החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ורב יעבוד צעיר

מאת: , ,
הוצאה: | 2022 | 462 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

ספר זה, המוקדש לישראל יעקב יובל, מאגד מאמרים שכתבו עמיתיו וידידיו מתוך דיאלוג עם חיבוריו ועם רעיונותיו המרכזיים הנוגעים ליחסים בין הדתות, ובמיוחד בין יהודים לנוצרים, לאורך הדורות. הם מתכתבים עם גישתו הדיאלוגית וראייתו את היהדות והנצרות כדתות אחיות החיות במחיצה אחת, מודעות כל העת זו לקיומה של זו ומגיבות כל העת זו על הדימויים והסמלים של זו. אחדים מן המאמרים מפנים מבט גם אל הדת האחות השלישית – האסלאם. המאמרים בספר עוסקים ביחסי הדתות לאורך תקופה ארוכה, למן המאה השנייה ועד המאה השמונה עשרה. הם נוגעים בתחומי מחקר שונים – היסטוריה, ספרות, תולדות האמנות וארכיאולוגיה, והם מתפרשים על שטחים גיאוגרפיים נרחבים. לצד מגוון גדול זה מנחה את כולם תפיסת ההדדיות שבין הדתות, ואפשר לומר שיש בהם משום דו־שיח עם גישת הדו־שיח, הפתיחות וההשפעה ההדדית שהנחיל ישראל יובל במחקריו.

מקט: 4-249-50967
ספר זה, המוקדש לישראל יעקב יובל, מאגד מאמרים שכתבו עמיתיו וידידיו מתוך דיאלוג עם חיבוריו ועם רעיונותיו המרכזיים הנוגעים ליחסים […]

‘ורב יעבוד צעיר’: דברים שלמדנו מישראל יעקב יובל
רם בן־שלום • אורה לימור • עודד עיר־שי

ספר זה, המוקדש לישראל יעקב יובל, מאגד מאמרים שכתבו עמיתיו וידידיו מתוך דיאלוג עם חיבוריו ועם רעיונותיו המרכזיים הנוגעים ליחסים בין יהודים לנוצרים לאורך הדורות. בעיקר הם מתכתבים עם גישתו הדיאלוגית וראייתו את היהדות והנצרות כדתות אחיות החיות במחיצה אחת, מודעות כל העת זו לקיומה של זו ומגיבות כל העת זו על הדימויים והסמלים של זו.

מחקריו הראשונים של ישראל יובל עסקו בתולדות היהודים בגרמניה בימי הביניים. ספרו הראשון, חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים (ירושלים תשמ”ט), שנסמך על עבודת הדוקטור שלו וזכה בפרס שז”ר לשנת 1988, וכן מאמריו הראשונים עסקו בהיסטוריה אינטלקטואלית וחברתית של היהודים בגרמניה, ובתוכה חיי המשפחה, דרכי הביטוי העצמי ותולדות ההלכה. מחקריו אלה, שהיה בהם שילוב של מחקר פרוסופוגרפי מקיף וניתוח תוכן דקדקני, ניזונו בין השאר מעבודתו כחוקר בפרויקט הגדול גרמניה יודאיקה 3 וגרמניה יודאיקה 4, לקסיקון היסטורי־טופוגרפי של הקהילות היהודיות בגרמניה מראשיתן ועד העת החדשה. אחד מחיבוריו הראשונים שראוי להזכירו הוא המאמר “תקנות נגד ריבוי גירושין בגרמניה במאה הט”ו”, שסותר דימויים רווחים על יציבות הנישואין בחברה המסורתית. במאמר זה התחוללה ההבקעה הראשונה של יובל נגד מוסכמות המחקר ובולטת בו גם ההקשבה לקול הנשי, בכך שהוא מראה כיצד ריבוי הגירושין שירת את הממסד הגברי הרבני שגרף טובות הנאה כספיות מסידור גיטין.

