החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

והמלאכים שותקים

מאת:
הוצאה: | 2011 | 205 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

"מלאכת אמן" יוסף כהן אלרן – " והמלאכים שותקים" – פרס קוגל לספרות תשע"ג 2013
__________________________________________________
נימוקי השופטים:
"הסופר יוסף כהן אלרן טווה במלאכת אמן את הדרמה של הפרעות בבגדאד בתש"א – 1941. ספר זה של יוסף כהן אלרן מצטרף לספריו האחרים שבהם הוא טווה במארג מדויק את הסיפור היהודי ואת המציאות הישראלית. כתיבתו קולחת ומרתקת, וגם רגעי האימה והכאב מובאים תוך אירוניה דקה והומור מר. הכתיבה עדינה ויש בה פערים שלא נאמרים, ואלה מאפשרים לקורא להפיק מסרים סמויים, אף שאינם מפורשים בגלוי. הרומן מביא את האורות והצללים בחיי היהודים בעת השבר הגדול, והוא משקף בפרספקטיבה מאוחרת את העולם שהיה ואיננו, את מה שפרח במשך מאות בשנים בארץ בבל, ונגדע עקב הפרעות הקשות בשנת 1941. ספרו של יוסף כהן אלרן מלמד על שליטה מרשימה בעברית, במקורותיה ובהדהוד ארמזיה, ובו זמנית שליטה כסופר בטוויית העלילה של הרומן. סיפורו של הילד עזרא החוזר לעברו מובא בעברית מהלכת קסם ומרגשת, והוא מצטרף למדף הספרים המצומצם עד כה של הגורל היהודי בארצות האיסלאם."

מקט: 6-794-1
מסת"ב: 9789655480238
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה
סיפורו של ילד, שמספר את סיפורה הטראגי של משפחתו וסיפורה של הקהילה היהודית בבגדד. הפרעות, ההתעללות, התעוררות הציונות והגעגועים לאח שהגשים ונעלם. "והמלאכים שותקים הוא פרק הרואי של מאבק ציוני היסטורי בתולדות הישוב משנות תקומתה של המדינה. זוהי יצירה מרתקת ומהפנטת החודרת לנפש הפרט ולנפש האומה, ומעלה את שאלת ההתערבות האלוהים בחיי אדם" (מתוך הביקורת)

זה היה העולם שלהם. כך סיפרו לי עליו. עולם זר ורחוק שהדמיון שלי ניסה להלביש לו צורה ולא ידע איך. עולם של רוח חמה ושל רחשי דקלים ודרכי עפר, של בתי כפר ושל בוסתנים, של שוורים וחמורים, של עגלות וגמלים, של תרנגולות שקרקרו בחצרות, של ילדים שהתרוצצו יחפים, של מים שנשאבו מבור בדליים, וגם עול של טורקים. עולם מוטרף והפכפך שבו צמחה סבתי בת מאת השנים, ילדה שהייתה לנערה ולאישה. וניסיתי לדמיין איך הובאה אל הגבר הצעיר ההוא שהיה סבי ולימים נעשתה גברתו של אחד משועי אותו מקום. ולא ידעתי מה היה גילה ומה היה גילו. לא שנים אחדות חצצו ביניהם. וחשבתי איך ילדה לו צאצאים ונעשו משפחה, ואיך חיו בארץ ההיא, עם העמים ההם, באותו בית שגדל ובמרוצת השנים נעשה להם לבית אחוזה. היא דיברה ערבית, ידעה עברית וטורקית וגם הבינה אנגלית. כל תקופה ושפתה, כל תקופה ושליטיה, באותה חלקת אלוהים שחבקו שני נהרות גן עדן, זרמו בה והרוו אותה.

סבי היה נערץ ונאמן על שבטי הערבים. הם ראו בו גביר עשיר בעל אדמות, חכם ואיש אשכולות. מלחים על ספינות עץ ובדווים נוודים על גמלים היו עולים לרגל אל אחוזתו שבפאתי העיר בצרה, פניה אל הים ואחוריה אל המדבר, והיו מתייעצים עמו על עדריהם ועל כספם ואיך לתת פחות ופחות לידיהם של הטורקים החמסנים. הוא היה יועץ להם ומסייע במיטב כישרונותיו, והם השפיעו עליו תמורה רבה. להם היו שדות, גמלים וחמורים, לו היו בינתו ותושייתו ושמו שהלך לפניו. נוסף על הערבים היו בין חסידיו גם הטורקים, שליטי הארץ אז. הוא היה נאמן עליהם, למד לדבר את שפתם ולעתים אף נהג להתרועע אתם. כך היו פני הדברים במשך שנות דור.

