החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ציידת הלילה

מאת:
מאנגלית: לינדה פניאס־אוחנה | הוצאה: | 2011 | 444 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

קאת'רין קרופילד גדלה בעיירה קטנה ושמרנית, שהתנכרה לה בשל נסיבות הולדתה. היא תמיד היתה יוצאת דופן והאמינה שטמון בה זרע רוע, כפי שאמהּ חזרה ואמרה לה כל נעוריה. כדי לפייס אותה היא מתחילה לצוד את יצורי הלילה, בתקווה שאחד מהאפסים האלה הוא אביה – האיש שהרס את חייה של אמהּ. באחד הלילות היא מסתבכת עם אחד מהם, בונז, שוכן הלילה הסקסי. המפגש איתו מערער את כל תפיסת עולמה, והוא ישנה את חייה לנצח.

ואם זה לא מספיק, העלילה מסתבכת, ויש חבורת מרצחים שצריך לעצור, משפחה שצריך להסתיר ממנה דברים ובונז אחד, שהופך להיות מפתה יותר מכל גבר עם דופק.

ציידת הלילה הוא ספר ממכר. כתיבה שנונה, חכמה ומסוגננת, עלילה סוחפת וסקסית, כל אלה יוצרים את תחושת העונג הצרוף שמעניקה קריאה טובה.

"ציידת הלילה גדוש באקשן עוצר נשימה, בעלילה סוערת, בהבזקים של הומור שחור ובסיפור אהבה שיגרום לכם לרצות עוד ועוד."

אילונה אנדרוז, סופרת רבי המכר של ה-New York Times

"ג'אנין פרוסט צובעת את המאבק הנצחי בין טוב לרע, בין לבן לשחור, בכל גוני האפור. שילוב מנצח של הומור, של סקס ושל רגש אמיתי."

קאת'רין סמית', סופרת רבי המכר של ה-USA Today

מקט: 4-1140-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1 – קפאתי כשראיתי את הבהובי האורות הכחולים והאדומים מאחוריי — ידעתי שבשום פנים ואופן לא אוכל לתת הסבר מספק לגבי מה שהיה לי בתא המטען של הטנדר. עצרתי בצד וחיכיתי בציפייה דרוכה לשוטר, שהתקרב אל חלון המכונית.

"היי, יש איזו בעיה?" שאלתי בשיא התמימות, והתפללתי שעיניי לא יסגירו אותי. תשתלטי על עצמך. את יודעת מה קורה כשאת מתעצבנת.

"כן, הפנס האחורי שלך שבור. רישיונות, בבקשה."

חרא. זה בטח קרה כשהעמסתי את הדבר הזה על הטנדר. באותו רגע לא היה מקום לעדינות, רק לפעולה מהירה.

נתתי לו את רישיון הנהיגה האמיתי שלי, לא את המזויף. הוא האיר בפנס שלו על המסמך ועל פניי חליפות.

"קאת'רין קרוֹפילְד. את הבת של גַ'סטינה קרופילד, לא? שגרה בחוות קרופילד צֵ'רי?"

"כן, אדוני." מנומסת ואדיבה. כאילו אין לי שום דאגות.

"טוב, קאת'רין. השעה כמעט ארבע לפנות בוקר. למה את מסתובבת בחוץ כל כך מאוחר?"

יכולתי לספר לו את האמת על מעשיי, אבל לא התחשק לי להכניס את עצמי לצרות. או לתוך תא משוגעים מרופד לתקופה ממושכת.

"לא הצלחתי להירדם, אז החלטתי לצאת להסתובב קצת במכונית."

לחרדתי, הוא פסע לאטו לכיוון תא המטען של הטנדר והאיר בפנס לתוכו.

"מה יש לך כאן?"

אה, שום דבר מיוחד. רק גופה מתחת לכמה שקיות, וגרזן.