אף שספרו הראשון של ישראל יובל עסק בביוגרפיות של רבנים, הוא קשר את עולמם והתהליכים החברתיים והמשפחתיים שהתחוללו בו עם תהליכים בחברה הסובבת, ובהם התמקצעות, הגדרת תארים ודיפלומות וכן היווצרות מונופולים, פריבילגיות ותביעות כספיות שנסמכו על כל אלה. בהתבוננות זו משני עברי המחיצה ובשאיבת תובנות מן העולם הסובב ומההתרחשויות שהתחוללו בחברת הרוב הנוצרית אפשר לראות מעין רמז לבאות.

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים חלה תמורה בעבודתו ההיסטורית של יובל. מעיסוק בהווייה היהודית הפנימית, אומנם עם נגיעות מסוימות גם לסביבה הנוצרית, הוא פרץ את החומות והחל להתבונן ביהודים בתוך סביבתם, מתוך רצון להבין את העולם שבו חיו ובמיוחד את דרכי התגובה שלהם לעולם הזה. מחקריו מעתה ואילך ניזונו מן התובנה שלפיה אי אפשר להבין את היהדות שלא במסגרת סביבתה, דבר שהוא נכון ליהודי גרמניה בימי הביניים כפי שהוא נכון ליהודי ארץ ישראל בעת עליית הנצרות. אם כמיעוט ואם כרוב, או אפילו במסגרת יחסי שכנים, שום קהילה איננה אי. במיוחד אין להבין את עולם הדימויים והסמלים, המאוויים והפחדים של יהודים שלא על רקע האינטראקציה שלהם עם הנוצרים שבקרבם ובשכנותם חיו, וזאת דווקא על רקע המוצא הדתי המשותף, ההישענות על טקסט מכונן משותף, והמצע הרעיוני והרגשי שככל שהלך והתרחק כך הוסיף להדהד בחוזקה את הקולות של הצד השני. במהלך מחקרי זה היה משום הסטת העיון בתולדות היהודים בשלהי העת העתיקה, שעד אז התמקד בעיקר בהבנת מערכת היחסים עם העולם האלילי ובכל הנוגע לעולם הנוצרי עסק על פי רוב בשיח הפולמוסי הגלוי מזה, או בפרשנויות מפתיעות לפרשיות מרוחקות מזה. אלא שכפי שעולה ממחקריו של יובל, במציאות ההיסטורית הדרכים מעולם לא נפרדו. ככל שפנו הצדדים לכיוונים שונים כך הוסיפו להתנגש זה בזה ולהתנסח זה כנגד זה. העולם שלנו, גרס יובל, הוא עולם דיאלוגי, והדיאלוג המשמעותי והכואב ביותר הוא דווקא עם מי שהיה אח והפך לאויב. הפרדיגמה של הדיאלוג, לפי יובל, הייתה הכוח המניע. לעיתים נשאה אופי פולמוסי גלוי אך על פי רוב היה לה אופי של שיח סמוי, שכלל מעבר של מסורות בין המחנות ושימוש מהופך בהן.

יתר על כן, הלחץ הנוצרי על היהודים, שבשלהי העת העתיקה היה בעיקרו לחץ רעיוני אך בימי הביניים לבש גם ממדים פיזיים, נתפס בעיני יובל כמחולל מכריע בעולם היהודי. מצד אחד, מדובר ביחסים לא סימטריים, יחסי רוב ומיעוט, שבהם הכוח היה מצוי בידי הרוב והמיעוט נאלץ להתאים עצמו לחוקיו ולדרישותיו. מצד שני, אי־סימטריה זו לא הפכה את המיעוט לחסר אונים לחלוטין, קורבן ותו לא, מיעוט שמצבו הנחות נטל ממנו לחלוטין את כוחותיו או אף שחרר אותו מראש מאחריות למעשיו ולמילותיו.

