החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ועוד יש לי מה לומר

מאת: ,
הוצאה: | 2021 | 296 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

התיעוד בעל פה מקנה גישה ייחודית אל ההתבוננות הסובייקטיבית של האדם על מצבו בעבר ובהווה. באורח שלא ישווה לו, הוא מאפשר לחוקרים, היסטוריונים ואחרים, להיעזר בפרספקטיבה פנימית־רגשית על מנת לקבל מניפה של נקודות מבט על התופעה הנחקרת. התיעוד בעל פה מהווה כלי עזר למחקרים שאף שהם עתירי מסמכים, נעדרת מהם החוויה האישית, כמו גם למחקרים בהם בולט החוסר במסמכי ארכיון, והתיעוד ממלא את החסר ביצירת מסמכים שבעל פה. קובץ המאמרים שלפניכם מוקדש לד"ר מרגלית בז'רנו כאות הוקרה והערכה על תרומתה לתחום התיעוד בעל פה, שלא תסולא בפז. הספר מנגיש לקהל האקדמי ולקהל הקוראים העברי פנים שונות בתחום ‒ הוא מתווה וממחיש מגוון שימושים בתיעוד בעל פה, ותורם ללימוד התחום תוך חשיפה למחקרים חדשניים וגילוי שלל האפשרויות הגלומות בו.

מקט: 4-249-50962
התיעוד בעל פה מקנה גישה ייחודית אל ההתבוננות הסובייקטיבית של האדם על מצבו בעבר ובהווה. באורח שלא ישווה לו, הוא […]

חיים אבני
מרגלית בז’רנו: מבט ביוגרפי־אקדמי

היכרותנו החלה באחד הקורסים הראשונים שלימדתי על יהדות אמריקה הלטינית ב”מכון ליהדות זמננו” באוניברסיטה העברית בסוף שנות השישים. מרגלית בחרה ללמוד בו, ואחריו היא התמידה בהעדיפה את התחום הזה. באחד הימים בשנה השנייה ללימודיה היא הגיעה להחלטה לכתוב בו את עבודת המחקר הנדרשת בלימודי המוסמך. בשיחתנו, שאלתי אותה על רמת ידיעותיה ביידיש, השפה ששלטה אז בחיים הציבוריים בקהילות אמריקה הלטינית, והתברר ששפה זאת אינה בין אלו שהיא שולטת בהן. פנינו אפוא לענייני הציבור הספרדי לעדותיו, אך היה עלי להוסיף התראה שאם יהיה ברצונה להתמיד בתחום זה ולכתוב בו עבודת מחקר לתואר השלישי, יהיה עליה לרכוש ידע ממשי בשפה זו.

כך באה לעולם עבודת המוסמך של מרגלית הנושאת את הכותרת “הקהילה הספרדית של בואנוס איירס, 1945-1930”, אותה היא הגישה לשיפוט ב־1974. מתוך כלל היהודים שאינם אשכנזים, היא בחרה להתמקד בדוברי הלדינו, יוצאי טורקיה והבלקן, אך אגב כך רכשה ידע מעמיק גם בדמותם של יוצאי מרוקו הספרדית, דוברי הספרדית הקשטיליאנית, ודוברי הערבית שהגיעו מסוריה ולבנון. כל אחת מקבוצות אלה הקימה לעצמה מסגרת קהילתית משלה, והגדילו לעשות דוברי הערבית, שנחלקו לחלבים ולדמשקאים בארגונים נפרדים.

