החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ואמונתך בלילות

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 234 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

האם מותר לאישה להפיל את עוברה מחמת הסכנה הצפויה לה מידי הגרמנים? האם מותר לרופאים ולעוזריהם להיענות להוראת נציגי הגטו ולהפסיק את היריונן של נשים יהודיות כדי למנוע הריגה אפשרית שלהן ושל בני משפחתן ועוד יהודים, זאת  בניגוד לרצונן של הנשים? האם מותר לרופאים ולעוזריהם לגדוע את חייו של תינוק חי כדי להציל את חיי אמו יולדתו מידי הצורר המבקש להרגה משום שהביאה את תינוקה לעולם? האם מותר להשתיק בכיו של תינוק עד כדי חניקתו למוות כדי שלא יגלה את מקום מחבואה של קבוצת יהודים המסתתרת עִמו מפני האויב המבקש להרגם? האם מותר לאכול בשר אדם מת כדי לשרוד בצעדת המוות?
השאלות הללו ושאלות אחרות העוסקות בדילמות מוסריות ודתיות מתקופת השואה נידונות בספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין ואמונתך בלילות. הספר סוקר אירועים מתקופת השואה ומשלב דיון הלכתי והיסטורי עם הדיון ההלכתי שהיה מועט, מטבע הדברים, בתקופת השואה.
הדיון רחב היריעה – מן התנ"ך ומפרשיו ועד למשנה והתלמוד, למדרשי אגדה, לספרות השאלות והתשובות ולספרי הלכה והגות – פותח צוהר לניסיון ההתמודדות של כותבי ההלכה וההגות היהודית עם שאלות של חיים ומוות, שאלות שבאו לידי ביטוי נורא מאין כמוהו בתקופת השואה.

הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין מלמד תורה בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אורות ישראל.  מחבר הספרים מטומאה לקדושה: תפילה וחפצי קדושה בבתי קברות ועלייה לקברי צדיקים (הקיבוץ המאוחד, תשס"ז); המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים (הקיבוץ המאוחד, תשס"ח); והסנה איננו אֻכָּל, סוגיות מימי השואה בראי ההלכה (יד ושם, תשע"ה).

מקט: 4-249-50463
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

נולדתי בעיר הקודש ירושלים, בירת מדינת ישראל, שנים מספר לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה. לא הייתי בגטו ולא חוויתי את האימה ואת מצוקת הרעב ששררו בו. לא שוּלחתי בקרון בקר דחוס ברכבת המובילה לכיוון אחד שאין ממנו חזרה. לא הייתי במחנות כפייה ומוות ולא באושוויץ, בית החרושת למוות, אך בני משפחתי – סבים וסבתות, דודים ודודות, בניהם ובנותיהם וקרובי משפחה רבים אחרים ובהם ילדים רכים – נרצחו באכזריות ועצמותיהם ואפרם מפוזרים כדומן על פני האדמה הארורה ללא קבר ומצבה.

לא הכרתי אותם, אך את שמעם שמעתי. הם היו בעלי אמונה גדולה, שומרי מצוות בקפדנות וגומלי חסדים.

לא הכרתי אותם, אך אחותי הגדולה נושאת את שמה של אם אבי ואם אִמי וכך אף בִתי בכורתי; אחותי הקטנה נושאת את שמה של אחות אבי ואני נושא את שמו של אבי אִמי. אחייניי ואחייניותיי נושאים את שמם של אב אבי, אחי אִמי, אחות אִמי ואחי אבי. המשפחה ב’ה גדלה והתרחבה, משפחות ברוכות ילדים, נכדים ונינים, ועוד היד נטויה, ואבות ואימהות המשפחה, שעלו על המוקד במחנות המוות ובמחנות הכפייה, מביטים בנו מלמעלה, ממקום משכנם של נשמות הצדיקים והצדקניות, רווים נחת ומתמלאים בתחושה של ניצחון על הצורר המר והנמהר שביקש לגדוע את המשפחה ולאבד את שם ישראל מן העולם.

לא הייתי באושוויץ ולא בטרבלינקה, אך עליתי על הר המוריה שעליו עקד אברהם את יצחק בנו שהיה ‘ראש לנעקדים’ (פתיחתא דאסתר רבה י).

לא חייתי בגטו, אך הקמתי את ביתי בארץ יהודה על אם הדרך המובילה מחברון לירושלים, שבה הלכו אברהם ויצחק אל הר המוריה. הקמתי את ביתי סמוך למקום שממנו ראה אברהם את הר המוריה מרחוק, וממנו המשיכו את דרכם ‘שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו’ – זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט וזה להישחט – ויצחק שאל את אביו ‘הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה’ (בראשית כב, ז). את התשובה לשאלה ‘אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה’ קיבלנו במשך תולדות ישראל; אלפים, רבבות ומיליוני יהודים, ובהם ילדים רכים ונערים, נשחטו כשה לעולה על מזבח אמונתם ויהדותם וכפי שכתב האדמו’ר מפיאסצנה ((Piasetzno, ר’ קלונימוס קלמיש שפירא הי’ד, בדרשה שנשא בגטו ורשה מדם לבו (יב’ דסוכות, תש’א):

גם העקדה לא ניסיון ליצחק לבד הייתה רק התחלה לעבודה של מסירת נפש לה’ ולישראל, וכיון שניסיונו של אברהם ויצחק היה רצון ומחשבה שלא נשלמו בפועל לגמרי, כי אמר לו המלאך ‘אל תשלח ידך אל הנער’ וכו’, לכן כל מעשה ישראל הנהרגים על ידי עכו’ם שהוא להפך, מעשה בלא מחשבה, תשלום עקדת יצחק היא, ששם הייתה ההתחלה מחשבה ורצון וכאן הסיום והפעולה, היינו שהעקדה וכל הנהרגים מבני ישראל אחר כך, מעשה אחד הוא.[1]

במילים האלו ביקש הרבי מפיאסצנה לטוות קשר בין מעשה העקדה הראשון ובין עקדתם של בני דורו כחוליות המשלימות זו את זו למעגל שלם. הנהרגים בני דורו אינם רק חוליה היסטורית נוספת של מקדשי השם, אלא הם התיקון וההשלמה של עקדת יצחק, שהייתה כוונה ללא מעשה, ואילו בעקדתם היה מעשה ללא כוונה.[2] החידוש בדברי הרבי הוא כי גם אם בשעת מעשה לא הייתה דעת הנרצח נתונה לקידוש השם, הרי הזיקה שיש לו לעם היהודי קושרת אותו למעשה העקדה הראשון.

