1

מחודש יולי בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה ועד לחודש ינואר של השנה שאחריה, צְקוּרוּ טַזַאקי חי כמעט אך ורק במחשבות על המוות. באותה תקופה גם מלאו לו עשרים, אבל לציון הדרך הזה לא היתה בעיניו שום משמעות. באותם ימים, קטיעת חייו נראתה לו טבעית והגיונית מכל דבר אחר. מדוע לא עשה את הצעד האחרון הנדרש? את הסיבה לכך אינו יודע בוודאות גם עתה. אבל באותה עת, חציית המפתן המפריד בין חיים למוות נראתה לו קלה יותר מלגימת ביצה טרייה.

ייתכן שצקורו לא ניסה להתאבד אז משום שרגשותיו כלפי המוות היו חזקים וטהורים כל כך, שהוא לא הצליח להעלות בדמיונו מראה מוחשי דיו של אמצעי המוות שיהלום רגשות אלו. למעשה, המוחשיות היתה אולי עניין משני. ייתכן שאילו היתה במרחק הושטת יד דלת שתוביל אותו אל המוות, הוא היה פותח אותה ללא היסוס, בלי לחשוב יותר מדי, כמו המשך טבעי של שגרת היום. אבל לרוע המזל, או למרבה המזל, הוא לא מצא דלת כזו בקרבתו.

אולי טוב היה לו מתּי אז, מהרהר צקורו טזאקי לעתים קרובות. אילו כך היה, העולם הזה שכאן לא היה קיים. הרעיון הזה שבה את לבו. העולם שכאן אינו קיים, והמציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו אינה מציאות עוד. וכך, בדיוק כשם שהוא לא היה מתקיים עוד לגבי העולם הזה, העולם לא היה מתקיים עוד לגביו.

אבל בה בעת, אפילו צקורו עצמו לא הצליח להבין לאשורו מדוע חש באותה העת צורך עז להתקרב, עד כדי חיכוך כתפיים, אל המוות. היתה לכך סיבה ממשית, זאת ידע היטב, אבל מדוע פעלה עליו המשיכה למוות בעוצמה רבה כל כך, ועטפה את כל־כולו במשך חצי שנה? עטפה, כן, זה הביטוי המתאים בדיוק. כמו דמות מהתנ’ך שנבלעה על ידי לווייתן עצום וחייתה בבטנו, צקורו נפל אל תוך מעיו של המוות והעביר את ימיו בתוך מערה אפלולית ומעופשת בלי לדעת את מניין הימים.

בתקופה ההיא הוא חי כמו סהרורי, או כמו מת שעדיין לא שם לב שהוא מת. הוא התעורר עם זריחת החמה, צחצח את שיניו, לבש את הבגדים שהיו בטווח הושטת יד על הכיסא, נסע ברכבת לאוניברסיטה וסיכם בהרצאות. כמו אדם שהכתה בו רוח סערה והוא נאחז בחוזקה בפנס רחוב, הוא נע רק על פי לוח זמנים שהיה לנגד עיניו. אם לא היו לו עניינים לסדר, הוא לא היה מדבר עם איש כלל, וכשחזר אל דירתו, שבה התגורר בגפו, היה מתיישב על הרצפה, נשען בגבו אל הקיר ומגלגל בראשו מחשבות על המוות, או על היעדר חיים. תהום אפלולית פערה את פיה מולו, מובילה היישר אל לב כדור הארץ. מה שנראה שם היה ריקנות שמתערבלת לצורת עננים קשים, ומה שנשמע היה רק דממה עמוקה שלוחצת בכוח על עור התוף.

כשלא חשב על המוות, הוא לא חשב על כלום. הוא לא התקשה במיוחד שלא לחשוב על כלום. הוא לא קרא עיתונים ולא שמע מוזיקה, אפילו חשק מיני לא היה לו. למתרחש בעולם לא היתה שום משמעות לגביו. כשעייף מלהסתגר בדירתו, היה יוצא ומתהלך ללא מטרה בשכונה, או הולך אל תחנת הרכבת, מתיישב על ספסל ומביט עד בלי די בבואן ובצאתן של הרכבות.

מדי בוקר בבוקרו התקלח, חפף היטב את שערו, ופעמיים בשבוע היה עושה כביסה. הניקיון היה אחד מעמודי התווך שבהם נאחז בחיי היומיום שלו. כביסה, מקלחת, צחצוח שיניים. הוא כמעט לא נתן דעתו לאכילה. את ארוחת הצהריים אכל במזנון שבאוניברסיטה, אבל פרט לכך כמעט לא אכל ארוחות ראויות לשמן. כשחש רעב קנה תפוחים או ירקות בסופרמרקט השכונתי, ואכל אותם אחר כך בבית. או שאכל לחם, סתם כך בלי למרוח עליו כלום, ושתה חלב היישר מהקרטון. כשהגיע זמן השינה היה מגיר לתוכו כוסית קטנה אחת של ויסקי, ממש כאילו היה תרופה. למרבה המזל הוא לא היה רגיל בשתיית אלכוהול, ודי היה בכמות קטנה של ויסקי לשאת אותו אל עולם השינה. באותה תקופה הוא לא חלם כלל. וגם אם חלם, מרגע שצפו ועלו בתודעתו, היו החלומות מחליקים במורד מדרון התודעה החלקלק, שלא היה בו אפילו מקום אחיזה אחד להיתפס בו, היישר אל עבר ממלכת הכלום.

מה שהניע את צקורו טזאקי להימשך בחוזקה כזאת אל המוות היה ברור לגמרי. יום אחד נאמר לו פה אחד על ידי ארבעת חבריו, שאיתם היה בקשר חברות קרוב במשך זמן רב, שהם אינם רוצים לראות אותו עוד, ואינם רוצים עוד לשמוע ממנו. באופן מוחלט, פתאומי, ובלי שום מקום לפשרה. יתרה מזו, הוא לא הצליח להעלות בדעתו אפילו סיבה אחת מדוע היה עליו לקבל הודעה צורבת שכזאת. והוא גם לא העז לשאול.

הארבעה היו חבריו הטובים מימי התיכון, אבל צקורו כבר עזב את עיר הולדתו זה זמן, ולמד באוניברסיטה בטוקיו. נכון, הסילוק מהקבוצה לא יגרום לו חוסר נוחות מיידי בשגרת יומו, שהרי הוא לא ייתקל בהם ברחוב ויחוש אי נעימות. אבל אלה הם, בסופו של דבר, טיעונים המבוססים על ההיגיון. דווקא משום שהיה רחוק מארבעת חבריו, הועצם הכאב שהרגיש צקורו בשל ההודעה ורק הפך דוחק יותר. הזרוּת והבדידות הפכו לכבל במשקל מאות קילוגרמים וכננת ענקית שסביבה נכרך הכבל בחוזקה. ודרך הקו המתוח הזה הגיע המסר הקשה מנשוא, יום וליל. צלילו, כמו רוח סערה הנושבת בינות לעצים, הגיע לאוזניו של צקורו טזאקי מקוטע ובעוצמה משתנה, והכאיב להן.

