אנו צריכות שתי אימהות מבוסס על חיי המחברת. דסי, ילדה של אבא, מאבדת את העוגן שלה, את הביטחון ואת השקט […]
פרק 5
משבר
היה זה בחופשת הקיץ, אחי היה בן שמונה ואני בת שלוש־עשרה. הוריי שלחו אותי בפעם הראשונה לאנגליה לחודשיים, מסוף יוני עד סוף אוגוסט, שבוע לפני חזרה ללימודים.
“את תלמידה חרוצה, טובה באנגלית,” אמרו הוריי, “אז חשבנו לשלוח אותך למשפחה באנגליה כדי לתרגל את השפה.”
בבית דיברנו צרפתית, כך שזה עזר לי, ולא רק בגלל מילים לועזיות דומות. עצם זה שדיברנו בשפה נוספת, הקל עליי בקליטת שפות נוספות. את דודה רייצ׳ל, אחות של אבא מאנגליה, הכרתי מביקוריה בארץ, ובחופשה זו הכרתי לראשונה את דוד ג׳ון ואת בני הדודים, שעד אז פגשתי בהם בתמונות. אני זוכרת היטב אותה חופשה. באותה השנה שבה טסתי לראשונה, חטפו את מטוס “אייר־פרנס” הצרפתי, וכתגובה לכך התקיים מבצע אנטבה. אימא דאגה, שכן היא חששה שיקרה משהו, והרי היא כבר איבדה בת אחת. אבל כולם הרגיעו אותה ואמרו לה שטסתי ב”אל־על”, החברה הישראלית, שמאז ומעולם נחשבה לחברה עם הסדרי ביטחון המחמירים ביותר.
בזמן שהותי באנגליה, קצת לפני אמצע חודש יולי, אחותי ילדה את בנה הראשון, האחיין הראשון שלי, אור. לא השתתפתי בברית שנערכה בבית הוריי. למרות שנהניתי באנגליה, התגעגעתי מאוד למשפחה, ובייחוד לאבא.
כפי שהזכרתי, לא היה לנו טלפון בבית, לכן כשהדודים באנגליה נתנו לי להתקשר לארץ, אחרי ששמעו על מבצע אנטבה, התקשרתי לבית הדודה ניקול. דיברתי רק עם אימא, שמסרה את אהבתו של אבא ואמרה שגם הוא מתגעגע אליי.
כשחזרתי לישראל בתום החופשה, הייתי בטוחה שאפגוש בשדה התעופה את אבא ואימא. אבל להפתעתי פגשתי את דוד שלומי, אח של אבא, ואת דודה ניקול שגרה לידנו. קיבלו אותי בחיוך גדול, בנשיקות ובחיבוקים.
“מה קרה?” שאלתי. “איפה אבא ואימא?”
“אבא לא מרגיש כל כך טוב,” ענו לי.
נסענו לביתי בצפון, וכשהגענו רצתי לחדר ההורים.
לא מצאתי את אבא במיטה.
“איפה אבא?” שאלתי.
“אל תדאגי, אבא בבית חולים, מחר ניקח אותך לראות אותו,” ענו לי.
הבנתי שזאת הייתה הסיבה בגינה לא דיברתי עם אבא כשהתקשרתי. אימא אמרה שאבא קצת חולה ונשאר בבית.
למוחרת לקחו אותי לראות את אבא בבית החולים. אבא אמר שבקרוב יחזור הביתה, וכך היה. אבא אכן חזר, אבל במשך שישה חודשים הוא לא הלך לעבודה, ומדי פעם ביקר בבית החולים. לא בדיוק הבנתי מה קורה, רק שיש לאבא מים בריאות, ושהוא הולך לבית החולים כדי שישאבו אותם.
בדיוק בסוף אוגוסט, כמה ימים אחרי שחזרתי מהחופשה באנגליה, אחת מבנות הדוד התחתנה, ואבא יצא ל”חופשה” מבית החולים. כולם שמחו לראותו. ועדיין אבא נראה לא טוב, מעט נפוח. אט־אט ראינו שיפור.
באותו הזמן עזרנו לאחותי לשמור ולטפל באור. גם אבא עזר בקיפול חיתולי הבד שבהם נהגו להשתמש, אותם חיתולי בד שעברו הרתחות רבות. אבא קיפל את החיתולים כה יפה, עד שהם נראו כמו אלה המסודרים ישר על מדף בחנות למוצרי תינוקות. עזרנו גם להשגיח על הכלי הגדול שבו היו מרתיחים את החלב לתינוקות. כי כמובן שלא היו אז תחליפי חלב.