אך לימים אולי דווקא אלה היו בעוכריו. נתחלפו העתים, ומשנשתנו הסדרים ונטרפה דעתו של עולם, נטרפה גם דעת האנשים. באו האנגלים ועלו על אדמת הארץ ההיא ברגל גסה והדפו ברוביהם את הטורקים. אלה הרגו את אלה, הרגו ונהרגו. ואלוהים הביט מלמעלה ותהה, ודאי לא בפעם הראשונה, וסבי נלכד בסבך של חשדות שקמו כנגדו. הוא התחיל מצמצם את פעילותו ומרחיק את עצמו, עד כי יום אחד התחילו אחרוני הטורקים להתאנות לו, וביום אחר באו ראשוני האנגלים ולא הניחו לו. סַפר לנו, דרשו ממנו, גלה לנו דברים, אנשים באים אליך, נושאים ונותנים ומספרים לך דברים. אך כל אשר השיב לא הועיל. אלה הלכו ואלה שבו, שאלו שאלות ודרשו דברים. הלכו והחמירו עמו בחקירותיהם ובתביעותיהם. הוא עמד מולם בגאוותו, בדעתו ובאמת שלו. כך חודשים לא מעטים, וכבר סבר כי בסופו של דבר יניחו לו.

באחד הימים בשעת בוקר, בעוד השמש שופכת אור על העיר בתמימות לא ברורה, מזהיבה את אבני המרצפות האדומות שבמבוא לבית ומזהיבה את עצי הפרי שבחצר הגדולה, הופיעו מספר גברים וקראו בשמו. הוא זיהה אותם כטורקים, התמהמה, וסבתי נחרדה. הקריאה שקראו לו לא בישרה טובות. גם ילדיהם נחרדו ונזדקפו במיטותיהם. מבחוץ קראו לו שוב וביקשו אותו לצאת אליהם. חלפו דקות ולא נותרה דרך. סבי התלבש לאטו מתוך קיפאון, ובסופו של דבר יצא. נראה שידע מה מצפה לו בצאתו. הם ביקשוהו ללכת עמם. לא ביקשו אלא ציוו. לא ניתנה לו הבררה. עמד על המרצפות האדומות והיה קפוא, ועיני סבתי קבועות בו ונקרעות בתדהמה. הוא דחה אותם, ניסה להתנגד, והם דחקו אותו בצלעותיו והזרימו בו תחושות מורא והשפלה. סבתי השמיעה קולות אנקה. את ילדיהם, שנולדו להם בהיותם מבוגרים יחסית ורובם היו צעירים, דחפה אל מאחורי הפתח, והם נאחזו זה בזה מתוך פחד גדול. עמדה וראתה מתוך פלצות באיזו גסות נוהגים באיש שלה, שהיה מן השועים, וכמעט אבדה לה הכרתה. החשש והדאגה כבר כבשו אותה, עיניה חשכו משהבינה מה מצפה לו ומה מצפה לה. צעקה אחריו ונחנקה.

"אבא של הילדים שלי," שלחה את קולה, "אבא של הילדים!"

וכך הוא הלך. זקוף הלך, גאה ולא נגרר. ובעודו נהדף בצלעותיו במעט עדינות מעושה אך בהרבה תקיפות, תלה בה את עיניו בחוסר אונים ובנואשוּת בלתי מוסתרת. היא ראתה אותו כך, מתרחק מעבר לשטח אחוזתם ודמעותיה זלגו. היא ידעה. אז ידעו. כך הולכים ואובדים. הרעד בא ואחז באיבריה והיא התקפלה אל הרצפה והכתה על חזה.

"אללה! תעזור לו יא-אללה!"

"אבא!" נחנקו בניה ובנותיה ברעדם, "למה לקחו את אבא? לאן לוקחים את אבא?"

