החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ציידי הממוטות

מאת:
הוצאה: | 2016-02 | 160 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, ביכורים
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

יגאל בראל (53) מתגורר בשוהם, נשוי ואב ל-3 ילדים. הוא חי חייים מושלמים, אך שום דבר לא הכין אותו להתפרצות מחלת הסרטן במעי הגס.

רופאה תורנית בבית חולים בישרה לו שנותרו לו רק חודשים ספורים לחיות, ובכל זאת מצליח יגאל להמשיך לחיות ואפילו טוב.

את המחלה והקשיים שהיו למעשה התקופה המעצימה בחייו הפך לספר שלפניכם.

הצטרפו אליו במסע של תקווה, אומץ ותעצומות נפש.

מקט: 001-2580-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

צולל חופשי ללא מצנח,

לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,

כך שבינתיים אני נח,

כך כמו שאני מונח

כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

נובמבר 2014 – פתי ואני פוסעים שפופים ובהלם לעבר חדרה של ד"ר שרון פלס. אנחנו עדיין תחת הרושם שקיבלנו מבית החולים אסף הרופא, שבו אני כבר חסר סיכוי לחלוטין ואין הרבה תקווה.

פונים למזכירות בחשש, מפני מה שהעתיד צופן לנו. אנחנו חרדים, חוששים ובעיקר דואגים. אין לנו שום מושג על העתיד להיות אתנו.

בפגישה אנחנו שומעים בליל של מילים, שלא חלמנו שנשמע אי פעם בהקשר שלי: סרטן, כימותרפיה, תוחלת חיים, סטטיסטיקה, אונקולוגיה, מעי גס, סי-טי, תופעות לוואי ועוד. אנחנו שומעים ולא מאמינים שמדברים עלי.

אני זוכר עד היום את המילים ששמעתי, אבל לא ממש זכור לי איך הן התחברו.

ד"ר שרון פלס שרון הצליחה, על אף המצב, לטעת בנו תקווה ובעיקר, ראינו מייד שאכפת לה, מכל הלב.

הקבלה שלנו והתדרוך לגבי העתיד נעשו ברגש רב, על ידי ד"ר שרון פלס וצביה, האחות המתאמת, אבל זה לא ממש מצליח להרגיע אותנו, ואנחנו צופים לעתיד בחשש. בשיחה עם צביה אנחנו מקבלים רשימת מכולת של תופעות לוואי, שבראשן חס וחלילה מוות. למען האמת אין לי כוונה לאמץ את תופעת הלוואי הזאת, אבל חוץ ממנה קיבלתי את כולן.

המילה "מוות" נשמעה בחלל החדר לא כאופציה עתידית, אלא ממש כאפשרות ריאלית לאותו הזמן – מצבי על הפנים. ישנו גידול לא קטן במעי הגס ומה שחמור מכך, נשלחו כבר גרורות שמכסות את כל הכבד. עובדה זו מונעת ממני את האפשרות לניתוח.

דצמבר 2015 – חלפה קצת יותר משנה, פתי ואני שוב מגיעים למחלקה, אבל איזה הבדל! אנחנו פוסעים במרץ לעבר חדרה של שרון, מחייכים לשלום לכל מי שרואים ונכנסים ישר לחדרה.

שרון מצליחה להשיג לנו את הטיפול שאנחנו מחכים לו מהרגע הראשון ששמענו עליו, אך עדיין לא הייתי כשיר לקבל אותו ("סירטקס"). השמחה של שרון על המקום שהגעתי אליו היא אמיתית ומכל הלב. ממש רואים שאכפת לה.

בדיקת ה סי טי ובדיקות הדם מעידות על שיפור משמעותי במצב .

עברה שנה, הלכנו בדיוק לאותו מקום, כמעט באותה שעה, אבל איזה הבדל!!!

אנחנו ממש חברים של כל הצוות הרפואי, מלאי תקווה להמשך, ובעיקר חדורי אמונה. אנו כבר יודעים וערוכים לכך שזה לא זבנג וגמרנו, אלא תהליך מתמשך שעתיד להוביל אותי להחלמה מלאה בעזרת השם.

