'צל הימים' הוא הטוב והמפורסם ברומאנים של בוריס ויַאן – 'ספר פולחן' בצרפת בשנות השישים ורב-מכר מתמשך. עליזותו הצבעונית, רבת ההמצאות הפנטסטיות, הנובעת מניצול עקבי של מנגנון שעל-פיו תכונות הלשון מכתיבות את המציאות, סופה להתגלגל מתוך עקרונותיה-שלה למציאות מעיקה ומכאיבה. זה מה שהביא את ריימון קנו לכתוב על 'צל הימים' שהוא "הכאוב והמטלטל ברומאני האהבה בני-זמננו".
העולם הפנטסטי של ויאן נראה תחילה כחגיגה משוחררת. הכל פתוח בו ואפשרי, בלי שום מגבלות. אין הוא 'מציאות' שונה-מן-המוּכָּר רק באחדים ממרכיביה – התזוזה שבו טוטלית. על-פי מפתח-המציאות המיוחד לו, זהו עולם בלי 'כמו' או 'כאילו'. כל 'כמו' הפך למַמָש, וכל דמיון – לזהות גמורה. מחדדים שן-שום באבן-משחזת; שמים רסיסי שמש במצית; משקים נעליים שסוליותיהן נשחקו, כדי שהעור ישוב ויצמח; צלופחים יגיעו דרך הברז לטעום ממשחת השיניים; כשיש אהבה באוויר – הוא צורב את האצבע; ואם לשמלה יש מחשוף מרושת מאחור, המזכיר שבכת ברזל – הרי מי שיעביר דרכו את היד יחטוף נשיכה מִחיה בכלוב.
תכונותיו של דבר, שאפשר לדבר עליהן בנפרד בלשון, משתחררות ויוצאות לעצמאות: צבע צהוב של ממחטה נישא ברוח ונוחת על בניין. המופשט הופך למוחשי, הפנים לחוץ, רואים את מחשבותיו של אדם רוחשות בעורקיו. האובייקטים-עצמם מתייחסים אל עצמם. נקודות שחורות על הפנים רואות בראי כמה הן מכוערות וממהרות להסתתר. השמש משלשלת את התריסים מפניה.
כל עוד נמצאת במרכזו של עולם זה אהבה טהורה ותמה, שורה בו אופטימיות וקלילות. אויבותיו הן הכפייתיות, השגרה והפילוסופיה של ז'אן פול פארטר (לא טעות הקלדה), שעניינה 'הַשֵׁש והעַין'. ללבו של פארטר, למרבה תדהמתו כשהוא רואה אותו, יש צורת מרובע. אכן, גם בהתחלה יש תקלות קטנות, אך ככל שמתגדש העולם מתוך הפיתוח העקבי של ההיגיון הפנימי שלו – הוא הולך ומכלה את עצמו. כּלוֹאֶה, אהובתו של קולֵן – דווקא משום שהיא פורחת, ונקנים לה פרחים בלי-הרף, והיא מריחה אותם – סופה שפרח נימפיאה יצמח בריאותיה. גם הבית מתכווץ מתוך המועקה, ובני-אדם מזדקנים תוך שבוע. "האוטופיה" הלשונית מתנפצת אל האסון.
בוריס ויאן (1959-1920) היה סופר, משורר, מחזאי, פזמונאי, זמר, חצוצרן בלהקת ז'אז, מהנדס במקצועו. היה ממקורבי סארטר וסימון בה-בובואר. תהילתו התבססה לאחר מותו. 'צל הימים', שנכתב ב-1947, ראה אור בעברית בסדרת הספריה ב-1987, ולאחר מספר שנים אזל. בעקבות בקשות של קוראים הוא נדפס מחדש, במהדורה מצולמת, בסדרת הספריה החדשה. לספר מצורפת אחרית-דבר מאת ז'אק באנס.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
96.00 ₪
מקט: 4-31-4693
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קולֵן סיים את הרחצה. בצאתו מן האמבטיה התעטף במגבת רחבה מבד מתולתל שרק רגליו ופלג גופו העליון ביצבצו מתוכה. הוא נטל ממדף הזכוכית את המרסס וזילף את השמן הנוזל והריחני על שיערו הבהיר. מסרק הענבר שלו הפריד את השיפעה המשיית לקווצות תפוזות וארוכות, דוגמת תלמים שחורש טוב-לב מתווה במזלג בריבת אפרסקים. קולן החזיר את המסריק למקומו, וחמוש בקוצץ-ציפורניים הקציע באלכסון את פינות עפעפיו הכהים, כדי לשוות מסתורין למבטו. היה עליו לחזור על פעולה זאת לעתים קרובות, כי הם שבו לצמוח במהירות. הוא הדליק את המנורה הקטנה של המראה המגדילה והתקרב אליה, כדי לבדוק את מצב עורו. נקודות שחורות אחדות בלטו בסביבות כנפי האף; כשראו במראה המגדילה עד כמה הן מכוערות, מיהרו להסתתר מתחת לעור, וקולן, שבע-רצון, כיבה את המנורה. הוא התיר את המגבת שהקיפה לחלציו והעביר את אחד הקצוות בין אצבעות רגליו כדי לספוג את הלחות עד תומה. במראה היה אפשר לראות למי הוא דומה – הבלונדי המשחק את תפקידו של סְלים ב-Hollywood Canteen. ראשו היה עגול, אוזניו קטנות, אפו ישר, גון-פניו זהוב. לעתים קרובות חייך חיוך כשל תינוק, לעתים קרובות כל-כך עד שנהייתה לו גומה בסנטרו. הוא היה די גבוה, רזה וארוך-רגליים, ונחמד מאוד. השם קולן התאים לו פחות או יותר. הוא דיבר ברכוּת אל הבחורות ובעליצות אל הבחורים. כמעט תמיד היה מצב-רוחו טוב, כל יתר הזמן ישן.