ואולם עדיין יש מקום לשאול מדוע עומד הקדוש ברוך הוא להשלים את העקדה אחרי שאמר ‘אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה’ (בראשית כב יב). האדמו’ר מפיאסצנה עצמו תהה וזעק שאינו מבין מדוע לא רעשו שמים וארץ? מדוע לא עמדו מלאכי עליון לבקש רחמים? מדוע לא נשלח מלאך מן השמים לומר להם ‘הרף’?[3] הדרוש של הרבי מעיד על עצמו שאין אנו יודעים מה הייתה הכוונה, לא במחשבה תחילה ולא כל שכן בעקדה האכזרית בסוף.

גורלם של היהודים בגטאות ובמחנות המוות הביא רבים עד משבר באמונתם הדתית. היכן היה אלוקים באותה עת? כיצד יכול היה להרשות שסבל והשפלה כאלו ייגרמו למיליוני בני אדם חסרי אונים, וביניהם ילדים חפים מפשע רבים לאין שיעור?

יהודים רבים יותר עמדו במבחן הייסורים בגטאות ובמחנות. הם המשיכו להאמין בבורא עולם גם כשהיו להם נימוקים רבים לטעון טענות נגדו, וכפי שחז’ל בירושלמי תענית פ’ב ה’ד שמו בפיו של אברהם אבינו, לאחר העקדה: ‘ריבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך: אתמול אמרת לי ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’, ועכשיו את אומר ‘והעלהו שם לעולה’?! חס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך’.

הם המשיכו להאמין באלוקים על אף שעשה, כביכול, הכול כדי שיפסיקו להאמין ולבטוח בו. כך סיפר ר’ שלמה אבן וירגה ששמע ‘מפי זקנים יוצאי ספרד’ על יהודי שגורש מספרד בשנת רנ’ב (1492) ושכל את משפחתו בתלאות הדרך, שהטיח דברים כלפי מעלה: ‘ריבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל שהבאת ותביא עלי’![4]

בין התיעודים הרבים על תהיותיהם של יהודים מאמינים ליד המשרפות באושוויץ, נמצא יומנו של זלמן גרדובסקי, מיוחד בפשטות תיאורו ובעצמת רגשותיו המאופקים, בחור צעיר, שהוטל עליו לעבוד חודשים אחדים ב’זונדרקומנדו’ בקרבת תאי הגזים. הוא רשם את דבריו בחשאיות תוך סיכון נפשו, וטמן אותם באדמה מתחת לקרמטוריום אל מול עֲשָׁנָם המיתמר של הכבשנים, שגם הוא עצמו נשרף בהם לבסוף. לְבָטֵי האמונה המתוארים ביומן, יש בהם ביטוי לטענות ולתחושות של היהודים באושוויץ לנוכח התעלמותו של אלוקים מן העוול המשווע שנעשה להם. ואלו דבריו:

ליל שבת

לא אחד מן החברים נהג להתבונן בלעג ובביטול על איך שהתאספו כמה עשיריות יהודים לומר קבלת-שבת ולהתפלל ערבית. היו גם כאלה שהסתכלו עליהם במרירות, כיון שהמציאות הזוועתית, הטרגדיות הנוראות שקרו לפני עינינו בכל יום, לא יכלו לעורר רגש של הכרת-תודה, ועוד לומר שבחים לפני בורא עולם, שאִפשר לעם-ברברי להשמיד ולהרוס מיליוני אנשים חפים-מפשע, גברים, נשים וילדים, שאשמתם היחידה היא – כיוון שהוא נולד יהודי; כיוון שבשלטון של אותו א-ל, שלפניו הוא מתפלל כעת, הוא הכיר כריבון-כול; כיוון שהוא הביא את המונותיאיזם בשביל העולם, בשביל אנושות. ובגלל זה הם נופלים כעת כקורבנות. עליהם עוד לומר שבחים? מדוע? לומר ‘שירה’ ליד הים של דמם-עצמם? להתחנן, להתחנן אל זה, שאינו רוצה לשמוע את הבכיות והצעקות של אפרוחים תמימים קטנטנים, לא! הוא עוזב ממורמר, בכעס גם על אלו, שלא מבינים כמותו.

גם יהודים שפעם היו דתיים, עומדים כעת גם קרים מרחוק. הם כבר מזמן לא בשלום עם אֶלוקם. הם ממורמרים על דרכיו. הם לא יכולים להבין כיצד יכול ‘אב’ להסגיר את ילדיו בידי אכזרים עקובים-מדם, ובידיים האלו, שלועגות ומזלזלות בו. הם לא רוצים לחקור בעצמם יותר מדי, יש להם חשש שמא הם מאבדים את המשען האחרון, שמא נעלמת הנחמה האחרונה. הם יושבים רגועים, הם לא תובעים ממנו חשבון וגם לא מוסרים לו חשבון. הם היו רוצים להתפלל פעם, לשפוך-ולרוקן את ליבם, אך הם לא יכולים. הם לא רוצים להיות מזויפים, מזויפים לפניו – וגם לפני עצמם.

