צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים היתה אולי המערכה הקשה ביותר שידע צה"ל מעודו. היא היתה חסרת תקדים בעוצמתה ובשחיקת […]
מבוא
עמרם מצנע זוכר את הלילה הזה. ליל 15 באוקטובר 1973. מצנע היה אז סא”ל, מג”ד 79. הוא זוכר לילה שחור שלוּוה בתחושת מועקה. מין תחושה שתופסת בקרביים ולא מרפה. לאחר שהכול נגמר, מצנע מצא הגדרה לתחושה הזאת: תחושה של משהו שלא בטוח שחוזרים ממנו.
הירח עלה מאוחר באותו הלילה. חיילי הגדוד חוו איש בדרכו את התחושה הזאת, מתמודדים איתה איש כפי יכולתו. למ”פ רמי מתן היה נדמה שהפחד מהול בתחושה נוספת. תחושה שמשהו גדול הולך לקרות, הוא מנסה להסביר, תחושה של התרוממות רוח. מתן הביט סביבו. בטור ארוך, בקושי ניתן להבחין בהם בדמדומים אחרונים, ניצבו עשרות גושי פלדה בסדר מופתי. לקראת השעה 18:00 ניתנה פקודת התזוזה. הכיוון — מערב אל תעלת סואץ.
* * *
למחרת, עם אור ראשון של 16 באוקטובר, הביט מח”ט 14, אל”מ אמנון רשף, סביבו והתקשה להאמין למראה עיניו. זה היה בוקר שלאחר לילה נורא, שבו התנפצו בזה אחר זה גלי ההתקפות של חטיבתו על צומת הצירים “לקסיקון” ו”טרטור”. לידו התפוצצו מאגרי תחמושת, מאות משאיות וסוללות ארטילריה מצריות עמדו נטושות. מבעד לערפל הסמיך נחשפו עשרות שלדות פלדה: טנקים מפויחים ועשנים מושלכים בזוויות שונות, כאילו זועקים. זה היה דו־קרב מטווחים קצרים. לעתים 200 מטר, לפעמים מטר ואף פחות. טנקים מצריים וטנקים ישראליים אחוזים זה בזה, וריח הקרב: תערובת המכה בנחיריים של ריח אבק שרפה מהול באבק, וריח של מוות שפושה באזורי אסון.
מסביב היו פזורות גוויות רבות. מקֶרב כוחותיו של רשף ומקֶרב האויב. ועדיין היה צריך לפתוח את הצומת; ועדיין היה צריך לפתוח את ציר “טרטור” המוליך אל התעלה; ועדיין היה גשר הגלילים — שעליו היה צה”ל אמור לצלוח את התעלה מערבה — מונח לצד הדרך, שבור, חסר תועלת, כמו מפלצת שתש כוחה.
תחושת משבר ריחפה באוויר. היא חצתה את כל הדרגים — החל ברמטכ”ל, דרך מטה פיקוד הדרום בחמ”ל “דבלה” וכלה בלוחמי חטיבה 14. תחושת המשבר לא הרפתה גם בימים הבאים. הכול נראה כל כך שברירי, תלוי על בלימה.
* * *
36 שעות לאחר מכן, בצהרי 17 באוקטובר, אף שכבר הושגה אחיזה כלשהי בגדה המערבית, כונסה מעין מועצת מלחמה על דיונה ליד התעוז לשעבר “כישוף”. נכחו בה שר הביטחון, הרמטכ”ל ושלושת מפקדי האוגדות.
האלוף שרון, מצחו חבוש בתחבושת לבנה, התקרב בצעדים מהירים אל חבורת הפיקוד, מלוּוה בעיתונאי אורי דן ובאחרים. מפקד החזית חיים בר־לב, סיגר בפיו, הביט בו. שרון התקבל בשתיקה. איש לא פצה פה. בר־לב אמר באטיות מודגשת ובקול שקט: “אריק, המרחק בין מה שהבטחת למה שעשית בפועל הוא גדול מאוד.” שרון נאכל מבפנים: “באותו רגע הרגשתי עייפות עד מוות, אחרי כל הקרבות הנוראים הללו והנפגעים […] הסתכלתי סביבי, כולם היו לבושים בקפידה, נקיים ומצוחצחים… ידעתי שעלי לעשות רק דבר אחד, היה עלי לסטור לבר־לב בפניו.”1
1 ראו: Sharon, A. Warrior, New York: Simon & Schuster, 1989, p 326.
* * *
בספרה של ברברה טוכמן, “אוגוסט 1914”, מתוארת רכיבה לילית שערך הפילדמרשל פון שליפן, רמטכ”ל צבא גרמניה בשלהי המאה ה־19, בחברת כמה מאנשי מטהו. עם בוקר הגיעו הרוכבים לגדותיו של נהר. הצביע אחד מהם על נצנוץ קרני השמש העולה במים השקטים והתפייט על יפי המראה. חילץ המצביא הפרוסי את המונוקל מעינו ואמר: “עזוב, זה מכשול זניח.”
נהרות ומעברי מים נתפסו מאז ומעולם בחשיבה הצבאית כמכשול טקטי משמעותי, שמצריך הכנה ואימון ניכרים כדי להתגבר עליו.
בסיומה של מלחמת ששת הימים התייצב צה”ל בפעם הראשונה מול שני מכשולי מים: האחד, תעלת סואץ הרחבה והעמוקה במערב סיני. השני, נהר הירדן הצר והרדוד במזרח. בהיעדר אמצעי צליחה וגישור למכשולי מים רחבים, היתה הגדה המערבית של תעלת סואץ “הארץ שמנגד”. התעלה עצמה — מכשול “חשוב” ו”מעבר הכרחי”.
קו הגבול במערב סיני, בין פורט סעיד לראס סודר, נמתח על פני 210 קילומטרים. אורכה של התעלה — בין פורט סעיד לעיר סואץ — הוא 160 קילומטרים. רוחבה הממוצע היה 180 מטרים. עוד 31 קילומטרים של קו הפרדה נמתחו לאורך קו הים התיכון עד המעוז לשעבר “טרקלין”, שבאגף הצפוני של הגזרה.
הצורך לצלוח יום אחד את המכשול הזה העסיק לא מעט את מפקדי צה”ל בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. האלוף אברהם אדן, מי שהיה מאדריכלי בניית הכוח בין השנים האלה, העיד שהצליחה “ריחפה כענן מעל ראשו של צה”ל ונצטיירה כפרוזדור שעלינו לעבור בדרך אל טרקלין ההכרעה.”2
2 ראו: אדן, על שתי גדות הסואץ (להלן: אדן, על שתי גדות), עמ’ 180.
כדי לעבור את הפרוזדור ומשם להמשיך לטרקלין, בלשונו הציורית של אדן, היה צריך להגיע אל הפרוזדור. מה שצה”ל נאלץ להתמודד עמו כדי להגיע לתעלה ב־15 באוקטובר, לא דמה בדבר לתוכניות ולתרגולים שנערכו בשש השנים שקדמו לצליחה. ב־15 באוקטובר, עשרה ימים אחרי שהקרבות בסיני פרצו, כבר היה ברור שלא מדובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים. ביום העשירי לקרבות היו צה”ל והמצרים אחוזים זה בזה כשני מתגוששים מותשים, תרים אחר נקודת תורפה כלשהי שטרם נוצלה.
צה”ל התייצב למערכַת הצליחה לאחר שביצע תרגילים מקדמיים, שבהם נבחנו תוכניותיו וכליו במה שאפשר להגדיר כתנאי מעבדה ביחס לקשיים שלפניהם עמד החל ב־15 באוקטובר. קצין הנדסה בכיר אמר בדיעבד ש”אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף.”
שום דבר שאירע בשטח לא תאם את התוכנית המקורית: לא לוח הזמנים, לא סדר הכוחות ולא ביצוע המשימות. במהלך כשתי יממות וחצי של קרבות רציפים לא חדלו המעורבים בקרב הזה — מהמפקדים בדרגים הבכירים ביותר ועד לטוראים — לשאול שאלות, להעלות ספקות ולהביע תמיהות באשר למהלכים שיש לבצע. אבל כל אותה עת זרמו הכוחות מערבה. כל הזמן מערבה, לכיוון התעלה. לכיוון הגדה המערבית של תעלת סואץ.
עוד בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר נאחזה חטיבת הצנחנים 247 של אוגדה 143 בגדה המערבית של התעלה. אור ליום 18 באוקטובר חצתה אוגדה 162 של האלוף אברהם אדן את התעלה מערבה על גבי גשר הדוברות, בדרכה דרומה לעבר העיר סואץ. בכך הסתיימה מערכת הצליחה, והחלה המערכה המכריעה על אדמת מצרים.
זו היתה אולי המערכה הקשה ביותר שצה”ל ידע מעודו. חסרת תקדים בעוצמתה, בשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים. וכדרך מערכות קשות — שכמה מקרבותיה הסתיימו בתבוסות — היא העלתה סימני שאלה רבים, השגות, חילוקי דעות שכמה מהם הידהדו לאורך ימים רבים וממשיכים להדהד עד היום.
37 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עדיין נאבקות יחידות, שנטלו חלק במערכה זו, על השורה שלהן בהיסטוריה. פצעיהם של כמה מהלוחמים עדיין מדממים: גם נפשית, גם פיזית וגם מטפורית. לא מעטים “נשארו שם” בין הדיונות לצירי האספלט והחול.
ספרים לא מעטים נכתבו על מלחמת יום הכיפורים. אחדים עסקו גם בצליחה. יידרשו עוד רבים נוספים כדי להבין מה התרחש בימים הנוראים של חודש אוקטובר 1973 בחזית הדרום — לפני הצליחה, במהלכה ואחריה. זוהי מטרתו של ספר זה: לצמצם מעט את הפער בין מה שכבר ידוע ובין מה שעוד צריך להתברר.
אין עדיין תגובות