"שקיות דובדבנים מהמטע של סבא ושל סבתא שלי." אם דפיקות הלב שלי היו קצת יותר חזקות, הן היו מחרישות את אוזניו.

"באמת?" הוא תקע את הפנס שלו בגבשושית שמתחת לשקיות הניילון. "אחת מהן דולפת."

"לא נורא." קולי כמעט הפך לצווחה. "הן תמיד דולפות. בגלל זה אני לוקחת אותן בטנדר הישן. הרצפה כבר מוכתמת לגמרי באדום."

הקלה הציפה אותי כשהוא חדל מחיפושיו וחזר אל החלון שלי.

"ואת מסתובבת בשעה כל כך מאוחרת כי לא הצלחת להירדם?" שפתיו התעקלו בחיוך ידעני. הוא סקר את החולצה הצמודה שלי ואת שיערי הפרוע. "נראה לך שאני אאמין לזה?"

הרמיזה היתה כל כך בוטה, שכמעט איבדתי את קור הרוח שלי. הוא חושב שיצאתי לחפש זיון. האשמה מרומזת, שהתהוותה במשך עשרים ושלוש שנים כמעט, עמדה עכשיו תלויה בינינו — את בדיוק כמו אמא שלך, לא? לא היה קל להיות ילדה שנולדה מחוץ לנישואין בעיירה כל כך קטנה — אנשים זכרו לך את זה כל הזמן. בימינו אפשר היה לחשוב שזה לא ישנה, אבל לליקינְג פוֹלְז, אוהיו, היתה מערכת ערכים משלה, כזו שבמקרה הטוב אפשר היה לקרוא לה מיושנת.

במאמץ עילאי הצלחתי לרסן את כעסי. כשמישהו עצבן אותי, היתה לחלק האנושי שלי נטייה להתקלף מעליי כמו נשל נחש.

"נוכל לשמור את זה בינינו, אדוני השוטר?" ושוב המצמוץ התמים בעיניים. על האיש המת זה עבד. "אני מבטיחה לא לעשות את זה עוד פעם."

הוא תחב את אצבעותיו מתחת לחגורה שלו וחכך בדעתו. בד חולצתו נמתח מעל הכרס הגדולה שלו, אבל נמנעתי מלהעיר הערות בנוגע להיקף המותניים שלו או לעובדה שהוא הסריח מבירה. לבסוף חייך, חושף שן קדמית עקומה.

"לכי הביתה, קאת'רין קרופילד, ותדאגי לתקן את הפנס האחורי."

"כן, אדוני!"

מסוחררת מהעובדה שהצלחתי להתחמק, התנעתי את הטנדר ונסעתי משם. זה היה קרוב. להבא אצטרך להיזהר יותר.

יש אנשים שמתלוננים על כך שאבא שלהם הוא חתיכת אפס, או על שלדים בארונות של המשפחה. במקרה שלי שתי העובדות האלה היו ממש נכונות. אל תבינו אותי לא נכון: בהתחלה בכלל לא ידעתי מה אני. אמי, האדם היחיד השותף לסוד שלי, סיפרה לי רק כשהגעתי לגיל שש עשרה. כשהייתי ילדה, היו לי יכולות שלא היו לילדים האחרים, אבל כששאלתי אותה, היא כעסה ואמרה לי לא לדבר על זה. למדתי לשמור דברים בסוד ולהסתיר את השוני בינינו. מבחינתם הייתי סתם מוזרה. מתבודדת. זאת עם העור החיוור המשונה, שאוהבת לשוטט בשעות מוזרות. אפילו סבא וסבתא שלי לא ידעו מה אני באמת, אבל מצד שני, גם אלה שאותם אני צדה לא ידעו.

