ותהי לו לאשה ויאהבֶהָ, דן בייצוגי האבות והאימהות של עם ישראל באמנות החזותית הנוצרית. ההגוּת הנוצרית לדורותיה, שהנוצרים הם לדידהּ […]
מבוא
התנ"ך הוא, בלא ספק, רב־המכר המפורסם בעולם. הוא נמצא בכל בית בישראל כמורשת — מתקופת הלימודים, או השירות הצבאי. הוא נמצא גם בכל בית נוצרי, המכבד את עצמו, ברחבי העולם. אני עוד זוכרת את הימצאו בבתי מלון בארצות־הברית ובאירופה, במגֵרת הכוננית שליד המיטה, כערכת־עיון המיועדת לקריאה לפני השינה (לא שמישהו באמת טרח לעיין בו).
למרות שהתנ"ך קדוש לרוב המאמינים בעולם המערבי, ובשל גווניו הרבים הוא גם מעניק מענה לשאלות אנושיות נשגבות ויום־יומיות כאחד, מעטים האנשים המעיינים בו להנאתם. אמנם, אנו מכירים ציטוטים רבים מתוכו, על מגוון רב של נושאים, משום שאלה משמשים את הכותבים והמרצים למיניהם, ואולם אלה הם רק משפטים בודדים אשר על־פי־רוב מוצאים מתוך הקשרים רחבים יותר. נשאלת, אם כן, השאלה, מדוע כה מעטים מבין אלו שהספר נמצא ברשותם, מעיינים בו?
ייתכן שהסיבה היא הסגנון הארכאי והשפה הקשה, ולכן, בדומה לספרות הקלסית, אנו מעדיפים להכיר אותו דרך "אמצעי תיווך אמנותיים", כמו המוסיקה, הקולנוע, התיאטרון והספרות. מבול הספרים העכשווי העוסק בנושאים מקראיים והפופולריות לה הם זוכים, מעידים על כך שבמקרא מצויות סוגיות רבות הרלוונטיות גם למאה העשרים ואחת, וזאת משום שכנראה טבע האדם, למרות הטכנולוגיות והתפיסות המשתנות, לא השתנה מאז. נראה, אם כן, שקוראים רבים מבקשים להכיר את הספר, ואולם קשה להם להתמודד עם הטקסט המקורי. המחברים, רובם ככולם, מנסים
לנכס את המקרא לתפיסות עכשוויות (מאיר שלו) או לנושא המגדרי (יוכי ברנדס), וביצירותיהם דמויות גיבורי המקרא קורמות עור וגידים: הן חרדות, בעלות תשוקות ומאוויים. נמצא בין גיבורי המקרא אמיצים ופחדנים, נוכלים ותמימי־דרך. אפשר לראות את זרם הספרות המתבססת על ספרי התנ"ך בבחינת "טרנד" ופופולריזציה של הנושאים התנ"כיים, ואולם בשום פנים לא הייתי מגדירה את המגמה כזילות של המקרא. להיפך, זהו שימוש במקרא כקלסיקה ודרך להפיכתו נגיש לקהלים רבים, ויש לברך על כך. בדומה לסופר המקראי המביע בסיפורו את האתוס שלו ושל תקופתו, כך גם הסופר המודרני יוצר, או מפרש, את הדמויות על־פי תפיסתו הוא. מגמה מבורכת זו יצרה סקרנות מחודשת במקורות, ודרכה התעורר רצון להכיר מחדש את המקרא, מֵעבר למה שנלמד כחובה בבתי הספר. התנ"ך, בדומה לספרות הקלסית, הועבר כמעט לכל מדיום מוסיקלי (כולל אופרה ובלט) וחזותי (תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, ציור, פיסול, פסיפס, קומיקס ומשחקי לגו). בעת כתיבת הספר, שאלתי את עצמי לא פעם האם אפשר לפתות את קהל הקוראים באמצעות המבע החזותי? האם יצירות אמנות (מכל הזמנים), המתארות את הכתובים, ימשכו את לבו? התשובה לשאלה זו עדיין אינה פשוטה בעיניי, משום שלא ניתן להבין את יצירת האמנות, אם אין יודעים לקרוא את שפתה. זאת ועוד; מאחר שרוב היצירות המציגות את הנושא המקראי הן יצירות נוצריות, על המתבונן להכיר את שפת הסימנים הנוצרית. לכן, בספרי זה אני מבקשת לתת בידי הקורא כמה כלים להבנת שפת האמנות בכלל ואת שפתו החזותית של המקרא בפרט. אם אצליח בכך, דיִי.
אין עדיין תגובות