החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

במבצע!

עד שהשמש תשקע

מאת:
הוצאה: | 2020 | 124 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

22.00

רכשו ספר זה:

כשחזרתי לחדר שלי אחרי השיחה עם אבא, הראש שלי כאב כל כך, שלא אפשרתי לאימא שלי או לאורי להיכנס אחריי. הוצאתי את הקופסה שלי וכתבתי על פתק, "אני מפחדת למות". אחרי שקיפלתי אותו כתבתי על פתק נוסף, "אני מפחדת לא להגיע לגן עדן", ומאחוריו כתבתי, "יש בכלל גן עדן?" אבל אז מחקתי את זה בקשקוש שחור. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אבא שלי ואני דיברנו על הנושא הזה, ואני המשכתי להעלות אותו רק בפתקים. לפני שנתיים הגוף של אביגיל הפסיק להגיב לטיפולים הכימותרפיים, והיא ומשפחתה מקווים שהטיפול הניסיוני החדש שהתקבלה אליו ישפר את מצבה. היא ממשיכה בשגרה ומנסה לחיות כאילו כל יום הוא יומה האחרון. היא מאזינה לשירים שבנגן ה-MP3 שלה ומחפשת תשובות, נאבקת לשמור על חיוביות ולהאמין שלכל דבר שקורה יש סיבה.

כשהיא פוגשת בגבריאל, חברו הטוב של אחיה, מתעוררות בה שאלות חדשות – למה גבריאל חזר בשאלה? מה פשר השינוי בהרגשתה כלפיו? ואיך תוכל להרשות לעצמה להתקרב אליו, לחקור ולגלות את התשובות לשאלות האלה כשעתידה מוטל בספק?

אחיה הגדול אורי מנסה להגן עליה בדרכים שהוא מכיר, אבל איך יוכל להגן עליה מפני החבר הטוב ביותר שלו? ואיזה סוד הוא מסתיר בעצמו? אביגיל רוצה יותר מלהיות מוגנת – היא מוכרחה למתוח את הגבולות של עצמה.

בעדינות ובנחישות היא חותרת לפרוץ לה דרך, והיא תמשיך לחיות כל עוד השמש זורחת ועד שהשמש תשקע.

מקט: 4-1272-751
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כשחזרתי לחדר שלי אחרי השיחה עם אבא, הראש שלי כאב כל כך, שלא אפשרתי לאימא שלי או לאורי להיכנס אחריי. […]

 

פרק 3

מוות. איזו מילה מפחידה, אסורה כמעט. רוב האנשים חושבים על המוות לפחות עשרות פעמים במהלך חייהם. זה מצחיק אם חושבים על זה ככה – אנחנו מבלים יותר זמן בלחשוב על מוות מאשר לחוות אותו.

אולי זה עניין של אנשים חולים, אבל אני חושבת על מוות הרבה יותר זמן מהממוצע. כלומר לא יותר מדי זמן מעל הממוצע, אבל הרבה.

בדרך כלל אני חושבת עליו דרך ספרים. לא ספרים על אנשים שחזרו מהעולם הבא וראו אור (בעיקר כי ידעתי שברגע שאעזוב את הגוף החולה שלי, לא יהיה לי לאן לחזור), וגם לא ספרים שדיברו על גלגול נשמות. אלא ספרים שנכתבו בידי אנשים שעמדו למות וחיו כל יום כאילו הוא היום האחרון בחייהם. הספרים המועדפים עליי הם פרי דמיונם של סופרים שדמיינו איך נראה העולם הבא.

בהתחלה חשבתי לכתוב במחברת את כל התובנות שלי על מוות ועל העולם הבא. חשבתי לכתוב עליה בטוש אדום ובלתי מחיק את המילה "מוות" ומתחתיה את השם שלי. ואז הבנתי שזה רעיון גרוע, בעיקר כי אימא שלי כנראה תמצא אותה, והחלטתי לשמור את התובנות בראש שלי.

באולפנה לא מדברים על מוות. כלומר מדברים על הרבה נושאים מסביב למושג "מוות" כמו העולם הבא, זכויות מול עבירות וגלגולי נשמות, אבל לא מדברים על המוות עצמו. לא מדברים על מה קורה שם, ברגע המאוד ספציפי הזה שנקרא למות, ממש למות – השנייה שבה הכול נגמר.

אני זוכרת שדיברתי על זה עם אבא שלי לפני כמה חודשים. זה היה אחרי שהמורה שלי העבירה "שיעור חינוך בנושא גבורה" והביאה לכיתה מאזניים גדולים ממתכת. היא דיברה על היצרים שלנו תוך כדי שהניחה דובוני גומי בצד אחד של המאזניים וקוביות של לחם בצד השני שלהם. הלחם היה משל לתורה, והגומי היה משל ליצר הרע. בסוף השיעור, הכף שהכילה את דובוני הגומי נגעה במשטח של השולחן שלה, והתאפקתי שלא להסביר לה שזה הגיוני כי דובון גומי כבד מקוביית לחם. בכל מקרה, היה לי קשה לקבל את זה שאחרי המוות שלי יעמידו את כל המעשים הטובים שלי מול המעשים הרעים.

אז שאלתי את אבא שלי על זה. הוא האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בחוכמה שלו גם כשמדובר בשאלה שהתשובה עליה עשויה להיות מפחידה. כשנכנסתי, חדר הלימוד שלו הואר כולו באור זהוב רך, והדמות שלו רכנה מעל ספר גדול ושרבטה בקלסר. כבר אז הקלסר הזה היה מרופט לגמרי, אבל לא משנה מה הצענו לו כתחליף, הוא סירב להחליף אותו עד שיסיים לכתוב את הספר שלו.

לקח לי זמן לדבר, והוא לא לחץ עליי. ישבנו משני הקצוות של השולחן דוממים במשך זמן מה, והוא צפה בי כששיחקתי בעצבנות בשולי החצאית שלי. כשמצאתי את האומץ לדבר, הייתי ישירה.

"אבא, אני רוצה שנדבר על המוות".

אני זוכרת שמשהו בו נעשה קטן תוך כדי שדיברתי. זה לא שהוא לא דיבר על מוות עם אנשים אחרים, זה לא שהוא לא למד את זה או לימד את זה, זה פשוט שאני הבת שלו. והכול קשה הרבה יותר כשזאת הבת שלך. הוא רכן לעברי, התנועות שלו מזמינות יותר מהתנועות שלי, שילב את האצבעות שלו על השולחן בינינו והרים את האגודלים שלו כאילו דוחף אותי לשאול.

"כאילו, אני מכירה את המושג מוות ואת מה שצריך לעשות לפניו כדי לזכות בעולם הבא, אבל מה זה אומר באמת? כאילו, הלב שלי מפסיק לפעום ואז מה?"

נדמה כי שנינו הופתענו מהכנות במילים שלי. צפיתי בו כובש את עצמו כשהוא מחפש את המילים המתאימות. הוא שיחק במשקפיים שלו קצת, הוריד אותם ואז סידר את התנוחה של הכיפה שלו על הראש.

"אני אספר לך מהידע המועט שלי בנושא", אמר לבסוף, "ואת תשאלי אותי שאלות. בסדר? תמחלי לי אם לא אדע לענות על כולן".

הנהנתי, על אף שלא היה לי ספק שתהיה לו תשובה לכל שאלה שאחשוב עליה.

"ה'אני' שלנו מורכב מנשמה ומגוף. מוות הוא סיטואציה שבה הגוף שלנו מפסיק להתקיים, קוברים אותו לפי ההוראות, והנשמה עולה לשמיים וממשיכה את המסע שלה".

"מה זה אומר, לשמיים?"

הוא חייך, ואני ידעתי שהוא לא יענה לי על השאלה הזו. "זו שאלה בעלת רובד עמוק מאוד, ילדה שלי, ולצערי לא אוכל לענות לך עליה, כי מדובר בסודות קבלה עמוקים מאוד". הוא המשיך – "אותה הנשמה ממשיכה להתקיים לחלוטין, גם כשהגוף כבר לא. ואז הנשמה מגיעה לדבר שנקרא 'העולם הבא'. בעולם הזה אין חומר, אין רעב, אין יצר רע, יש רק האור של הקדוש ברוך הוא. כמו פלורסנט מאוד מאוד גדול שמאיר על הנשמה בלי הפסקה".

הוא עצר, ואני שאלתי, "אז מה יותר חשוב? פה או שם?"

הוא חייך שוב, ואילולא הסיטואציה החיוך שלו יכול היה להחמיא לי על השאלה. "רבי יעקב אומר באבות: 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין'. הרמב"ם אמר פעם שאי אפשר להסביר לאדם שחי את העונג בעולם הבא, כמו שאי אפשר להסביר לעיוור מלידה מה זה צבע".

אני ידעתי שהמילים שלו היו אמורות להרגיע אותי, אבל התחלתי לבכות. הוא התרומם מהכיסא שלו ומשך אותו אל זרועותיו.

"אבל אני לא רוצה עולם הבא בלעדיכם, אתם הגן עדן שלי", מלמלתי מתוך בכי. "אני לא רוצה מקום אחר".

אני זוכרת אותו רוכן על הברכיים מולי, ואותי מתייפחת ללא הפסקה. הוא יכול היה לנחם אותי בכך שהעולם הבא הוא טוב יותר או שמגיע לי גן עדן אמיתי, אבל הוא לא עשה את זה. במקום זה, הוא המשיך לשבת שם והתחיל לבכות יחד איתי.

כשחזרתי לחדר שלי אחרי השיחה איתו, הראש שלי כאב כל כך ולא אפשרתי לאימא שלי או לאורי להיכנס אחריי. הוצאתי את הקופסה שלי וכתבתי על פתק, "אני מפחדת למות". אחרי שקיפלתי אותו כתבתי על פתק נוסף, "אני מפחדת לא להגיע לגן עדן", ומאחוריו כתבתי, "יש בכלל גן עדן?" אבל אז מחקתי את זה בקשקוש שחור. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אבא שלי ואני דיברנו על הנושא הזה, ואני המשכתי להעלות אותו רק בפתקים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.