סופי השבוע שלי מתנהלים עכשיו על פי דפוס קבוע. אני יוצאת לאחד מהמועדונים הנמצאים במרחק של לפחות שלוש שעות נסיעה כדי לחפש קצת אקשן. לא מהסוג שהשוטר החביב תיאר לעצמו, אלא משהו אחר. ואז אני שותה בכמויות ומחכה למישהו מיוחד שיתחיל איתי. מישהו שאני מקווה תמיד שאוכל בסופו של דבר לשתול בחצר האחורית, אם לא איהרג קודם. אני עושה את זה כבר שש שנים. אולי יש לי משאלת־מוות. זה די מצחיק, האמת, כיוון שמבחינה טכנית אני ממילא כבר חצי־מתה.

זו הסיבה לכך, שההיתקלות המאוד־קרובה עם רשויות החוק לא מנעה ממני לצאת שוב ביום שישי שלאחר מכן. לפחות כך ידעתי שאני גורמת אושר לאדם אחד. לאמא שלי. טוב, לה היתה סיבה טובה לנטור טינה. רק הלוואי שזה לא היה עובר הלאה, אליי.

המוזיקה הרועשת במועדון הכתה בי כמו גל, והדופק שלי החל מיד לפעום למקצב שלה. נדחקתי לאט בין המון האנשים, מחפשת את הדבר הזה, את תחושת הבטן ההיא, שאין לטעות בה. המקום היה מלא אנשים, ליל שישי טיפוסי. אחרי שהסתובבתי במשך שעה, תחושה של אכזבה החלה לחלחל בי. נראה שיש כאן רק בני אדם. פלטתי אנחה, התיישבתי ליד הבר והזמנתי ג'ין וטוניק. הגבר הראשון שניסה להרוג אותי הזמין לי ג'ין וטוניק. מאז זה המשקה המועדף עליי. מי אמר שאני לא טיפוס סנטימנטלי?

מדי פעם ניגשו אליי גברים. משהו בעובדה שאני צעירה ורווקה זעק אליהם "זיינו אותי." דחיתי אותם בנימוס, ולפעמים בחוסר־נימוס, תלוי עד כמה הם היו עיקשים בנסיונותיהם. לא הגעתי לכאן כדי למצוא חבר. אחרי שנפרדתי מהחבר הראשון שלי, דני, לא רציתי עוד לצאת עם אף אחד. אם לבחור היה דופק, הוא לא עניין אותי. לא פלא שחיי האהבה שלי היו עלובים.

אחרי שלושה משקאות נוספים החלטתי לעשות סיבוב נוסף במועדון, כיוון שבתור פיתיון לא היתה לי הצלחה מסחררת באותו ערב. השעה היתה כמעט חצות, ועד עכשיו לא היה כאן כלום חוץ מאלכוהול, סמים וריקודים.

שולחנות האוכל ניצבו בפינה המרוחקת של המועדון. כשעברתי לידם, החל עורי לעקצץ. מישהו, או משהו, נמצא בקרבת מקום. עצרתי והסתובבתי באיטיות, מנסה לצוד בחושיי את מיקומו.

מחוץ לאלומת האור, בתוך הצללים שעמעמו את דמותו, ראיתי את קצה ראשו של גבר רכון קדימה. באור המהבהב נראה שיערו כמעט לבן, אבל עורו היה נטול קמטים. שקעים וקווי מתאר התגלו והפכו לתווי פנים ברורים, כשהרים את ראשו ושם לב שאני נועצת בו מבטים. הגבות שלו היו כהות יותר משיערו הבלונדיני. העיניים האלה שלו היו גם הן כהות, מבטן עמוק מכדי שאוכל לנחש את צבען. עצמות הלחיים שלו היו מסותתות כמו שיש, ועור חלק וקורן כמו שמנת ויהלום בהק מתחת לצווארון חולצתו.

בינגו.

הדבקתי על פניי חיוך מעושה וניגשתי אליו בנחת, בהילוך מופגן של מישהי ששתתה קצת יותר מדיי. התיישבתי בכבדות על הכיסא מולו.