בהסתמך על ספרי הפרוטוקולים של ועדי כל הקהילות הללו — שצולמו ונמצאו במדור ליהדות אמריקה הלטינית ספרד ופורטוגל שבאוניברסיטה העברית — ובהסתמך על השבועון La Luz (האור) שהוצא לאור בבואנוס איירס, בהתמדה, על ידי המייסד דוד אלנקוה ולאחריו בנו ניסים אלנקוה, וכן בהסתמך על מעט החומר שנמצא בארכיונים בירושלים, תיארה מרגלית את תולדותיהם של דוברי הלדינו מראשיתם ואת תולדות ארגונם — ‘ארגון קהילתי יהודי ספרדי של בואנוס איירס’ (Asociación Comunidad Israelita Sefaradi de Buenos Aires). לכאורה היה המחקר מיועד לעסוק בשנים מ־1930 עד סוף מלחמת העולם השנייה בלבד, אולם למעשה, באמצעות חלק מהחומרים התיעודיים שביסוד מחקרה, נחשפה מרגלית לרמזים על תולדות הקהילה גם בעשורים הראשונים למדינת ישראל. בעבודתה, חשפה מרגלית את העובדה שבשנים שבעיונה לא טרחו דוברי הלדינו לפתח מערכת חינוך לבני הדור הצעיר ומנהיגות הקהילה לא זכתה להמשכיות ולגיוון גילי שהיה עשוי לצמוח מכך. מצד שני, אפשרו לה הסיכומים מישיבות ההנהלה לעקוב אחרי דמותם של העומדים בראשה ועל התפתחות השירותים שהם יצרו למען חבריה. ממצאיה פורסמו בשלוש שפות בכתבי עת בתפוצה עממית וכך, מבלי להיות בבואנוס איירס ולהכיר את אווירתה, היא הפכה למקור ידע — ובהמשך גם לסמכות — בתחום בו לא קדמו לה חוקרים אחרים. במקביל, היא למדה גם יידיש, כהכנה לשלב הבא של מחקריה.

מתוך הקשת הרחבה של נושאים שהיו ראויים להיחקר במסגרת לימודי התואר השלישי של מרגלית ובעקבות הצעתו של כותב שורות אלה, היא בחרה בתולדותיה של קהילה קטנה וצעירה יחסית במדינה, שלא משכה תשומת לב רבה ברוב שנות קיומה, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. כותרת מחקרה הייתה “יהדות קובה 1939-1898: התגבשות קהילתית ומגמות השתרשות”, והוא בוצע בהדרכת פרופסור פרד ברונר ועבדכם הנאמן. השנה בה בחרה מרגלית לפתוח את מחקרה ראתה את ראשית שחרורה של המדינה־האי משלטונה של ספרד באמצעות ארה”ב, ואת תחילת משטר האפוטרופסות שזו הטילה עליה. בשלב זה הגיעו לקובה יהודים מארה”ב, כאמריקאים, שבאו בעקבות שירותם הרשמי או לצורך הרחבת עסקיהם הפרטיים. בחסות נוכחותה והשפעתה של ארה”ב סיגלה קובה לעצמה משטר של חופש דת שביטל את האיסור הקולוניאלי הספרדי על כניסת יהודים. אולם אז, לפני מלחמת העולם הראשונה, לא הייתה קובה, על משק הסוכר שלה, יעד מבוקש למהגרים יהודים. הדבר השתנה בראשית שנות ה־20, כאשר הכניסה לארה”ב הוגבלה באורח קיצוני, ובמזרח אירופה חלו תמורות חמורות שהעלו נחשולים של מהגרים. קובה הקרובה לארה”ב נראתה אז כגשר שהמעבר החוקי או הנסתר דרכו נראה להם רצוי ואפשרי. אלא שחקיקה חדשה בקובה בראשית שנות השלושים ומדיניות אכיפה נמרצת של איסור הכניסה לארה”ב הפכו את אותו “גשר” למחסום שכפה שהייה מאונס, והשוהים בקובה נאלצו להסתפק בסיוע של ארגונים יהודיים מארה”ב.

כל הנושאים הללו בתולדות היהודים בקובה — ויחסה של זו ליהודים — נדונו בחלק הראשון של הדוקטורט. בחלק השני, הכולל את המחצית הראשונה של שנות העידן הנאצי (1939-1933), דנה מרגלית בהתפתחויות הפוליטיות והכלכליות בקובה. אלו נפתחו במהפכה לאומית שמחולליה חוקקו בין היתר את “חוק הלאמת העבודה” וטיפחו ניכור לתושבים זרים, זמניים כוותיקים — וביניהם כמובן היהודים. האיבה לזרים פגעה גם באזרחיה הספרדים של קובה ואלה, כדי להסיט את הזעם מעצמם, טיפחו אנטישמיות נגד היהודים. החל משנת 1936, נוספה למערבולת זו גם מלחמת האזרחים בספרד, שחייבה את מנהיגי הזרמים השונים בקובה — ובהם גם מפקד הכוחות המזוינים פולחנסיו בטיסטה — לנקוט עמדה, בין אם בעד הרפובליקה הספרדית הדמוקרטית, השמאלנית, או בעד אנשי פרנקו שקמו להכחידה.

