החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד

מאת:
הוצאה: | 2020 | 176 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"…עוד עשר דקות ההצגה מתחילה. בתשומת לב רבה היא בוחנת  עכשיו את פניה מול המראה. מתקנת את הופעתה, מחזקת את צבע השפתיים בשכבה נוספת של ליפסטיק ועונדת סביב צווארה את צעיף הנוצות. היא  לא בטוחה לגבי הזהות של הדמות במראה. האם זאת ארקדינה שניבטת אליה, או אולי זאת היא עצמה? אולי זה מופע הייאוש שלה? שחקנית מתבגרת, מוחמצת, שבכל מאודה רוצה להיות נינה. "

ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד, הוא סיפור על אהבה ועל שגעון. דיוקן עצמי מעורער ואמיץ ,שהולך ונחשף על ציר של זמן שנע בין תנודות הטבע לתנודות הנפש. גיבורת הספר, כמעט בת דמותה של המחברת, אמנית, אישה ואם על סף גיל חמישים. ילדיה פרחו מהקן, יש לה אהבה גדולה, ביתה מטופח ותחביביה רבים. ולצד אלה היא נאבקת במחשבות מייסרות שמתרוצצות ללא שליטה בפינות נסתרות בנפשה, פחדים עמומים מהחמצה, דעיכת הגוף ואובדן היופי. רצף של זיכרונות ואירועים מכוננים מניעים את העלילה בין מציאות ודמיון דרך מחשבות שמתפתלות בין חיים ומוות.

שרית בריק מצליחה לשזור יחדיו, באופן הנראה כבלתי אפשרי, כתיבה לירית מעודנת, יחד עם כנות  כמעט ברוטאלית, ופאתוס פתלתול עם יד מרסנת. זוהי נובלה עדינה וקטנת ממדים, המחזיקה במרקמה המלמלי את המרובה – קינה על יופי ונעורים שנמוגים. השלמה עם פצעי הלב, וצורך כפייתי בשליטה בגוף ובנפש עד כלות.

שרית בריק, ילידת רחובות, 1969, אמנית, יוצרת ושחקנית.                                    ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד, הוא ספרה השני. ספרה הקודם דוגית של שלווה, ראה אור אף הוא בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

מקט: 15101181
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אמצע אוגוסט, היא שוכבת ערה, בתנוחה עוברית, בקצה המיטה, מכווצת כולה בתוך עצמה.

כאב חד שמגיע מאזור הגב פושט אל בית החזה ומקשה על נשימתה. היא קמה בזהירות על בהונות רגליה, ומגששת את דרכה באפלולית הבית אל המטבח. השמש עוד לא עלתה אבל קול שאונן של הציפורים היושבות על העץ הסמוך לחלון המטבח כבר נשמע. מתוך הבקבוק שמונח על השיש היא מוזגת, לתוך כוס זכוכית גדולה, ליקר קפה. המשקה שנמזג אל הכוס ממלא בצבעו הכהה קצת למעלה ממחצית הכוס. אחר כך היא מוסיפה מים חמים, ופוסעת לאיטה עם כוס הליקר לעבר הסלון, מתיישבת ושוקעת אל תוך הספה הלבנה. בשעות האלה, שכבר אין לילה, אבל גם אין עוד יום, הבדידות שלה גדולה מאוד.

בשנה שחלפה התרגלה להקיץ תכופות השכם לפנות בוקר בעקבות כאבים שהלכו והתגברו בעצמותיה. בהתחלה פקדו אותה הכאבים לעיתים רחוקות והיא לא השגיחה בהם, אחר כך התחדדו ונעשו תכופים יותר, עד שהדבר נהיה לה לעול, עירער את שלוותה ועורר בה מחשבות על גורלה.

היא אוחזת בידה בכוס הליקר ומביטה בכפות ידיה הצהובות, ברזון של הזרועות שנעות אט אט ומובילות את הכוס אל השפתיים הסדוקות שמתכווצות ומתאימות את עצמן לשפת הכוס.

בקול חרישי נשאב המשקה אל קרבהּ, מתיקות גדולה וחום מציפים את חלל הפה וזורמים ברכות נעימה אל בית הבליעה, ומשם אל קיבתה. היא מלקקת את שפתיה בעונג. רכות חמה פושטת בכל איברי גופה, וזה כל כך נעים לה, מרגיע את פצעי הלב והבדידות ומשכך את הכאב בעצמות.