החמישה למדו באותה כיתה בבית הספר התיכון בפרוור של נַגוֹיָה. שלושה בנים ושתי בנות. בחופשת הקיץ של השנה הראשונה ללימודים הם לקחו חלק בפעילות התנדבותית שבמסגרתה נהיו חברים, ואף שבשנים הבאות שובצו בכיתות לימוד שונות, הוסיפו להיות מין קבוצה סודית. הפעילות ההתנדבותית היתה משימה במסגרת לימודי חברה שקיבלו מבית הספר לחופשת הקיץ, אבל גם כשהסתיימה התקופה הקצובה, המשיכו חברי הקבוצה בפעילות מרצונם החופשי, ובהתנדבות.

חוץ מפעילות זו הם נהגו לטייל בחופשות, שיחקו טניס, שחו עד לחצי האי צ’יטָה, או התאספו בביתו של אחד מהם ולמדו לבחינות ביחד. לעתים (למעשה לעתים תכופות ביותר) נהגו להיפגש במקום כלשהו, לא חשוב היכן, ולשבת ולשוחח עד בלי די. הם לא נהגו לקבוע נושא מסוים לשיחה, אבל תמיד מצאו נושא לדון בו.

יד המקרה הפגישה בין החמישה. לתלמידים ניתנו כמה אפשרויות במסגרת משימת ההתנדבות. עזרה אחרי שעות הלימודים לתלמידי בית ספר יסודי שאינם מצליחים לעמוד בקצב השיעורים הרגילים בבית הספר (רובם תלמידים הנעדרים מבית הספר), היתה רק אחת מהן. את הפעילות ארגנה הכנסייה הקתולית, ומתוך הכיתה שמנתה שלושים וחמישה תלמידים, רק החמישה האלה בחרו באפשרות הזאת. הם השתתפו במשך שלושה ימים במחנה קיץ שהתקיים בקרבת העיר נגויה, והתיידדו מאוד עם הילדים.

במהלך הפעילות במחנה הם מצאו זמן לשוחח זה עם זה, להבין זה את מחשבותיו של זה, ולהכיר זה את אישיותו של זה. הם שוחחו על שאיפותיהם ועל רצונותיהם, ושיתפו איש את רעהו בבעיות שהטרידו אותם. וכשהסתיים מחנה הקיץ הרגיש כל אחד מהם שהוא נמצא במקום הנכון עבורו, ושהוא קשר את גורלו לאנשים הנכונים. היה זה מעין תמהיל מדעי שהצליח לגמרי במקרה; גם אם תערבב שוב את אותם החומרים ותדייק ככל האפשר בהכנות הנחוצות, לא תצליח כנראה להגיע לאותן התוצאות.

לאחר חופשת הקיץ המשיכו החמישה את הפעילות בערך בכל סוף שבוע שני; הם לימדו את הילדים, קראו איתם ספרים, עשו איתם תרגילי התעמלות ושיחקו עמם. חוץ מזה הם גם כיסחו את הדשא, צבעו את מבנה בית הספר ושיפצו את מתקני המשחקים. בפעילות הזאת הם המשיכו כשנתיים וחצי, עד לסיום לימודיהם בבית הספר התיכון.

אבל במבנה קבוצה של שלושה בנים ושתי בנות ייתכן שלמן ההתחלה היה יסוד שהכניס מתח ליחסים ביניהם. למשל, אילו שניים מהבנים ושתי הבנות היו לזוגות, אחד היה מוצא את עצמו בחוץ. האפשרות הזאת היתה בוודאי כמו עננה קטנה שסככה תדיר מעל ראשם. אבל תרחיש זה לא התממש, ולא היה שום רמז לכך שהדבר עשוי לקרות בעתיד.

אולי צירוף מקרים הוא שכולם היו ילדים למשפחות מהמעמד הבינוני־גבוה של פרוורי העיר הגדולה. הוריהם היו שייכים לדור שנקרא ‘הבייבי־בום’: האבות בעלי מקצוע חופשי או עובדי תאגיד מהשורה הראשונה, והאימהות על פי רוב בבית. הם לא חסכו דבר בהוצאות החינוך של הילדים. המשפחות חיו בשלווה, לפחות למראית עין, ולא היו ביניהם הורים גרושים. בית הספר שלמדו בו הכין אותם היטב לאוניברסיטה, וציוני התלמידים היו גבוהים. ובכל הנוגע לסביבת החיים שלהם, רב היה המשותף מהשוני.

כמו כן, חוץ מצקורו טזאקי, חלקו ארבעת האחרים עוד משהו מן המשותף, קטן ומקרי. בשמות המשפחה שלהם היו כלולים צבעים. שמות המשפחה של שני הבנים היו אַקַמַצוּ1 ואַאוֹמִי,2 ושמות שתי הבנות היו שִירַנֶה3 וקוּרוֹנוֹ.4 רק לטזאקי לא היה שום קשר לצבע. בעניין זה חש צקורו לראשונה זרות קלה. ברור שצבע או היעדר צבע משמו של אדם — אין בו ולא כלום להעיד על אישיותו. ברור לגמרי. אבל הוא היה מאוכזב, ובאופן שהפתיע אף אותו, אפילו פגוע לא מעט. ארבעת האחרים החלו לקרוא זה לזה בצבעים שבשמותיהם, כאילו באופן טבעי: ‘אדום’, ‘כחול’, ‘לבנה’, ‘שחורה’, ואילו הוא נקרא פשוט ‘צקורו’. צקורו הרהר ברצינות פעם אחר פעם כמה טוב היה אילו גם בשמו היה מופיע צבע. לו היה הדבר כך, הכול היה מושלם.

אדום הצטיין בכול. הוא לא נראה כמי שמשקיע בלימודיו באופן מיוחד, ולמרות זאת ניצב במקום הראשון בכיתתו בכל מקצועות הלימוד. אבל הוא לא הסתובב באף מורם, להפך, הוא תמיד נחבא אל הכלים ודאג למי שסביבו, ממש כאילו היה נבוך שהוא מצטיין וחכם מאחרים. אבל היתה לו נטייה — כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים קטני קומה (הוא לא גבה יותר ממטר ושישים) — שברגע שהחליט משהו, פעוט ככל שיהיה, הוא לא נסוג מהחלטתו בקלות. הוא גם היה מתרגז ברצינות ולעתים קרובות מכללים שנראו לו בלתי הגיוניים, או ממורים שכישוריהם נמוכים. הוא שנא להפסיד, ואם הפסיד למשל במשחק טניס, היה נופל ברוחו. הוא לא התמרמר על עצם ההפסד, אבל הוא היה משתתק פתאום באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ארבעת האחרים סברו שמזגו החם משעשע, ונהגו להקניט אותו, עד שלבסוף גם הוא עצמו היה פורץ בצחוק. אביו היה מרצה לכלכלה באוניברסיטת נגויה.