מרגלית הציגה בעבודתה את הרכב הקהילה היהודית בקובה על ארגוניה ומטרותיהם, בטרם הגיעה לפרק “הגירת פליטים לקובה בתקופת השואה”. בפרק זה ובאלה שאחריו היא פרטה את פרטי התקנות, הסמכויות והצעדים הממשיים — ובהם סכומי הכסף והשחיתות שנלוותה להם — שהיו כרוכים בהגירה לקובה וממנה לארה”ב. כל אלה מהווים רק הקדמה לטרגדיה שסימלה את כל התהליכים הללו והסעירה את העולם מאז ועד היום: פרשת האונייה “סנט־לואיס”, שרוב נוסעיה לא הורשו לרדת בחופי קובה וגם לא בחופי ארה”ב או כל מדינה אחרת, ונאלצו לחזור לאירופה, שם מצאו רבים מהם את מותם. בהמשך, הקדישה מרגלית לפרשה זו ספר מיוחד: La historia del buque San Luis: La perspectiva cubana (1999).

המחקר רחב היריעה, על 379 עמודיו, הציב את מרגלית בעמדת מומחיות בלתי מעורערת בכל הנוגע לתולדות של קובה ויהודיה. אולם מעבר למעמד זה, הביא המחקר על קובה את מרגלית לתחום מומחיות שלישי: תיעוד בעל פה. כאשר חיברה מרגלית את מחקרה מלאו למעלה משלושים שנה מאז הפכו פידל קסטרו ולוחמיו לשליטי קובה. השינוי הקיצוני בתולדות המדינה גרם לכך שכדי לגבות עדויות מיהודי קובה מתקופת מחקרה היה עליה לנסוע למיאמי, אליה נדדו מירב יהודי האי ובה הקימו את קהילתם החדשה. חומר ארכיוני רלוונטי נמצא לה למכביר בארגונים היהודיים שטיפלו ביהודי קובה ובהגירתם — אולם חומרים אלה ראו את מושאי טיפולם רק “מבחוץ” ואילו על המוצאות אותם הלכה למעשה יכולה הייתה ללמוד רק מפי אלה שחוו אותם. כך הגיעה מרגלית אל מרואייניה הפזורים בארץ עם מכונת ההקלטה הכבדה של הימים ההם, ולאחר מכן ניהלה את הדפסת הדברים והגהתם. ארבעים ותשע העדויות שהקליטה הניבו פריטים חיוניים לכתיבתה ויחד עם זה סיפקו לה הכשרה חיונית למעמדה כמארגנת, מדריכה ויוצרת תיעוד בעל פה בתחומים רבים ומגוונים. חלק מעדויות אלו ראו אור בספרה The Jewish Community of Cuba: Memory and History (הספר יצא לאור לראשונה בספרדית ב־1996, ובתרגום לאנגלית — עם השלמות — ב־2014).

בכל הנושאים שהעסיקו את מרגלית לאחר השלמת הדוקטורט היא שילבה את השימוש בתיעוד בעל פה. במחקריה על הספרדים באמריקה הלטינית היא נקטה בגישה השוואתית, שהדגישה את המשותף ליוצאי קהילות שונות באימפריה העות’ומנית ברחבי היבשת, גישה שהתבטאה בספר שאותו ערכה עם עדנה אייזנברג ז”ל: Contemporary Sephardic Identity in the Americas (2012). היא המשיכה לחקור את הקהילה היהודית־קובנית במיאמי, ומאוחר יותר ערכה ראיונות רבים בקרב יהודים מארצות שונות באמריקה הלטינית שהתיישבו במיאמי.

מייד לאחר הכתרתה בתואר דוקטור, החלה מרגלית ללמד בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית. נושאי הוראה רבים ומגוונים היו באוצרה והיא חלקה אותם עם תלמידיה הרבים בחוג זה, ולאחר זמן גם בחוג ליהדות זמננו. בהעדר תקנים פנויים, היא נאלצה לקבל על עצמה הוראה כמורה מהחוץ ולימים כ”עמיתת הוראה”. עובדה זו לא גרעה במאומה מהתלהבותה וממסירותה לתלמידיה. אלה מהם שפנו אליה בבקשה לקבלת הדרכה בנושאי מחקר — עניין שאיננו כלול בחובותיה של מורה במעמדה — זכו במלוא העידוד, הזמן ותשומת הלב שהייתה יכולה להעניק. ענף הוראה נוסף שהיא נטלה על עצמה החל משנת 1996 היו סמינרים אקסטרה־קוריקולריים להכשרת מראיינים בתיעוד בעל פה, שהתבצעו במסגרת המדור לתיעוד בעל פה של המכון ליהדות זמננו, וכן הוראת תיעוד בעל פה בבית ברל ובמכללות נוספות. ב־2001, היא הוזמנה ללמד קורס על “ספרדים באימפריה העות’ומנית — מפגש דתות” באוניברסיטה הקתולית אנהואק (Anhuac) בבירת מקסיקו, וב־2003, היא הוזמנה ללמד קורס על תיעוד בעל פה והיסטוריה יהודית לתלמידים מתקדמים במכון אקדמי בהוואנה. אלה — והוראה, במשך שלוש שנים בסמינר על שם זלמן שכטר לרבנים קונסרבטיבים ובמסגרות מזדמנות אחרות — שכרם היה זעום, ולצדם אף התנדבה במגוון מסגרות.

