החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צל הברק

מאת:
הוצאה: | 2018-07 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

סוכן מוסד מצליח להבריח מאיראן במבצע חשאי את פרטי תוכנית הגרעין. הוא מגיע לאירופה פצוע קשה, ובלית ברירה מתניע פעולה שמשנה את חייהם של רוני כרמי, דוגמנית בינלאומית מצליחה המגלה שהקרובים לה ביותר בוגדים בה; סוכן בכיר במוסד; סוכנת איראנית יפהפייה וקטלנית; ואנשי עסקים ישראלים חסרי מזל.

באותו הזמן, חייו של עמית קורן, יוצא סיירת מטכ"ל ומומחה אבטחה, מתמוטטים סביבו כאשר פורצים לדף הפייסבוק שלו. ומשם המצב רק הולך ומתדרדר. בדיוק כשעמית חושב שהדבר הנורא מכול כבר קרה לו — הוא נשאב למשימה הזויה, שבה נדרש להגיע אל רוני הדוגמנית ולהגן עליה.

סוכנויות ביון מכל העולם מנהלות סביבם קרבות סמויים ועקובים מדם, חלקן בניסיון לסייע להם וחלקן בניסיונות לחסלם. במהלך כמה ימים אינטנסיביים מדלגת העלילה בין ארצות ויבשות ומסופרת דרך נקודות מבט משתנות.

צל הברק הוא מותחן ריגול אפקטיבי, מפתיע, בשל ורענן, שלא עוצר לרגע. אורי יהלום מדהיר את העלילה קדימה וביד בוטחת פורש בפני הקורא עולם אפל, שלמרות היותו מודרני ועוסק בחזית הסייבר ובמנגנונים פוליטיים רבי עוצמה — מוכרע בסופו של דבר בשטח, בקרבות חשופים ובהתנהלות אנושית של דחפים קדומים כמו אהבה, שנאה, משיכה וקנאה.

אורי יהלום גדל בקיבוץ מעגן מיכאל ומתגורר כיום בחיפה.

היה מנהל בהיי־טק עד שנמאס לו, ואז פנה לתחום היזמות.

הקים ארבעה סטארטאפים, והחמישי בדרך.

חוץ מזה, יהלום עוסק בתחום קבלת החלטות. הוא מרצה, יועץ, מלווה אישית וגם מעביר סדנאות בתחום זה. יש שני דברים שהוא חייב לעשות: לרוץ ולכתוב.

צל הברק הוא ספרו הרביעי.

מקט: 15100915
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

'זאת הבת שלנו שמתה, לא אני.'

עמית התבונן בה ארוכות. מנסה לדלות מעט אמפתיה מקרבו. היא תלתה בו עיניים אדומות ריקות. מבט מתריס ומתחנן גם יחד.

שיער ארוך גולש, פנים צרות, נאות. לא, פסק. לא נאות, יפות. מאוד. אף קטן מעל פה רחב שפעם ידע חיוך.

היא אוהבת אותי, אמר לעצמו. אבל מה אני מרגיש כלפיה? הניסיון לענות על השאלה הרחיב את הבור שנפער בלִבו. את שאלת ההמשך — מה אני עושה איתה בכלל — השכיל לא לשאול. אפילו לא בלב.

הם נפגשו בקיץ לפני כארבע שנים. עמית בדיוק נפרד מחברתו דאז מיכל.

זה קרה בהופעה של להקה כלשהי, בפאב בתל אביב. הפה הרחב שלה חייך אליו. העיניים שהיו אז חומות כהות עשו את שאר העבודה. הוא נשבה בקסמיה.

היא ראתה מולה גבר חסון בגובה מטר שמונים וחמש, שיער צהוב כהה־משהו. אף פעם לא הצליחה להחליט אם הוא בלונדיני או ג'ינג'י. אבל מה שמשך אותה היה הדיבור שלו. כלומר, העובדה שהוא לא דיבר. לא התאמץ להתחיל איתה כמו כל האחרים. פשוט נעץ בה עיניים מרוחקות ושתק.