אך בכל-זאת, מבלי להביט על מצב­-הרוח הכללי, נמצאו קבוצת דתיים עקשנים, שמחרישים כל התמרמרות, שמבלבלים כל מחאה, שמסעירה כל יום את לבם ונשמתם ותובעת ורוצה חשבון – שואלת מדוע? לא! הם מניחים לעצמם להישבות הלאה ברשת האמונה התמימה. ללא חשבון – וללא חקירה. הם מאמינים, גם כעת הם משוכנעים, והם מפגינים זאת כל יום, שכל מה שנעשה ומבוצע איתנו, מונהג על-ידי השלטון היותר-מרומם, שאינו נתפס לנו. ואנו, בשכלנו האנושי הפשוט, לא יכולים להשיג זאת. הם נצמדים חזק לאֶלוקם עוד היום. הם חדורים באמונה עמוקה, גם אז – כשהם רואים, כשהם חשים, כשהם מרגישים, שהם טובעים בים אמונתם שלהם. ואולי, אולי עמוק בלב גם אצלם קודח ‘משהו’, שלא מניח להם להירגע, אבל הם מחזיקים עצמם חזק, הם לא רוצים לאבד את הנחמה האחרונה, הם לא רוצים לאבד את המשען האחרון.

וממשפחת חמש-מאות הראשים, מאמינים, לא מאמינים, ממורמרים ואדישים, התבדלה קבוצת מתפללים, בהתחלה קטנה ואחר כך גדולה יותר ויותר, שנהגו להתפלל עם מניין את כל התפילות היומיות.[5]

אמונתם של היהודים באלוקי אבותיהם שנחנקה בעשן המשרפות הביאה בעקבותיה העלאת ביטויים של תהייה ואף התרסה כלפי בורא עולם. כך, למשל, כתב אלי ויזל בספרו, שכאשר ראו עיניו את העשן השחור הפורץ מן התנור, מקום בו עלו באש אחותו הקטנה ואמו ואלפי יהודים אחרים, גוועה אמונתו:

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה [אושוויץ] שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים.

לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.

לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.

לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.

לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומי שהיו למדבר שממה.

לעולם לא אשכח כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם.[6]

וכן סיפר שבעת שנכח כנער במחנה בּוּנָה בתליית נער אחר, שפניו היו פני מלאך אומלל, שמע מישהו נאנח מאחורי גבו:

‘היכן אלוקים? היכן הוא?… היכן, אפוא, אלוקים?’ וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב: ‘היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן על הגרדום הזה…’.[7]

תהיות והתרסות אלו כלפי שמיא אין בהן אבדן אמונה, הן באות מתוך אמונה בסיסית שיש מנהיג לעולם, מתוך הכרה בקיומו של בורא עולם. אין כאן היחלשות של האמונה. אדרבה, גרעין כוחה של האמונה הוא שמעניק עָצמה להאשמה. בתוקף אמונה זו, ובתוקף התביעה המוסרית הנגזרת ממנה, יש כאן התרסה כלפיו. התרסה שנובעת מפגיעה רגשית עמוקה, של מי שהיה רוצה להיות קרוב והדבר קשה לו מפני הכאב.

דווקא מתוך אהבה גדולה ודאגה לחילול שמו הגדול של בורא עולם שבחר בעם ישראל, יש אפשרות לטענה כלפי בורא עולם, כפי שמסופר על ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב, סנגורם של ישראל:

‘אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב’, אמר הרב מברדיצ’ב בהפסיקו את התפילה, ‘אתה דורש מאיתנו – ובצדק אתה דורש! – לדבוק במידותיך. ואנחנו משתדלים לעשות זאת. אבל מדוע אין אתה דבק במידותינו ואין אתה הולך בדרכינו מפעם לפעם? מדוע, למשל, אינך מתנהג לפחות באותה דרך שמתנהג כל אדם פשוט מישראל? אפילו הדיוט בישראל, אם נשמטו תפיליו מידו ונפלו ארצה, הריהו מרים אותן מיד, מנקה אותן ומנשקן, מפני שהתפילין הן ‘פאר ישראל’ ובהן כתובות המילים ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. והנה עמך ישראל הוא התפילין-של-ראש שלך, שכן התפילין מעטרות את זה שמניחן, ותפארתך באה לך באמצעות עם ישראל. ואיזה פסוק חקוק בתפילין שלך? הריהו פסוקו של דוד המלך משיחך: ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!’

אלוקים, התפילין שלך נפלו ארצה והן מתגוללות בעפר הגלות והייסורים במשך אלפיים שנה. מדוע אינך מרים אותן?

אם תשנה את דרכך ותאמץ לך את דרכנו שלנו ותסלח לעוונותינו ותגאל אותנו, מוטב; ואם לא תעשה כן – אהיה נאלץ לגלות ברבים שהתפילין שלך פסולות’.[8]

על-פי תפילתו של ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב, הקדוש ברוך חייב למחול על עוונותיהם של ישראל כדי שלא יהיו תפילין שבראשו פסולים. בורא עולם חייב לרחם על עמו כדי שלא יהיה גרוע מבעל בית פשוט. כשעם ישראל סובל ונרדף, מחוּלל שמו של הקדוש ברוך הוא, וכביכול התפילין שבזרועו ובראשו נפסלות, או שנמצאו מושלכות ארצה. נראה שאת דרך הסנגוריה הזו למד ר’ לוי יצחק ממשה רבנו, רבם של כל מנהיגי ישראל לדורותיהם:

‘ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך’ – חס ושלום שאדון הנביאים משה עבד ה’ ידבר סרה נגד ה’. אלא, משה נתן בזה דוגמא של טענה לריבונו של עולם בשביל כל מליצי יושר שלנו. וכך אמר: ‘ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם זה’. כל השנאה נגדנו נובעת מזה ש’באתי אל פרעה לדבר בשמך’, שאנו מקדשים את שמך, ואנו מדברים בשם תורתך הקדושה, בגללך, ריבונו של עולם, אנו סובלים, בגללך שונאים אותנו, עליך הורגנו כל היום, ולכן חובה מוטלת עליך להצילנו מידי שונאינו.[9]