בשנת 1993 פרסם ישראל יובל את מאמרו פורץ הדרך “הנקם והקללה, הדם והעלילה — מעלילות קדושים לעלילות דם”. מאמר זה נעשה בעצמו אירוע היסטורי ועורר הדים בחוגי ההיסטוריונים של עם ישראל בארץ ובעולם בפרט ובקרב היסטוריונים בכלל ואף בציבור הרחב. המאמר הצביע על זרמי מעמקים של רגשות ודימויים של יהודים ונוצרים ועל הדרכים שבהן הם מהדהדים אלה את אלה ומגיבים אלה על אלה. עניינו של המאמר הוא עלילות הרצח הפולחני ועלילות הדם — ההאשמות שלפיהן מחויבים היהודים לרצוח נוצרים לצורכי פולחן, או להשתמש בדם נוצרי לשם כך. יובל ביקש לבדוק את קרקע צמיחתה של העלילה, לברר מדוע הופיעה לראשונה בזמן ובמקום שבו הופיעה, ולהבין היאך קנתה לה שביתה בדמיון הנוצרי. הוא גם ביקש לדעת, וכאן היה החידוש הגדול, אם היה משהו בעולם היהודי וביצירה היהודית שעלול היה לגרום לזריעת זרע התרעלה בדמיון הנוצרי, לאחר שהתעוות ועבר מוטציה הניזונה משנאה ומפחדים. חיפושיו הולידו שתי טענות. האחת, כללית יותר, הייתה שבקרב יהודי אשכנז בימי הביניים התפתחה תפישה משיחית שיובל הגדיר כ”גאולה נוקמת”. עם בוא ימות המשיח יעניש האל את שונאי ישראל על שעוללו ליהודים וימיט עליהם כליה. בכך יתוקן אי־הצדק השורר בהיסטוריה וסבלות ישראל יזכו לפיצוי. הטענה השנייה, ממוקדת יותר, הייתה שמקדשי השם באשכנז בעת הפרעות של מסע הצלב הראשון (תתנ”ו — 1096) האמינו בחזון המשיחי הזה וביקשו ללבות את זעם האל ולעוררו לנקום את מותם. מעשי ההתאבדות וההרג העצמי, בהם הרג ילדים קטנים בידי הוריהם, מעשים שעמדו בסתירה לדרישות ההלכה של מוות על קידוש השם ועוררו זעזוע בקרב יהודים ונוצרים גם יחד, יש בהם כדי לשפוך אור על הופעתה של פרשנות נוצרית, “עוינת ומעוותת”, כפי שמדגיש יובל, לפולחן הדם היהודי, היא עלילת הדם. סמיכות הזמנים בין מאורעות מסע הצלב הראשון להופעת עלילות הרצח הפולחני הראשונות כדור לאחר מכן, וזאת על רקע היכרות נוצרית עם הציפיות היהודיות לגאולה נוקמת באחרית הימים, מעלה על הדעת כי הקשר בין הדברים אינו מקריות היסטורית בלבד.

מאמר זה חולל סערה בקרב קהיליית החוקרים בארץ ובעולם. אחדים מקוראיו, ובהם גם חוקרים מדופלמים, ראו במאמר מעין הוקעה של היהודים עצמם, כאילו היה במעשיהם ובדבריהם כדי להסביר, או לפחות לגרור סוג של הבנה, להאשמה הנוראה של עלילת הדם ואפילו לתרץ את הרדיפות שבאו בעקבותיה. לאור התגובות הרבות מכאן ומכאן הקדישה מערכת ציון בשנה שלאחר מכן חוברת כפולה לדיון בתזות של יובל, חוברת שכללה מאמרים של התנגדות וגינוי, מהם חריפים, לצד מאמרי תמיכה. החוברת כללה גם מאמר תשובה של יובל, שבו השיב על הטענות ופיתח את תובנותיו.[4]

בעניין זה אין אלא לצטט את דבריו הקצרים והמדויקים של עמוס פונקנשטיין ולהסכים עימם:

על מאמרו של ישראל יובל געשה העיר. כמה מקוראיו נחרדו משום שנדמה היה להם כאילו ייחס המחבר — ולו בעקיפין — את האשמה בעלילות הדם של ימי הביניים לקרבנותיהם. אני לא כך קראתיו. לדידי אין זה אלא ניסיון לתרום ל־histoire de mentalité של יהדות אשכנז ולהצביע על הדמיון המנטלי בינה לבין העולם הסובב אותה, דמיון שבא לידי ביטוי גם בהתמקדות של מוטיבים של נקם ודם. הוכחותיו אף הן עקיפות, בחינת ניסיון למיפוי מחדש של topoi מתוך ניואנסים, ואין אני אומר דברים אלה כדי לנגחו. התיזות שהוא בוחן ניתנות מעצם טבען להוכחה עקיפה בלבד — אם הן ניתנות להוכחה כלל — אך בוודאי שהן ראויות לבדיקה. ואכן, יש בהן כדי לערער את ההנחה של ייחוד תודעתו המוסרית של גדי ישראל בין זאבי אומות העולם.