"אללה הגדול! האיש שלי! אביהם של ילדיי! תחזיר אליי את האיש שלי! תחזיר לנו את העיניים שלנו! את האור שלנו!" זעקה והשתנקה. והפרפור שבלבה כבר לחש את לחשו, וכמו שמעו את הלחש הזה גם שני הבנים וארבע הבנות שהקיפו אותה וידעו כי אביהם לא יחזור.

ואכן, כך היה. שוב לא ראו אותו, דבר לא נודע. והיא הייתה מתפללת בלילות ומקווה בימים, מייחלת בימים ומצפה בלילות. ובלבה ידעה. שאלה ולא נענתה. חיפשה ולא מצאה. תפילותיה נכזבו. הרבה ימים תמו ונגוזו, הרבה חודשים חלפו. הלך סבי ולא שב, היה איש והנה היה כלא היה. כמו חתנו, בעלה של בתם הבכורה, היחידה שבשלה לנישואים, אבי נכדיהם שגויס לצבא הטורקי בעל כורחו. כמו רבים אחרים. הלכו ולא שבו. הלכו ונמוגו.

כך נעשתה סבתי ביום הפתאומי ההוא אישה בלי גבר. בתם הבכורה והעגונה העתיקה אז את מגוריה אל בית אמה, היא וילדיה. חלפו עוד ימים וחודשים, והרוחות הרעות פלשו אל חיי סבתי: הנה באו אליה ערבים ובאו אליה גם אנגלים וכולם רצו את כספה. ראו בה טרף קל. אבל לא היו בידיה כספים. היא לא ידעה דבר על עסקי בעלה. לא ידעה מה היה לו ומה לא היה. לא ידעה ממי לקח ומי חב לו. לא ידעה אילו אדמות הן שלו, איזה מטע שייך לו ואיזה מרעה נוצר מכספו. יושבת בית הייתה כדרך הנשים אז, גבירת ביתו. עד מהרה נעשתה מחוסרת אמצעים, איש לא בא להשליש לידיה דבר. נעשתה חרֵדה, גם התחילה חוששת לחייה ולחיי בני ביתה. התחילה נזהרת בימים, מביטה לאחור בלכתה, התחילה מכבידה את דלת הבית ואת חלונותיו בלילות. ערבים מכאן ואנגלים מכאן החרידו את ימיה. לילותיה נעשו טורדים ומחוסרי שינה. היו לילות שבילתה ליד עששית דולקת, קשובה לרחשושים שבחוץ. רק מוצא אחד נותר לה כדי לקיים את משפחתה, והיא ידעה כי עליה לעשות את הדבר האחרון: לחפש את כד החרס הקבור בגן עצי הפרי של ביתם. כשבאו הימים הרעים הוא סיפר לה עליו, כדי שישמש לה בשעת מצוקה.

היא לא סיפרה על כך לאיש חוץ מבתה, וזו נתבקשה להחריש. אז גם החליטה לאתר את מי שהיה נאמנו הערבי של בעלה. ביקשה מאחד מידידי המשפחה היהודים שיתלווה אליה, הלכה ושאלה, ובסופו של יום מצאה. הוא הכיר אותה היטב, גם היא הטיבה להכיר את פניו, לא פעם היה בא לעבוד עבודה כלשהי בחצרם. ביקשה אותו לבוא אל פתח ביתה, והוא אמר בפנים לא שמחות כי יבוא.

למחרת בא, עמד בפתח הבית ותהה על רצונה. היא הושיבה אותו במבואה המרוצפת אריחי חמר אדומים שחוקים פה ושם, שעמדו בה ארבעה כיסאות של קנים ונצרים ושולחן מעוגל עשוי קנים ונצרים. ישב ושתק ותהה ובחן בעיניו את החצר ואת עצי הפרי שפרחו בה. כעבור דקות הגישה תה מהביל שריח הל עלה ממנו. הוא בירך אותה, נטל את כוסית התה ולגם ממנה בחצי שריקה.

בלי להישיר אליה את עיניו אמר: "מה רצונך, גברתי? מה אוכל לעשות למענך?"

נאנחה ואמרה: "אתה יודע שנותרתי בחוסר כול."

"אני מקווה שלא, הגברת."

"לא נותר דבר. נותרו רק הקירות."

קימט את מצחו. שוב לגם מהתה והניח את הכוסית על הצלוחית. היא הביטה בו ושתקה.