הוא הריק את המים בנקבו חור בקרקעית האמבטיה. רצפת חדר-הרחצה, המרוצפת באריחי אבן-חול שצבעם צהוב בהיר, היתה משופעת וכיוונה את המים אל פתח שנמצא בדיוק מעל המכתבה של השכן בקומה מתחת. לא מכבר, בלי להודיע על כך לקולֵן, שינה הלה את מקומה של מכתבתו. עכשיו נזלו המים על המזווה שלו.
הוא החליק את כפות-רגליו אל תוך סנדלים מעור חתול-ים ולבש בגד-בית אלגנטי – מכנסי קורדרוי בצבע ירוק-מים עמוק מאוד ומקטורן מבד קאלאמאנדרה חום כהה. הוא תלה את המגבת על מיתלה הייבוש, הניח את מרבד הרחצה על דופן האמבטיה וזרה עליו מלח גס, כדי שיפלוט את כל המים שבתוכו. המרבד התחיל להזיל ריר, אשכולות של בועות סבון קטנות.
הוא יצא מחדר-הרחצה וניגש את המטבח כדי לפקח על ההכנות האחרונות לארוחה. כמו בכל יום שני בא שִׁיק לארוחת-ערב; הוא גר קרוב מאוד. אומנם היתה שבת, אבל קולן הרגיש שיש לו חשק לראות את שיק ולהטעימו את התפריט שעמל עליו, כולו אומר חדוות-היצירה, ניקוֹלא, הטבח החדש שלו. שיק, גם הוא רווק, היה בן גילו של קולן, עשרים ושתיים. היו לו נטיות ספרותיות כלחברו, אבל פחות כסף. לקולן היה הון מספיק להתקיים בכבוד, בלי לעבוד בשביל אחרים. שלא כמוהו, היה על שיק לכתת רגליו מדי שבוע אל המשרד הממשלתי שבו עבד דודו וללוות ממנו כסף, היות שבמקצועו – מהנדס – לא השתכר די הצורך להתקיים ברמת-החיים של הפועלים שנשמעו להוראותיו, וקשה לאדם לתת הוראות לאנשים הלבושים טוב יותר ואוכלים טוב יותר ממנו. קולן עזר לו כמיטב יכולתו, והיה מזמין אותו לסעודה בכל פעם שיכול, אבל בשל גאוותו של שיק נאלץ לנהוג זהירות ולא להפריז בטובות שהעתיר עליו, פן יתקבל הרושם שבכוונתו להושיט לו עזרה.
המסדרון המוביל אל המטבח היה בהיר, חלונות משני צדדיו, ומכל צד שמש קורנת, כי קולן אהב אור. ברזים של נחושת-קלל ממורקים בקפידה הותקנו על כל צעד. משחק קרני השמש על הברזים עשה פלאות. העכברים שבמטבח אהבו לרקוד לצלילי מפץ קרני השמש על הברזים, ורצו אחרי הבועות הקטנות שיצרו הקרניים כשהתרססו לבסוף על הקרקע כסילונות של כספית צהובה. בדרכו ליטף קולן את אחד העכברים. לעכבר היה שפם שחור ארוך מאוד, הוא היה אפור וצנום ומבריק להפליא. הטבח דאג להאכילם לשובע, אך לא הניח להם להשמין יתר על המידה. העכברים לא הקימו רעש במשך היום ורק שיחקו להם במסדרון.
קולן פתח את דלת המטבח המזוגגת. ניקולא הטבח היה מפקח על לוח המכשירים כשהוא יושב לפני דוכן שהיה מזוגג גם הוא בצהוב בהיר ועליו לוחות-שעונים כמספר מכשירי הבישול השונים הערוכים בשורה לאורך הקירות. מחוג התנור החשמלי, המכוון לצליית תרנגול-הודו, התנודד בין “כמעט” ו”מוכן”. עוד מעט תבוא השעה להוציאו. ניקולא לחץ על כפתור ירוק והפעיל את המַמשֵׁש הרגיש. זה חדר בלי להיתקל בשום התנגדות, ובו ברגע הורה המחוג על “מוכן”. בתנועה מהירה כיבה ניקולא את התנור והפעיל את מַחמֵם-הצלחות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צל הימים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות