צילום מסך

בין קיסריה לתל אביב של ראשית שנות האלפיים ובין ברלין לאתונה של ימינו – ילד, נער מתבגר וגבר צעיר נמצאים במסע התבגרות, והמסע שיעברו הוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות. השפה שימצאו תהיה אינטנסיבית, מתעתעת ומתגרה, והם יִטלטלו במסעם בין אובססיה, תשוקה, טראומה ושנאה עצמית, שיוּתכו יחד לכדי יופי, וגם סכנה ממשית.
ביצירתו הראשונה בפרוזה, שהיא רשת אסוציאטיבית ודיסוציאטיבית של הֶקשרים, מנסח ג'ייסון דנינו הולט תמונת דיוקן של נפש מפוררת וכותב על תאווה שלא יודעת שׂובע: על סקס מזדמן חוזר ונשנה בין גברים; על יחסים רעילים ועל התמכרויות.
מתוך רצון לקבוע את גורלו, כותב המְסַפֵּר על השליטה שבהיזכרוּת ועל חוסר השליטה שבאֶרוס, ונע בין מצבים מדומיינים. על מסלול ההרס הנרקוטי, בסמיכוּת המקום של הזיכרון – מה ליד מה – נחשׂפים ההיגיון הנפשי של הגיבור, הגוף שלא משאיר סימן והנפש שבתורהּ דווקא כן. בסִחרור הזמנים והפרטים, המאמץ שיעלה יהיה להיעשות "דומה לתמונה שלךָ". ומה עם טבעת החנק שהיא ה"אני" ועם החיים שמחוץ למבוך ההשתקפויות? "אני ממציא הכול כי הכול באמת קרה", כך המְספר של הרומן הקצר והפרובוקטיבי הזה, שהוא צולף וגועש, ולִבּוֹ חידה.

ג'ייסון דנינו הולט נולד בשנת 1987 בתל אביב. הוא יוצר רב־תחומי, ומשמש כמנהל האמנותי של תיאטרון הבית. סיפור קצר שכתב נבחר כסיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנת 2019.

מקט: 4-31-9006868

בין קיסריה לתל אביב של ראשית שנות האלפיים ובין ברלין לאתונה של ימינו – ילד, נער מתבגר וגבר צעיר נמצאים […]

---

1

אני בן שמונה.

אני ילד ואני יפה ואני בן שמונה. הגינה בקיסריה מוריקה הדשא קצוץ היטב. אבא שלי תִכנן את הבית וסבתא שלי, אמא שלו, גרה בו. אבא שלי תכנן גם את הבתים מסביב. חברי כנסת, רופאים ואנשי עסקים גרים בבתים שאבא שלי תכנן בקיסריה.

סבא שלי מת לפני שנולדתי, אבל הדיוקן שלו תלוי על הקיר בבית. אבא שלי מסביר לי שהמבט של סבא שלי שמת לפני שנולדתי, המבט המצויר, הוא כמו של המונה ליזה. המבט יעקוב אחריך לא משנה איפה אתה נמצא. אנשי העסקים והרופאים וחברי הכנסת לכולם קוראים אריה. אני בן שמונה.

אני ילד ואני יפה ולסבתא שלי יש חבר חדש. גם לו קוראים אריה. לאבא שלי יש חבר הכי טוב. גם לו קוראים אריה. לכל נהגי המוניות, לכל מנקי הברֵכות, לכל האריות קוראים אריה.

בכניסה לבית בקיסריה, הבית הגדול שאבא שלי תכנן, שני פסלים של אריות. פורשׂים כפות, דרוכים על ארבע, אחד בכל צד, שומרים. אני ילד בן שמונה ואני מניח את הראש על אחד מהם ומחכה לחיפושיות פרת משה רבנו שיבואו להעניק לאריות ולי מזל. על האריות דבוקים שבלולים קטנים. אני בן שמונה. אני ילד ואני יפה ואני מבקש לדעת אם השבלולים הדבוקים לאריות חיים או מתים.

רק בבית של סבתא שלי אין ברֵכה, אבל השכנים נדיבים מספיק בשביל לתת לי לרחוץ בשלהם. אני ילד, אז תמיד יש אִתי אריה. אחד האריות. אריה שומר עליי שלא אטבע.

אני בן שמונה ומוות מעסיק אותי. אני מנתק שבלול־שבלול ומציץ פנימה לקונכייה – הם מתים. אני עורֵם אותם על הרצפה מול דלת הכניסה כי הם מתים. אני סוקל אותם באבנים קטנות. אני מניח אבן־אבן לאט על הקונכיות הריקות ומועך. הסדקים משמיעים קול. אני בן שלושים ושתיים ואני שומע את רעש פצפוץ הקונכייה גם כשאני מכניס את הראש מתחת למים – באמבטיה, או בים.

לכל האריות יש בגד ים שורטס בצבע בֶּז’ בהיר. השׂיער של כל האריות בז’ בהיר. אני חוּם וזהוב ויפה ובן שמונה. אני בן שמונה ואריה נכנס אִתי לברֵכה. אנחנו מניחים ידיים על השפה שלה, על נקודת המפגש בין המים לקרמיקה. אנחנו מכניסים ומוציאים את הראש שוב ושוב. אני בן שמונה והריאות שלי חזקות.

מסביב לאריות ששומרים על דלת הכניסה – פרחים.

בכל הברֵכות של כל האריות זרנוקי אוויר תת־מימיים שנועדו להזיז את המים ממקום למקום. אריה מצמיד אותי לזרנוק. אריה מאחוריי, כפות הידיים שלו על כפות הידיים שלי. מונחות על הקרמיקה. הגופים שלנו צמודים. אני אומר לו: “אתה עושה לי כלוב עם הידיים שלך.”

“כי אתה ציפור,” אריה עונה. “כי אתה שפירית. כי אתה כל כך כל כך יפה.”

אני ילד ואני בן שמונה ואני מדבר לפרחים והם אינם עונים לי בחזרה. אני ילד ואני בן שמונה. אני לא ציפור או שפירית. אני ילד בכלוב עשוי זרועות אריה. האריה מצמיד אותי לשפת הברֵכה, לזרנוקים שלה. האריה מצמיד אז אני נצמד. תחושת הזרם מעוררת אותי. הגוף של אריה מִשתנה במגע עם הגוף שלי. לשנינו עומד – לי הבולבול ולו הזין.

בבית של סבתא שלי בקיסריה יש גינה גדולה הדשא קצוץ בה היטב. היא מלמדת אותי לשחק אִתה קרוֹקֶה. התפקיד שלי הוא למקֵם את שערי המתכת הקטנים בדשא שקצוץ היטב. השערים חלודים. בז’ בהיר דהוי. מכת פטיש קטנה באדמה רכה, ילד בן שמונה מספיק חזק בשביל המטלה הזאת.

אני בן שמונה. הנסיעה מהבית שלנו בתל אביב לבית של סבתא בקיסריה לוקחת בין ארבעים וחמש דקות לשעה. כשאני רואה את תחנת החשמל של חדרה, אני יודע שאנחנו קרובים. אבא שלי נוהג ומצביע בדרך על הבתים שתכנן.

בקיסריה יש בית עלמין. בכניסה לעיר, על גבעה. סבא שלי, שאף פעם לא הכרתי, שעוקב אחר כולם בעיניים מצוירות, קבור שם. גם סבתא שלי. חֶלקה לצד חלקה. הייתי שם שלוש פעמים בחיי. פעמיים לאזכרה של סבא ופעם אחת כשסבתא נקברה. הייתי בן שתים־עשרה, הייתי בן עשרים ושש.

הוא מצמיד אותי לשפת הברֵכה. אתה ציפור, אתה שפירית, אתה דג זהב.

היינו מעט־מעט אנשים בהלוויה שלה. אני חושב שאמא שלי לא הגיעה. אמא שלה גם מתה, שבוע קודם, והיא נסעה להיפרד מהגופה המתוקה והשמנונית שלה. סבתא שלי המרוקאית הייתה אישה גדולה שהריחה כמו בצק רטוב וטוּב לב מובס. אני בן שתים־עשרה, וזאת פעם ראשונה שאני בטקס קבורה. קיסריה, גשם, תכריך, רבנים רזים, מריצה חלודה, אבא שלי בוכה. יתגדל ויתקדש. אני בן שתים־עשרה ובחיים לא שמעתי את המילים האלה. בחיים לא ראיתי את אבא שלי חובש כיפה או גוף קטן מושלך ממריצה לבור. אילולא הגשם אני בטוח שהייתי שומע חבטה עמומה. כל האריות נעלמו. אף אחד מהם לא בהלוויה, אף אחד מהם לא באף ארוחת צהריים של שבת, את כל האריות בלעה האדמה. הברֵכות ריקות, הזרנוקים בודדים. כאילו לא היו קיימים מעולם.

גשם. אני בן שתים־עשרה ואני מאמין שגשם מייצר את הנוזל של השבלולים. הם סופחים אותו מהאדמה וככה הם יכולים לחיות. לזוז. כל השבלולים מתים בקיץ כי האדמה יבשה. גם האריות קבורים איפשהו. אולי אני אשאל את אבא שלי לגבי זה. אם אתאבד זה יהיה רק אחרי שאבא שלי ימות.

אני בן שמונה ואבא שלי מלמד אותי את רזי השִׂרטוט ומסביר לי, כאדריכל, שאין דבר קשה או חשוב יותר מאשר לדעת איך לצייר, ללא מחוגה, עיגול מושלם.

אני בן שמונה. אני לא דג זהב ולא שפירית ולא מסוגל לשׂרטט עיגול גם לא חצי מושלם. בדירה בקיסריה פסנתר כנף גדול. משמאלו סבא מת מביט מתוך תמונה קפואה, רואה הכול. אני מתיישב מולו וחושף את הקלידים. אני פוחד שהתריס שהרמתי ייפול לי על האצבעות, אז אני מחזיק אותו ביד שמאל. עם יד ימין אני מקיש בעדינות, חרֵד שבטעות הפסנתר ישמיע צליל ואחד האריות יבוא, כנראה היחיד מביניהם שבאמת קוראים לו אריה.

נוזל חדש צף עכשיו בינינו במים. זה הזרם התת־קרקעי עשה. זה הגב שלי עשה. כשהנוזל מתמזג עם מֵי הכלור אריה פורץ את הכלוב וממהר לחזור לאחד הבתים שאבא שלי תכנן.