החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אומללוּת שאינה מבקשת דבר

מאת:
מגרמנית: אילנה המרמן | הוצאה: | 2021 | 96 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.60

רכשו ספר זה:

בעיתון מקומי מתפרסמת ידיעה לקונית על עקרת בית בת חמישים ואחת ששמה קץ לחייה. האישה הזאת היא אמו של פטר הנדקה. בעקבות מותה הוא כותב את סיפור חייה.

 

אומללוּת שאינה מבקשת דבר היא יצירה דחוסה, אכזרית וקשה, שרושמה עז. הבן-המספר מבקש להתקרב אל דמותה של אמו, ובזמן שהוא מקלף את שכבות חייה, נחשף סיפור חיים רווי אכזבות של אישה שלומדת לא לבקש לעצמה דבר.

הדלות וצרות האופקים של משפחתה, מעמדה כאישה והמוסכמות החברתיות שהיא כבולה אליהן גוזרים עליה לדכא באִבּם כל שמחת חיים ורצון ספונטני. אומללוּת שאינה מבקשת דבר איננו אפוא רק סיפורה שלה, אלא גם סיפורה של חברה ותרבותה, החברה הענייה הקרתנית באוסטריה בשנים שלפני סיפוחה לגרמניה הנאצית, תחת השלטון הנאצי, ואחרי נפילתו. עם זאת, מצד הבן כתיבת הסיפור היא בראש וראשונה ניסיון אישי מאוד להתקרב אל אומללותה של האם ולהעניק לה כוח ספרותי, ואולי אפילו סוג של ניצחון – לאישה האלמונית האחת הזאת שהחיים הביסו אותה.

 

פטר הנדקה, יליד 1942, הוא סופר, מחזאי ותסריטאי אוסטרי. בשנת 2019 הוענק לו פרס נובל לספרות.

 

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתרגמה מחדש את הספר לעברית.

מקט: 4-31-9006844
בעיתון מקומי מתפרסמת ידיעה לקונית על עקרת בית בת חמישים ואחת ששמה קץ לחייה. האישה הזאת היא אמו של פטר […]

במדור “פכים קטנים” של העיתון “פוֹלקסצַייטונג” היוצא לאור בקֶרֶנטן הופיעה בגיליון יום ראשון ידיעה בזו הלשון: “בליל שבת איבדה את עצמה לדעת עקרת בית בת חמישים ואחת, תושבת א’ (מועצה אזורית ג’), בנטילת מנה מופרזת של גלולות שינה.”

בינתיים כבר עברו כמעט שבעה שבועות מאז מותה של אִמי ואני רוצה לגשת לעבודה לפני שהצורך לכתוב עליה, שהיה חזק כל־כך בשעת הלוויה, ישוב ויתחלף באֵלם האטוּם שבו הגבתי על הידיעה בדבר ההתאבדות. כן, לגשת לעבודה: כי למרות שהצורך לכתוב משהו על אִמי עדיין מתעורר פתאום מעצמו לפעמים, בכל זאת הוא כל־כך לא מוגדר, שתידרש עבודה מאומצת בשביל שלא אקיש סתם במכונת הכתיבה שוב ושוב על אותה אות עצמה לפי מצב רוחי באותו רגע. ריפוי־בתנועה כזה לבדו לא יועיל לי, הוא רק יעשה אותי יותר פאסיבי ולא־אכפתי. באותה מידה הייתי יכול לנסוע לאיזה מקום – בדרכים, בנסיעות גם לא אתעצבן כל־כך על הישנוּניוּת וההתבטלות הריקנית הזאת.

זה שבועות אחדים שאני מתרגז מהר יותר מהרגיל, וכשקַר ושָקֵט ושורר אי־סדר מוטב לא לדבר אִתי בכלל, אני מתכופף להרים מהרצפה כל דבלול של מוך, כל פירור לחם. לפעמים אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושיי מתקהים פתאום כשאני חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני מזדעזע ושוב מרגיש טוב: סוף־סוף לא משעמם עוד, הגוף חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים, הזמן עובר בלי כאבים.