לקראת פורים, כמו תמיד, אימא ודודה ניקול חשבו על רעיונות מקוריים ותפרו לנו את התחפושות. פעמים רבות קיבלנו מקום ראשון בתחרות שנערכה בבית הספר על מקוריות ועל תחפושת שהוכנה ונתפרה בעבודת יד.
חודש מרץ הגיע, כל הילדים החליטו למה הם מתחפשים. אבא הרגיש טוב יותר וגם נראה טוב, והוא ביקש מהרופא אישור לחזור לעבודתו. הרופא הסכים, אבל התרה באבא לא להתאמץ יותר מדי והמליץ לו שיתחיל לעבוד בחצי משרה. אבא היה מאושר. הוא סיפר לכולם שהוא חוזר לעבודה. כשסיים את השבוע הראשון בעבודה, הוא ביקש שאשמור לו את מוסף הספורט של עיתון “ידיעות אחרונות” ביום ראשון, כי עליו ללכת לבדיקות בבית החולים. יום ראשון הגיע, אבא נסע לבית החולים. אחי ואני התכוננו והכנו דברים אחרונים לתחפושות פורים, החג שחל באותו שבוע ביום שלישי.
מרץ 1977, יום שלישי. כולם מתחפשים. אבא עוד לא חזר מבית החולים, אבל אמרו לי שהוא יחזור בקרוב. התחפשתי לתרנגול. בבוקר השתתפנו בעדלאידע, והמחנכת אמרה לי לבוא מחופשת אחר הצוהריים לתחרות התחפושות בבית הספר. בזמן התהלוכה הייתי עצובה. חברתי הטובה שאלה מה קרה ועניתי שאבא בבית חולים ועדיין לא שב.
בדרך חזרה הביתה עברתי ליד חנות “הספרייה” שבה אימא עובדת. משום־מה החנות הייתה סגורה. המשכתי בדרכי הביתה ופגשתי את דודה ניקול שבאה לקראתי. אמרתי לה שלום, והדודה שנהגה להמשיך לדרכה, פנתה ללוות אותי לביתי.
“מה קרה שאת מלווה אותי?” שאלתי אותה. “אבא חזר מבית החולים?”
“כשהולכים לבית חולים,” השיבה, “לא תמיד יודעים מתי חוזרים.”
כאשר נכנסנו הביתה היו בבית הרבה אנשים. מצאתי את אחותי יושבת בסלון ובוכה ואת בת דודתי מנחמת אותה. לא ראיתי את אימא. ניגשתי לחדר של ההורים, אימא שכבה בוכה במיטה. אף אחד לא טרח לומר לי מה קורה. שוב דודה ניקול באה לקראתי, לקחה אותי לחדר שלי וישבה על המיטה.
“בואי, שבי,” אמרה. “זוכרת שבדרך הביתה אמרתי לך שכשמישהו הולך לבית חולים, לא תמיד יודע מתי יחזור? אז מה שקרה זה, שאבא שלך הרגיש מאוד לא טוב, הוא לא יכול לחזור. אבא שלך עלה לנוח בשמיים.”
היה קשה לי לקלוט שלא אראה יותר את אבא, בכיתי, לא דיברתי. כאשר פנו אליי, נאלצו לקרוא בשמי פעמיים־שלוש עד שהבנתי שמדברים אליי. אני לא זוכרת את הלוויה, אומנם הייתי שם פיזית אך לא באמת הייתי נוכחת. חייתי בתוך בועת חלל ריק, כי לא ידעתי מה לענות כששאלו על מה אני חושבת או על מה אני חולמת. הייתי מנותקת מהמציאות.
במהלך השבעה באו לבקר המון אנשים, מהבוקר עד הלילה, משפחה, חברים של אבא, של אימא ושל דוד שלומי, חברים של אחותי, של אחי ושלי, שכנים ונציגים מבית הספר. כשביקרו אנשים שדוד שלומי לא הכיר, הוא לקח תמונת פספורט של אבא, נכנס לחדר שלי וצייר אותו בהגדלה, ציור עיפרון גדול ומדהים, בגוונים של אפור.