הגישה הדיאלוגית הוסיפה ומוסיפה להיות הקו המנחה בעבודתו של יובל, והוא הרחיב אותה לתחומים של טקסט וטקס, סמל ודימוי גם בהקשרים אחרים. בשנת 1995 ראה אור מאמרו “הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרית”. יובל מראה בו כי בהגדה של פסח ניתן לזהות מרכיבים שיש בהם פולמוס עם הפסחא הנוצרית. שני החגים — היהודי והנוצרי — מבוססים על חג הפסח המקראי ושניהם נחוגו באביב, כשהם נסובים על יציאה לחירות ועל גאולה. לאור הבסיס המשותף ניעור הצורך בשתי הדתות המתגבשות לעצב את החג באורח לעומתי ולהדגיש את המשמעות הייחודית אל מול הדת המתחרה. על פי שיטתו של יובל, במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, הפרשנות היהודית נוצרה כתגובה למשמעות החדשנית שהעניקה הנצרות לסמלים משותפים. על פי תפיסה זו, הטקסט הפותח את ההגדה, “הא לחמא עניא”, המסביר את משמעותה של המצה, נוצר כמענה לתפיסה הנוצרית שראתה בגופו של ישוע, המתגלם באוכריסטיה, את לחם העוני, כפי הכרזתו שלו עצמו בעת הסעודה האחרונה, היא סעודת הפסח שחגג עם תלמידיו לקראת סיום מהלך חייו בעולם הזה. גם מוטיבים אחרים בהגדה של פסח, כמו זהותו של הבן הרשע מארבעת הבנים, או תפילת ההודיה “דיינו”, מתפרשים על רקע המחלוקת עם מאמיני ישוע (תחילה בקרב היהודים, כלומר היהודים־הנוצרים), או אל מול תפילות נוצריות. שני החגים משוחחים זה עם זה ומתחרים על הפרשנות הנכונה, ואין להבינם לעצמם, שלא זה מול זה.

כלל התפיסה הזאת סוכמה סיכום ביניים בספר שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים — דימויים הדדיים, שיצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 2000, זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל בשנת 2002 ותורגם לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית (המהדורה הצרפתית זכתה בפרס מטעם ה־Académie des Inscriptions et Belles-Lettres). מן הספר עולה, כי לפולמוס מול הנצרות ולשיח הסמוי עימה היה תפקיד מכריע בהתגבשות האמונה היהודית והתרבות היהודית, כפי שאנו מכירים אותן היום. אל מול התפיסה הרווחת ולפיה הנצרות צמחה מתוך היהדות ועיוותה את כוונתה המקורית, רואה יובל ביהדות ובנצרות דתות אחיות שצמחו מתוך היהדות של ימי הבית השני והתפתחו במקביל. הוא אף טוען, כפי שכבר נאמר, כי על פי רוב הקדימה הנצרות את היהדות והיא שקבעה את סדר היום התרבותי, כך מלבד מקרים שבהם אפשר להוכיח מן המקורות את קדמות התפיסה היהודית. קביעה זו אין בה כדי להמעיט במקומו של היהודי כ”אחר” הבראשיתי של הנצרות, כפי שהנצרות הייתה ה”אחר” האולטימטיבי של היהדות, מה שנכון במידה רבה עד היום, גם בישראל של ימינו. לצד הדיון במוטיב הדם, ברעיון הגאולה הנוקמת, בהופעתה של עלילת הדם ובטקסים המהופכים של הפסח והפסחא, עוסק הספר גם בציפייה המשיחית היהודית סביב שנת 1240, היא שנת 5000 לבריאת העולם — תקוות יהודיות ופחדים נוצריים המסונכרנים אלה עם אלה. יש לציין, כי התפיסה הדיאלוגית של יובל עוצבה, על פי הודאתו, על רקע המציאות החדשה של העשורים האחרונים, שהשרתה אווירה מפויסת יותר בין הנצרות ליהדות בעקבות ההחלטה ההיסטורית הידועה שנוסחה בוועידת ותיקן השנייה בשנת 1965 והידועה כ־Nostra Aetate.