אלי ויזל היטיב לבטא את התחושות האמוניות שבאו בעקבות המשבר, וכך כתב בביוגרפיה האישית שלו:

הפִּסקה בהלילה המתארת תלייה של ילד יהודי – הולידה פתרון הגובל בחילול השם. חסידי הרעיון ש’אלוהים מת’ עשו שימוש בלתי-הוגן בדבריי כדי להצדיק את דחייתה של הדת. אבל אם ניטשה היה יכול לזעוק אל הזקן ביער שאלוהים מת, היהודי שבי אינו יכול לעשות זאת. מעולם לא ויתרתי על אמונתי באלוהים. התקוממתי נגד הצדק שלו, מחיתי על שתיקתו ולפעמים על היעדרו, אבל כעסי עולה במסגרת האמונה ולא מחוצה לה. אני מודה שאין זו גישה מקורית, אלא חלק מהמסורת היהודית. אבל בעניינים האלה איני מחפש מקוריות. להפך, תמיד שאפתי ללכת בעקבות אבי ובעקבות אלה שבאו לפניו. יתר על כן, המקורות מזכירים הרבה נביאים וחכמים שהתקוממו נגד היעדר התערבות אלוהית בעניינים אנושיים בעת רדיפות. אברהם ומשה, ירמיהו ור’ לוי-יצחק מברדיצ’ב הורו לנו כי מותר לאדם לתבוע את אלוהים לדין-תורה, בתנאי שהדבר יֵיעשה בשם האמונה באלוהים. אם זה כואב – יהי כן. עלינו לקבל את ייסורי האמונה כדי שלא נאבד אותה. ואם משום כך אסונו של המאמין גדול מאסונו של הלא-מאמין, יהי כן.[10]

אף בריאיון עם אלי ויזל מתברר שלא איבד את אמונתו:

זה היה די מפתיע כשכבר בתחילת הראיון אמר ויזל, היום בן 76, ‘לא כתבתי על מות האלוהים. אנשים לא הבינו אותי נכון. אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוהים. התקוממתי נגד שתיקתו של אלוהים… היו לי שאלות ומחאות’. ויזל מסביר: ‘אני אמרתי שאלוהים נמצא בילד שרצחו עכשיו. רציתי להגיד שכל פעם שרצחו את היהודי ניסו לרצוח את אלוהים’. לדבריו, ייתכן שאחרי השואה באמת היה מקום שיגיד ‘ריבונו של עולם, ביי-ביי, שלום, גמרנו. אבל מה? במקום זה התחלתי לריב אתו ואני רב אתו כל הזמן […] בספר הזיכרונות שלי ‘כל הנחלים הולכים אל הים’ יש פרק שלם שבו אני מסביר את פרשת האמונה שלי. אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה. אני מתקומם נגד דרכי האלוהים. אבל אני פשוט לא יכול להתגרש. אני פשוט לא יכול. זה כמעט לא עניין של רצון’.[11]

יש כאן כאב, יש כאן התרסה, אבל יש כאן אמונה שאי-אפשר לעקרה מן האדם, אדרבה, נראה שהיא מתעצמת בעת הפגישה עם המשבר.

אף הרב יהודה עמיטל ראה באמונה צורך קיומי. כך אמר בריאיון ליד ושם:

האם הייתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמה, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להפך, כדברי ר’ יהודה הלוי ‘ברחתי ממך אליך’, אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב’ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכול. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב’ה זה העוגן החזק.[12]

הרב ברוך יהושע רבינוביץ, האדמו’ר ממונקטש, כתב בספרו בינת נבונים על ‘הסתר פנים’ בשואה, שהביא לתחושה של בדידות ונטישה, ושכל הניסיונות להדחיקה לא עלו יפה:

‘אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי’

(תהלים כב, ב)

אבל למרות שידענו כל זאת, ולמרות שידענו שכל זאת באתנו מאת ה’, ולמרות שהיינו מוכנים אחרי איוב לומר ‘גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל’ (איוב ב, י), למרות זאת בליבנו לא השלמנו עם זה. כי יכולנו לקבל גזרת אלוקים, אבל לא יכולנו להשלים עם ההרגשה שהנה השלכנו מפניו להיותנו להפקר ולמרמס. כאילו הסיר פניו ממנו ואינו רוצה לדעת מה קורה לנו, כאילו אחרי שמסר אותנו ביד אויבינו הפך עלינו עורף, בלי להסתכל במה שהאויבים הללו עוללים לנו. תפילותינו לא נתקבלו, ועל כל צעקותינו לא נענינו. הרגשה כזאת של השלכה מאת פניו לא יכולנו בשום אופן להתגבר עליה […] איך אפשר? צעקנו בליבנו. תפילותינו אינן מתקבלות, הטובים שבתוכנו נפגעים על ידי המשחית, הצדיקים והחכמים שבתוכנו הופכים לאפר במשרפות האש, היו כלא היו, המוני בני ישראל מפרפרים בין החיים והמוות, ‘מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה’ (דברים לב, כה), בכל יום עם ישראל הולך ונתמעט באלפיו וברבבותיו, ערים שלמות מתרוקנות מתושביהם, קהילות הקודש נעלמות אחת לאחת מיום ליום, מבלי להשאיר שריד ופליט. קהילות קודש שהיו מבצרי התורה נופלות וקורסות, והן הראשונות לחורבן, דווקא משום שהם בני תורה, ודווקא משום שצֶלֶם אלוקים ניכר בהם, במנהגיהם ובלבושיהם, בזקניהם ובפאותיהם, בציציותיהם ובתפיליהם. הם הראשונים למות במיתות משונות, מתוך מכות אכזריות… כל זה נתן לנו הרגשה שהקב’ה הסתיר פניו ממנו, וסילק ידיעתו מכל הנעשה לנו. איננו עוקב כלל (ח’ו) אחרי מה שמעוללים לנו המשחיתים שניתנה להם הרשות. בכל זאת לא יכולנו להשלים בשום אופן. נחרדנו עד העצמות בקראנו בתורה: ‘וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה’ (דברים לא, יז).[13]