כחול היה חלוץ בקבוצת רוגבי, וממדי גופו העידו על תחביבו זה. בשנה השלישית ללימודיו בתיכון הוא היה קפטן הקבוצה. הוא היה רחב כתפיים וחזהו עבה, מצחו רחב, שפתיו גדולות, ואפו נוכח מאוד. הוא היה שחקן התקפה, וגופו היה מכוסה תמיד חבורות כחולות וחתכים. לא היתה לו נטייה ללימודים, אבל הוא היה לבבי מאוד וחביב על רוב סובביו. הוא היה מאלה שמביטים לך ישר בעיניים ומדברים בקול שמפלח את האוויר. היה לו תיאבון מדהים, והוא אכל כל דבר בהנאה ניכרת. כמעט מעולם לא ניבל את פיו, וזכר מיד שמות של אנשים וגם את פניהם. הוא ידע להקשיב, והיה תכליתי. צקורו זוכר היטב עד היום את מראהו לפני כל משחק רוגבי כשאסף את השחקנים למעגל ועודד את חבריו לקבוצה.

הוא היה צועק: ‘קדימה, חבר’ה, אנחנו לוקחים את המשחק הזה. השאלה היחידה היא איך אנחנו מנצחים ובאיזה הפרש. הפסד הוא לא אופציה. מובן? לא אופציה!’

‘קדימה!’ שאגו השחקנים האחרים בקול גדול והתפזרו אל עמדותיהם ברחבי המגרש.

אבל קבוצת הרוגבי של בית הספר התיכון שלהם לא היתה חזקה במיוחד. כחול עצמו ניחן ביכולת ספורטיבית גבוהה והיה שחקן נבון, אבל הרמה הכללית של הקבוצה היתה סבירה, לא יותר. הם הפסידו ברוב המשחקים מול קבוצות ותיקות של בתי ספר פרטיים, שמשכו אליהן שחקנים מצטיינים מכל קצות הארץ בעזרת מלגות. אבל ברגע שנגמר המשחק, לא היה לכחול אכפת כל כך מהתוצאה. ‘מה שחשוב הוא הרצון לנצח,’ נהג לומר. ‘כי בחיים האמיתיים, אי אפשר כל הזמן לנצח. לפעמים אתה מנצח, ולפעמים אתה מפסיד.’

‘ולפעמים המשחק נדחה בגלל גשם,’ אמרה שחורה, שהיתה צינית.

כחול נד בראשו בצער. ‘את מתבלבלת בין רוגבי לבייסבול או טניס. ברוגבי לא דוחים משחקים בגלל גשם.’

‘מה, אז גם כשיורד גשם המשחק מתקיים?’ אמרה לבנה, מופתעת. מידת העניין שהיתה לה בכל ענפי הספורט היתה שווה למידת ידיעותיה בתחום.

‘נכון,’ התערב אדום כיודע דבר, ‘משחקי רוגבי לא מופסקים, ולא משנה כמה גשם יורד. בגלל זה בכל שנה הרבה שחקנים טובעים באמצע המשחק ומתים.’

‘זה נורא!’ אמרה לבנה.

‘נו, סתומה, הרי ברור שזאת בדיחה,’ אמרה שחורה.

‘טוב, סטינו קצת מהנושא,’ אמר כחול, ‘מה שרציתי לומר הוא שהיכולת להפסיד בכבוד היא גם חלק מדמותך כספורטאי.’

‘ואתה מאמן את היכולת הזאת ממש מדי יום,’ אמרה שחורה.

לבנה היתה בעלת פנים נאים המזכירים בובה יפנית ישנה. היא היתה גבוהה ודקיקה, בעלת מבנה גוף של דוגמנית. שערה היה ארוך ויפה, מבריק ושחור כמו פחם. אנשים שחלפו על פניה היו מסובבים את ראשם לאחור בלי משים. אבל נראה שהיא אינה יודעת מה לעשות ביופייה. היא היתה טיפוס רציני מאוד, ושנאה למשוך אליה תשומת לב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. היא ניגנה בפסנתר בכישרון ובמיומנות רבה, אך מעולם לא נהגה להפגין את היכולת הזאת לפני זרים. אבל כשלימדה ילדים נגינה בפסנתר, בסבלנות רבה, אחרי שעות הלימודים, לא היה מאושר ממנה. צקורו מעולם לא ראה את פניה קורנים ורגועים כל כך בנסיבות אחרות. כמה מהילדים אולי לא הצליחו בלימודים, אבל היה להם כישרון טבעי למוזיקה, והיא סברה שחבל לקבור את הכישרון הזה ולא לטפחו. אבל בבית הספר ההוא לא היה אלא פסנתר קיר ישן ורעוע, ולכן החלו החמישה בהתלהבות בפעילויות לגיוס כספים כדי לקנות פסנתר חדש. במהלך חופשת הקיץ עבדו כולם בעבודות מזדמנות. הם פנו לחברות המייצרות כלי נגינה וביקשו את שיתוף הפעולה שלהן. וכך, לאחר מאמצים רבים עלה בידם לבסוף לקנות לבית הספר פסנתר כנף. זה היה באביב השנה השלישית בתיכון. המעשים הראויים האלה זכו לתשומת לב, ואפילו התפרסמו בידיעה בעיתון.

לבנה היתה שתקנית מטבעה, אבל אהבה בעלי חיים, וכך, מרגע שעסקה השיחה בחתולים או בכלבים, היו פניה משתנים לגמרי, והיא היתה צוללת לתוך השיחה בחשק רב. היא אמרה שהיא חולמת להיות וטרינרית, אבל צקורו לא הצליח להעלות בעיני רוחו את דמותה נוטלת לידיה אזמל מנתחים כדי לפתוח את בטנו של לברדור, או תוחבת את זרועה לתוך אחוריו של סוס, למשל. שכן, אילו היתה לומדת בבית ספר לרפואת חיות, ניסיון מעשי כזה היה כורח המציאות. אביה ניהל מרפאה גינקולוגית בנגויה.

