"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", יאמרו כל הצעירים היוצאים לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח הרחוק, תקופה קצרה לאחר השחרור […]
הקדמה
כיצד נולד הספר?
מה תרצה להיות כשתהיה גדול?”
“מגלה ארצות”, השבתי.
גיבורי ילדותי היו מרקו פולו האיטלקי, בן המאה השלוש-עשרה, שערך מסעות למזרח הרחוק ולסין; פרדיננד מגלן הפורטוגזי, בן המאה החמש-עשרה, שהגיע לאסיה אחרי הפלגה מערבה דרך האוקיינוס השקט; כריסטופר קולומבוס, האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה במהלך חודש אוקטובר בשנת 1492; וכמובן ג’יימס קוק הבריטי, בן המאה השמונה-עשרה, גדול חוקרי האוקיינוס, אשר סייר במסעותיו במקומות קסומים והגיע לטהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, אנטארקטיקה ואלסקה. סיפורי מסעות אלו ריתקו אותי כילד וכמתבגר. בעיני רוחי ראיתי אנשים מעמים ומתרבויות שונים, נופים פראיים, ובעיקר נעצרה נשימתי מההרפתקאות הבלתי צפויות שאיתן התמודדו. אולי הייתה זו יד המקרה, שביום שהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה התחלתי להפיץ את גיליון נשיונל ג’יאוגרפיק שיצא לראשונה בעברית ומתוך להט פנימי, שלא נבע מהוראה שיווקית, ניסיתי להדביק קונים וקוראים פוטנציאלים בחוויה הצפויה להם בהתבוננות בדפי הכרומו של הצילומים המופלאים המנסים לתפוס את קסמם של פלאי העולם. בנוסף עבדתי בכל עבודה מזדמנת, הרגשתי כאילו יש בי מנוע טורבו של מי ששערי העולם עומדים להיפתח בפניו, כשאצליח להגיע עד לחיסכון הנדרש כדי לצאת למסע.
וכך, בגיל עשרים ושתיים עם תרמיל גב (מוצ’ילה) יצאתי לטיול הגדול. במשך שישה חודשים התוודעתי לא רק לנופים מופלאים ולתרבויות אחרות, אלא גם לקבוצות מטיילים שונות. בכל אחת מהקבוצות היו שותפים מטיילים אחרים שבנו אלה עם אלה מערכות יחסים ייחודיות וחד פעמיות. היו קבוצות שהמשכתי איתן במסלול ארוך יותר והיו קבוצות ששהיתי איתן זמן קצר בלבד. מצאתי את עצמי באינטראקציות מגוונות: לעיתים מביט ומשקיף מהצד, ולעיתים טוויתי קשרים חזקים עם חברי הקבוצה. קשרים אלו נשאו לפעמים אופי אינסטרומנטלי של התארגנות לטרק מיטיבי לכת או טיפוס על הר גבוה, ולפעמים אופי חברתי במקומות שבהם נדרש זמן שהות של כמה ימים לצורך התארגנות להמשך המסע. כל אחת מהקבוצות אופיינה במערכת יחסים שונה ובשיח אחר בין חבריה.
חברי הקבוצה הזמנית שהתקבצה כדי להגיע לעוד יעד במסלול הטיול בחנו מסלולי טיולים, חיפשו קשר עם מדריכים מקומיים, עסקו באיסוף ורכישה של ציוד לצורך המסע או ניסו להגיע למידע פורמלי כתוב ובלתי פורמלי מפה לאוזן על מכשולים אפשריים וכמובן על תנאי מזג האוויר. בקבוצות מטיילים, שהמשותף להם היה השהות באותו הגסט האוס (אכסניה) לתקופת הפוגה בין המסעות, עסקו המטיילים בשיח שנסב בעיקר על השאלות האישיות של המטיילים עצמם: זוגיות, יחסים עם ההורים, שאלת הזהות האישית והבחירה במסלול אקדמי או מקצועי בעתיד. חלק מהקבוצות היו של מטיילים ישראלים בלבד וקבוצות אחרות כללו מטיילים מקומיים או זרים מרחבי העולם. מערכות היחסים שנבנו בתוך הקבוצות ובין הקבוצות סקרנו אותי כבר באותה תקופה, אבל הייתי עסוק בעיקר במחשבות לגבי המשך דרכי ובחירת מסלול הלימודים שלי.