הרב ברוך יהושע רבינוביץ העלה שאלות נוקבות: כיצד זה עֲזָבנוּ למשיסה ולמרמס?! האם אין הוא מתעניין בנו? כלום אינו נמצא כאן כלל? על אף התחושה הקשה והתהיות בדבר השגחת אלוקים על עמו, הרב אינו מפקפק בהשגחת האל ובקרבתו לעמו:

אילו קבלנו הוכחה לכך, שהקב’ה רואה ויודע כל הנעשה עמנו, אף על פי שאינו עונה לתפילותינו, היה זה גורם לנו סיפוק כלשהיא. אילו ידענו שהוא מסתכל עלינו ומאזין לתפילותינו, אף על פי שסתם את תפילותינו, ואיננו ממלא כל משאלותינו, היינו זוכים עלידי כך להרגשה של קרבת אלוקים, והיה טוב לנו… ואולי זה הפירוש הנכון למה שנאמר בתורה (דברים ד, ז): ‘כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו’. שלכאורה אין הדברים מבוארים כל צרכם. וכי לתפילת עם ישראל בלבד הקב’ה שומע? הלא שומע הוא תפילת כל פה, במה תוכר אפוא באופן מיוחד על ידי התפילה ‘גדולה’ בהשוואה לכל העמים? אבל הפירוש הוא כך, כל העמים כשבאים להתפלל לה’, עיקר כוונתם שה’ ימלא כל משאלות ליבם. כי אם לא יקבל אינם רואים שום תועלת בתפילתם […] אבל עם ישראל בא להתפלל כדי שה’ ישמע אליו, אם ייענה ואם חס וחלילה לא ייענה. כי כאשר הקב’ה שומע, אף על פי שאינו עונה, כבר יש השגחה של קרבת אלוקים, ובזה ההבדל בין ישראל לעמים, ובזה גדולתם. דבר זה נעשה ברור בכל אלפי שנות גלות, שעם ישראל סבל ייסורין ורדיפות, ונפל לקרבן לכל מיני אכזריות, מגירוש אחד לשני, מפוגרום אחד לשני, מגזֵרה רעה אחת לגזרה רעה שנייה, בכל אותם הימים, שלפעמים ארכו תקופות שלימות, התפללנו כל יום בוקר ערב וצהרים; שמע קולנו ה’ אלוקינו, חוס ורחם עלינו – ולא נענינו. שתם תפילתנו, ואמר עלידי נביאו: ‘גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ’ (ישעיה א, טו), אף על פי כן לא החסרנו תפילה אחת, אף על פי כן האמונה בכוח התפילה נשארה עמנו שלימה וברורה, כי עיקר התפילה הייתה בשבילנו להגיע לקרבת אלוקים. זה מפורש בפסוק דלעיל (דברים ד, ז): ‘כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו’, עם ישראל מרגיש קרבת אלוקים בכל אשר יקרא לה’, מסתפק בזה שיודע שה’ שומע לו. שמיעת התפילה לחוד וההיענות אליה לחוד.[14]

יש כאן תהיות על הקב’ה שהסתיר פניו מעמו ולא נענה לתפילותיהם ולתחנוניהם של ישראל הנתונים למשיסה ולמרמס, אבל יש כאן אמונה, יש כאן הרגשה של קרבת אלוקים המאפשרת לפנות אליו בתפילה על אף שאינה נענית.[15]

במהלך הדורות התמודדו כל גדולי ישראל בניסיון לפתור אותן בעיות שהעלה הדור שלאחר השואה בלהט שניתן להצדיקו. אברהם אבינו נאבק עם אלוקים על גורלן של סדום ועמורה. האיש שראה את עצמו בענוות צדיקותו כ’עפר ואפר’ מצא עוז בלבו לקרוא תיגר על אלוקים במילים אלו (בראשית יח, כה): ‘חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט’ – אין כאן סתירה. איש האמונה מטיל ספק במעשֵׂי אלוקים בגלל האמונה שבלבו. בגלל אמונתו אין אברהם מסוגל לשאת עוול של אלוקים. כך תהה הנביא חבקוק (א, יג): ‘טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ’. אף הנביא ירמיהו ערער על צדקתה של ההשגחה העליונה (ירמיהו יב, א): ‘צַדִּיק אַתָּה ה’ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד’.

תהיות אלו הביאו לשינוי בנוסח התפילה. במסכת יומא סט ע’ב מובאת השוואה בין אנשי הכנסת הגדולה לבין ירמיהו ודניאל:

דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן [ירמיה ודניאל] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה [איך הרשו לעצמם לעקור את הנוסח שהתקין משה לומר האל הגדול הגיבור והנורא]? – אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

ירמיה ודניאל עקרו נוסח תפילה שמשה השתמש בו, כי יש להם שאלות קשות: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? מכיוון שידעו ‘בקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו’. היינו, מאחר שתפילתם של ירמיה ודניאל הייתה תפילה אמיתית, תפילה שיש בה תהיות ורצון להבין, לפיכך חשו שאינם יכולים לומר כינוי מסוים ביחס לקדוש ברוך הוא. הדברים נעשו מעמדה של אמונה עמוקה בקדוש ברוך הוא, ומתוך הכרה בכוחה ומשמעותה של התפילה, ולא, חס ושלום, להפך.