"היי, חתיך," אמרתי בקול הכי מפתה שלי.

"לא עכשיו."

חיתוך דיבורו היה חד, והיה לו מבטא בריטי בולט. מצמצתי לרגע כמו טיפשה, וחשבתי שאולי באמת שתיתי יותר מדיי ולא הבנתי אותו.

"סליחה?"

"אני עסוק." הוא נשמע קצר רוח ונרגז מעט.

מבוכה השתלטה עליי. יכול להיות שטעיתי? לייתר ביטחון הושטתי את ידי והעברתי את אצבעי על ידו בעדינות. העוצמה ניתזה כמעט בכוח מנקבוביות עורו. לא אנושי, ללא ספק.

"חשבתי שאולי, אממ…" גמגמתי וחיפשתי משפט מחץ מפתה. למען האמת, זה מעולם לא קרה לי. בדרך כלל, גברים מסוגו היו טרף קל. עם הגבר הזה לא הצלחתי להתמודד כמו מקצוענית אמיתית.

"רוצה להזדיין?"

המילים נפלטו מפי, ונחרדתי כששמעתי את עצמי אומרת אותן. הייתי צריכה להתאפק כדי לא להניח בבהלה את כף ידי על הפה שלי, כי מעולם לא השתמשתי במילה הזאת.

לאחר שסירב לי בפעם השנייה והסב מבטו ממני, חזר עכשיו והביט בי, ושפתיו התעקלו לחיוך משועשע. עיניים כהות אמדו אותי.

"זמן לא טוב, מותק. תצטרכי לחכות קצת. תהיי ילדה טובה ותתחפפי מכאן, אני כבר אמצא אותך אחר כך."

בנפנוף יד שילח אותי מעליו. קמתי והלכתי משם, קהת חושים ומנידה בראשי בהלם מוחלט מן הדרך שבה התגלגלו העניינים. איך אני אמורה להרוג אותו עכשיו?

המומה, הלכתי לשירותים כדי לבדוק איך אני נראית. השיער שלי נראה בסדר, בגוון הארגמני המזעזע הרגיל שלו, ולבשתי את חולצת המזל שלי, זאת שהובילה את שני הגברים האחרונים לאבדון. אחר כך חשפתי שיניים אל מול המראה. שאריות אוכל לא היו תקועות ביניהן. לבסוף הרמתי את ידי ורחרחתי את בית השחי שלי. לא, לא נדף ממני ריח רע. אז מה הסיבה? ואז חלפה מחשבה בראשי — יכול להיות שהוא הומו?

הרהרתי בכך בכובד ראש. הכול אפשרי — אני ההוכחה לכך. אולי כדאי לעקוב אחריו בכל פעם שהוא ינסה להתחיל עם מישהו, גבר או אישה. משקיבלתי את ההחלטה, יצאתי לדרך בנחישות מחודשת.

הוא הסתלק. השולחן שעליו רכן קודם לכן היה ריק עכשיו, והוא לא הותיר שום עקבות. בבהילות הולכת וגוברת חיפשתי אותו ליד הבר, על רחבת הריקודים ושוב ליד שולחנות האוכל. לא כלום. כנראה שרפתי יותר מדיי זמן בשירותים. פסעתי בחזרה אל הבר כשאני מקללת את עצמי, והזמנתי משקה נוסף. האלכוהול לא עזר לי להקהות את חושיי, אך השתייה סיפקה לי תעסוקה — עד כה הרגשתי מאוד לא יעילה.

"נשים יפות לא צריכות לשתות לבד," אמר מישהו לידי.

הסתובבתי כדי לנפנף את הבחור, אבל עצרתי בעצמי כשראיתי שהמעריץ שלי מת לגמרי, מת כמו אלביס. שיער בלונדיני, כהה פי כמה וכמה מזה של הגבר הקודם, ועיניו בצבע טורקיז. שכה יהיה לי טוב, זה יום המזל שלי.