בהופעתה החיצונית היתה שחורה נאה מהממוצע. הבעתה היתה תמיד מלאת חיים ושובת לב. היא היתה גדולת ממדים ועגלגלה, והתברכה בחזה גדול כבר מגיל שש־עשרה. היא היתה עצמאית מאוד וקשוחה באישיותה, דיברה מהר והיתה מהירת מחשבה בה במידה. היא הצטיינה בהישגיה במקצועות ההומניים, אבל היתה גרועה במתמטיקה ובפיזיקה. לאביה היה משרד רואי חשבון בנגויה, אבל היא לא היתה מסוגלת לעזור לו שם. צקורו נהג לעזור לה לעתים קרובות בשיעורי הבית במתמטיקה. היה לה חוש הומור מיוחד ויבש. היא נהגה תמיד להעיר הערות עוקצניות, והיה משעשע ומרתק לשוחח איתה. היא גם היתה קוראת נלהבת, וכמעט תמיד אחזה בידה ספר.

לבנה ושחורה היו ביחד באותה כיתה כבר בחטיבת הביניים, והכירו זו את זו היטב לפני שנוצרה החמישייה. כשעמדו שתיהן זו לצד זו, היה המראה יפה לעין. יפהפייה מסובבת ראשים, אך מופנמת ובעלת כישרון אמנותי, ולצדה קומיקאית נבונה ועוקצנית. צירוף מיוחד במינו, ומושך ביותר.

בעצם, היחיד בקבוצה המשולל סממן מיוחד באישיותו היה צקורו טזאקי. הישגיו בלימודים היו מעט מעל הממוצע. אמנם לא היה לו עניין מיוחד בלימודים, אבל הוא הקשיב בריכוז בשיעורים, הקפיד על ההכנות המינימליות הנדרשות לשיעורים ולא פסח על הכנת שיעורי הבית — הרגל שהקנה לעצמו משום מה מגיל צעיר, ממש כפי שהיה מקפיד לרחוץ ידיים לפני הארוחה ולצחצח שיניים אחריה. ולכן, אף שמעולם לא הגיע להישגים שמשכו את תשומת לב הסובבים אותו, הוא הצליח לעבור בקלות את כל המקצועות הנלמדים. הוריו היו מהטיפוסים שלא הציקו לו בנוגע לציוניו בלימודים כל עוד לא היתה בעיה מיוחדת, ולכן לא הכריחו אותו ללכת לשיעורים אחרי שעות הלימודים, ולא שכרו עבורו מורה פרטי.

הוא לא סלד מפעילות גופנית, אבל לא השתתף מיוזמתו בפעילות הספורטיבית בבית הספר. עם משפחה וחברים היה משחק טניס מדי פעם בפעם, לעתים נסע לסקי, ולפעמים שחה בבריכה. זהו בערך. פניו היו מסותתים, ואנשים אפילו אמרו לו זאת לפעמים, אבל הם רק התכוונו לכך ש’שום דבר לא שבור’. אפילו הוא עצמו היה חש לפעמים שעמום חסר תקנה כשהיה מביט בבבואתו במראה. הוא לא מצא עניין מיוחד בתחום האמנויות, ובאופן כללי לא היו לו תחומי עניין מיוחדים או חוזקות ראויות לשמן. ההפך הוא הנכון, הוא היה כבד פה, נוטה להסמיק בקלות, מסורבל בקשריו החברתיים וחסר מנוחה בכל פעם שמצא את עצמו בחברת אדם שהוא אינו מכיר.

לסיכום, ייחודו היה רק בכך שמשפחתו היתה אמידה ממשפחות ארבעת האחרים, ודודתו מצד אמו היתה שחקנית ותיקה, אמנם לא זוהרת במיוחד, אבל ידועה בשמה לכול. לצקורו עצמו לא היה שום מאפיין מיוחד להתגאות בו, או אפילו להצביע עליו. כך לפחות הוא הרגיש. הוא היה ממוצע בכל דבר. או שצבעו היה פשוט חלש.

עם זה, היה לו בכל זאת תחביב אחד שאולי יכול להיקרא כך: יותר מכול, צקורו טזאקי אהב לצפות בתחנות רכבת. הוא לא ידע למה, אבל מיום שעמד על דעתו ועד עתה הוא חש משיכה מתמדת לתחנות רכבת. בין שהיו אלה תחנות הענק של רכבות השִינְקַנְסֶן המהירות, תחנות של כפר קטנות ופשוטות, או תחנות לרכבות משא, די היה לו בכך שזו תחנת רכבת. כל מה שהיה קשור בדרך כלשהי לתחנות רכבת הילך עליו קסם.

כמו הרבה ילדים אחרים, גם צקורו הילד היה מרותק לדגמי רכבות. אבל מה שמשך את לבו באמת לא היו הקרונות או הקטרים העשויים מלאכת מחשבת, וגם לא הפסים המתארכים בין צמתים מסועפים, ואפילו לא הדיורמות המפורטות, כי אם דגם תחנת הרכבת הפשוטה, שהיה מונח בקופסה כמו פריט שצורף כלאחר יד. הוא אהב לראות איך הרכבות חולפות על פני התחנה, או איך הן מאיטות בהדרגה את מהירותן, עד שהן עוצרות בדיוק במקום, נושקות לרציף. הוא דמיין את דמויותיהם של הנוסעים, שמע באוזניו את צלצולי יציאת הרכבות ואת כרוז התחנה, וראה בעיני רוחו את פעילותם הנמרצת של עובדי התחנה. מציאות ודמיון התערבבו בתוך ראשו, וקרה אפילו שמרוב התרגשות החל גופו לרעוד. אבל הוא לא הצליח לספק לאנשים שסביבו הסבר הגיוני מדוע הוא מוקסם ונרגש כל כך מתחנות רכבת. וגם אם נניח שהיה יכול לתת הסבר, בסופו של דבר שומעיו חשבוהו לילד משונה, ולפעמים צקורו עצמו תהה אם יש בו משהו שאינו לגמרי כשורה.

אף שלא היתה לו אישיות או מאפיין בולט, ואף שנטה תמיד לשאוף אל הממוצע, היה בו משהו שונה במקצת משאר האנשים, איזה חלק לא לגמרי רגיל (כנראה). המודעות העצמית שלו שטמנה בחובה סתירה שכזאת, גרמה לו מאז היה ילד ועד היום, כשהוא בן שלושים ושש, לבלבול ומבוכה בצמתים מסוימים בחייו. ובלבול זה היה לפעמים קל, ולפעמים עמוק ומלא עוצמה.

היו פעמים שצקורו לא הבין מדוע צירפו אותו החברים האלה אליהם. האם הוא באמת ובתמים נחוץ להם? שהרי דווקא לולא היה חלק מהם, היו יכולים הארבעה ליהנות בלי שמץ של דאגה. האין זה פשוט מקרה שהם עדיין לא שמו לבם לכך? האין זו רק שאלה של זמן עד שיגיעו למסקנה הזאת? ככל שהִרבה לחשוב על כך, צקורו טזאקי לא מצא מנוח. ניסיונו לאמוד את מידת התרומה שלו לקבוצה דמה לניסיון לשקול דבר מה חסר ערך או מידה מוגדרים. מחט המאזניים לא תעצור על מספר מסוים בקול נקישה.

אבל נראה שארבעת האחרים אינם נותנים דעתם לעניין הזה. צקורו ראה שכאשר הם נפגשים כולם, ארבעת חבריו נהנים באמת ובתמים מהפעילויות המשותפות. ולזה דרושים בדיוק חמישה. אסור שיהיו יותר, ולא פחות. בדיוק כשם שמחומש שווה צלעות מורכב מחמש צלעות באורך שווה. הבעת פניהם הבהירה לו זאת.

וכמובן צקורו טזאקי עצמו שמח ואף התגאה בכך שהוא הצלע החסרה להרכבת המחומש הזה. הוא אהב את ארבעת האחרים מעומק לבו, ויותר מכול אהב את תחושת האחווה ששררה ביניהם. כמו אילן היונק את התזונה הנחוצה לו מהאדמה, כך קיבל צקורו מהקבוצה את ההזנה הנחוצה כל כך לגיל ההתבגרות, ואגר, אצר אותה בתוך גופו כאילו היתה לחם החשוב לגדילה, או מקור חום לשעת חירום. אבל למרות כל זה, תמיד נשא עמו את הפחד שייפלט מהקבוצה האינטימית הזו, או יידחק החוצה מתוכה בכוח וייוותר לבד מאחור. כשנפרד מחבריו והיה לבדו, החשש הזה היה זוקף את ראשו לעתים קרובות, כמו סלע שחור ומבשר רעות שנחשף על פני המים בשעת השפל.

*

‘כבר מגיל צעיר כל כך אהבת תחנות רכבת,’ אמרה סארה קִימוֹטוֹ בהתפעלות.

צקורו הנהן במידת מה של זהירות. הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא תימהוני, מין אידיוט־מומחה מהסוג שרואים לעתים קרובות בבתי ספר או במפעלים שעוסקים בהנדסה. אבל אולי אין מוצא מזה אחרי הכול.

‘כן, משום מה מגיל קטן אני אוהב תחנות רכבת,’ הסכים עם דבריה.

‘נראה שהחיים שלך עקביים למדי,’ אמרה. נדמה לו שהיא משועשעת, אבל לא היתה נימה שלילית בדבריה.

‘אני לא יכול להסביר למה דווקא תחנות רכבת, למה זה מוכרח להיות תחנות רכבת,’ אמר.

סארה חייכה. ‘אני מניחה שזה נקרא ‘ייעוד מקצועי’.’

‘אולי,’ אמר צקורו.

איך הגענו לשיחה כזאת, חשב צקורו לעצמו. הדבר ההוא קרה כבר מזמן, והוא היה רוצה למחוק אותו מהזיכרון, במידת האפשר. אבל סארה רצתה, מסיבה כלשהי, לשמוע דווקא על ימיו בתיכון: איזה תלמיד היה ואילו דברים נהג לעשות. ונוסף על כך, בלי ששם לב לכך, כאילו היה זה מהלכה הטבעי של השיחה, הוא סיפר לה על החמישייה האינטימית שהיה חלק ממנה: ארבעת הצבעוניים, וצקורו טזאקי חסר הצבע.

הם ישבו בבר קטן בפאתי אֶבִּיסוּ. הם תכננו לאכול ארוחת ערב במסעדה יפנית קטנה שהיא הכירה, אבל סארה אמרה שמכיוון שאכלה ארוחת צהריים מאוחרת אין לה ממש תיאבון, ולכן ביטלו את ההזמנה והחליטו ללכת לשתות קוקטייל איפשהו, ולנשנש קצת גבינה ובוטנים. צקורו עצמו לא היה רעב במיוחד, ולא היתה לו כל התנגדות. ממילא לא היה אכלן גדול.

סארה היתה מבוגרת מצקורו בשנתיים. היא עבדה בחברת נסיעות גדולה והתמחתה בתכנון חבילות נופש. מטבע הדברים נסעה הרבה לחוץ לארץ במסגרת עבודתה. צקורו עבד במחלקה לפיקוח על תכנון תחנות רכבת של חברת מסילות רכבת שאחראית על מחוז קַנְטוֹ (הסבה מקצועית). אמנם לא באופן ישיר, אבל ניתן לומר שלשניהם היה מקצוע שקשור בתחבורה. צקורו הוצג בפניה במהלך חנוכת ביתו החדש של הממונה עליו בעבודה. הם החליפו כתובות אימייל, וכעת זהו כבר הדייט הרביעי שלהם. בפעם השלישית שהתראו, הלכו אחרי הארוחה לדירתו ושכבו. עד אז התנהלו הדברים בקצב טבעי. מאז עבר שבוע. שלב עדין. אם ימשיכו כך, ודאי ילך הקשר ביניהם ויעמיק. הוא היה בן שלושים ושש, היא בת שלושים ושמונה. מיותר אולי לציין שהקשר הזה שונה מאהבת נעורים.

מרגע שראה אותה, פניה מצאו חן בעיניו באופן תמוה אפילו. היא לא היתה יפהפייה במלוא מובן המילה. עצמות לחייה מזדקרות קדימה בעיקשות ממש, ואפה דקיק ומחודד מעט. אבל היה בפנים האלה משהו מלא חיים, והדבר משך את תשומת לבו. עיניה היו צרות, אבל כשביקשה לראות משהו, הן היו נפערות וגדלות פתאום, ואז נגלו זוג אישונים שחורים מלאי סקרנות וחסרי כל היסוס.

צקורו לא היה מודע לכך בדרך כלל, אבל היה מקום אחד בגופו שהיה רגיש במיוחד. הנקודה הזאת היתה ממוקמת איפשהו בגבו. מקום רך ועדין שידו לא הגיעה אליו, שהיה בדרך כלל מכוסה ולא נראה לעין. אבל בגחמה רגעית, ללא כל הודעה מוקדמת, היה המקום הזה נחשף, ומישהו היה לוחץ עליו באצבעו. ואז בתוך גופו של צקורו החלה התרחשות, וחומר מיוחד היה מופרש, מתערבב במחזור הדם ונישא לכל פינה בגוף. והגירוי שנוצר היה פיזי ותודעתי בעת ובעונה אחת.