אמר: "גברתי, זמנים רעים לכולנו."

"לא מניחים לי," השתנקה באנחתה. "לא אלה ולא אלה אינם מניחים לי."

"זה אוכל את זה ואנחנו באמצע. כאלה הזמנים."

"אבל עוד מעט יטרפו אותי ויאכלו גם את בשרי."

נע בכיסאו ואמר: "חלילה, גברתי."

אמרה: "נראה שלא נותרה נאמנות וגם לא חמלה באנשים."

"צר לי מאוד, הגברת," השיב לה. "צר לי עד מאוד על האדון הטוב שנעלם ואיננו. כבודך יודעת עד כמה הייתי נאמן לו. איש בעל כבוד היה."

"כן," נאנחה, ובקול דווי אמרה: "מול עיניי לקחו אותו ממני."

"אהבתי אותו," אמר, "לבי עליו. לבי על בני הבית."

"בני הבית כואבים ומיואשים."

"ירחם אללה על כולנו." הוא נטל את כוסית התה ולגם לגימה אחרונה. החזירה, נאנח והתרווח בכיסאו. "תודה לך, הגברת," אמר.

ואז אמרה: "אני זקוקה לעזרתך."

"לעזרתי?"

"אתה היית נאמן על בעלי והיית בא לפעמים אל חצרנו."

אמר: "זכיתי. אבל במה אוכל לעזור?"

"במה שלא אוכל לעשות בעצמי," אמרה. הוא הביט בה והיא עשתה אתנחתא עד שהוסיפה: "בעלי סיפר לי כי יש לנו הצלה קטנה טמונה בגינת הבית, בין עצי הפרי. משהו לשעה של צורך. לא דבר גדול."

התרחבו עיניו של האיש, הניד בראשו ואמר: "לא דבר שידוע לי."

אמרה: "זה אינו ידוע לאיש, ועכשיו כמי שהיה נאמן לו אתה יודע את זה."

"גברתי, כבוד גדול את עושה לי," אמר והטה מעט מטה את ראשו.

"כי היית הנאמן והמסייע הקרוב של בעלי," אמרה. "הלוא הוא בטח בך תמיד."

הוא נגע במבוכה בכוסית התה הריקה, ובעודו משפיל מעט את עיניו אמר: "תבורכי על התה שלך. איזה ספלונים יפים. מה רצונך שאעשה, גברתי?"

"רצוני שתמצא את הכד שבו טמון הכסף."

נשא את עיניו ונראה מופתע למדיי: " שאני אמצא לך מה שהאדון היקר טמן?"

"כן. אני כמובן אגמול לך."

בהתרגשות אצורה שאל: "איך אדע איפה למצוא אותו?"

"האדון אמר לי ואני אגיד לך."

"אבל השבח לאללה, אולי האדון עוד יחזור. נתפלל שיחזור. לא יודעים דבר?"

"לא יודעים ויודעים," נאנחה בקול. "כולם יודעים וכולם לא יודעים. מה עליי לעשות ולנו כבר אין עם מה לאכול."

"מה אני שומע, הגברת? ככה?"

אמרה: "צריך לחפור."

"כדברייך," ענה. "מתי שתרצי."

"בוא מחר," ביקשה. "בוא בשעת הלילה, כשילדיי ישנים וזרים לא יבחינו. תביא כלים ותוכל לחפור בלי שאיש ישאל שאלות."

"כרצונך, אבוא בשעת החשכה."

"ואיש אל ידע על כך," הוסיפה.

"איש לא ידע, גברתי. מילה אחת לא תצא ממני."

"טוב, אם כך," נאנחה ואמרה.

הוא קם. הניח ידיו על צדי מותניו, קימט את מצחו ובחן את הבוסתן הקטן.

"אבוא מחר," אמר, "תבוא עליכם הברכה."

"אחכה לך."

"טוב," מלמל, הניע רגליו והלך.

למחרת שב ועל כתפו שק מאובק בצבע אדמה ובו כלי חפירה. החשכה כבר ירדה והאפילה את הבית והחצר. הבוסתן היה כמעט אפל, ועצי הפרי עמדו כדמויות אילמות. הצעירים כבר עלו על יצועיהם ודודתי השגיחה עליהם. סבתי קיבלה את פניו ופנס רוח בידה, בירכה אותו במנוד ראש והורתה לו להתחיל בעבודתו.

הוא התרחק אל בין העצים וחפר. היא הסתתרה בתוך הבית וצפתה בו מפינתה האפלה. ראתה את צלליתו מתנועעת בחושך. שעה ארוכה למדיי חפר במקום שהורתה לו, ותהתה על שאינו מוצא דבר. ואז לפתע ראתה אותו פוסע לעבר הבית, והנה בא ועמד מולה. היא הבחינה בעייפותו ויצקה לו מים לשתות. נטל את הספל מידה ושתה, נע מרגל לרגל ושתק.

"ספר לי," ביקשה.

אמר, "גברתי, אולי יש טעות? אולי לא זה המקום? לא מצאתי."

אמרה, "תחפור עוד, זה שם וצריך למצוא את זה."

"כמצוותך," השיב לה.

שב לחפור. חלפה יותר ממחצית השעה, ושוב ראתה אותו קרב אל הבית. בתוך הבית היה אור קלוש חוורוור, ובתה בכורתה צפתה בהם מבפנים כשומרת עליה. הוא עמד, הביט בה, ועד מהרה השפיל את עיניו. מקרוב נראה מותש, מיוזע ופניו נפולות. לא הרחק ממנו היה מונח כד חרס לא גדול מלוכלך בעפר, והוא הצביע עליו.

סבתי אמרה: "הנה, סוף כל סוף."

אמר: "אבל, הגברת, איך להגיד לך?"

"מה, איש טוב?"

אמר: "אני מתבייש להגיד לך. לא רוצה לצער אותך."

"אני לא מבינה," תהתה.

"לא יודע מה החביא האדון, אבל רק פחם יש בכד, פחם ואדמה. חוץ מזה אין בו דבר."

בתדהמה שאלה: "מה אתה רוצה להגיד? מה פירוש אין בו דבר?"

"אין בו כלום. לא כסף ולא זהב."

"איזה מין דברים אתה אומר לי?"

אמר: "הנה, תראי במו עינייך, אביא לכאן את הכד."

היא חשה מחנק מטפס אל גרונה. קרעה אליו את עיניה, והוא הלך אל בין העצים וכעבור רגע חזר נושא בידו כד. קירב אליה את הכד, חפן מתוכו והושיט לעברה את כף ידו, שתראה. ערמת עפר שחור הייתה בידו, לא כסף ולא זהב.

היא נשנקה: "אללה הרחום! עפר?"

"אללה גדול," קולו כמעט רעד.

קולה רעד עוד יותר והיא שאלה: "איך ייתכן הדבר?"

אמר: "כאילו כישפו אותו."

"כישפו את חיינו. מה אעשה עכשיו?"

באפלה ראה את דמעות עיניה ואמר: "אללה ייתן לך עצה טובה, הגברת."

"אוי ואבוי לי?" אמרה ותפסה את מצחה.

"אני אלך, הגברת." מלמל אליה. "אאחל לך רק טוב. את לא צריכה לתת לי דבר."

סיים את דבריו ופסע משם. אך כעבור זמן קצר חזר. באפלה אסף את כלי החפירה שלו והלך לדרכו. פתחה את הדלת, והוא עצר את הילוכו, הגביה מולה את ידו ושתק, שקו בידו.

"למה חזרת?" נצרדה אליו.

אמר: "הכלים, גברתי, אפילו את הכלים שכחתי."

עמדה והביטה בצלו המתרחק ותהתה. נדמה היה לה כי גם קולו רעד, כי משהו מוזר ראתה בעיניו על אף האפלה. ברגע ההוא חשה את הרעד פושט בכל גופה, לא רק בקולה. בצעד כושל נכנסה אל הבית. בתה ישבה והביטה בה בשאלה, ובקול רוטט היא סיפרה לה. כל הלילה נדדה שנתן. כשהאיר היום ובני הבית ניעורו, תמהו כשהבחינו בעקבות החפירות שנחפרו בין העצים.

"אימא?"

"זה כלום," אמרה להם בלי לחכות לשאלה. "זה שום דבר."

היא נאנחה ובחנה את פניהם, אחד לאחד. ניסתה לחייך ולא עלה בידה. אחר כך ישבה מולם כמאובנת, והם שתקו ונחרדו. בכורתה, דודתי, תלתה בה עיניים דומעות. ואז קמה סבתי ויצאה את הבית, עמדה על המרצפות האדומות וצפתה אל הבוסתן הקטן שהתייתם. שעה ארוכה עמדה שם, לא הפריעו לה. עד אשר התחילה רוח נושבת מן המדבר והביאה עמה חול ואבק. אחר כך התחזקה הרוח, פיזרה לאטה את ערמות האדמה שנשתיירו מפעולת הלילה והשטיחה אותן.

חלפו חודשים. עצי הפרי הצהיבו. הסתיו היה בפתח. מצב המשפחה החמיר. שוב לא יכלה סבתי לכלכל את ילדיה ואת נכדיה. היא הלכה אל בית הכנסת וביקשה לראות את ראש הקהילה כדי להיוועץ בו, אך לא חזרה מעודדת מפגישתה, על אף שהבטיח לחפש דרך לסייע לה. ימים אחדים לאחר מכן, במקרה או שלא במקרה, בכוונת סעד סמויה או בלי כוונה, באופן שהפתיע אותה, באו מקורבים מיהודי העיר לבקש את יד בתה: את ידה של חביבה בת החמש עשרה, אותה נערה נאה ותמירה שלימים תהיה אמי יולדתי.

סבתי הופתעה. ימים אחדים סבבה בשתיקה. זו הייתה משפחה מכובדת, ועל אף גילה הצעיר של חביבה היא לא פסלה את ההצעה על הסף. הבחור היה נאה וישר דרך. סבתי היססה להשיב, והם הלכו ושבו, ואף ראש הקהילה נלווה אליהם.

"אל תישארו לבדכם," אמר לה. "האדון היקר נעדר כבר זמן רב, ואת יודעת. אלוהים ישמור אותו ואת כולנו. אבל את יודעת. סמיכותכם למשפחה כזאת תחזק אתכם. ואולי צריך לעבור לחיות בשכונה יהודית ולא כאן. הנערה מתבגרת והיא נאה. הזמנים נעשו לא נעימים, אתם מצויים רחוק ואני חושש לכם. "

"חביבה רק בת חמש עשרה," מלמלה סבתי.

"ילדה גדולה."

"ואם נחכה?"

"למה לחכות? נארס אותם ויחכו. בסדר? כשימלאו לה שש עשרה נשיא אותם."

"זה נכון," אמר ראש הקהילה.

"את שומעת את ראש הקהילה שלנו. נהיה לכם משפחה."

"אחשוב עוד יום יומיים. אדבר עם הילדה. עוד יום אחד."

למחרת אספה אליה סבתי את דודתי ואת אמי כדי לטכס עצה. "כך וכך," היא אמרה. "זה המצב. הבחור מצוין וראש הקהילה העיד עליו. חביבה כבר לא ילדה ואנחנו במצבנו, אני חוששת שהאפשרות לא תחזור. אבל לא אכפה על חביבה. לא אכפה עלייך, ילדתי. את רוצה לראות את הבחור?"

וחביבה ניאותה.

בטקס צנוע שערכו בבית חמיה לעתיד אירסו אותה ליעקב גורג'י, עלם צעיר ונאה. אמרו שהוא מוכשר ובעל הליכות נאות. ענדו טבעת על אצבעה של חביבה, אכלו מיני מתיקה ומאפים, הרעישו מעט בצהלולים, והייתה בכך שמחת יום ותחושת ביטחון פורתא.

הצעתו של ראש הקהילה למצוא להם מקום בקרב היהודים עשתה מהלכים בנפשה של סבתי. היא לא חשה בטחה בביתה. בימים דאגה להצניע את עצמה ואת ילדיה, בלילות איימו עליהם השקט והצללים שבין העצים. יום אחד נואשה, נחרדה מרוח הסתיו שנשבה והביאה עמה את החול ואת הרחשים, נחבאה באחת מפינות הבית ובכתה חרש לעצמה. געגועים עזים תקפו אותה לאיש שלה, רעד עבר בה. חשבה ושקלה, אחר החליטה לכנס את בני ביתה ולומר להם את שבלבה.