"האמת שאני לא אוהבת לשתות לבד."

הוא חייך וחשף שיניים מרובעות ויפות. כדי שאוכל לנשוך אותך, יקירתי.

"את לבד כאן?"

"אתה רוצה שאהיה כאן לבד?" עפעפתי בעיניי בביישנות. הוא כבר לא יצליח להימלט ממני, אני נשבעת.

"אני מאוד רוצה." הוא דיבר עכשיו בקול נמוך, וחיוכו העמיק. מה שבטוח, יש להם קול מדהים. רובם היו יכולים לחלטר בתור נערי טלפון בשיחות סקס.

"טוב, אז עד עכשיו הייתי לבד. אבל עכשיו אני איתך."

שמטתי את ראשי בכוונה הצידה בתנועה פלרטטנית, שחשפה את צווארי. עיניו עקבו אחר תנועותיי, והוא ליקק את שפתיו. יופי, הוא רעב.

"איך קוראים לך, אישה יפה?"

"קאת רייבן.[1]" קיצור של קאת'רין ושל צבע שיערו של הגבר הראשון שניסה להרוג אותי. טיפוס סנטימנטלי, כבר אמרתי.

חיוכו התרחב. "שם מאוד מיוחד."

שמו היה קווין. ארכיטקט בן עשרים ושמונה, או לפחות זה מה שאמר. קווין התארס לא מזמן, אבל הארוסה שלו זרקה אותו, ועכשיו הוא רק רוצה למצוא בחורה נחמדה ולהתמסד. בעודי מקשיבה לו, הצלחתי בקושי לא להיחנק מהמשקה שלי מרוב צחוק. זיוני מוח. עוד מעט הוא יוציא תמונות של בית עם גדר עץ לבנה. ברור שהוא לא ייתן לי בשום פנים ואופן להזמין מונית, וכמה לא מתחשבים החברים הדמיוניים שלי, שהלכו הביתה בלעדיי. כל כך נחמד מצדו שהוא מסיע אותי הביתה, אה, ודרך אגב, יש לו משהו להראות לי. טוב, בעצם, גם לי יש משהו להראות לך.

מניסיוני למדתי, שהרבה יותר קל להיפטר ממכונית שלא שימשה כזירת רצח. לכן פתחתי איכשהו את דלת הנהג של הפולקסווגן שלו ונמלטתי ממנה בצרחות אימה מדומות, כשהוא עשה את הצעד הראשון. לשם כך הוא בחר איזור ריק מאדם — כך עשו כמעט כולם — אז לא חששתי שאיזו נשמה טובה תשמע במקרה את צעקותיי.

הוא הלך בעקבותיי בצעדים מדודים, משועשע מן המחזה האווילי של צעדיי הכושלים. מעדתי בכוונה והתחלתי לייבב כדי להעצים את הרושם, ואז הוא הגיח ורכן מעליי במלוא עוצמתו. פניו השתנו, ועכשיו חשפו מה הוא באמת. חיוכו המרושע חשף ניבים עליונים, שלא נראו שם קודם, ועיניו, שקודם לכן היו כחולות, זהרו עכשיו בבוהק ירוק ומבעית.

גיששתי סביבי, ותוך כדי כך הסתרתי את ידי המחליקה אל הכיס. "אל תפגע בי!"

הוא כרע ברך ואחז בעורפי.

"זה יכאב רק לרגע."

באותו רגע תקפתי. שלפתי את ידי בתנועה מהירה ומיומנת, והנשק שהחזקתי בידי ננעץ בלבו. סובבתי אותו שוב ושוב, עד ששפתיו צנחו ברפיון והבוהק נמוג מעיניו. פעם אחרונה דחקתי פנימה בכוח את כלי הנשק, ואז דחפתי אותו מעליי וניגבתי את ידיי המוכתמות בדם במכנסיים שלי.