כשראה את סארה לראשונה הוא הרגיש שאצבע אנונימית נשלחה ממקום כלשהו וכעת היא לוחצת בחוזקה על המתג הזה שבגבו. ביום שהכירו שקעו בשיחה ארוכה למדי, אבל הוא אפילו לא זוכר על מה דיברו. אבל הוא כן זוכר את התחושה המפתיעה הזאת בגבו, ואת הגירוי שעוררה בגופו ובתודעתו, גירוי מפתיע שצקורו לא יכול להסבירו במילים. חלק אחד בו נרגע, ובד בבד חלק אחר נמתח. מין תחושה כזאת. ומה פשר העניין? צקורו טזאקי הרהר במשך כמה ימים בפשר הדבר. אבל מעולם לא היה לו כישרון להרהר בדברים מופשטים. צקורו שלח לה מייל והזמין אותה לארוחת ערב, כדי להבהיר לעצמו את פשר התחושה והגירוי האלה.

כשם שאהב את מראהָ החיצוני של סארה, כך חיבב גם את טעמה בבגדים. היו בהם מעט קישוטים, הם היו תפורים בצורה טבעית ויפה והלמו את גזרתה באופן נעים ביותר לעין. הם נראו פשוטים, אבל הוא יכול לדמיין בקלות שלא מעט זמן הושקע בבחירתם, וכי לא מעט כסף שולם בעבורם. האביזרים והאיפור שהתאימה להם היו אלגנטיים אף הם, והשימוש בהם נעשה במשורה. צקורו עצמו לא היה טיפוס שמשקיע הרבה בבגדים, אבל תמיד אהב לראות נשים שידעו להתלבש, כשם שידע להעריך מוזיקה ערבה לאוזן.

שתי אחיותיו המבוגרות ממנו אהבו בגדים, ולפני שיצאו לפגישה עם בחור היו תופסות את צקורו, שהיה עדיין ילד צעיר, ומבקשות את דעתו על מה שלבשו. הוא לא ידע מדוע, אבל הן שאלו לדעתו ברצינות גדולה למדי. אז מה אתה אומר על זה? אתה אוהב את השילוב? והוא היה מחווה את דעתו הכנה, מנקודת מבטו של גבר. על פי רוב, אחיותיו היו מכבדות את דעתו של אחיהן הצעיר. הוא התרגל לנוהג הזה ושמח בו מאוד.

בעודו לוגם בשתיקה מהקוקטייל החלש שלו, ראה צקורו בעיני רוחו את דמותו שלו מפשיטה בחשאי את סארה מהשמלה שלבשה.

הוא התיר את הקרס, ופרם חרש את הרוכסן. אמנם הוא שכב איתה רק פעם אחת, אבל כבר למן ההתחלה היה הסקס עם סארה נעים ומספק מאוד. היא נראתה כחמש שנים צעירה מגילה, גם כשהיתה לבושה וגם כשהיתה עירומה. עורה לבן, ושדיה אמנם לא גדולים, אבל צורתם עגולה יפה. הוא נהנה ללטף את עורה לאט ובאריכות, ואחרי שגמר, התפשטה בו תחושת עדינות כשחבק את גופה. אבל מובן שלא היה די בכך. הוא ידע זאת היטב. העניין היה הקשר שבין אדם לאדם. אם יש לך מה לקחת, כדאי שיהיה לך גם מה לתת.

‘ואיך היתה התקופה שלך בבית הספר התיכון?’ שאל צקורו.

סארה טלטלה את ראשה ואמרה:

‘התקופה שלי בתיכון לא חשובה. זה די משעמם. לא אכפת לי לספר לך קצת מתישהו, אבל עכשיו אני רוצה לשמוע עליך. מה עלה בגורל החמישייה הזאת?’

צקורו נטל חופן בוטנים והביא כמה מהם אל פיו.

‘היו לנו כמה הסכמות שבשתיקה, ולא שוחחנו עליהן בינינו. אחת מהן היתה ‘לעשות את כל פעולותינו ביחד במידת האפשר’. למשל, להשתדל ככל האפשר להימנע מלעשות משהו רק בשניים. אחרת היה חשש שמתישהו הקבוצה עלולה להתפרק. היינו מוכרחים להיות מין יחידה צֶנטריפֶּטלית. איך לומר, ניסינו לשמור על עצמנו כעל קבוצה הרמונית שאינה ניתנת לפירוק.’

‘קבוצה הרמונית שאינה ניתנת לפירוק?’ הוא יכול לשמוע תמיהה כנה בקולה.

צקורו הסמיק מעט. ‘היינו תלמידי תיכון, נו, היו לנו כל מיני דברים בראש.’

סארה הביטה בפניו של צקורו והטתה מעט את ראשה בלי להסיר את מבטה ממנו.

‘אני לא חושבת שזה מוזר. אבל מה היתה מטרת הקבוצה הזו?’

‘אז כמו שאמרתי קודם, המטרה הראשונית של הקבוצה היתה לעזור לבית ספר שבו לומדים ילדים שמתקשים בלימודים, או שלא רוצים ללמוד. זאת היתה נקודת ההתחלה, וזאת היתה המטרה החשובה שעמדה לנגד עינינו לאורך כל התקופה. אבל עם הזמן, הקבוצה שלנו נעשתה מטרה בפני עצמה.’

‘כלומר, המשך קיום הקבוצה נהיה מטרה בפני עצמה.’

‘כך נראה לי.’

סארה צמצמה את עיניה בתנועה חדה ואמרה:

‘כמו היקום.’

‘אני לא יודע הרבה על היקום,’ אמר צקורו, ‘אבל באותה תקופה, זה היה בשבילנו דבר נורא חשוב. היה לנו חשוב להגן על הכימיה המיוחדת שנוצרה בינינו. כמו לגונן על להבה זעירה של גפרור באמצע הסערה.’

‘כימיה?’

‘אני מתכוון לכוח הסיטואציה שנולדה שם במקרה. משהו שלא מופיע פעמיים.’

‘כמו המפץ הגדול?’

‘אני לא יודע הרבה גם על המפץ הגדול,’ אמר צקורו.

סארה לגמה לגימה מהמוחיטו שלה, ובחנה את עלי המנטה שבכוסה מכמה זוויות. אחר כך אמרה:

‘טוב, אני התחנכתי בילדותי בבית ספר פרטי לבנות, ואם לומר בכנות, אני לא מבינה כל כך את העניין הזה של קבוצות מעורבות של בנים ובנות בבתי ספר ציבוריים. אני לא מצליחה לתאר את זה לעצמי. כדי לשמור על הקבוצה הקטנה שלכם שלא תתפרק, השתדלתם שיהיה לה אופי נזירי במידת האפשר. משהו כזה?’

‘אני לא יודע אם ‘נזירי’ היא המילה המתאימה כאן. לא נראה לי שזה היה עד כדי כך עמוק. אבל אין ספק שנזהרנו שלא יהיה לה צביון מיני. והשתדלנו בעניין הזה, בהחלט.’

‘אבל לא אמרתם את זה במילים,’ הוסיפה סארה.