במועד הרישום לאוניברסיטה, בשיחת הטלפון השבועית שקיימתי עם הבית (הפעם מבוליביה), ביקשתי מההורים שירשמו אותי ללימודי מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. ההורים היו בטוחים שמסלול הלימודים שלי יהיה המשכה של המגמה הפיזיקלית שסיימתי בתיכון. אני זוכר את הפליאה וההפתעה בתגובתם כאשר שמעו את בקשתי. באותם ימים עדיין התקשיתי להגדיר את השאלות שהעסיקו אותי במונחים של מושגים תאורטיים או בידע פסיכולוגי, סוציולוגי ואנתרופולוגי.
מסלול הלימודים במדעי החברה, שבו למדתי בתואר הראשון והשני, נתן לי כלים מתודולוגיים ומחקריים לבחינת תופעות חברתיות שהיו קודם בבחינת חוויות בלבד (למשל הרעות האמיצה בצוות היחידה הקרבית שבה שירתתי), כדרכם של סטודנטים, דבקתי במסלול המקובל על נושאיו הידועים מראש ורשומות הסילבוסים של הקורסים השונים.
מאז החזרה מהטיול הגדול לא הפסקתי לצאת למסעות. לעיתים היו אלו גיחות קצרות בין סמסטר לסמסטר ולעיתים לתקופות ארוכות יותר. במהלך השנים הללו הקמתי משפחה, שאליה הצטרפו בזו אחר זו שלוש בנותיי.
בקיץ 2016 ארזתי תרמיל גדול ויצאתי (שוב) ל”טיול הגדול”, אך הפעם, בשונה מן הפעם הקודמת, טסתי כתרמילאי מנוסה לבצע מחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלי.
לכאורה, התפאורה מוכרת, מזמינה וידועה מראש, אולם שבע-עשרה השנים שחלפו מאז דרכה כף רגלי באדמת פרו החלו לתת את אותותיהם כבר בשלבים הראשונים של המסע. “אתה לא מבוגר מדי בשביל להיות תרמילאי?” שאלה בעיניים פעורות צעירה ישראלית קצוצת שיער כשנכנסתי השכם בבוקר ל”מובלעת הישראלים” – גסט האוס שוקק חיים ואדם במרכזה של העיירה קוסקו.
“אני?” מלמלתי, בעודי מחפש את המילים הנכונות, אך כעבור כמה שניות התעשתי.
“לתרמילאי אין גיל”, פסקתי בנחרצות.
“טוב”, השיבה, הנידה את ידה כמגרשת זבוב טורדני והמשיכה בדרכה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה חשבתי בליבי, מנסה לתכנן את צעדיי לשבועות הקרובים.
המשימה הייתה לראיין עשרות תרמילאים ותרמילאיות ישראלים צעירים, השוהים באמריקה הלטינית במסגרת “הטיול הגדול” שאחרי הצבא, להפיץ מאות שאלונים לסטטוס של “חוקר צופה” במהלך כל זמן השהות.
“אבל איך עושים את זה?” הרהרתי. כעבור כמה שעות, אחרי מקלחת טובה וארוחת צוהריים מזינה ובריאה מצאתי את הנוסחה המתאימה.
בחרתי לשלב ביזנס ופלז’ר (עבודה ותענוג) – החלטתי לקום מוקדם בכל בוקר, לרוץ ברחובות קוסקו כשעה, לעבור בדרך חזור בשוק ולקנות מצרכים להכנת המוזלי הכי טעים ביבשת ולהזמין להצטרף אליי את מי שחפץ לחלוק עימי את סיפורו.
השמועה בגסט האוס התפשטה כאש בשדה קוצים.
תחילה התיישבו בחברתי רק תרמילאים אחדים, אך עם חלוף הימים הגיעו עוד ועוד תרמילאים ישראלים עד שנאלצנו להוסיף כיסאות ושולחנות בפינת האוכל הקטנה של האכסניה.
הקשרים שנוצרו בינינו העמיקו והבשילו לכדי שיח מעמיק יותר, ארוחות משותפות, ימי שישי בבית חב”ד, טיולי יום, מועדוני ריקודים ויציאה לאתרי הבילוי והאטרקציות.
הקפדתי לתעד כל צעד ושעל ולנווט בין ראיונות עומק, מילוי שאלונים, תצפיות ושיחות מזדמנות בסגנון “בין הזמנים”, אשר להפתעתי הניבו פירות רבים.
השבועות במחיצתם של התרמילאים הישראלים עברו במהירות, ובסיומם הצטבר אצלי בהקלטות בטלפון ובמחשב הנייד חומר רב ועשיר על חוויות התרמילאים והאופן שבו הם בוחרים לטייל לבד ובקבוצה ביבשת אמריקה הלטינית.
הייתי אחד מהם, אך גם שונה מהם. שוב לא הייתי הצעיר בטיול הגדול המחפש את עצמו בתהליך ההתבגרות. מלבד החוויה המרתקת שזימנו לי קוסקו וסביבתה, בכל טיול הייתה לי הזדמנות מחודשת להתבונן בקבוצות החברתיות השונות של התרמילאים. השאלות שעלו אצלי בטיול הגדול עדיין נשארו כחידה בלתי פתורה: תהיתי על תופעת המטיילים הנודדים כמו ציפורים בלהקות ועל התפקיד החברתי והאישי של הקבוצות עבור המטיילים. שאלתי את עצמי מדוע מטיילים ישראלים הנמצאים בקצה השני של כדור הארץ אינם חדלים להתקשר להורים ולחברים בישראל ולדווח כל הזמן על האירועים הקטנים היום-יומיים כאילו בכך הם מוחקים, או לפחות מקטינים, את המרחק הגיאוגרפי בינם לבין הבית. מדוע מרביתם מעדיפים להישאר בקבוצות ישראליות ולא להתחבר למטיילים זרים אחרים? מדוע מחפשים הישראלים במרחקים את ה”חומוסייה”, את “מסעדת שושנה” או את “הפאלפל של שלמה”? מדוע הם מעבירים מפה לאוזן את שמות הגסט האוסים, המהווים “מובלעות” לישראלים בלבד? מדוע באותם גסט האוסים משדרים כל העת פרקים מסדרת הטלוויזיה “רמזור” או את הסרט “גבעת חלפון”? ומדוע המקלדת של כל המחשבים היא כמובן בעברית?
הלימודים בתוכנית הדוקטורט אפשרו לי לחזור ולהתעמק באופן שיטתי בשאלות שעניינו אותי כבר כמטייל צעיר. שאלות שהמשכתי לחשוב עליהן לאחר מכן כאשר כבר ביססתי את עצמי בהוראת הפסיכולוגיה בבית ספר תיכון וכיועץ חינוכי בפנימייה הצבאית, הכרתי מקרוב את הנוער הישראלי על אפיוניו וגווניו השונים.