ריטואלים וסמלים המשוחחים אלה עם אלה ומתנגדים אלה לאלה סביב חגים אחרים (למשל חנוכה וחג המולד הנוצרי), וכן מתח סביב ציפיות משיחיות וסביב הרעיון המשיחי בכלל, העסיקו את יובל גם בשנים הבאות ועד עצם היום הזה. חיבוריו מתאפיינים בקריאה מקורית של המקורות, ובמיוחד בספרות חז”ל, ועל פיה המקבילות הרבות עם הברית החדשה שנמצאות בה אינן תוצאה של קדמות הרעיונות היהודיים אלא להיפך, של הפנמת חז”ל את החידושים של הנוצרים הראשונים. יובל אף מראה כי חז”ל ניהלו פולמוס סמוי עם הנצרות. ירידתו של הפולמוס אל מתחת לפני השטח אינה תוצאה של חוסר עניין בנצרות, כפי שנטען בעבר ומוסיף להישמע גם כיום, אלא להיפך — תוצאה של הרצון להסתיר ולהכחיש את הצורך להתמודד עם דת חדשה שניכסה לעצמה את כתבי הקודש היהודיים והציגה את עצמה כיורשת היהדות.

במהלך השנים עסק ישראל יובל גם בנושאים מרתקים אחרים בתרבות היהודית, שהולידו מאמרים בעלי חשיבות עקרונית והם כולם נזכרים ברשימת פרסומיו המצורפת לקובץ זה. יובל גם לא נרתע מלעסוק בנושאים שיש להם משמעות ישירה להוויה הישראלית והציונית, כמו מאמרו “מיתוס ההגלייה מן הארץ” שהתפרסם בכתב העת אלפיים.[7] גם המיתוס המוכר, הרווח והשגוי הזה נדון על רקע יחסי היהדות והנצרות. יובל מראה כיצד אימצה היהדות את “הזמן הנוצרי”, אף שבאופן זה שירתה את האידיאולוגיה הנוצרית שלפיה הגלות היא עונש על צליבת ישוע. עם זה היה לאימוץ זה תפקיד בחיזוק התקווה המשיחית היהודית לקץ הגלות.

על כלל מחקריו בתחום ההיסטוריה של יהדות אשכנז ובמיוחד בתחום המגעים והדימויים ההדדיים של יהודים ונוצרים הוענק לישראל יובל בשנת 2016 אות הכבוד וההצטיינות במסדר הרפובליקה הפדראלית של גרמניה (Verdienstkreuz am Bande des Verdienstordens der Bundesrepublik Deutschland). על תרומתו להיסטוריה האוסטרית בכלל ולתולדות יהודי אוסטריה בפרט, בדגש על יחסי יהודים ונוצרים, הוענק לו בשנת 2021 עיטור הכבוד האוסטרי למדע ולאמנות, דרגה ראשונה (Das Österreichische Ehrenkreuz für Wissenschaft und Kunst 1. Klasse). בשנת 2021 גם הוענק לו מטעם ה־Mount Zion Foundation פרס הר ציון (Mount Zion Award 2021), המוענק פעם בשנתיים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, אנשים או מוסדות, שפעלו למען דיאלוג בין־דתי, לפיוס ולשלום בין העמים השונים בארץ הקודש.

הספר שלפנינו, המוקדש כמנחת ברכה והערכה לחברנו ועמיתנו ישראל יובל, מתכתב עם תובנותיו ומגיב עליהן בדרכים שונות. הוא מאמץ את תפיסת ההדדיות ואת הגישה הדיאלוגית שמאפיינות את עבודתו. אפשר לומר שיש בו משום דו־שיח עם גישת הדו־שיח שהנחיל ישראל יובל במחקריו. דומה בעינינו שאין מי שנחשף לרעיונותיו של יובל ונשאר אדיש אליהם, אלא חש שעבודתו שלו זכתה להשראה חדשה. על כך באנו להודות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.