"צדקת." התנשמתי בכבדות מהמאמץ. "זה באמת כאב רק לרגע."

כשהגעתי הביתה, מאוחר יותר, שרקתי לעצמי — בסופו של דבר, הערב הזה לא היה מבוזבז לגמרי. אחד מהם הצליח לחמוק, אבל השני לא ישחר עוד לטרף בחשיכה. אמא שלי ישנה בחדר שלנו. אני אספר לה על זה בבוקר. בסופי השבוע זו תמיד היתה השאלה הראשונה שלה בבוקר: נו, הצלחת לתפוס אחד מהיצורים האלה, קאת'רין? כן, דווקא כן! ואפילו בלי לחטוף מכות או להיעצר על ידי המשטרה. אי אפשר לבקש יותר מזה.

למען האמת, הייתי במצב רוח מרומם כל כך, שהחלטתי ללכת לאותו מועדון גם בערב שלמחרת. הרי מסתובב שם מוצץ דם מסוכן, ואני מוכרחה לעצור אותו, נכון? ביצעתי את מטלות הבית הרגילות שלי בקוצר רוח. אימא שלי ואני גרנו עם סבא ועם סבתא שלי בבית דו קומתי קטן, שפעם שימש אסם. בדיעבד הסתבר, שהאחוזה המבודדת, עם שטחי האדמה הנרחבים שלה, היתה שימושית. בשעה תשע כבר הייתי בדרכי החוצה.

המועדון שוב המה אדם, כיוון שהיה מוצאי שבת. בדיוק כמו בליל אמש התנגנה המוזיקה בעוצמה, והפרצופים היו חסרי הבעה. הסריקה הראשונה שלי לא העלתה דבר וקצת הוציאה לי את הרוח מהמפרשים. ניגשתי לכיוון הבר ולא שמתי לב לחשמל באוויר סביבי אלא רק כששמעתי אותו מדבר אליי.

"עכשיו אני מוכן לזיון."

"מה?"

הסתובבתי במהירות אחורה והתכוננתי לשתול את השרץ הזר, אבל עצרתי. זה היה הוא. הסמקתי כשנזכרתי מה אמרתי לו בליל אמש. מסתבר שגם הוא זכר.

"אה, כן, טוב…" איך בדיוק אני אמורה להגיב לזה? "אממ… אולי אתה רוצה לשתות משהו קודם? בירה או…"

"אל תטרחי." הוא קטע את קריאתי לברמן והעביר את אצבעו לאורך קו הלסת שלי. "בואי."

"עכשיו?" הבטתי סביבי; נתפסתי לא מוכנה.

"כן, עכשיו. שינית את דעתך, מותק?"

עיניו קראו עליי תיגר, והיה בהן ניצוץ שלא הצלחתי לפענח. לא רציתי להסתכן בכך שאאבד אותו שוב, ולכן לקחתי את התיק שלי וסימנתי לו לכיוון הדלת.

"אחריך."

"לא, לא," אמר בחיוך מצמרר. "לֵיידִיז פירְסט."

הובלתי אותו אל מגרש החנייה, כשמדי פעם אני מגניבה מבטים לאחור. כשהיינו בחוץ, הוא הביט בי בציפייה.

"טוב, תביאי את המכונית שלך וניסע מכאן."

"המכונית שלי? אין לי… אין לי מכונית. איפה המכונית שלך?" התאמצתי להישאר רגועה, אבל בתוכי שקשקתי מפחד. כל זה חרג לגמרי מהשגרה הקבועה שלי, וזה לא מצא חן בעיניי.

"הגעתי הנה באופנוע. מתחשק לך לצאת לסיבוב?"

"באופנוע?" לא, זה לא טוב. אין תא מטען להכניס אליו את הגופה שלו, ואני לא מתכוונת להניח אותה על הכידון ולנסות לשמור על שיווי משקל בנסיעה. ובנוסף, אני לא יודעת לרכוב על אופנוע. "אממ… אז ניסע ברכב שלי. הוא שם."