בספר אתאר את תופעת המטיילים הישראלים הנודדים בלהקות מתוך התבוננות בשלושה צירים מרכזיים:
(1) אפיוני המתבגר המחפש את זהותו האישית ובחירת הדרך המקצועית לאחר השירות הצבאי;
(2) פרופיל התרמילאי המטייל השוהה ב”טיול הגדול”;
(3) משמעותו של המרחב האישי והבין-אישי בקבוצות המטיילים. שלושת הצירים הללו נבחנים בהקשר הישראלי כמקרה בוחן שיש בו בוודאי היבטים ייחודיים, אך אפשר למצוא בהם גם מאפיינים שיכולים להיות מוכללים לדור התרמילאים הצעירים בעולם בכלל. אחת התשובות הרווחות בין המטיילים לשאלה “מתי תגיע” היא: “מגיעים כאשר מגיעים”. תשובה שנשמעת תחילה כמענה סתמי, מגלמת בתוכה את מהות הנוודות ואופייה. כתיבת הספר אפשרה לי להתחיל את מסע החקר בשאלות שהעסיקו אותי לפני יותר מעשרים שנה ולהגיע לגיבוש הידע שממנו אפשר יהיה להבין לעומק גם את התשובות להן. במובנים רבים היה מסע מחקר זה דומה לימי התרמילאות שלי בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק, שזימנו לי גילויים ותובנות בלתי צפויים, בדומה לכותרתו של ספר הילדים (המיועד גם לכל המבוגרים בעולם) “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” (דוקטור סוס, 1990).
תיאור הספר
בהתבוננות כוללת בספר אפשר לראות שלושה מוקדים: התבגרות, תרמילאות וקבוצות, כאשר הם נבחנו בהקשר אוניברסלי וישראלי. החידוש הוא בראיה המשולבת, האינטגרטיבית של שלושת הצירים בהקשר של מקרה המטייל הישראלי. התבוננות זו יצרה פריזמה אינטרדיסציפלינרית (בין-תחומית) חדשה, שאף על פי שגם היא חסרה עדיין עדשות נוספות, יש בה כדי להרחיב את זווית הראייה הקיימת. הבנת הממצאים חייבה העמקה בתחום התאורטי, ובכלל זה מציאת מאמרים הנותנים מענה לתופעות שתוארו, וכמו כן הבנה כי בסיס הידע התאורטי אינו שלם ועדיין נדרשים מחקרים נוספים הממוקדים בחקר הדינמיקה של מערכת היחסים בין המטיילים בתוך הקבוצות ומשמעותה להתפתחות האישית של כל אחד מן המטיילים. עיקר הקושי התאורטי נבע מכך שהמחקר בתחום הקבוצות התמקד עד היום בקבוצות מובנות (ברובן קבוצות טיפוליות) וכמעט לא נתן דעתו על קבוצות טבעיות המתקיימות בהקשר המיוחד של התרמילאות.
הספר מציג תחילה סקירה על התרמילאות בעולם ולאחר מכן מתרכז בתיאור מסעות הישראלים. לאורך כל הספר יעבור כחוט השני נושא הקבוצות: ההתארגנות, בחירת השותפים, הנורמות, הבחירה בחברי הקבוצה, ערבות הדדית, קונפליקטים ותרומת הקבוצה והטיול להתפתחות הזהות האישית. כל אלה ייבחנו מנקודת הראות הישראלית, שבה גם במרחקים הקשר עם הבית מהווה גורם משפיע על הטיול ועל החוויות בו. פרק מיוחד בספר מוקדש למנהיגות בלתי פורמלית המתהווה בקבוצה, תפקידו של המנהיג והאינטראקציות המורכבות בקבוצות המטיילים. לקראת סיומו של הספר יובאו תובנות על קו הגבול שבין הרפתקה וסיכון, כשהמשאלה והתקווה העולות מחלק זה הן שהמטייל יחזור הביתה בשלום. בספר משובצים סיפורי המטיילים וסיפורים אישיים של המחבר ולבסוף גם סיפורו של אב, שבנו לא שב מן הטיול. הספר מסתיים באפילוג, המזמין את הקוראים להיות שותפים בדרכים שונות לחוויות של מסעות בעולם, אם בפועל ואם בסיפורי המטיילים. סיפורים אלה הם תמיד אישיים ובה בעת מתארים גם את סיפורה של חברה, ובעיקר את סיפורם של אלו המוכנים לחוות יום-יום את זריחת השמש ושקיעתה במקומות מופלאים.
אין עדיין תגובות