"לא נוכל להישאר כאן," אמרה. "נעשינו חסרי כול, ואיש אינו מאמין. אני חוששת לכם כאן. זה יכול להיגמר בכך שהערבים ישחטו אותנו או שהאנגלים יהרגו אותנו. אנחנו חייבים להסתלק מכאן."

"לאן נלך, אימא?" שאלה הבכורה בדאגה.

"לאן נלך, את שואלת?"

"כן. זה הבית שלנו, אימא. לאן נלך מכאן? מצאת מקום אחר?"

הפתיעה סבתי וענתה: "יש לנו מקום ללכת אליו."

"לאן?"

והיא אמרה: "כבר החלטתי בלבי. נלך לפלסטין."

"לפלסטין?"

"כן, לארץ ישראל. לשם נלך."

המומה שאלה דודתי, "מה, ואיך נלך?"

"אנחנו נגיע."

"ומה יהיה על אחותי אם נלך? היא מאורסת."

כולם הביטו באחותם, בחביבה, והיו מצפים שתאמר איזה דבר. אבל היא שתקה.

"חביבה, יקירה שלי, ההחלטה בידייך," סבתי אמרה לה.

"איזה החלטה? אני מאורסת," אמרה הנערה ודאגה בקולה.

"זה עדיין תלוי בך."

"אבל התארסתי," אמרה שוב.

סבתי ענתה: "תוכלי להישאר עם ארוסך."

"להישאר כאן? לבדי?"

"את לא תהיי לבד."

"והחתונה שלי?"

"את צעירה, אבל בעוד פחות משנה ישיאו אותך. אני לא אזכה לחתן אותך לפני שניסע, אבל כולנו נשמח אתך."

"תחכו קצת. אל תשאירו אותי ככה."

נאנחה סבתי ואמרה: "המחיר יכול להיות יקר. לא אישן עוד את הלילות האלה. אני חוששת לך כאן אתי. אני חוששת לכולנו. מי יודע מתי יתנפלו עלינו ויהפכו עלינו את הבית בחיפושים אחרי אוצרות. גם מה שהיה איננו. אנחנו צריכים לפשוט יד בקהילה? ואביכם, יא-ריבונו של עולם! אני חושדת שהערבי המנוול ההוא עשה מה שעשה וכנראה שדד את כל מה שאביכן השאיר לנו. הוא היה נאמן לו. או חשבנו ככה. אנחנו חייבים להסתלק."

רגע אחר כך, וכאילו חלף משהו במוחה של חביבה, אמרה: "אולי יקרה לנו נס ויום אחד יתברר שאבא שלנו בחיים, באיזה מקום, ואז הוא יבוא אליי?"

"הלוואי ישוב אביכם וימצא אותך."

"אבל איפה ימצא אותי?"

סבתי הנידה בראשה ושתקה. שתיקתה התמשכה. מחשבותיה תעו הרחק. ידעה או לא ידעה דברים, כך או כך העדיפה את השתיקה. בתוכה חמלה על בתה. חמלה גם על עצמה. לא הייתה תקווה. נעשתה עגונה כמו בתה.

למחרת, דוחה מתוך מחשבתה את אחרון הלבטים, קמה ועשתה דרכה אל הורי ארוסה של בתה ודיברה אליהם.

"הנה באתי," היא אמרה.

"והבאת בשורה לכם ולנו?"

"כן, הבאתי," אמרה בקול רועד.

האישה בחנה אותה ותהתה על הרעד המוזר בקולה.

"ולמה את ככה?"

סבתי אמרה: "כי אפקיד את הילדה בידיכם."

"בוודאי." הייתה איזו רגשה בקולה של האישה.

"תביני, אני הולכת מכאן. אני לא נשארת כאן."

"לאן?" התרחבו עיניה.

"לארץ ישראל," אמרה, וקולה רעד.

נפלה שתיקה. חלפה דקה והאישה אמרה: "הילדה תהיה מופקדת בתוך לבנו."

"כמוה כבתכם."

"כמוה כבתנו."

"תראו מה לעשות עם הבית. אני משאירה אותו בידיכם. ראש הקהילה בוודאי יעזור."

"נעשה מה שאפשר. רק שמרו על עצמכם בדרך הקשה שלכם."

וסבתי אמרה: "נסמוך על אללה."

  1. :

    מדהים מדהים מדהים!

הוסיפו תגובה