בדרך כלל, מעטים האנשים שחיים כאילו זה יומם האחרון. לי יש את "הפריבלגיה", מרגע קבלת ההודעה על המחלה והידיעה שנותרו לי חודשים ספורים לחיות, לחיות באמת כל יום כאילו זה יומי האחרון.

שובם של ציידי הממותות – הכוונה לאנשים שלא מוותרים. ביכולתם לקבוע משימה ולעמוד בה בכל מחיר.

הצייד שנכנס ליער לחפש ממותה נחוש ללכוד אותה, על אף העובדה שהוא יודע שהממותות כבר נכחדו, ויודע שלא יצא מהאזור עד שילכוד את הממותה. כי זאת המשימה.

בחוץ, צוחקים עליו מי ששלחו אותו, ביודעם שאין סיכוי קלוש לתפוס ממותה, אך

לפעמים, למרבה ההפתעה, הוא יוצא החוצה עם הממותה ביד.

כל מי שמכיר אותנו יודע שיש כפתור, שמי שלוחץ עליו מכניס אותנו לפעולה מיידית. לכפתור קוראים כפתור הבלתי אפשרי.

מספיק שמישהו יגיד אי אפשר, כדי שנוכיח לו מהר מאוד שהכול אפשרי.

הילדים ופתי קוראים לי "נחום תקום". אנחנו בהרגשת מסוגלות משפחתית ששום דבר לא יכול עלינו.

גם בימים הקשים ביותר פתי מוצאת תמיד מה להגיד לי, כדי להוציא אותי מהבאסה. זה כולל כמובן תזכורת לכך שהכול זמני.

גם לאחר רגעים קשים, ותאמינו לי היו לא מעט כאלו, אנחנו לא מאבדים תקווה

ותמיד יימצא התומך התורן.

אומנם צפויה דרך לא קלה פיזית ונפשית, אבל אנחנו מסתכלים קדימה בתקווה ובציפיה להחלמה מלאה.

האנשים הנפלאים שפגשנו לראשונה סמוך למועד גילוי המחלה, הופכים להיות לא רק צוות רפואי, אלא חברים אמיתיים. כל אחד מהם מכיר אותי לעומק וראה אותי בשלל מצבים טובים ופחות טובים, עד גרועים במיוחד. אני חשוף בפניהם לחלוטין.

לכל מי ששואל על מצבי הרפואי, הנפשי, המשפחתי והתעסוקתי, אני משיב תמיד את מה שאני יודע שיקרה:

"קודם כל והכי חשוב, אני בדרך להיות בריא לגמרי. נשארו עוד כמה סידורים אחרונים. מעולם לא היה מצבי הנפשי טוב יותר. אני כל כך מאושר על המקום שאני נמצא בו, ובעיקר מביט קדימה בתקווה. אין לי בכלל ספק, שעדיף להיות בריא ועשיר ואני עושה את כל המהלכים להגיע לכך!!!"

אני עושה היום בדיוק מה שחיפשתי לעשות כל העת, ואני מרוצה מאוד ממה שאני מצליח ליצור, גם בריאותית וגם מקצועית.

פתי והילדים, על אף העובדה שעוברים זמנים לא קלים, בלשון המעטה, תומכים בי ללא סייג.

דווקא גילוי המחלה גרם לי להיות אדם טוב יותר, בעיקר על רקע הדורסנות שאפיינה אותי בעבר ומושקעת היום רק לכיוונים טובים.

אני משווה לביקורים שלי במחלקה אוירה של פרידה. אני מבקש מכל אנשי הצוות שישמרו על קשר בהמשך אחרי שאצא משם, באמונה שמה שאני משדר החוצה באמת יקרה.

הגיע הזמן לעבור מהגנה להתקפה. לא לשמור על הקיים, אלא ליצור קיים חדש יותר טוב בהרבה.

בטוח שהדרך ארוכה ולעתים גם לא קלה, אבל המטרה מסומנת וברורה והיא החלמה מלאה! ושום קושי או כאב לא יעצור אותנו בדרך לשם.

אני מסתכל לעבר אותה תקרת זכוכית מפורסמת, בהחלטה לנפץ אותה.

ככל שאני מתאמץ, אינני רואה את התקרה.

