאמרו של גלילי שחר מתמקד במעגלי ספרות והגות מודרניסטית – הספרות של ארתור שניצלר, הפסיכואנליזה של פרויד והדיון של אוטו ויינינגר במיניות. בפסיכואנליזה עוסק גם מאמרה של מיה מוכמל. גם במאמרים שאינם עוסקים ישירות בתרבות המודרניסטית של האליטה, כמו מאמרו של מלאכי הכהן העוסק בחברת ההמונים ובהתפתחות הלאומיות המאיימים על הליברליזם, או מאמרו של יובל רובוביץ' העוסק בסוציאל־דמוקרטיה האוסטרית, נמצאת שאלת המודרניזם בשוליים, כיוון שדיונם מניח את הרקע למשבר הליברליזם ולהתפתחות המודרניזם. המאמרים המפנים את המבט ל"רוב הדומם" בווינה, אותו רוב שלא השאיר עדויות כתובות לדורות הבאים, נעזרים בתעודות של בני המעמדות הגבוהים המתייחסים אליהם. לאותם "נוכחים נפקדים" מתייחס מאמרה של רינה פלד, העוסק בטיפוס האישה המכונה "נערה מתוקה", רווקה צעירה בת הבורגנות הזעירה, המתרועעת עם גברים מן המעמדות הגבוהים. את קולה של הנערה המתוקה מנסה פלד לחלץ מתוך מקורות שכולן פרי עטם ומכחוליהם של אותם גברים. מאמרו של נתן מרקוס בוחן את החברה הווינאית באמצעות ספר הכתובות של וינה מ־1900 המשקף את אלה שנמנו על הבורגנות הבינונית ומעלה, שהייתה להם כתובת מסודרת ולעתים אף טלפון. באמצעות נתונים סטטיסטיים בני הזמן, מתאר מרקוס את וינה של המעמדות הנמוכים, ומציג את הניגוד החריף בין הנוכחים לבין אלה שאנו מכנים היום "שקופים". נוכחותם של מעמדות אלה צפה גם במאמרם של לואיזה ודיטר הכט, המתאר את חיי הקהילה היהודית ובכלל זה גם את מוסדות הצדקה והחינוך שהקימו הקהילה ועשיריה עבור העניים. שוב נחשפים אלה מבעד לעדשת פעילותם של המעמדות הגבוהים. אך אף שלא היו להם בציבוריות פנים או שם כאינדיבידואלים, נוכחותם החלה לקבל ביטוי חברתי ופוליטי. התנועה הסוציאל־דמוקרטית, שתבעה את זכויותיו של מעמד הפועלים, הפכה בעשור האחרון של המאה ה־19 לכדי כוח פוליטי בעל השפעה. כוחה של התודעה הגוברת בקרב המעמדות הנמוכים והתסיסה המתחזקת נתנו את אותותיהם, ובשנת 1907 בוטלה התלות של זכות הבחירה ברמת ההכנסה, הוכרז לראשונה על זכות בחירה לכל הגברים, וכוחה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית התחזק לאין שיעור. אך גם במקרה זה היו אלה בני הבורגנות שהניעו את המהלכים הפוליטיים, הנהיגו את המאבק והיו שופרם של הפועלים. מאמרו של יובל רובוביץ' עוסק בדמותו של אוטו באואר, בן למשפחה יהודית בורגנית, שהיה מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במשך שנים רבות.

זוכה פרס נובל לרפואה, אריק קנדל, יליד וינה, שברח ממנה עם הוריו בהיותו בן תשע, כינה את וינה 1900 "עידן התובנה". בעיר זו התגבשה הכרה מעמיקה של נפש האדם ושל התת־מודע והחל עידן של תגליות מדעיות אודות האדם. קנדל נפעם מן התובנות שנולדו ב"וינה 1900" שהושגו, לדעתו, בכוח הדמיון והמחשבה בלבד, ללא הכלים הטכנולוגיים שהתפתחו במאה ה־20. חקר המוח בעשורים האחרונים, כך קנדל, מוכיח את רעיונותיהם של בני "וינה 1900". הסיבה לחדשנות חד־פעמית זו נעוצה, לדעתו, בשילוב ייחודי בין מדע לבין אמנות וספרות והסינרגיה ביניהם שהתרחשו בווינה באותה עת. דווקא בימינו, ימים של דלות הרוח, הוא מבקש להוכיח את חיוניותן של היצירה האמנותית, הפילוסופית, ושל מדעי הרוח בכלל להתקדמות המדע.

אך כדי להגיע לתובנות אלה, שעליהן מצביע קנדל, נדרשו גורמים שיניעו הסתכלות חדשה על החברה האנושית ונפש היחיד. בדידות וזרות, חוויות אורבניות נפוצות במאה ה־20, היו כבר אז נחלתם של רבים במטרופולין הגדולות – ולא רק בווינה. עם זאת, רק בווינה התרחש "משבר זהות", כפי שכינה זאת ההיסטוריון ז'אק לה־רידר בספרו Modernity and Crises of Identity, מ־1993. לדידו, משבר הזהות הווינאי הוא תולדה של שילוב בין שלוש שאלות הכרוכות זו בזו ללא התר: מהו אדם, מהו גבר מול אישה, והשאלה שממנה מתחיל הכול – מהו יהודי ומהו לא יהודי. זוהי שאלת זהות וזרות מובהקת. בווינה, עיר של הגירה רב־אתנית, לשונית ולאומית, הפכה שאלת היהודי־לא־יהודי לאבטיפוס לשאלת הזרות באשר היא, והתגלגלה אל הזרות המגדרית ואל הזרות של האדם אל עצמו. לא פלא, אם כן, שאחוז ניכר של יהודים היווה את חיל החלוץ של התובנות שעיצבו את דמותה של המאה ה־20. מאמרים רבים בספר מדגישים את תחושת הבדידות והזרות. מאמרו של עופר אשכנזי מתאר את תחושת הזרות של היהודי האוסטרו־הונגרי בעיר הגדולה במפנה המאה כגורם מעצב בקולנוע הגרמני בין שתי מלחמות עולם. גלילי שחר ועירית יונגרמן מתארים את היחס כלפי היהודי כזר, על אף היותו בן התרבות הגרמנית. גלילי שחר מתייחס להתנפצות חלום ההשתלבות של היהודים, כפי שהוא מתבטא במחזהו של ארתור שניצלר פרופסור ברנהרדי, ועירית יונגרמן מתארת כיצד היותו יהודי העצימה את החריגות של מאהלר בעיני הווינאים בני זמנו. מיה מוכמל מרחיקה לכת אף יותר מכך וטוענת כי תחושה זו שהייתה כה עמוקה בחוויה הווינאית, שיחקה תפקיד מכונן בהולדת הפסיכואנליזה. פרויד, כך טוענת מוכמל, הכניס אותה לתוך נפשו של האדם החש זרות פנימית שלו מעצמו. שרון גורדון טוענת כי המתחים האתניים הבלתי פתירים שנכחו בעיר וינה, (גם אם לא בה עצמה אלא בהיותה מרכז פוליטי), הובילו לנסיגה אל סובייקטיביות אינדיבידואלית וקוסמופוליטית, המבקשת להתעלם מזהויות קולקטיביות. כמוה טוענת מוכמל כי חוויית הזרות יצרה את הסובייקטיביזם הקיצוני מבית מדרשו של פרויד, ומלאכי הכהן מראה שהחוויה הווינאית הולידה ספקנות עמוקה שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה, במחשבה פוליטית ובמדע. כל אלה השפיעו, כאמור, על המאה ה־20 ועיצבו אותה.
***

האסופה נפתחת במאמרו של נתן מרקוס "ספר כתובות – וינה בעיני הווינאים", המציג צילום חי של העיר וינה על רחובותיה ואנשיה ברגע מסוים. מתוך ספר הכתובות (תופעה מודרנית מובהקת) של 1900 ונתונים סטטיסטיים בני התקופה, מקורות פרוזאיים ויבשים לכאורה, מרקוס מצייר את וינה כעיר שוקקת ומגוונת. החלוקה הפנימית של ספר הכתובות מעידה על מידת החשיבות שהקנו הווינאים למוסדות השונים בעיר, כאשר בראש עומדת חצר הקיסר ואחריה משרדי הממשלה, השירותים העירוניים ומוסדות התרבות המפורסמים באזור הרינג. הספר משובץ בפרסומות שכבר אז שימשו אמצעי למימון. מרקוס מצביע על העובדה שבספר מופיעים רק בני המעמדות המבוססים שעבורם נועד, וכך מנכיח את השקופים – מעמד הפועלים והבורגנות הזעירה, שהיוו את הרוב המכריע של אוכלוסיית וינה, הנעדרים ממנו.