עוד בשנת 1975 התלכדו תלמידי המדור ליהדות אמריקה הלטינית, ומרגלית ביניהם, והקימו את “אמיל”ט — אגודת מחקר יהדות לטינו־אמריקה”. אגודה זו קיימת גם היום ועל מכלול פעולותיה במשך ארבעים השנים שחלפו מאז מן הראוי שייכתב ויפורסם ברבים. אחת היוזמות שמסגרת וולונטארית זו קיבלה על עצמה הייתה לפנות לאיגוד העולמי למדעי היהדות, המקיים מדי ארבע שנים קונגרסים עולמיים בירושלים, ולהציע שבכינוסים אלה, במסגרת ההרצאות על היסטוריה יהודית, יינתן מקום למדור מיוחד ליהדות אמריקה הלטינית, שהם יהיו האחראים על ארגונו. הצעתם התקבלה, ומאז הכינוס העולמי התשיעי בשנת 1985 מקיימת אמיל”ט משימה זו. יתר על כן, בעקבות כל כינוס טורחים חברי האגודה באיסוף, עריכה והבאה לדפוס של אוסף מאמרים המבוססים על הרצאות שהושמעו במסגרת פעילות האגודה. משימה ארגונית ואקדמית כבירה זו נעשית כולה בהתנדבות. מרגלית השתתפה בכל מלאכת הארגון של התוכנית והייתה בין המטביעים את חותמם על פרייה: מאז הופעת הכרך הראשון ב־1988 בסדרת הספרים Judaica Latinoamricana, היא הייתה חברה בוועדת העריכה המדעית המצומצמת — של הכרך ההוא ועוד ארבעה כרכים נוספים מתוך שמונה שראו אור מאז.

כארגון מתנדב, חסר אמצעים משלו, נופלת על חבריו — מלבד כל העבודה המדעית והלשונית הכרוכה בהכנת החומר — גם החובה לחפש אמצעים כספיים לפרסום כל אחד מהכרכים ומרגלית לוקחת חלק גם בפעילות אחרונה זו גם כיום.

תחומי התנדבות נוספים שמרגלית ניאותה להקדיש להם את זמנה ומרצה היו כרוכים ביציאתם של ראשי מדורים לגמלאות. פרישתו של פרופ’ דב לוין מהמדור לתיעוד בעל פה של המכון ליהדות זמננו הניעה אותה למלא את מקומו כאחראית אקדמית. במסגרת זו היא הייתה בין הטורחים בהוצאתו לאור של ספר ובו פירוט קטלוגי ותכני של כל הראיונות שערך פרופ’ לוין — והוא היה אולי ראשון המראיינים במסגרת המדור ומחוצה לו. כך היה גם כאשר יצא לגמלאות כותב שורות אלה — שהיה המייסד והמנהל של המדור לאמריקה הלטינית, ספרד ופורטוגל במכון ליהדות זמננו. מרגלית הסכימה אז לקבל משימה זאת על עצמה, סמוך לקיומו של אירוע אקדמי גדול לציון מלאת ארבעים שנה להקמת המדור. השתתפותה במשימה גזלה הרבה מאד מזמנה, ולא פחות מכך במהלך העריכה של הכרך עב הכרס, שהיא הייתה במערכת שהביאה לפרסומו.

במבט לאחור נראה הדבר — שלא ניתן היה כמובן לראותו מראש — שאותה פגישה ראשונה בעניין עבודת המחקר שלה אכן הייתה פתיח לתהליך ארוך ונפתל הנמשך מאז, ועתידו עוד לפניו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.