כשהלכתי לעבר הטנדר, הזכרתי לעצמי להתנודד. קיוויתי שיחשוב שזה בהשפעת האלכוהול.

"חשבתי שאמרת שאין לך מכונית," הוא קרא מאחוריי.

השתהיתי לרגע והפניתי את פניי אליו. חרא, זה באמת מה שאמרתי.

"שכחתי שהיא כאן, זה הכול," שיקרתי ללא היסוס. "אני חושבת ששתיתי יותר מדיי. רוצה לנהוג?"

"לא, תודה," השיב מיד. מאיזושהי סיבה צרם לאוזניי המבטא הבריטי המובהק שלו.

עשיתי ניסיון נוסף, והפעם בחיוך מעוקם. הוא מוכרח לנהוג. הנשק שלי היה מונח בכיס הימני של מכנסיי, כי בכל הפעמים הקודמות ישבתי בכיסא שליד הנהג.

"ברצינות, אני חושבת שכדאי שאתה תנהג. אני קצת שיכורה. לא הייתי רוצה שבגללי נמצא את עצמנו מרוחים על איזה עץ."

זה לא עבד.

"אם את רוצה, אפשר לדחות את זה לפעם אחרת…"

"לא!" צליל ייאוש נשמע בקולי, והדבר גרם לו לזקוף קלות את גבותיו. "אני מתכוונת, אתה כזה חתיך ו…" מה אומרים במצב כזה? "… אני באמת, באמת רוצה לעשות את זה איתך."

הוא החניק את צחוקו, ועיניו הכהות זרחו. ז'קט הג'ינס שלו היה זרוק ברישול מעל חולצת הצווארון שלבש. לאורם של פנסי הרחוב נראו עצמות הלחיים שלו בולטות אף יותר. מעולם לא ראיתי תווי פנים מפוסלים בשלמות שכזאת.

הוא סקר אותי במבטו מלמעלה למטה, קצה לשונו חולף על פנים שפתו התחתונה.

"טוב, אז קדימה, בואי נלך. את נוהגת."

בלי לומר מילה הוא התיישב במושב שליד הנהג.

כיוון שלא הותיר בידי ברירה, התיישבתי בכסא הנהג והתחלתי לנסוע לכיוון הכביש הראשי. הדקות חלפו, אבל לא ידעתי מה לומר. השתיקה היתה מלחיצה. הוא לא דיבר, אבל הרגשתי שעיניו בוחנות אותי. כשלא יכולתי עוד לסבול את זה, פלטתי את השאלה הראשונה שחלפה בראשי.

"איך קוראים לך?"

"זה משנה?"

העפתי מבט לימיני, ומבטינו נפגשו. עיניו היו בצבע חום כהה כל כך, שהן נראו כמעט שחורות. שוב התגלה בהן רמז מצמרר לקריאת תיגר, מעין איום דומם. וזה היה מטריד, בלשון המעטה. כל קודמיו גילו נכונות מלאה לפטפט איתי.

"רק רציתי לדעת. לי קוראים קאת." יצאתי מהכביש הראשי ופניתי לשביל החצץ המוביל אל האגם.

"קאת[2], אַה? מכאן את נראית דומה יותר לחתלתולה."

הפניתי את ראשי אליו במהירות ויריתי לעברו מבט מעוצבן. או־הו, אני הולכת ליהנות מזה, ועוד איך.

"קוראים לי קאת," חזרתי ואמרתי בתקיפות, "קאת רייבן."

"מה שתגידי, חתלתולונת."

לחצתי על דוושת הבלמים בבת אחת. "יש לך בעיה, אדוני?"

גבות כהות הורמו. "לא, אין שום בעיה, חמודה. זהו, זאת התחנה הסופית? פה את רוצה להזדיין איתי?"

