החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ציפורים בעמק

מאת:
הוצאה: | 2022 | 176 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"סופי התנהלה בעומק הג'ונגל בטבעיות, גולשת במבוך המצאותיה. במהירות מפתיעה הפכה לאדם חדש,  בנתה סיפור שיתאים לזהותה החדשה והבוהקת, עורכת את הדברים, מדגישה את הטוב ומוחקת את הרע. היא לא ידעה מה בדיוק עמלה להסתיר, אבל היה לה ברור שיש בעבר שלה חומר רדיואקטיבי סודי שצריך לקבור עמוק."

אם מתבוננים מרחוק בתמונת הילדוּת של סופי, רואים שדות פתוחים, הורים הִיפִּים יפים והרפתקנים ואח תאום שדומה לה כל כך. מקרוב – הדברים נראים אחרת. גבולות פרומים, מצבי רוח משתנים במהירות, ומערכות יחסים רעילות ופוצעות. זהו מסלול ההמראה של סופי — מן המרחב המשפחתי הזה היא משגרת את עצמה אל העולם, נוסקת בשמים הפתוחים, מחפשת את דרכה, מתרסקת, קמה על הרגליים, וכל הזמן מנסה להבין מה באמת היה שם. רק אם תבין זאת תוכל להבחין בין אהבה ובין ריצוי, בין עונג לכאב, בין הזיה למציאות.

שרה גלב מתבוננת בבעבוע הלא פוסק של הפלנטה הקרובה־רחוקה שהיא "משפחה", מתארת בלי כחל ושרק את  ההתפרצויות, המערבולות ושטחי ההפקר. היא מלווה את הגיבורה שלה בתנועת הלוך־ושוב בין העבר להווה, ומאתרת את גלי הקרינה האדירים שנשלחים מן הילדות לבגרות.

 

שרה גלב, כותבת, אוהבת ים וטבע, יוגה, גלים ובהייה חסרת מעש; גרה בכרם התימנים, מנחה סדנאות כתיבה מיוחדות למציאת קול אישי.

ציפורים בעמק הוא ספרה הראשון.

מקט: 15101334
"סופי התנהלה בעומק הג'ונגל בטבעיות, גולשת במבוך המצאותיה. במהירות מפתיעה הפכה לאדם חדש,  בנתה סיפור שיתאים לזהותה החדשה והבוהקת, עורכת […]

בכל שנה, באביב ובסתיו, הן מרחפות מעל העמק ומכסות אותו בפלומה רכה, מנקדות את השמים כמו כוכבים בלילה, מסתלסלות מעלה במעופן הבטוח ונוסקות עם הרוח החמה. מקורן מנווט בנחישות, משק כנפיהן לוחש לחן עתיק שמניע את האוויר בליטוף מנחם. הן יודעות את הדרך. אלפי שנים באותו המסלול, מכאן לשם ובחזרה, עוקבות אחר תוואי השבר הגדול שבו זורם הנהר הקדוש שהוא בעצם רק נחל רדוד, גולש ומקפץ בשובבות ילדותית בין הסלעים, מסתתר ומנמיך קומתו כמסמיק במבוכה מתנצלת, מבקש להתנער מאחריותו ומתקשה להכיל את התקוות הדתיות והלאומיות המופנות אליו.

הציפורים מביטות מטה באדישות מתנשאת ועיניהן בורקות. הן זוכרות בערגה את הבִּיצה הגדולה, הפורה, שכיסתה את העמק, מנוקדת בנופר צהוב, פורח כנערה מתגנדרת. הן לא סולחות על ייבושה החטוף בידי הציונים, קטנים ועקשנים כנמלים, נחושים באופן מעורר חמלה להפריח את השממה, להפוך אותה לאויבת ולכסות אותה בבטון ובמלט. בגחמה אדנותית הם הכחידו חיות וצמחים ושימרו את המסורת: רעיונות גדולים רומסים דברים קטנים.

האדמה החרוכה של העמק נפרשת מתחתן, מעידה בדממה סבלנית על האלימות, חושפת בצניעות מתגרה את צלקותיה ושוקדת להצמיח פירות רעילים של נקמה איטית. הציפורים שומעות את הכרזת האדמה: כאן לא יצמחו גידולים.

יחד הן דואות בלהקה, קשורות בחוט שקוף של שייכות, קיומן שזור זו בזו, מוגנות בתוך זהותן המוחלטת. הן מתפנקות בתוך נוצותיהן, יודעות שמשהו יישאר חי גם אחרי מותן, כשבני מינן ירחפו באותו המסלול הרבה אחרי התפוררות עצמותיהן החלולות. הן חלק מההיגיון הקדום של הטבע, המעניק להן בנדיבות מחסד שלוותו הנצחית.

גם מריה הגיעה לעמק לפני שנים, נדדה לבדה ממרחקים, בעיניה שרידים ערפיליים של קור מושלג. האִם חיפשה אחר חום השמש, או שמא התבלבלה בדרכה ונחתה נחיתת אונס בארץ הקטנה? ואולי בכלל היתה זו בטנה הרעבה שרחשה בעלבון כועס וכיוונה אותה כמו ציפור שיר קטנה בשביל פירורי לחם יבש שהביא אותה היישר לחדר האוכל בקיבוץ ששכן על חורבות הביצה הגדולה? כך או כך, כמו בקסם או בגזירת גורל, היא נלכדה ברשתו של אביה של סופי, יחזקאל, יליד העמק, צפּר, ובנו של אחד ממקימי הקיבוץ.

יחזקאל דאג לנצל את התמחותו כדי להביט לשמים ולהתעלם בנחישות ממה שקורה על הקרקע. לעתים נראה שבעוד רגע יתרומם באוויר, אוזניו הגדולות ירפרפו וישמשו לו כנפיים שיאפשרו לו להצטרף אל להקה של חסידות. יחזקאל ידע לזהות כל ציפור לפי מעופה גם כשהיא נראתה כמו נקודה קטנה באופק, והיה מסוגל לזהות ציפור חבויה בסבך לפי שריקותיה. במהלך השנים נעשו פניו מחודדות ודמו לפניו של גוזל תמים, שעוררו ציפייה לקול צפצוף שעשוי לבקוע מגרונו בכל רגע.

סופי, בתו הקטנה, היתה מביטה בהשתאות משתוקקת השמימה, כמו ירשה תכונה זו מאביה עם האוזניים הגדולות. צווארה התגמש לאחור והתמתח כשהיתה עוקבת אחר להקות הציפורים, ראשה האדום, כמו של אמה מריה, היבהב במצוקה חרישית, והיא התפללה להצטרף ולברוח איתן למקום אחר, הרחק מהעמק המקולל.

ועכשיו סופי בדרך הביתה. כמו ציפור נודדת חזרה לעמק. היא נוסעת בכביש המתפתל כתולעת, חוצה גבעות רכות המתגלגלות בגמישות עליזה, מנומרות בעשב זהוב המאיר את האופק, נפרש אל שקיעה מדממת. הלב יודע את הדרך, כאילו לא עברו שנים, קולח כנחל הזורם לים, לא משנה כמה ניסתה להתרחק ולשכוח. נוף ילדותה האהוב, השנוא, פוער את לועו, אורב בשמחה ערמומית כקורא לה, מתגעגע, רושף כתנשמת: שלום, סופי, טוב שחזרת. והוא מזמין וחונק, מתעתע.

שיחת טלפון קצרה ודוקרת שלחה אותה כאצנית נטולת נשימה אל המרוץ, ולא הותירה זכר לתוכניתה, הרי היתה בטוחה שלא תשוב לכאן לעולם. ‘בואי הביתה, אמא חולה,’ אמר בנימין, אחיה התאום. קולו דומה כל כך לשלה, או לפחות לקול שלה שזכרה מעברה. בילדותם היו בנימין וסופי מעורבבים כעוגת שיש בחושה, והיא אף פעם לא ידעה איפה הוא נגמר והיא מתחילה. ופער המרחק ביניהם, פער שטיפחה, הצטמצם במהרה.

אמה חולה בסרטן. אמא. הצל האפל של חייה, ואהבתה הגדולה הלא ממומשת, ניצבת תמיד באופק כמו רכס קרחוני שעליו אי אפשר לטפס.

ניחוח הקוצים בשל וחרוך, והאבק של סוף הקיץ הלוהט מפוזר כטלק מגונן. האדים מפעפעים פנימה, והריח המוכר חרוט עמוק בזיכרון, הוא מציף וגואה בגלים של אושר ושמחה, טירוף ואימה. התחושות נדבקות זו אל זו, עוקצות, יש להן צבעים ומרקמים שונים. לרגע היא בתוך מחילה אפלה, ואחר כך באור בוהק, והכול מתערבב, לא ניתן להפרדה. הבלבול מכסה אותה כמו שמיכת פוך כבדה ביום חמסין, מה אמיתי ומה לא, היה או לא היה, או שהכול טוב או שרע נורא, היא עדיין שומעת את הצחוק והצעקות מסתלסלים סביבה, עשן מעל מדורה, מביטה לכאן ולכאן, כמעט מסתחררת.

בראשה מנקרות מחשבות טורדות ושחורות, כמו עורבים עקשנים, מקרקרים: כיצד מריה נראית עכשיו כשהמוות מכרסם בה, והאם הוא יכול לה בכלל? היא נזכרת שאמה תמיד אמרה בגאווה מתריסה שהיא תתאבד בגיל שישים כי היא לא רוצה להזדקן, בזָה בדבקות לכל סממן של חולשה ותלות, והודיעה בנחרצות שפשוט תיעלם בלי להודיע לאיש. ‘I’m checking out,’ אמרה פעם בקול תרועה כאילו התכוננה לרגע השיא של חייה ודאגה לספור את השנים הנותרות ולהכריז עליהן. סופי נבהלה כל כך, עוד רגע התפתלה סביבה כפיתון, וביקשה שלפחות תזמין אותה לשבוע פרידה לפני ההתאבדות, אבל אמה היססה להבטיח.

תמיד פחדה מנטישה של אמא שלה, ומריה היתה צוחקת, פולטת נחירה כחיית פרא ואומרת שהרגישות שלה, כרגיל, מוגזמת. ‘איך תסתדרי בעולם הזה, בוטן? ובכלל, בקרוב גם כך כבר לא תצטרכי את האמא הזקנה שלך.’

מעולם לא הבינה את גודל האהבה הנואשת של סופי אליה. ובכל זאת, הבטיחה לה שתדחה קצת את הקץ, כמו שופטת רמת מעלה הפוסקת גורלות, פסקה לטובת סופי והעניקה הארכה עד גיל שישים וחמש. אבל עכשיו היא בת שישים ושתיים.

וסופי חוזרת אליה ויודעת בוודאות סלחנית חדשה ורכה שלא יכלה לעשות זאת קודם. הלוואי שיכלה. היא היתה חייבת להתרחק כדי להציל את עצמה. הבטן שלה נאנקת בדריכות, כמו נזכרת בימי הרעב הגדול. והיא מכווצת מכאב, ציפורניו האפלות של המוות שלופות ללא רחמים, היא חולמת, הוזה, מתפללת. אילו רק אפשר שזו תהיה נסיעה רגילה, בלי המחלה שתלויה כמו עננה, מחכה לבלוע אותה, אותן.

מעל העמק, על צלע הר, עומד גאה ואדיש מבנה בית החולים, מפזר בנוכחותו יהירות מנוכרת. הוא כבר ראה הכול ומסרב להתרגש מעוד גסיסה ומוות. בשלווה הוא צופה אל נוף מרהיב. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בבית מלון. השֶלף זוהר ומנצנץ, המצוקים זקופים, והאגם התכלכל קורץ משועשע, מודע לחשיבותו, כמו נזכר בצעדים של ישו ההולך על מימיו ויונק מכך גדוּלה.

סופי כמעט מתפתה להאמין, זה לא אמיתי, הכול בסדר. אבל כשהיא נכנסת פנימה, היא מתבדה, החולי מהלך חופשי, ריח תרופות עז זולג מהקירות, השיעול החנוק במסדרונות, העיניים הכבויות מצביעות על ודאות המוות. היא חוצה את המסדרונות כאילו היו ים סוער, שריריה מתאמצים ונקרעים, מתבלבלים, לא יודעים אם לזנק קדימה בריצה או להאט. רק לראות אותה, רק לא. היא מבועתת ממה שתראה, חייבת לראות. הרגע הדומם מתארך, היא מפלסת את דרכה והמסדרונות מצטמצמים, סוגרים עליה, עוד רגע תימחץ. החמצן מתקשה לזרום בדמה. קצרת נשימה, היא נעצרת מחוץ לחדר, עומדת על הסף שחוצץ בין מה שהיה למה שיהיה. היא מציצה בחשש, כמו עכבר מתוך חור מחילתו, זהירה כחיה בסכנת היטרפות, חושיה בוערים, מפללת לחלוקה עדינה של הכאב.

בחדר היא רואה את הפרופיל הציפורי של אביה. ברגע הראשון, כרגיל, מצפה לקרקור מצדו, אבל שומעת את הקול הצרוד החד־פעמי של אמה, המיתרים נשרפו בהפגנות השמאל, ופוליפים התמקמו בגרון וסירבו להתפנות.

רק עוד רגע להביט בהם מרחוק, היא חושבת, למסגר את התמונה בזיכרון, לתלות על קיר דמיוני לפני שהכול משתנה. אל תתפרקו לי, היא מבקשת. חכו עוד קצת, אבא ואמא שלי. היא מביטה בהם בלב מתפקע כאילו היו ילדיה, אפרוחים צהבהבים חסרי אונים, אוהבת אותם ללא גבול, כה עדינים ושבריריים. בטח עכשיו, לפני המוות, אבל גם פעם, בילדותה. כי למרות העוצמות והאלימות שפרצו ביניהם כמו ברקים בליל סערה, תמיד ידעה שצריך לשמור עליהם, מפני העולם. מפני עצמם.

סופי לוקחת שאיפה ומנסה למלא את תאי הגוף באומץ, כמו משאבה דקה שבקושי מנפחת סירת גומי. עיניה הירוקות קרועות לרווחה כמו עיניים של למוּר, נחיריה מתרחבים, אוזניה הגדולות כרויות בניסיון להעריך את המצב החדש בעודה פוסעת פנימה.

‘אמא,’ היא אומרת, מתמוססת אל מול המילה שהדחיקה זמן רב ולא ביטאה בקול.

‘בוטן,’ אמה מחזירה לה בשם הרך האהוב שצובט את גופה ומלטש את העור בנייר חול. שני המבטים הירוקים נפגשים.

להפתעתה, אמה יפה מתמיד, ממש זורחת במין תעתוע משמח. מבהיל. והן מתחבקות, סופי אומרת שוב, ‘אמא,’ ואמה אומרת, ‘בוטן,’ אבל החיבוק לא מושלם ולא מצליח לממש את הפנטזיה, כי אצלן הוא תמיד מהוסס וגמלוני, לא מיומן, כמו תפקיד בהצגה שמגולם בחוסר כישרון בתיאטרון נידח, נוגע לא נוגע, כמעט מתפספס, תמיד קצר מדי בשבילה. ובכל זאת, היא מצליחה לחוש שאמה עדינה ורזה כמו ילדה־נערה. עיניה מאירות ומהפנטות. היא כבר אכולה מבפנים, אבל הבחוץ מרהיב. מין רכות נוספה למריה, חמימה וכה נכספת, ולמרות העצמות הבולטות היא נעימה כל כך. ריחה המוכר מתוק וסבוני, ריח פורח למרות שמעולם לא הזליפה בושם, וגם לא השתמשה בדיאודורנט, מזלזלת בטיפוח נשי. ‘מי הדפוקות שמשתמשות בזבל הזה,’ היתה אומרת. היופי נמדד אצלה רק לפי רזון ומתח השרירים.

עיניה של סופי גומעות אותה בשקיקה, איך תוכל אי־פעם להיפרד ממנה ויש כל כך הרבה מה לומר, למרות שמה אפשר להגיד כשיודעים שאמא הולכת למות. ואצלן, גם כשלא הולכים למות, אז לא באמת אומרים.

מבוכה עומדת ביניהן, כמו תמיד, מפרידה. ולכן הן נסחפות למחוזות המוכרים הבטוחים של צחוק וסיפורים, מקפידות לשוט הרחק מהכאב, מתעלמות ממנו במומחיות של שנים. כל אחת מתקדמת בסירה שלה, וסופי כרגיל מנסה לא לאבד אותה, ואולי תצליח לקפוץ לסירה שלה בלי שתשים לב. והיא רוצה לצרוח, חכי לי, אמא, אל תעזבי אותי, כמו שזעקה אליה בחלומותיה, רק להיאחז בה איכשהו, שיהיו ביחד, בלתי ניתנות להפרדה, כמו שתמיד קיוותה. אבל במקום זה הן יושבות בחוץ במרפסת והירח עולה, יפה ונועז, שולח פס אור מנחם שמרכך את הלילה. הרוח שורקת, אותה רוח מזרחית, השרקייה, מילה שנשמעת כל כך מצחיק במבטא האמריקאי הכבד של אמה, מתגלגלת על הלשון כמו הרוח עצמה. למרות שמריה כבר עשרות שנים בארץ, נשמע שהגיעה רק לאחרונה, מסרבת באמת להשתייך לשום מקום ולשום אדם.

‘כל כך נחמד פה במרפסת,’ מריה אומרת ללא שמץ מועקה ומוסיפה בחיוך ממזרי, ‘חסרים רק סיגריה ובקבוק יין, מממ, ואולי גם ג’וינט ואז באמת היה כיף,’ והיא מודיעה לסופי שהיא מתכוונת להתארגן על גראס רפואי ולהעביר את התקופה הקרובה, האחרונה שלה, כשהיא stoned לגמרי. וסופי רוצה לשאול אותה — אמא, למה הגעת לעמק, למה התחתנת עם אבא, למה ילדת אותנו — להכיר אותה לפני הסוף, אבל היא מנחשת את התשובה. מריה דאגה לא לזכור דבר מעברה. ‘זה בגלל הסמים, יותר מדי אל־אס־די,’ נהגה לומר בגאווה. אבל אפשר שגם היא לא ידעה.

הן יושבות כמו פעם, אמא ובת, מונחות כשני פסלים, מביטות לאופק השחור, המואר. וסופי מרגישה את האהבה החולה שלה לאמה מטפסת וזוחלת, לופתת נחושה, אותה אהבה שניסתה להדחיק בשנים האחרונות כי משום־מה כשהיא אוהבת היא הורגת את עצמה, ממש כמו סרטן. על מה את חושבת, אמא, היא רוצה לשאול, אבל פוחדת, שמא בעוד היא כבר נקרעת מגעגועים אליה, אמה בכלל לא חושבת עליה, והיא לבד ברגע הזה, כמו בעבר. והמחשבה האפלה מכבידה, מוחצת אותה, והיא מתאמצת בכל כוחה להשתתף בשיחה הקלילה למרות שכל רצונה הוא להגיד, אמא, בואי נחזיק ידיים כל עוד את פה. עיניה מביטות בידיה של מריה המנוקדות בכוויות ובצלקות, מזכרות מכל הפעמים שנתקעה בדברים כשהעולם והחיים התנגשו בה, אבל סופי בולמת את תשוקתה כי הן לא נוהגות לעשות את זה, ואז אמה אומרת, ‘בוטן, כדאי שתלכי עכשיו, אני רוצה לישון.’ אולי מריה מבינה שאם לא תשחרר, סופי לא תוכל לעזוב, ואולי קצת התעייפה מהיחד הזה, מהרגשנות שזולגת בטיפות אדומות, מרירות, למרות מאמץ ההסתרה של בתה. סופי אף פעם לא תדע.

סופי לא מוצאת את היציאה מבית החולים, המסדרונות מבלבלים ולוכדים, העיניים שלה מוצפות בדמעות, אגמים ירוקים שעולים על גדותיהם, וכל מה שהיא רוצה זה ללבוש פיג’מה ורודה ולהיכנס עם אמא שלה למיטה. היא צריכה לנסות להחיות אותה ואולי למות איתה, העיקר לא להיפרד ממנה. והיא נזכרת שאמה הבריחה אותה מאותו בית חולים לפני שנים, ממש מאותה מחלקה, כשנדבקה בקדחת מערות, כי לא היתה מרוצה מהטיפול שנתנו לה. מריה נכנסה אז, מנצנצת, בשעת לילה לחדרה ולחשה בקולה הצרוד, ‘בואי, בוטן, בורחים,’ והן החביאו את הפיג’מה הוורודה בשירותים כדי להתל בצוות הרפואי, וירדו דרך המדרגות האחוריות, כמו במבצע קומנדו חשאי, עטופות בענן של צחוק וחופש, צוהלות ודוהרות כמו סוסות שפרצו מן האורווה. מריה תמיד שמחה למרוד במשהו, לשבור את החוקים. ויחזקאל חיכה להן בחוץ עם המכונית המקרטעת, עם הכלבים, והם התמוגגו מהבריחה הגדולה, וירד גשם, וסופי כל כך שמחה לעזוב את המקום הגוסס עם ריח המוות. ומריה הכריזה בהחלטיות אדירה שאם הטיפול לא ישתנה תיקח אותה לאמריקה, וסופי רטטה מחשיבות, כי זו היתה מילת הקסם, כמו תמיד כשמשהו לא הסתדר, צצה לה האפשרות הזאת, כמו תעודת ביטוח, אופציית מילוט, בדרך כלל מיועדת למריה בלבד, הגנה אפשרית מפני בעלה והילדים, אבל הפעם היתה מיועדת גם לה.

ועתה בחיפוש אחר יציאה, כמכרסם במבוך, צץ מולה לפתע השלט ‘מחלקה פסיכיאטרית’ ברור ומודגש, כמעט מתגרה, עד שנדמה לשלט מואר מהבהב בלאס וגאס, פונה ברשעות רק אליה.

ברק מאיר את עיניה הירוקות של סופי, היא מרכינה את ראשה, לחייה בוערות, וצבען הלוהט מתאים את עצמו לשערה. סופי מתכווצת ומתיישבת על הרצפה, מקרבת אליה את ברכיה הרועדות, ואין מנוס אלא לאפשר לאותו כאב לחדור, שום דבר לא יכול לעצור אותו עכשיו, כמו רימון שעומד להתפוצץ וגם קפיצה נואשת אליו לא באמת תעזור. אם עדיין היתה מקיאה, כמו פעם, זה היה הרגע. התמונה הישנה חוזרת אליה, היא נשרכת אחרי אביה שנשרך אחרי אמה ואחיה, בדרך לאשפוז בהסכמה, אחרי שכל העדויות הצטברו נגדה בערימה כעורה, מבישה, נחושות להפנות אצבעות כלפיה, והיא כבר לא יכלה להילחם. סופי עכשיו מנסה להבין, ממרחק הזמן, איך המצב הידרדר ומה הפליל אותה סופית. יכול להיות שלא היתה צריכה לספר להוריה על הבולימיה שלה. או על מה שקרה בהודו. הרי אף אחד מעולם לא נידב מידע מודיעיני על עצמו, והיה ידוע אצלם במשפחה שכל מה שתאמר ישמש נגדך. אולי לא היתה צריכה לריב עם בנימין. או שפשוט לא היתה צריכה לזכור. אבל על רצפת בית החולים היא מביטה באירועים ומבינה שבעיני המשפחה הכול התחיל כשנפרדה מאבשלום, סלע קיומם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ציפורים בעמק”