התרסה מעין זו של אי-היכולת לשבח את אלוקים, נאמרה על-ידי אלי ויזל:

איך היה אפשר, במקום הארור הזה, לשבח את אלוקים על אהבתו כביכול לעמו? איך היה אפשר, בלי לשקר, לומר באושוויץ ‘אשרינו, מה טוב חלקנו?’ איך ובאיזה זכות מותר לנו לדבר על אושר באושוויץ?… אם אנשים הורגים אנשים אחרים, אם הם רוצחים יהודים, מדוע צריכים יהודים להפסיק להתפלל? התפילות האלה אינן תואמות תמיד את המציאות, ובוודאי שאינן תואמות תמיד את האמת. ומה בכך? עלינו החובה לשנות את המציאות ולהגשים את התפילות, כפי שאמר הר’ מקוצק: ‘אבינו מלכנו, אוסיף לקרוא לך אבינו עד שתהיה לאבינו’.[16]

ואילו יש שהחליפו בתפילתם היגד ואמירה ברורה לבקשה. למשל, חסידים מספרים כי מחוץ לחדרו של הרבי אורי מסְטְרֶליסק ישב חסיד אחד לאחר תפילת שחרית והשלים את התוספות השונות שנאמרות לאחר התפילה. משהגיע לסדרת ה’אני מאמין’, החל לומר: ‘אני מאמין באמונה שלימה ש…’ ושוב עצר. וכך בשלישית: ‘אני מאמין באמונה שלימה ש…’, ושוב… ר’ מסטרליסק, שישב בחדרו והאזין למה שמתרחש בחוץ, קם ויצא אל החסיד. ‘מדוע אינך מסיים את המשפט?’ שאל הרבי. ‘רבי’ השיב החסיד ‘רוצה אני לומר ‘אני מאמין’ בכל לבי, אבל בכל פעם שעומד אני לומר ‘אני מאמין’ מיד מתעוררת בלבי קושיות, תמיהות ותהיות שונות ומשונות, ומוצא אני בעצמי שאינני מאמין ממש בלב שלם, וכיצד זה אוכל לומר ‘אני מאמין באמונה שלימה’ ואין אמונה שלימה בלבי’. חייך הרבי ואמר: ‘לא כך היא הדרך לומר את ‘האני מאמין’: אל תאמר ‘אני מאמין’ כקביעה, כהיגד, אמור ‘אני מאמין’ כתפילה. את כל קשייך, את כל לבטיך, הבא אל ‘האני מאמין’ שלך. אמור לפניו – ריבונו של עולם רוצה אני לומר לפניך אני מאמין אבל מה אעשה וקושיות ותהיות רבות באות ומקיפות אותי ושוב איני יכול לומר ‘אני מאמין’ בלב שלם. ריבונו של עולם עשה כך שאוכל לומר אני מאמין בלב שלם באמונה שלימה. כך תאמר את כל שלש עשרה ה’אני מאמין’ על דרך תפילה על רצונך להגיע למדרגת ‘אני מאמין באמונה שלימה”.[17]

באופן דומה מציע הרב אריה הנדלר בעניין אמירת ‘מִזְמוֹר לְדָוִד ה’ רֹעִי לֹא אֶחְסָר’ (תהלים כג):

אפשר וכשאנו שרים ‘גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי’, צריכים אנו לשיר את הפסוק הזה בדרך שונה במקצת ממה ששרנו אותה עד היום. לא קביעה כאן, לא היגד ברור כאן. כשאדם נמצא במצב של ‘בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי‘ אז, אין לו כל בעיה לומר ה’ רֹעִי לֹא אֶחְסָר‘. הבעיה מתעוררת כשאדם נכנס למצב של גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת‘. כאן מתחלפת הקביעה הברורה, בתפילה, בבקשה: ריבונו של עולם עשה כך שגם כשאלך בגיא צלמות כשאגיע למקום שבו קשה יהיה לי לראות אותך, שלא אירע רע. עשה כך שלא אפחד, עשה כך שארגיש ‘כִּי אַתָּה עִמָּדִי’.[18]

על שינוי בוטה בנוסח תפילת ‘הקדיש’ סיפר הרב אריה הנדלר בספרו, בשמו של הרב אברהם אבא וינגורט, את הסיפור הבא:

בפגישה שהתקיימה בין הרב שלמה אהרונסון, מי שהיה הרב הראשי הראשון של תל אביב, לבין הרב יחיאל יעקב ויינברג, שחיבר את שו’ת שרידי אש, סיפר הרב אהרונסון: בשנת תרצ’ג (1933), נערכה בתל אביב אזכרה לקדושי פוגרום קישינב, שהתרחש שלושים שנה קודם לכן, בשנת תרס’ג (1903). באזכרה ספדו הדוברים לקדושים שנרצחו, ובסופה היה מתוכנן לעלות לבמה אחד מניצולי הפוגרום לומר קדיש. משהגיע תורו, פתח הלה באמירת קדיש בנוסח נוראי, שהאוזן התקשתה לשמעו: ‘לא יתגדל, ולא יתקדש, שמיה רבא…’. הנוכחים הוכו בתדהמה והאיש הורד מעל הבימה. המעמד המרשים ננעל בתחושה קשה. כששמע הרב ויינברג את שהתרחש, הגיב ואמר כי נראה לו שהמאמין הגדול והאמתי שהיה שם באותו מעמד, היה דווקא אותו יהודי שאמר את הקדיש הנוראי ההוא.[19]

אל תגובתו צירף הרב יחיאל יעקב ויינברג את ביאורו לדברי הגמרא במסכת חגיגה טו ע’ב:

אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? – משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!

ובתרגום לעברית: מצא רבה בר שילא לאליהו, אמר לו: מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו: אומר שמועות מפיהם של כל החכמים, ומשמו של רבי מאיר לא אומר. אמר לו: למה? – משום שלמד שמועתו מפיו של ‘אחר’. אמר לו: מדוע? רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק!

הטענה כלפי ר’ מאיר איננה על כך שלמד חס וחלילה דברי כפירה מפי ‘אחר’, מפי אלישע בן אבויה, אלא על שלמד תורה (שמועה) מפיו שכן גם תורה אסור ללמוד ממי ששנה ופירש ואם כן מה תשובה היא זו ש’תוכו אכל קליפתו זרק’?!