שוב הופיע הסומק המציק בלחיי לנוכח דבריו הישירים.

"אממ… לא. עוד קצת הלאה. יותר יפה שם." המשכתי לנסוע פנימה אל מעבה היער.

הוא גיחך בשקט. "אני בטוח בזה, מותק."

כשעצרתי את הטנדר במקום המפגש החביב עליי, הסתכלתי עליו. הוא ישב בדיוק כמו קודם, ללא נוע. בשום פנים ואופן לא יכולתי עדיין להפתיע אותו עם מה שהיה לי מתחת למכנסיים. כחכחתי בגרוני והצבעתי על העצים.

"בא לך לצאת החוצה ו… לשכב שם?" זאת היתה מילה מוזרה, אבל עדיפה על להזדיין.

גיחוך קל האיר את פניו, והוא ענה. "לא, לא. כאן זה בסדר גמור. אני אוהב לעשות את זה בטנדר."

"טוב…" לעזאזל, מה עכשיו? זה לא יילך. "קצת צפוף כאן." בתחושת ניצחון התחלתי לפתוח את דלת הנהג.

הוא לא זז. "יש כאן המון מקום, חתלתולה. אני נשאר כאן."

"אל תקרא לי חתלתולה." קולי היה חד מדיי לסיטואציה רומנטית, אבל הייתי ממש מרוגזת. ככל שהוא יהיה מת־על־אמת מהר יותר, כך יהיה טוב יותר.

הוא התעלם מדבריי. "תורידי את הבגדים. בואי נראה מה יש לך שם."

"סליחה?" זה כבר היה מוגזם.

"את לא מתכוונת לשכב איתי כשאת לבושה, נכון, חתלתולה?" אמר בלגלוג. "בעצם, כל מה שצריך באמת זה להוריד את התחתונים. נו, אל תבזבזי לי את כל הלילה."

יו, אני אגרום לו להצטער על זה. קיוויתי שזה יכאב לו מאוד. בחיוך מתנשא הסתכלתי עליו.

"אתה קודם."

הוא גיחך שוב וחשף שיניים רגילות. "את ילדה ביישנית, מה? לא עשית עליי רושם כזה בהתחלה, כשניגשת אליי וממש התחננת וכל זה. מה דעתך שנעשה את זה ביחד?"

ממזר. זאת היתה המילה הגסה ביותר שעלתה בדעתי. דקלמתי אותה בראשי כשהתבוננתי בו במבט זהיר והתחלתי לפתוח את הכפתורים של מכנסי הג'ינס שלי. הוא התיר בנונשלנטיות את החגורה שלו, פתח את כפתור מכנסיו ופשט את חולצתו. הפעולה הזאת חשפה את העור החיוור והמתוח בבטנו, שהיתה נטולת שיער עד קו המפשעה שלו.

זה היה הכי רחוק שנתתי אי פעם למצב כזה להידרדר. הייתי כל כך נבוכה, עד שאצבעותיי רעדו כשקילפתי מעליי את הג'ינס והושטתי את ידי לתוכם.

"תסתכלי הנה, מותק, תראי מה יש לי כאן בשבילך."

העפתי מבט למטה, ראיתי את ידו נצמדת לגופו ומיד הפניתי את מבטי. כמעט הצלחתי לאחוז ביתד, הייתי זקוקה רק לרגע אחד נוסף…

הצניעות שלי היא זו שהכשילה אותי. כשהפניתי את פניי ממנו כדי לא לראות את המפשעה שלו, פספסתי את ידו המתהדקת לאגרוף, אשר נע במהירות בלתי נתפסת לעבר ראשי. ראיתי הבזק אור, ואחריו הרגשתי כאב חד ומפלח; ואז השתררה דממה.

  1. :

    ממולץ בחום כל הסידרה מקסימה מרגשת אוהבת ומושלמת

הוסיפו תגובה