בכל יום, כשחזרתי הביתה, אם זה מבית הספר או מכל מקום אחר, הייתי מביטה בתמונה ומדברת לאבא בליבי. לפעמים, כשהיה לי רע, נהגתי לשאול אותו למה עזב אותי, למה לא התאמץ להישאר ולשמור עליי, ואם קרה לי משהו טוב, נהגתי לומר לו שאני רוצה לשתף אותו בשמחתי.
הייתי בכיתה ח’. היו לי הרבה חברות, אלא שבעקבות מותו של אבא הפכתי לילדה סגורה, שקטה, חסרת ביטחון, ללא עמוד שדרה וללא מישהו שאני יכולה לסמוך ולהישען עליו. בבית הספר היסודי השתתפתי בהצגות, בתחרויות כמו חידון התנ״ך, חידון הצמחים בט”ו בשבט, הייתי תלמידה מקובלת, חברותית וחרוצה. לאחר מותו של אבא לא ירדתי בהישגיי הלימודיים, המשכתי להשקיע בהם, אולם לא השתתפתי במהלך השיעורים. פחדתי להצביע ולדבר, וכשהייתי “בוהה בחלל”, המורים הרגישו שאני ישנה בעיניים פקוחות. מה שכן, בכל פעם כשאחד המורים שאל מה היה המשפט האחרון שאמר, כמעט תמיד ידעתי לענות. עם זאת, איבדתי מדי פעם את הריכוז.
אבא היה מצלם אותנו, לכן אין לנו תמונות מזכרת מאותה תקופה ומפורים. התמונות האחרונות עם אבא היו מחודש אוגוסט האחרון, כשיצא לחופשה מבית החולים כדי להשתתף בחתונה של בת הדודה שגרה לידנו, וכמה תמונות עם הדודים מאנגליה ואח של אבא שבאו לבקר ולהיפרד מאבא זמן־מה לפני מותו. אימא התאלמנה בגיל ארבעים ושתיים, ואבא היה בן חמישים וארבע במותו. אבא עבד במפעל במשך ארבע־עשרה שנים, לכן הפנסיה שאימא קיבלה לא הייתה גבוהה.
בבית הספר היה פסיכולוג שהזמין אותי למספר שיחות, אבל זה לא ממש עזר. לא חזרתי לקדמותי, שהרי לא יכלו להחזיר את אבא כדי שארגיש שוב בטוחה. בכיתה, כשהמורה הייתה שואלת שאלה, הייתי אומרת את התשובה לחברה שישבה לידי על מנת שתצביע ותגיד אותה. המורים בחטיבה, שלא הכירו אותי לפני שאבא נפטר, הכירו אותי רק דרך המבחנים, המחברות או העבודות.
אבא היה האדם שעליו נשענתי כל שנות ילדותי, ופתאום הוא איננו. לאימא לא היה קל להתמודד עם השובבות של דני אחי. תחילה הביאו לו סטודנט במסגרת “פרח”, במטרה שזה ישמש לו כאח בוגר פעמיים בשבוע. לפעמים הוא היה מגיע בשבת ולוקח את אחי לטיולים.
לאחר שנאלצו להחליף פעמיים את הסטודנט מסיבות אישיות, הציעו לאימא לשלוח את דני לקיבוץ של עליית הנוער. דוד מישל, שהיה האח הבכור של אימא, תמיד שימש יועץ לאימא, המליץ על כך. דני היה בקיבוץ כשלוש שנים עד לבר מצווה, ואחר־כך הוא עבר לפנימייה חקלאית עד גיוסו לצה״ל.
נשארתי לבד עם אימא בבית. שוב אימא נכנסה לדיכאון אחרי מותו של אבא, כמו לאחר שאיבדה את אחותי ליליאן, רק שהפעם אימא הפסיקה את עבודתה המסודרת בחנות הספרים. כעבור זמן־מה, למרות שלא רצתה לחזור לעבוד באופן קבוע, דודה ניקול הייתה קוראת לה לעזור כשהגיעו הרבה לקוחות. כמו תמיד, נרתמנו לעזור: בחופש הגדול, כשהיו באים לקנות ספרים ומכשירי כתיבה לפני תחילת הלימודים; בימי שישי כדי לסדר את העיתונים ולמכור מתנות; ולפני ראש השנה, במכירת איגרות ברכה מכל מיני סוגים שהונחו על שולחן מחוץ לחנות.
אין עדיין תגובות