זה לא ממש משנה אם אין תקרה כזאת, או ששברתי אותה בעבר בלי ששמתי לב, מבחינתי אין תקרה.

אני מסתכל אל העתיד, מרגיש ששום דבר לא יכול לעצור אותי.

נשאר עוד מכשול לעבור ואחריו החיים הטובים.

אנשים שמגיעים אלינו לעודד יוצאים מעודדים, כמות החברים שלנו צומחת, וקשרים מהעבר הקרוב והרחוק מתפתחים. אנחנו לא מפספסים אף הזדמנות לבלות, לראות סרט או הופעה.

אחרי שנה של טיפולים החלטתי לשתף ולכתוב על התהליך, על התובנות ובכלל על החיים.

או בקיצור – איך להפוך את הלימון ללימונדה!!!

היות שאני בעיצומו של מאבק חסר פשרות במחלה, ועדיין יש לי גרורות בכבד,

שקטנו אומנם אך לא נעלמו, אפשר להתייחס לספר כאל סיכום ביניים.

המסר שאותו אני רוצה להעביר, אינו תלוי במצבי הרפואי או האישי בזמן נתון.

אנחנו מצפים ומאמינים שההחלמה עתידה להיות מלאה, מבלי לפגוע ברמת הערנות שלנו ובטיפול ובכל תרחיש שיהיה.

גבולות השפה שלך הם גבולות החיים שלך – איך שאתה בעצם מדבר עם עצמך כך ייראו חייך.

בכל סיטואציה ניתן לשדר טקסט של מסכנות, או לחילופין להתמודד עם הבעיה. ברגע שאתה מדבר הצלחה וחוסר מסכנות, אתה משפיע הן על המשפחה והן על החברים הקרובים.

כל אחד יכול בעצם, להציג את עצמו כלפי הצוות והסביבה במה שיבחר לעצמו.

ניתן לבחור להגיע למחלקה חלוש, מפוחד ולתת לצוות לקבוע לחלוטין את גורלך, אולם ניתן להיות מעורב ולטפל הכי טוב בתהליך.

אני נותן כבוד רב לרופאים ומקפיד להודות לכל מי שמטפל בי בכל עת, יחד עם זאת הכול נעשה בגובה העיניים ובכבוד.

בכתיבת הספר ובמאבק במחלה, היו שזורים ומעורבים הרבה מאוד חברים, משפחה והצוות הרפואי. כולם היו שם בשבילי.

יחד עם זאת, היו כמה שתרמו לספר ולליווי יותר מכולם:

בראש הצוות, כמובן, פתי, שאת תובנותיה והארותיה, שתלנו בתוך הספר.

בלי פתי, אשתי היקרה, חברתי למסע, קשה לי לראות את עצמי מצליח כל כך. חלק גדול בהצלחת הספר ובעיקר בהצלחה בחיים, לא היה מתאפשר ללא התמיכה המוחלטת שלה.

חוץ מפתי, ראויות לציון מיוחד האחיות שלי: נורית אחותי הביולוגית ואתי גיסתי, שהפכה לאחותי בשנה האחרונה. שתיהן מוזכרות יחד, כי התמסרותן טוטאלית.

אני נוהג לצחוק עם אתי על כך, שבכל פעם שאני מתקשר להציע משהו, עוד לפני שאני מסיים את דברי, אתי ישר עונה כן. נענית לכל הצעה בחיוב ובשמחה.

נורית, מגיל צעיר הרגישה צורך לגונן עלי, עד היום. תמיד בעת צרה כשאני מסתכל הצידה אני רואה אותה, עוזרת ותומכת במלוא המרץ בלי לשאול שאלות.

למסע הזה היו שותפים רבים נוספים.שלא את כולם אזכיר אבל לכולם שמור מקום בליבי.

טוב לדעת שיש מי שאוהב אותך כל כך.

כולי תקווה שאוכל לתרום לפחות במשהו לתקווה גדולה יותר, לרצון לנצח, לאופטימיות ולשמחת חיים.

מספיק לי, שאפילו קורא אחד ישיג ערך מוסף משמעותי לחייו.

אני מקווה בשבילך שזה אתה!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ציידי הממוטות”