היא סיימה תואר בקלינאות תקשורת באוניברסיטה, עברה את המבחן, וכבר מצאה קליניקה לעבוד בה. התלבטה אם להמשיך לתואר שני.

עמית בדיוק חזר מניס שבצרפת, שבה שהה כמה שנים. הוא הגיע לשם כמעט מיד אחרי הצבא. היו עוד הרבה כמוהו, יוצאי סיירת מטכ'ל, שהגיעו לניס קצת אחרי השחרור לעסוק באבטחה. כולם לוחמים־חיילים, לא קצינים. עמית היה קצין — מפקד צוות. למפקדי צוותים שהשתחררו היו הזדמנויות אטרקטיביות יותר. אבל עמית היה חייב לצאת מהמדינה, לברוח. לא היו לו כוחות נפשיים להתמודד עם מה שקרה.

בשנתו האחרונה בניס הוא פגש את מישל־מיכל, בת ליורדים ישראלים שהתגוררו בניס ועבדו במונקו במסחר באופציות או משהו כזה. עמית לא ממש הבין בזה. אילו היה מבין, אולי היה נמנע מההערה שגרמה למיכל לזרוק אותו לכל הרוחות אחרי שנה סוערת יחד. עמית חזר לארץ, וחודש אחר כך פגש אותה.

'אתה מסתכל עלי כאילו אני אוויר,' תלשה אותו משרעפיו והחזירה אותו לכאן ולעכשיו. 'אני פה! תגיד משהו!'

עמית רצה לומר משהו, אבל לא ידע מה. כל דבר שחשב עליו נראה לו לא מתאים. כל דבר יפתח מיד דיון למה הוא לא בסדר. או שיגרום לשניהם לפרוץ בריב נוסף.

הוא ידע מה היא חושבת. מה היא לא אמרה. היא לא הטיחה בו שהוא חושב על מיכל. לא מפני שהיא לא חושבת על זה, אלא מכיוון שהיא מפחדת שיאשש את פחדיה.

בחודשיים שאחרי פגישתם לא היה ניתן להפריד ביניהם. חודשיים של טירוף חושים. אבל אז מיכל הגיעה לארץ, התקשרה אליו וביקשה להיפגש. בפגישה מיכל ביקשה סליחה ורצתה לחזור.

עמית התלבט אם להישאר איתה או לחזור למיכל שהפציעה שוב לחייו, ולבסוף החליט שלמרות הסערה המושלמת שחווה איתה, הוא חוזר למיכל דווקא.

נשאר רק להודיע לה שהוא עוזב אותה. 'רק' קשה, אכזרי, אבל משהו שהוא חייב לעשות. כשבא להודיע לה על החלטתו, היא לא הבחינה ברגשותיו כלל, אלא קרנה לעברו בהתרגשות ובציפייה. כל גופה אמר שירה. הוא הבין עוד לפני שסיפרה לו. הוא עומד להפוך לאבא.

והנה הוא, עמית קורן, בן עשרים ושבע, חבריו עוד בקושי התחתנו. ללא עבודה, ללא תואר, וכבר עומד להתברגן. עמית התייעץ עם אחיו הגדול יאיר, בן המשפחה היחיד שנותר לו, אבל לבסוף קיבל החלטה הפוכה להמלצתו של אחיו. החלטה שהיתה הפוכה גם להחלטה הראשונה של עמית עצמו.

עמית בחר בה ואמר למיכל 'לא'.

למרות שעברו לגור יחד, מעולם לא התחתנו. לא היה לחץ מצדה או מצד משפחתה. לעמית לא היתה משפחה, כך שלמרות שהתנהגו כזוג נשוי לכל דבר, חותמת רשמית לא התווספה לכך.

עמית מצא עבודה בחברת אבטחה ועסק בעיקר בייעוץ ובהקמה של צוותי אבטחה. פעם בכמה זמן ליווה אוליגרך רוסי שנחת בארץ, מלוּוה בבחורה צעירה המעוטרת בענק יהלומים או בשעון יד שעולה כמו דירת שלושה חדרים.