גם מאמרו של יובל רובוביץ', המתייחס למעמד הפועלים, מתבסס על כתביהם של ויקטור אדלר, אוטו באואר ואחרים שמוצאם מהבורגנות הבינונית והמשכילה. המאמר, "אוסטרו־מרקסיזם – הסוציאליזם הווינאי מגלה את הלאומיות", עוסק בתפישה המיוחדת המשלבת סוציאליזם ולאומיות שנולדה בווינה, בירת הקיסרות האוסטרו־הונגרית הרב־אתנית והרב־לאומית. במרכז המאמר עומד אוטו באואר, בן למשפחה יהודית בורגנית, שעמד בראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית שנים רבות, ושניסח אידאולוגיה המיישבת בין התאוריה המרקסיסטית למציאות. הזירה הווינאית עימתה את מנהיגי התנועה, עם קיומו של הקשר בין מעמד ולאום, בין מוצאו האתני/לאומי של הפרט למצבו הכלכלי. ריבוי התרבויות אף חייב אותם להתחשב בשפה ובתרבות המקומיות, שבלעדיהן לא תיתכן השפעה פוליטית. כשם שהניסיון ליישב בין המתח המעמדי למתח האתני/לאומי היה ייחודי לווינה באותה עת, כך גם הניסיון לקיים זהות על־לאומית בעולם של זהויות לאומיות, הייחודי כל כך למצבה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית. במיוחד נכון הדבר לקבוצה האתנית הגרמנית, שנקרעה בין הרצון להישאר הגמוניה על־לאומית אוסטרית לבין לאומיות גרמנית.

מאמרה של שרון גורדון, "קקניה – וינה הגרמנית מחפשת תכונות", מציג את ההבחנה בין "אוסטרי" ל"גרמני", ואת הקונפליקט בין שתי הזהויות, שלטענתה של גורדון, שיחק תפקיד מכריע בעיצוב התרבות הווינאית המוכרת לנו, ששפתה הייתה גרמנית. המאמר ממקם את וינה בקונטקסט שבו פעלה – הקיסרות האוסטרו־הונגרית והתפתחותה. חלקה האוסטרי של הקיסרות פיתח אתוס אזרחי ורב־לאומי, בניגוד למדינות הלאום שצמחו סביבו, ובכללן גם גרמניה והונגריה. החוקה של 1867 העניקה זכויות אזרח לכל תושבי אוסטריה, ובה־בעת הכירה בזהויות לאומיות. להיות אוסטרי פירושו היה להיות אזרח אוסטריה (כל מה שאינו הונגריה). ניתן היה להיות צ'כי אוסטרי, פולני אוסטרי, וכמובן – גרמני אוסטרי. להיות גרמני, במובן זה, היה גם זהות אתנית, כמו צ'כים, פולנים ואחרים. ככל שהתקרבו אל סוף המאה ה־19 ומעמדם של שפות ולאומים התעצם, כך חל פיחות במעמדם של הגרמנים. אמנם, הם עדיין היו הגמונים, ושפתם הייתה הלינגווה־פרנקה של אוסטריה, אך הם חשו עצמם בעמדת התגוננות. כתוצאה מכל אלה התפתח בהדרגה מתח בין גרמנית כתרבות קוסמופוליטית כלל־אוסטרית, לבין גרמנית כזהות אתנית־לאומית. התרבות הווינאית־גרמנית העשירה מתאפיינת גם באי נחת, באי בהירות, ובאי־ודאות, הנובעות מן ההתמודדות הייחודית שלה בקיסרות הרב־לשונית.

הקונפליקט של הזהות הגרמנית־אוסטרית שהוביל לליברליזם ייחודי מצד אחד ולנאציזם מצד שני עולה גם במאמרו של מלאכי הכהן "ליברליזם ומדע – תרבות המדע הווינאית ותעלומת הליברליזם האוסטרי". המאמר נכתב כביקורת על ספר שיצא לאור ב־2008, העוסק במשפחת אקסנר, משפחה מובילה בתחומי המדע בווינה מאמצע המאה ה־19 ועד לתקופה הנאצית. ואולם, הספר משמש עבור הכהן מקפצה לדיון מעמיק בקשר בין מדע, פוליטיקה, חברה ומשפחה. הוא מצביע על ייחודה של תפישת המדע הווינאית, שהייתה מושתתת על ליברליזם המאמין בחינוך ובעיצוב דמותו של הפרט, ועל הליברליזם הווינאי הייחודי, שהדגיש את החוויה האישית ואת הספקנות. השאלה המנחה את הכהן, זו המטרידה היסטוריונים רבים, היא שאלת קריסתו של הליברליזם הווינאי, והידרדרותו של המדע הווינאי מאידאל ליברלי לכלי־שרת בידי הנאציזם. לצד מאמרים אחרים באסופה שלפנינו, העוסקים במשבר הליברליזם מנקודת מבט שורסקיאנית, מתייחס הכהן למהות המשבר. הוא מסכים עם שורסקה שעם הידרדרות הליברליזם קרס גם המדע הליברלי, אך מצביע על רציפותו מחוץ לווינה כשהוא מטביע את חותמו על הפילוסופיה של המדע, הפוליטיקה והמחשבה המדינית הדמוקרטית. כך ממוקמת וינה 1900 על ציר היסטורי, המתחיל באמצע המאה ה־19, עובר דרך התקופה הנאצית, וממשיך בווינה ובמקומות אחרים בעולם הדמוקרטיה הליברלית.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.