מתוך הרכות הזאת היא שוקעת בהדרגה בדמדומים. עפעפיה מתנודדים בכבדות, ראשה סחרחר, היא לא בטוחה לגמרי היכן היא נמצאת. תמונות והבזקים של אור חולפים מאחורי מסך עיניה הסגורות.

היא רואה את עצמה נעה, ספק מהלכת ספק מרחפת בין קהל גדול של אנשים, בין לוחות שיש ואבן גדולים, בין צללים ואלומות של אור. כמו מכושפת היא נמשכת פנימה אל האור, מתוך איזו תשוקה גדולה או דחף סמוי, נרעדת בגופה מהתרגשות. היא כל כך דקה, כל כך צנומה, כמעט שקופה. אך למרות רזונה, יופייה עדיין ניכר בה.

הם נדחקים סביבה, קהל של בני אדם. היא מביטה בהם ומניפה את ידה לעברם. כמו מלכה, אצילית ומהודרת, היא מנופפת להם בידה הרפה לשלום. הקהל מביט בה בהשתאות ובהערצה, ‘כל כך אלגנטית, כל כך נוגה, עצובה להפליא.’ רק מלהביט בה העיניים שלהם מתמלאות דמעות.

בין פיתולי המרחב האינסופי של לוחות השיש, היא מבחינה לפתע בשם שלה. מתנוסס מרחוק, חקוק על גבי לוח שיש ענק, מואר וזוהר כמו כוכב הצפון בשמים. ושם, למרגלות הלוח, היא רואה אותה. מוטלת, דוממת, חיוורת. הנפש שלה. כמו תמיד, ברגעים שנחתמו מעגלים, ברגעים שנחרץ גורל, הנפש המתינה לה, מבקשת לחבק ולאמץ אותה אל תוך יגונה.

נפשה תמיד היתה שקופה ומסתורית. עכשיו, בפעם הראשונה היא רואה אותה, כל כך מוחשית, ברורה ומוצקה, יותר מכל קהל האנשים שמסביבה.

כל חייה היא נשאה את הנפש שלה בגופה, ולא עצרה אף לרגע להביט אל תוכה. כמו שתי שחקניות הן יצרו פרשנות אחרת לגוף שגילמו בחייהן. פוסעות בנפרד זו מזו במסדרונות הריקים של החיים, בבדידות מוחלטת, נאמנות כל אחת לעצמה.

היא גילמה דמות אלגנטית, תמהיל של טוב לב, מעט ילדותית, אפופה באטימות מסוימת. מאוד מאופקת. מעולם לא נהגה לבטא בקול רם מחשבות שחלפו בראשה.

הנפש שלה היתה מסתורית, תהומית, מאיימת, גדושת רגשות ושברירית. אמיתות רבות בחייה השליכה אל תהומות נפשה, ונמלטה מהן. עכשיו הרגישה איך היא נשאבת אל המקום הכואב הזה שממנו ברחה כל חייה.

היא נעצרת מול לוח השיש. לרגליה שוכבת מוטלת הנפש שלה. היא מתבוננת בה ותוהה לעצמה מה פשר ההתגלות הזאת, כשלפתע פורץ ועולה מתוך לוח השיש זוהר גדול, שמציף את שתיהן בחום ובבהירות גדולה. אז יורדת עליה שלווה פנימית שמאירה את פניה, והיא מחייכת חיוך של השלמה ושוויון נפש, כאילו הבינה עכשיו את משמעות הדברים. הקהל שלה עומד ומביט בה בדריכות. היא מרימה את שתי ידיה בתיאטרליות ונושאת אותן אל צווארה. באצבעותיה הדקות היא פורמת מעליה את הגלימה, גלימת משי לבנה שעוטפת את גופה לכבוד האירוע. הגלימה הלבנה גולשת מעליה וצונחת באיטיות אל האדמה. הקהל שלה עוצר את נשימתו. היא רוכנת בגופה מטה, נמשכת כמו מגנט אליה, אל הנפש שלה. הן מתמזגות ברכות. בדומה למעשה אהבה, אט אט הן נבלעות זו בזו כמו מעשה כשפים, עד שהן אחת. דמות בנפש בגוף.

אור על־טבעי ענוג מאיר את הספה הלבנה שבסלון, רוח חמה מניעה ברכות את הווילונות השקופים. תחושה מופלאה של שקט והשלמה ממלאת אותה. היא מניחה את הכוס על השולחן וסוקרת במבטה את היום החדש שהפציע. שלֵו וקיצי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ואולי היו הדברים בדמיונה בלבד”