צקורו הנהן. ‘לא שהיה לנו ספר כללים או משהו כזה, אבל לא אמרנו את זה במילים.’

‘ואיך הרגשת? כל הזמן הזה שביליתם ביחד, לא נמשכת ללבנה או לשחורה? כי ממה שאתה מספר, עושה רושם ששתיהן היו בחורות מושכות למדי.’

‘כל אחת מהן היתה למעשה מושכת מאוד. כל אחת בפני עצמה. אשקר אם אגיד לך שלא נמשכתי אליהן. אבל השתדלתי במידת האפשר שלא לחשוב עליהן באופן כזה.’

‘במידת האפשר?’

‘במידת האפשר,’ אמר צקורו. נדמה לו שאדמומית שוב פושטת בלחייו. ‘כשלא היתה ברירה, נהגתי לחשוב על שתיהן כעל צמד.’

‘צמד?’

צקורו השתהה לרגע. הוא ברר את מילותיו בקפידה:

‘אני לא יודע איך להסביר את זה בדיוק, אבל אני אנסה. אני מתכוון לסוג של קיום בדיוני. מעין קיום רעיוני חסר צורה מוחשית.’

‘אהה,’ אמרה סארה בהתעניינות. אחר כך הפכה את הדברים במחשבתה לרגע. נראה שהיא רוצה לומר משהו, אבל היא נמלכה בדעתה וקפצה את פיה. לאחר כמה רגעים פתחה שוב ואמרה:

‘אחרי שסיימת את הלימודים בתיכון, עברת לטוקיו ללמוד באוניברסיטה ועזבת את נגויה, נכון?’

‘כן,’ אמר צקורו, ‘מאז אני חי בטוקיו.’

‘ומה עשו ארבעת האחרים?’

‘הם המשיכו ללימודים באוניברסיטאות באזור. אדום התקבל ללימודים בחוג לכלכלה באוניברסיטת נגויה. בחוג שאבא שלו מלמד בו. שחורה התקבלה לחוג לספרות באוניברסיטת בנות פרטית ידועה. כחול הצטיין ברוגבי ובשל כך התקבל ללימודי מסחר באוניברסיטה פרטית ידועה. ולבנה נכנעה בסוף לשכנועי הסובבים אותה, ויתרה על לימודי הווטרינריה ומצאה את מקומה במגמה ללימודי פסנתר בקונסרבטוריון למוזיקה. כל אחד מבתי הספר האלה נמצא במרחק נסיעה קצר מבית ההורים שלהם. רק אני עברתי לטוקיו ללמוד הנדסה.’

‘למה רצית לעבור לגור בטוקיו?’

‘הסיבה פשוטה מאוד. המומחה הגדול ביותר לתכנון ובנייה של תחנות רכבת לימד באוניברסיטה שלי. בניית תחנות רכבת היא עניין ייחודי, היא שונה מבנייה רגילה, ולכן גם אם הייתי הולך ללמוד בנייה או הנדסה אזרחית באוניברסיטה רגילה להנדסה, לא הייתי מפיק מכך תועלת מעשית. כדי לעשות את מה שאני עושה צריך ללמוד באופן מקצועי ממומחה בתחום.’

‘מטרה מוגדרת מפשטת את החיים,’ אמרה סארה.

צקורו הסכים עם דבריה.

סארה אמרה:

‘אם כך, אולי הסיבה לכך שארבעת האחרים נשארו בנגויה היתה הרצון שלא לפרק את הקבוצה היפה הזו?’

‘כשהיינו בכיתה י’א שוחחנו כולנו על הדרך שבה היינו רוצים להתקדם. כל הארבעה חוץ ממני אמרו שהם מתכוונים להישאר בנגויה וללמוד באוניברסיטה בסביבה. הם לא אמרו זאת במפורש, אבל היה ברור שזאת בחירתם כי הם לא רוצים לפרק את הקבוצה.’

מבחינת הישגיו בלימודים, אדום היה יכול להתקבל בקלות לאוניברסיטת טוקיו, הוריו ומוריו עודדו אותו לכך פה אחד. גם כחול, בשל כישוריו בספורט, היה יכול לקבל מלגת לימודים בכל אוניברסיטה ידועה ברחבי הארץ. בכל הנוגע לאישיותה של שחורה היו מתאימים לה חיי חופש בעיר גדולה, חיים מעודנים ומעוררים אינטלקטואלית, ומן הסתם היתה מתקבלת לאוניברסיטה פרטית בטוקיו. נגויה גם היא כמובן עיר גדולה, אבל מבחינה תרבותית, אי אפשר להתכחש לעובדה שלעומת טוקיו, הרושם שהיא מותירה אינו יותר מזה של עיר פרובינציאלית גדולת ממדים. למרות כל זאת, הם בחרו להישאר בנגויה. כל אחד מהם באוניברסיטה שרמת הלימודים בה נמוכה מכפי יכולתו. לבנה היתה היחידה שמלכתחילה לא היתה עוזבת את נגויה גם ללא קיומה של הקבוצה. היא לא היתה הטיפוס שיוצא החוצה מיוזמתו לחפש ריגושים.

”ומה אתה מתכוון לעשות?’, נשאלתי. עניתי שעוד לא החלטתי סופית. אבל האמת היא שכבר אז החלטתי לנסוע ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. תביני, גם אני רציתי להישאר בנגויה, להתקבל לאוניברסיטה ממוצעת, לא ללמוד קשה מדי ולהעמיק את החברוּת עם כולם. זאת היתה הבחירה הקלה בכל המובנים, וגם משפחתי קיוותה שכך אעשה. מה שהיה מצופה ממני באופן כללי הוא שכאשר אסיים את לימודי באוניברסיטה, אמשיך את דרכו של אבי בניהול החברה שבבעלותו. אבל בעצמי הבנתי שאם לא אסע לטוקיו, אתחרט אחר כך. רציתי מאוד ללמוד אצל הפרופסור ההוא.’

‘אני מבינה,’ אמרה סארה. ‘ומה הרגישו האחרים לגבי ההחלטה שלך לנסוע לטוקיו?’

‘ברור שאני לא יודע מה הם חשבו באמת. אני מניח שהם היו מאוכזבים. בלעדַי אבדה התחושה המאחדת שהיתה לקבוצה מההתחלה.’

‘וגם הכימיה שביניכם נעלמה.’

‘או אולי התחלפה במשהו אחר. במידה מסוימת, כמובן.’