זה כנראה כבר היה שם, מתחת לפני השטח, מחכה להזדמנות לצוף מעלה. אבל חיכה בסבלנות עד אחרי הלידה. עמית שאל את עצמו מה הוא עושה איתה. הוא שאל את עצמו לא מעט אם הוא עדיין אוהב אותה. האם אי־פעם אהב אותה? וענה שכנראה כן. כנראה. ולא בטוח שזה הספיק כדי להשאיר אותו. אבל מבט אחד בבטן העגולה שלה, שהלכה ותפחה, ענה לו בצורה חד־משמעית ומילא את לִבו.

הלידה עצמה זכורה לעמית כחוויה שהתחילה בהתרגשות כבירה ובהתרוממות רוח והסתיימה בזעזוע עמוק ובשבר בלתי ניתן לאיחוי.

הוא זוכר במעומעם איך הוציאו אותו החוצה. את הריצה המהירה של הרופא במסדרון אל תוך החדר. ובמיוחד הוא זוכר את השקט. את הפנים של הצוות הרפואי, ואת הפנים שלה.

הוא ביקש לראות את בתם, ולו רק פעם אחת, אבל הצוות הרפואי לא איפשר לו.

לכאורה לא נשארה לו סיבה להישאר איתה. וכמה שלא דיבר לפני הלידה, דיבר עוד פחות אחריה. היא מצדה, ידע, נאחזה בו כעוגן אחרון למציאות. וזאת, אמר לעצמו באחד מרגעי הכנות העצמית המעטים שחווה, הסיבה העיקרית שהוא לעולם לא יעזוב אותה.

'למה אתה עושה לי את זה?' הוסיפה, והעיניים הריקות נמלאו דמעות. 'אם אתה רוצה ללכת — לך. אני לא אחזיק אותך בכוח. אל תישאר בגלל הבת שלנו ותביך אותי ככה.'

'להביך אותך?' מה היא רוצה לכל הרוחות?

'היית בניס ופגשת את מיכל.' זאת לא היתה שאלה.

'מה פתאום. לא הייתי בניס. מה גורם לך להגיד את זה?' שאל.

במקרה זה היה נכון. הוא באמת לא היה בניס, אבל הוא דווקא כן נפגש עם מיכל. כמומחה אבטחה, הוא מסתובב בעולם לא מעט. יותר מכול הוא אוהב את ברצלונה, שאליה היה קופץ מדי פעם כשחי בניס. גם בשבוע שעבר חזר דרך ברצלונה. הוא לא יוותר על משחק כדורגל. לפני שהגיע לשם, התקשר למיכל והזמין אותה.

'אפשר להגיד עליך הרבה דברים, אבל אף פעם לא היית אכזרי,' ענתה בקול שהלך והתחזק. 'משהו כנראה השתנה. החלטת שאתה רוצה לחזור אליה, ובמקום לומר לי את זה כמו גבר ישירות בפנים, אתה משפיל אותי. אז אתה רוצה ללכת? לך!'

הוא הסתכל עליה בהפתעה גמורה. ראה בעיניה נחישות שאף פעם לא היתה שם. ולא היה לו שמץ של מושג מה קורה.

'על מה לכל הרוחות את מדברת?'

'נו, באמת,' ענתה והראתה לו את הנייד שלה. הפייסבוק היה פתוח. בקיר שלו. שלו! בסטטוס האחרון שפורסם נראו מיכל והוא בבירור יושבים בבית קפה באינטימיות שלא מותירה מקום לספק. התמונה אמנם צולמה בברצלונה, אבל בסטטוס היה כתוב, 'עושים חיים בניס'.

לא היה לו ספק כי תמונה זו תשנה את יחסיהם לתמיד. אבל זה כנראה היה בלתי נמנע. ולא, לא זה מה שהפריע לו. מה שהפריע לו היה דבר אחר לגמרי: לא רק שמישהו צילם אותו בחו'ל ללא ידיעתו, אלא שאותו מישהו גם פירסם זאת בקיר שלו. הוא מומחה אבטחה. הגדרות הפרטיות שלו בפייסבוק לא מאפשרות לאף אחד לכתוב בקיר שלו. גם לא לחברים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צל הברק”