ביאר הרב ויינברג:

חז’ל מספרים שאלישע בן אבויה חזה כיצד אב אמר לבנו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת. והנה מתן שכרן של שתי המצוות הללו, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, הוא אריכות ימים, והנה קיים הבן בו בזמן את שתיהן, ‘היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?’ ומתוך הרהורים אלו הפך ל’אחר’ (קידושין לט ע’ב).[20]

ופירש הרב: רק מי שאמונתו חיה בתוכו, וממלאה את כל חדרי לבו, יכול להיפגע על ידי מחזה זה, מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא ושבורא עולם יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים (עבודה זרה ג ע’ב), ו’כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא’ (דברים לב, ד). מי שהאמונה אצלו כ’צפצוף הזרזיר’, ושאינו חש בכל רמ’ח אבריו שהכל במאמרו, אינו מזדעזע ממאומה, וגם מחזה זה בבלע רשע צדיק ממנו (על-פי חבקוק א, יג) ‘עובר לידו’, ואם אינו נפגע ממנו, אין זה בהכרח מתוך ריבוי אמונה ובטחון אלא מתוך שהוא מקטני אמונה. ‘תוכו אכל’ – אותה אמונה גדולה שהביאה את אלישע להזדעזע מן המחזה, את זה הִפנים רבי מאיר, אך ‘קליפתו זרק’, את המסקנות שהסיק ‘אחר’, את זה הוא זרק, ואדרבה מתוך התבוננות בעולם הגיע לאמונה יותר זכה יותר מעמיקה יותר טהורה…[21]

והוסיף על דברים אלו הרב אריה הנדלר:

מה טיבו של הרימון אותו מצא רבי מאיר? מהו אותו תוך שנאכל, ומהי אותה הקליפה שנזרקה? הרימון הוא שורש האמונה והכפירה. רבי מאיר מאמץ לעצמו את הדחף האמוני החזק שהיה בו באותו ‘אחר’. אותו הדחף שהניא אותו לפרוש. זאת היתה פרישה שבאה ממקום עמוק ביותר של אמונה. זה היה התוך אותו אכל רבי מאיר. התוך האמוני הזה, שהיה כל כך חזק אצל ‘אחר’ עד כדי כך שהגיע לכלל פרישה. את קליפתו, את הכפירה, את הפרישה, זרק. הקליפה היא שאילצה את ‘אחר’ לאבד לא רק את הקליפה, אלא גם את הפרי עצמו. בחיים של כפירה אין מקום לביטוי חיובי של רגש האמונה, אלא רק לביטויים שהם שליליים. רבי מאיר מבין את השאלה, מבין את הדחף, ומתוך אותו הדחף עצמו הוא בונה את בניינו האמוני.[22]

ויש ששינו את הפיסוק בנוסח התפילה והציבו סימן שאלה לאחר הזכרת הכינויים שמתארים את גדולתו של הקדוש ברוך הוא. כך, למשל, סיפר הרב אריה הנדלר על פגישתו של הרב אברהם קריגר, ראש מכון שם עולם להנצחת זיכרון השואה, עם אלי ויזל:

בשעת בוקר מוקדמת הלכו השניים [הרב קריגר ואלי ויזל] לתפילת שחרית… הרב קריגר שהכיר את המורכבות העמוקה של אמונתו של אלי ויזל, שאל אותו בתמיהה מסוימת האם הוא מתפלל כל יום, והאם הוא מניח תפילין כל יום. התשובה היתה: ‘כן, אבל למרות ששנינו אמרנו את אותן המילים, בכל זאת תפילתי שונה מתפילתך’. הרב קריגר שעמד נדהם נוכח התשובה ביקש הסבר, ואלי ויזל מיהר להשיב. הוא פנה אל הרב קריגר וביקש ממנו שיתחיל לומר בקול את תפילת העמידה, תפילת שמונה עשרה, הרב קריגר החל לומר בקול: ‘ברוך אתה… האל הגדול, הגיבור, והנורא, אל עליון’. כאן הפסיקו אלי ויזל ואמר: ‘הוא שאמרתי לך, אתה אומר את אותן המילים שאני אומר אלא שאני אומר אותן בדרך שונה’ והוסיף: ‘אני אומר זאת כך – האל הגדול? הגיבור? והנורא? אל עליון? גומל חסדים טובים? וכך היא כל תפילתי על הסדר הזה’.[23]

כך אף סיפר יהודי זקן, יליד שווייץ, על הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו, שייסד את ישיבת מונטרה שבשווייץ:

הרב בוצ’קו שינה את כל מהלך חיי, את גישתי לחיים. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. הידיעות אודות הרצח השיטתי של היהודים במחנות המוות בפולין, החלו להגיע לשוויץ. באותה עת הייתי אני בישיבת מונטרה. באחת השיחות דיבר הרב בוצ’קו על ערך מעלת התפילה, ועל כוחה של תפילה לפעול ולשנות. אני שהייתי צעיר לימים לא יכולתי לשתוק ושאלתי – איך יתכן לדבר על כוחה של תפילה אל נוכח הידיעות האיומות המגיעות מפולין? היכן הוא ‘אל שומרנו ומצילנו אתה, כי אל מלך רחום וחנון אתה’? הרב בוצ’קו שתק, נעץ בי עיניו, ולאחר מספר דקות שנמשכו כנצח אמר – כן, גם אני שואל אותה השאלה בדיוק, אלא שאני שואל אותה תוך כדי התפילה.[24]

אין כאן שאלה של אמונה אלא אמונה מתוך שאלה, אמונה מתוך תהייה. אמונה שאי-אפשר לעוקרה מן האדם, אדרבה, נראה שהיא מתעצמת בעת הפגישה עם המשבר.

מכאן לשמו של הספר הזה וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת (תהלים צב, ג): ‘מידת האמונה מתבקשת בעיקר בחשכת לילה, במצבים נפשיים שבהם אי אפשר לראות את הטוב בצורה גלויה’.

על אמונה בעת משבר ותהיות על הנהגתו של בורא עולם אמר רבי מנדל מקוצק:

‘לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת’ (תהלים צב, ג): כשיש אור – מהללים; וכשיש חושך – מאמינים. אמונה משמעה להישאר נאמן לבורא עולם אפילו כשהמצב בכי רע ונחנקים מרוב צרות. כשהקושיות על בורא עולם הן מרות וחמורות, דווקא אז יש להיאחז באמונה. ‘שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה’ (תהלים לז, ג) – שכב עם הראש באדמה ותתקיים מאמונה.[25]

במסכת סנהדרין צב ע’ב מסופר על נבוכדנאצר שביקש לומר שירה, בא מלאך וסטר לו. שאל הקוצקאי: ‘הייתכן?! מדוע מגיעה לאדם סטירה בפניו בגלל שרצה לומר שירה?! אלא שהתירוץ הוא: מה החכמה לומר שירה כשכתר לראשך? רצוני לשמוע כיצד תאמר שירה לאחר שקבלת סטירה – הֵא לך מכה ועכשיו אמור שירה’.[26]

כך באופן דומה התבטא ר’ נחמן מברסלב:

שאלו הקושיות הם בחינת חושך המסתירין התגלות אלוקותו יתברך, וזה החושך אי-אפשר לסלק על-ידי שום דעת כי אם על-ידי אמונה לבד… כי אי-אפשר למצוא תרוץ על אלו הקושיות, וצריכין לסמוך רק על אמונה לבד… כי כנגד אלו הקושיות שאי-אפשר לישבן שהם בחינת תוקף החושך של לילה, שם צריכין לסלק דעתו לגמרי בבחינת שינה ממש, ולסמוך רק על אמונה לבד.[27]

האדם המאמין עלול להרגיש פעמים רבות תחושה של חשכת לילה, והלילה זה זמן שלטון השדים. השדים האמתיים – לימד אותנו ר’ נחמן – הם הספקות. ביום – לאור השמש במצב של ודאות – אומרים ‘אמת ויציב’. בלילה – ‘אמת ואמונה’, כדברי הכתוב: ‘וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת’.[28]

אֱלֹהַי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל – / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?

וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ – / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָ?

לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל

וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,

וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, / זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתַנִי / וּבְאֵלֶּה הַתְּלָאוֹת נִסִּיתָנִי!

עַל כֵּן לֹא תִפְקֹד עָלַי כְּמַעֲלָלַי / וְאַל תַאֲכִילֵנִי פְּרִי פְעָלַי

וְהַאֲרֶךְ לִי אַפְּךָ וְאַל תַּקְרִיב יוֹמִי / עַד אָכִין צֵדָה לָשׁוּב אֶל מְקוֹמִי, / וְאַל תֶּחֱזַק עָלַי לְמַהֵר לְשַׁלְּחֵנִי מִן הָאָרֶץ – וּמִשְׁאֲרוֹת אֲשָׁמִי / צְרוּרוֹת עַל שִׁכְמִי.

וּבְהַעֲלוֹתְךָ בְּמִשְׁקָל עֲוֹנוֹתַי – / שִׂים לְךָ בְּכַף שְׁנִיָּה תְּלָאוֹתַי.

וּבְזָכְרְךָ רִשְׁעִי וּמִרְדִּי – / זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי, וְשִׂים אֵלֶּה / נֹכַח אֵלֶּה.

וּזְכָר נָא, אֱלֹהַי, כִּי זֶה כַּמֶּה לְאֶרֶץ נוֹד צְנַפְתַּנִי / וּבְכוּר גָּלוֹת בְחַנְתָּנִי / וּמֵרֹב רִשְׁעִי צְרַפְתָנִי. / וְיָדַעתִי כִּי לְטוֹבָתִי נִסִּיתַנִי / וֶאֱמוּנָה עִנִּיתַנִי / וּלְהַטִיב לִי בְאַחְרִיתִי בְּמִבְחַן הַתְּלָאוֹת הֲבֵאתָנִי.

לָכֵן, אֱלֹהַי, יֶהֱמוּ עָלַי רַחֲמֶיךָ / וְאַל תְּכַלֶּה עָלַי זעְמֶךָ

וְאַל תִּגְמְלֵנִי כְמַעְבָּדַי / וֶאֱמֹר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית ‘דָי!’

וּמַה מַעֲלָתִי וְיִתְרוֹנִי, / כִּי תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי?

וְתָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר / וּתְצוּדֵנִי כְּתוֹא מִכְמָר?

הֲלֹא יָמַי – חָלַף רֻבָּם וְאֵינָם / וְהַנִשְׁאָרִים יִמַּקּוּ בַעֲוֹנָם,

וְאִם היּוֹם לְפָנֶיךָ הִנֵּנִי, / מָחָר עֵינֶיךָ בִּי – וְאֵינֶנִּי!

וְעַתַּה לָמָּה אָמוּת, / כִּי תֹאכְלֵנִי האֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת?

אֱלֹהַי! שִׂים עֵינֶיךָ עָלַי לְטוֹבָה לִשְׁאֵרִית יָמַי הַמְּעַטִּים / וְאַל תִּרְדֹּף הַשְּׂרִידִים וְהַפְּלֵטִים,

וְהַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת מִבְּרַד מְהוּמוֹתַי / אַל יְחַסְלֶנָּה יֶלֶק אַשְׁמוֹתַי,

כִּי יְצִיר כַּפֶּיךָ אָנִי.

וּמַה יִסְכָּן לָךְ כִּי רִמָּה תִּקָּחֵנִי לְאֹכֶל, / יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל?

(כתר מלכות לר’ שלמה אבן גבירול)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ואמונתך בלילות”