הגרוע מכול באותו רגע הוא שמישהו מביע השתתפות בצער, במבט, או במילה חלילה. אתה מסתכל הצִדה או סותם לבנאדם את הפה. כי יש צורך להרגיש שאת מה שעובר עליך עכשיו אי־אפשר להבין ואי־אפשר לשתף בו אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך. אם מדברים אִתך על זה, מייד השעמום חוזר ובבת־אחת הכול שב להיות סתמי. ובכל זאת, בלי שום סיבה, אני מספר לפעמים לאנשים על התאבדותה של אִמי וכועס כשהם מעיזים להעיר על זה משהו. כי יותר מכול הייתי רוצה שיסיחו מייד את דעתי ויקניטו אותי באופן כלשהו.

למשל, כשג’יימס בונד נשאל בסרט האחרון שלו אם אויבו, שרגע קודם לכן הוא השליך אותו מעל מעקה המדרגות, מת, והוא עונה: “נקווה שכן!” לא יכולתי להתאפק וצחקתי בהקלה. לא אכפת לי שמתבדחים על מיתה ומוות, נעים לי אפילו.

רגעי הזעזוע גם תמיד קצרים מאוד. בעצם, לא זעזוע אלא תחושות של אי־ממשות, ומהר מאוד הכול שב ונסגר, ואם אני נמצא אז בחברת מישהו, אני משתדל מייד, בערנות כפולה ומכופלת, להשׂביע את רצונו, כאילו התנהגתי אִתו בחוסר נימוס כרגע.

אגב, מזמן שהתחלתי לכתוב נראים לי המצבים האלה, כנראה דווקא משום שאני משתדל לתאר אותם בדיוק רב ככל האפשר, מרוחקים ושייכים לעבר. אני מתאר אותם וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי, והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל־כך, שהחלומות־בהקיץ הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי. אכן היו לי “מצבים” מזמן לזמן: המושגים שלי על היומיום, שבלאו הכי לא היו אלא חזרות מדוקלמות בפעם המי־יודע־איזו על מושגים התחלתיים בני שנים ועשרות שנים, התפרדו פתאום זה מזה ובבת־אחת גדלה הריקנות שבתודעה עד כדי כאב.

עכשיו זה חלף, עכשיו כבר אין לי המצבים האלה. כשאני כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה. כמו תמיד, אני עוסק כאן בספרות כשאני עצמי אובייקט של מכונת היזכרות וניסוח ונמצא מחוץ לה. ואני כותב את סיפורה של אִמי, ראשית, מפני שאני חושב שידוע לי עליה ועל מה שהביא למותה יותר מאשר לאיזה מראיין זר, שלא היה מתקשה מן הסתם לפתור את מקרה ההתאבדות המעניין הזה בעזרת טבלה של פשרי חלומות, דתית, פסיכולוגית או סוציולוגית; שנית, לתועלתי שלי עצמי, כי כשיש לי מה לעשות אני מתעורר לחיים; ולבסוף, מפני שאני רוצה להפוך את ההתאבדות הזאת, בדיוק כמו איזה מראיין שעומד מהצד אם כי בדרך אחרת, לסיפור של מקרה.

כל הנימוקים האלה שרירותיים לגמרי כמובן ואפשר להחליפם באחרים, שרירותיים אף הם. ובכן, היו רגעים קצרים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם – אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם.

כשבאתי ללוויה עוד מצאתי בארנק הכסף של אִמי קבלה על מסירת מכתב רשום ומספרה 432. ביום שישי בערב, לפני שהלכה הביתה ובלעה את הגלולות, עוד שלחה אליי לפרנקפורט מכתב רשום עם העתק של צוואה (אבל למה גם דואר מהיר?). ביום שני באתי למשרד הדואר ההוא כדי לטלפן. זה היה יומיים וחצי אחרי מותה וראיתי שלפני הפקיד מונח הגליל הצהוב של תוויות המכתבים הרשומים: בינתיים נשלחו עוד תשעה מכתבים רשומים. המספר הבא היה כעת 442, והתמונה הזאת דמתה כל־כך למספר שהיה בראשי, עד שבמבט ראשון התבלבלתי ולרגע נראה הכול בעיניי כאילו לא היה. הלהיטות לספר זאת למישהו ממש עשתה לי מצב רוח טוב. היה יום בהיר כל־כך, שלג, אכלנו מרק בקר עם כופתאות כבד; “הכול התחיל בכך ש…”: אם תפתח ככה את סיפורך, הכול יישמע בדוי, לא תסחט מהקורא או השומע רגש השתתפות אישי אלא פשוט תַרצה לפניו סיפור שכולו מצוץ מן האצבע.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.