אבל מרגע שידעו הארבעה כי התגבשה ההחלטה בלבו של צקורו, הם לא ניסו להניא אותו ממנה. להפך, הם עודדו אותו. טוקיו נמצאת במרחק של שעה וחצי בלבד בנסיעה בשינקנסן. תוכל לחזור הביתה מתי שיתחשק לך. חוץ מזה, אף אחד לא מבטיח לך שתתקבל בכלל לבית הספר הזה, הם אמרו לו בבדיחות הדעת. למען האמת, כדי לעבור את מבחני הקבלה לאוניברסיטה הזאת, היה על צקורו ללמוד קשה וברצינות גדולה משלמד עד אז, אולי אפילו לראשונה בחייו.

‘אז מה קרה לכם אחרי שסיימתם את הלימודים בתיכון?’ שאלה סארה.

‘בהתחלה הסתדרנו מצוין. אני חזרתי לנגויה בחופשות הסתיו והאביב, בחופשת הקיץ ובחופשת השנה החדשה. בכל חופש שהיה לי מהאוניברסיטה השתדלתי להיפגש איתם כמה שיכולתי ולבלות איתם במידת האפשר. היינו חברים טובים כמו קודם, והקִרבה בינינו נמשכה.’

במהלך חופשותיו בבית תמיד מצא נושאים לשיחה עם ארבעת חבריו, גם משום שלא התראו לפרקי זמן ארוכים בין החופשות. הארבעה המשיכו לעשות הכול ביחד גם לאחר שצקורו עזב את העיר, אבל כשהוא חזר הביתה, הם שבו להיות החמישייה שהיו בעבר (כמובן אם למישהו מהם היה משהו אחר לעשות, הם היו שלושה או ארבעה). הארבעה שנותרו בעיר הולדתם קיבלו את צקורו בחזרה אליהם בטבעיות, כאילו לא חלף זמן. לצקורו לא היתה שום תחושה, אפילו לא קלושה, שהאווירה איכשהו שונה במעט, או שסדק זעיר ובלתי נראה לעין הולך ובוקע. הוא שמח בדבר מאוד. לכן לא היה אכפת לו כלל שבטוקיו לא היה לו אפילו חבר אחד.

סארה צמצמה את עיניה והביטה בצקורו. ‘לא הצלחת להתחבר אפילו עם אדם אחד בטוקיו?’

‘לא הייתי טוב ביצירת קשרים חברתיים, משום מה,’ אמר צקורו, ‘מלכתחילה אני לא טיפוס חברותי. לא שהסתגרתי בבית או משהו כזה. לראשונה בחיי התגוררתי לבד, והייתי חופשי לעשות כרצוני. במובן הזה נהניתי מאוד בחיי היומיום שלי. טוקיו מרושתת במסילות ברזל כמו רשת דייגים, ויש בה אינספור תחנות רכבת, ואני ביליתי המון זמן רק בשוטטות ביניהן. הלכתי לכל מיני תחנות, בדקתי כיצד הן בנויות, רשמתי רישומים בסיסיים שלהן וכתבתי הערות במחברת.’

‘נשמע נחמד מאוד,’ אמרה סארה.

באוניברסיטה ימיו של צקורו לא היו מעניינים במיוחד. בתוכנית ההשכלה הכללית היו מעט הרצאות בתחום המקצועי שלו, ומרבית המרצים היו בינוניים ומשעממים. אבל מאחר שהשקיע מאמצים רבים להתקבל לבית הספר הזה, הוא השתדל להגיע לכל השיעורים. הוא למד בהתלהבות גרמנית וצרפתית. הוא גם הלך לסדנאות שיחה אנגלית. מבחינתו היה זה חידוש לגלות שיש לו נטייה ללימודי שפות. אבל הוא לא מצא בסביבתו אפילו לא בנאדם אחד שמשך את תשומת לבו. לעומת ארבעת האנשים הצבעוניים והמעניינים שיד המקרה הפגישה אותו עמם בימי התיכון, נראו לו כולם, וגם הוא עצמו, חסרי חיוּת, חיוורים ונטולי אישיות. הוא לא נתקל אפילו באדם אחד שאותו חשב שירצה להכיר יותר, לשוחח עמו עוד. ולכן בילה את מרבית זמנו בטוקיו בגפו. הודות לכך, קרא יותר ספרים משנהג בעבר.

‘לא היית בודד?’ שאלה סארה.

‘אני חושב שהייתי מבודד. אבל לא הרגשתי בודד במיוחד. או שאפשר לומר אולי שבתקופה ההיא, דווקא המצב הזה נראה בעינַי מובן לגמרי.’

הוא עדיין היה צעיר, ולא הבין הרבה במבנה העולם מסביב. ובמובנים רבים, המקום החדש הזה, טוקיו, היה שונה כל כך מהסביבה שבה בילה את חייו עד אז. השוני הזה היה מעל ומעבר למה שתיאר לעצמו בתחילה. קנה המידה של העיר היה גדול מדי, וגם המתרחש בה היה בסקאלה אחרת לגמרי. לכל דבר שרצה לעשות היו אפשרויות רבות מדי, האנשים דיברו בצורה משונה, הזמן חלף בקצב מהיר מדי. לכן הוא לא הצליח לתפוס את האיזון בינו לבין העולם סביבו. ויותר מכול, באותם ימים היה לו מקום לחזור אליו. אילו רק היה עולה על השינקנסן מתחנת הרכבת של טוקיו, אחרי שעה וחצי היה יכול להגיע אל ‘מקום הרמוני ואינטימי שאינו בר פירוק’. ובמקום הזה, הזמן חולף ברוגע ובשלווה, וחברים טובים שהניחו לו להיות מי שהוא, המתינו לו.

‘ואיך אתה עכשיו? הצלחת לתפוס את האיזון שבינך לבין העולם סביבך?’ שאלה סארה.

‘אני עובד בחברה שלי כבר ארבע־עשרה שנה. אין לי טענות כלפי מקום העבודה שלי, ואני אוהב את מה שאני עושה. אני גם מסתדר עם עמיתַי לעבודה. יצאתי עד היום עם כמה וכמה בחורות. עם אף אחת מהן לא קשרתי קשר ארוך טווח בסופו של דבר, אבל טוב, היו לזה כל מיני נסיבות. זאת לא היתה רק אשמתי.’

‘כלומר, היית אמנם לבד, אבל לא היית בודד.’

השעה היתה מוקדמת, ומלבדם לא היו עוד לקוחות בבר. שלישיית ג’ז לפסנתר התנגנה בשקט ברקע.

‘כנראה,’ אמר צקורו לאחר שהתלבט מעט.

‘ועכשיו? אין לך כבר לאן לחזור? אין מקום ‘הרמוני ואינטימי שאינו בר פירוק’?’

הוא ניסה לחשוב על העניין הזה, אף שלא היה שום צורך לחשוב על כך שוב.

‘כבר אין,’ אמר בקול שקט.

הוא ידע שאיבד את המקום הזה, בחופשת הקיץ של השנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה.