החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על מואיז בן-הראש

מואיז בן הראש יליד תטואן הוא משורר, סופר ומתרגם. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 2012 זכה ספרו "לא הולך לשום מקום" בפרס עמיחי. פירסם ספרי שירה ורומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו AMOR Y EXILIOS נכתב בספרדית ... עוד >>

השתלה

מאת:
הוצאה: | 2009 | 63 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

האם ניתן לבצע השתלה של ראש או של גוף, ומהי השתלה של ראש או גוף, האם הגוף מושתל אל תוך הראש או להיפך? בתאונת דרכים זוג שזה עתה נישא נפצע אנושות, הוא נותר נכה בכל חלקי גופו והיא מתה מוות מוחי. הרופאים מבקשים מהבעל להסכים לתרומת איברי אשתו אך זה מבקש דווקא שישתלו את גופה שעדיין מתפקד בגופו שהפסיק לתפקד. כך נוצר גוף חדש מתוך האהבה שלהם. טובי המומחים בעולם מובאים לבית החולים כדי לבצע את הניתוח המסובך שלאחריו מושמדות כל הראיות לביצועו. שנים מאוחר יותר וסבל בל יתואר שבו הגוף דוחה את הראש והראש את הגוף אך בסופו של דבר הם מסכימים לחיות יחד, מוצא או מוצאת עצמה המספרת של הסיפור במשבר שמערער את כל חייה. היא בהריון. הנובלה השתלה פורסמה בהמשכים בכתב העת אפיריון. מואיז בן הראש. סופר, משורר, עורך, מתרגם. זכה בפרס הממשלה 2009. כותב בעברית ובספרדית.  פירסם שמונה ספרי שירה וארבעה רומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו  Y AMOR EXILIOS  נכתב בספרדית והופיע 2010 בהוצאת אסקלרה בספרד. מבחר משירתו בעברית  "לא הולך לשום מקום" יצא לאור ב 2010  בהוצאת רסיס נהרה ואף זמין כספר אלקטרוני במנדלי מוכר-ספרים ברשת.

מקט: 1-210-4
ביקורת על הספר
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

 

אני שמחה היום.
אני בהיריון.

אחרי כל מה שעברתי, אחרי שכולם אמרו לי שזה בלתי אפשרי, אחרי כל התחזיות. זה היום הגדול בחיי. הגדול מאז התאונה לפני עשר שנים.
אספר לך על כל מה שקרה אז, בעבר הכל כך רחוק ואיך נולדתי מחדש. אך קודם אני רוצה לספר לך על שמחתי, על ההיריון המפתיע הזה. על התחושה. על הווסת שנפסקת. על הבחילות הנפלאות בבוקר, ועל התחושה שהייצור הזה חי בי.
מקנן הפחד. איני יודעת אם אגיע לקו הגמר בהיריון הזה. זה כלל לא בטוח. הרופאים המליצו לי להימנע מכל ניסיון להיכנס להיריון.
"תגידי תודה שאת חיה כל כך הרבה שנים, גם זה לא היה ממש צפוי".
אולי לא צפוי. אז, ציפיתי לשנתיים של חסד. או שלוש שנים.
אבל אני חיה, אני חיה חיים של בן אדם. אני בן אדם. אולי המדע יצטרך להסביר את הסיבות, אבל אני חיה. ואם אני חיה, הגוף שלי מבקש ממני לתפקד כגוף חי לכל דבר. הגוף שלי מוליך אותי לרצונות שלו, כל המיצים האלה, כל החום והקור, האיזונים, הורמונים, עצבים, אך במיוחד הרחם, הרחם ביקש את שלו. הוא ביקש להיות רחם. בדיוק כפי שאני ביקשתי לחיות. ביקשתי לחיות בכל מחיר. ביקשתי חיים מלאים.
"ואתה, דוקטור, אתה יכול להבין שאני לא יכולה לעשות דבר, אני חייבת להמשיך בהיריון, אני חייבת לפחות לנסות. גופי מבקש את זה".
"אני רק יכול לומר לך את מה שאני יודע. את מקרה יחיד בעולם. ואין לדעת מה יהיו התוצאות של היריון כזה".
"אבל האם אתה יודע מה הן התוצאות של העדר היריון?"
בסופו של דבר ידעתי שאני עם עצמי, ידעתי שאני רק יכולה להחליט בעצמי. נכון שאני מסתכנת במוות, בהרעלה, אולי בשיגעון. קשה לדעת מה הסיכונים. אני גם יכולה לומר שכל יום שאני חיה הוא יום של חסד, אבל החיים לא מתנהלים כך. אי-אפשר לומר, הייתי צריכה למות לפני עשר שנים, ועכשיו אני כבר יכולה למות בשקט. אין לאדם יכולת לחשוב מחשבות כאלה. החיים רוצים להמשיך להתקיים. החיים שלי, והחיים של העובר שלי.
זה היה הבוקר, השעה תשע ועשרים ושלוש דקות. תיסעה ותלתא וועשרין דקיקה, לא יודעת למה זה קופץ לי דווקא בערבית ואם בכלל הערבית שלי נכונה. נכנסתי לחדרו של הרופא במרכז הרפואי. בחוץ ישבו שלוש נשים בהיריון, שלושתן צעירות ממני. זה היה מעין חדר אחרי מסדרון, הקירות צבועים בצבע ירוק עדין, ולכל קיר בחדר יש כניסה לרופא. כולן חיכו לגינקולוג. אולי כבר ידעתי שהתשובה היא חיובית. איך? הגוף יודע. מי כמוני יודעת כמה הגוף יודע. אלה לא היו הבחילות של התרופות, לא תופעות לוואי ולא שום דבר מן הדברים הרבים שהכרתי, והם היו רבים, מאז ההשתלה. כמעט כל סימפטום, מפריחות, דרך הקאות, עצבנות בלתי נסבלת, כאבי בטן, כאבי חזה, כאבי פרקים, ואלף דברים שכבר שכחתי, כמעט כל דבר עברתי, והיה תמיד קשה לדעת אם הסיבה היא ההשתלה או דווקא התרופות שהגוף שלי בלע כדי שההשתלה תצליח. ישבתי שם, מול הנשים האלה, וחשבתי על החיים שלי, ובמקרה שלי המילה חיים ברבים נראתה לי לגמרי נורמלית. זה לא היה LIFE באנגלית, או VIE בצרפתית, גם לא VIDAבספרדית, אלא חיים רבים, חיים של כמה בני אדם, שלושה לפחות שחיו בי באותו רגע, למעשה ארבעה, ועכשיו כל הסיפור הזה שאני עומדת לספר לך הולך לקום וללכת על שתיים, הוא הולך להוביל לחיים חדשים. מי הוא יהיה ואיך הוא יראה אותי, הרי במוקדם או במאוחד אצטרך לספר לו את סיפור חיי, ואיני יודע איך הוא יקבל את זה. איני יודעת, אני עדיין מתקנת את עצמי. כאילו שיש מקום כלשהו במוח שכבר לא אוכל להגיע אליו. הבטתי בנשים האלה וחשבתי על בעליהן, על ילדותן, על היום שבו הבינו שהן תהיינה אימהות ולא רק בנות של, על היום שבו הבינו שהן הולכות לייצר חיים ולא רק לחיות. או אז הן החלו לחלום על שמלת כלה, כל ילדה חושבת על שמלת כלה, אני זוכרת את שמלת הכלה שעליה חלמתי, זו הייתה שמלה שראיתי במגזין נשים בגיל ארבע. מחשוף גדול בחלק הקדמי והאחורי, קישוטים בקצוות עשויים מכסף והשמלה מתרחבת עד שהיא כמעט נוגעת ברצפה בחלקה האחורי ומגיעה לברכיים שלי בחלקה הקדמי. אבל האם זו אני שזוכרת?
הרופא קרא קודם לאישה עם השער החום שנראה שעבר עליה לילה קשה. היא נראתה כמי שסובלת מההיריון, ואני רציתי לומר לה, את יודעת כמה זה נפלא, את יודעת כמה חיכיתי לרגע הזה, שמגיע עוד מעט, את יודעת שזה לא דבר ברור מאליו, ואת יודעת שכשזה לא ברור מאליו זה סיוט אחד שלם. דווקא אני הייתי יכולה להשלים אולי עם חיים "נוחים" ללא ילדים, אך מה הם חיים ללא המשך החיים, האם חיים יכולים להתקיים בחלל שהולך ונסגר, האם אפשר לחיות כשאתה יודע שיש סוף למסדרון, האם בכלל יש חיים בלי לידה, זה הרי כמו לנשום, כמו ללכת לשירותים, כמו לעשות אהבה. יש כאלה שחיים בלי כל זה או עם בלון חמצן, או שקשה להם לעשות את צורכיהם, אבל עליהם אנחנו מסתכלים כאל מסכנים וחולים. אבל היום, זה כבר לא כל כך נורא שמישהו מבקש לא להמשיך את חייו אל תוך חיים אחרים, ובעצם מה אני יודעת, יש חיים ללא ילדים, אני חייתי אותם עד עכשיו, ואין לדעת אם אלה לא יהיו חיי, הרי יש יותר סיכוי שאעשה הפלה מאשר שלא, יש להניח שאפילו הרופא ימליץ לי לעשות את זה, אולי גם בן זוגי ילחץ, ואיני יודעת אם אוכל לעמוד בלחצים. אני חושבת שאני לא אספר לו דבר עד שיהיה מאוחר מדיי, אני לא אספר לו, אשמור לעצמי, ואם ישאל על הבחילות, אומר שזה בגלל התרופות שאני לוקחת, על אף שכבר איני לוקחת תרופות, אולי אמציא לו משהו, שהרופא נתן לי תרופות ואלה תופעות לוואי, וחוץ מזה החיים האלה הם כן חיים והם מלאים ועשר שנים אחרי המוות שלי אני חיה ונושמת, מותי חי אתי, כן, אני חיה אחרי מוות, ואלה כן חיים נפלאים, כל רגע הוא נפלא, ולא משנה עד כמה יהיה קשה ועד כמה יש בו סבל, הוא עדיין נפלא, הוא עדיין נפלא כי את החיים אפשר לחשוב רק בחיים, כי את החיים אפשר לחוות רק בתוכם, ואי-אפשר לחיות בלעדיהם. טוב, אני מתחילה לחשוב שטויות, להיסחף עם המילים שלי, עם הראש שלי, הראש שלי, הוא מחזיק כאן את הכול, הראש החמוד שלי, האהוב שלי, מה הייתי עושה בלי הראש הזה, המתנה של הראש שלי, אבל למה אני חושבת כל הזמן? על מה אני חושבת? לפעמים הייתי רוצה שהראש שלי ינוח קצת, אבל הוא מפסיק לחשוב רק בשינה, וגם זה לא בטוח כי אני חולם הרבה מאוד חלומות. חולם, חולמת. האם החלומות הם חלק מהחשיבה? אני מניחה שמדובר בפעילות מוחית, זאת אומרת, אני יודעת שמדובר בפעילות מוחית, אבל זו פעילות שונה מאוד מחשיבה.
בזמן שחשבתי בזמן שחלמתי קרא לי הרופא. הוא הביט בי מודאג. הוא אמר שהתשובה היא חיובית, ואחר כך לא ממש יכולתי כבר לשמוע, ראיתי את בטני, חשתי אותה, חשבתי עליה ועליי, על אהבתנו המופלאה, על האהבה שחיברה בינינו, נזכרתי בכל הרגעים, ביום שפגשתי אותה, יום סתיו גשום, בספרייה, ישבתי וקראתי ספר של אדורנו, ולא הצלחתי להבין או להתרכז ואז הרמתי את ראשי מהספר וראיתי אותה עומדת בדיוק מולי, היא עצרה לרגע את ראשה, אני ראיתי אותה כאילו אני בתוך חלום, זה היה כל כך ברור, שתי שניות וזה היה ברור, חשבתי על זה בזמן שהרופא דיבר על בעיות מערכת החיסון, RH, דחייה של העובר, הפלה, שמעתי גם את המילה סכנה, והייתי שם בתוך הספרייה, אולי כבר אז, אולי כבר אז ידעתי שיום אחד נחיה זה בתוך זה, שנהיה אחד, יש תורות מזרחיות שטוענות שאנחנו יודעים הכול על חיינו, שאנחנו רק הולכים ונזכרים ועושים את מה שנקבע מראש, התָכְנה והתכנית כבר מוכנות, או אז בספרייה יכולתי לראות איך אני יוצא מגופי והיא יוצאת מגופה ושנינו ליד התקרה מתחבקים, אני כל כך רוצה עכשיו לשמוח, כשהרופא ממשיך לדבר על תרופות שמדכאות את מערכת החיסון, ואני יודעת באותו רגע בספרייה שאני מתבוננת בו וחיי עומדות להשתנות כמו השינוי הזה ממש, השינוי של החיים, פתאום חיי כבר אינם חיים בתוך אי, מדובר בחיים שנמשכים אל תוך חיים של מישהו אחר, חיים שמצמיחים בחיבור הזה חיים נוספים, חיים חדשים שלא היו קיימים קודם. לשם כך נולדנו, ולא כדי להיות איים של פעולות כימיות, ביולוגיות ופיזיות, נולדנו כדי ליצור חיים, מתוך חיבור עם חיים אחרים, ליצור חיים חדשים, כך חשבתי באותו רגע בספרייה כשנכנסתי לחפש ספר שחברה המליצה לי עליו, אני חושבת שזה היה ספר של פיליפ סולרס, נשים, שבסופו של דבר לא כל כך אהבתי, הנהנתי לרופא, כן אני יודעת, כאילו זה בכלל עניין אותי מה הוא אומר, סכנות? הוא מדבר אתי על סכנות? מה הרופא הזה יודע על סכנות? מה הוא יכול בכלל לדעת? הרי בשעה ארבע הוא יֵצא מכאן לשחק גולף, הוא ישוב לאשתו ולילדיו ואולי ירצה לספר על המקרה שלי, אבל זה מקרה סודי ולכן אסור לו לספר, סודיות רפואית, ואני בכלל סודיות רפואית ממדרגה ראשונה, כל מערכת הרפואה בעולם תשמור על הסודיות שלי, מקרה יחיד, לפחות כך אמרו לי, אבל אני לא מאמינה, כנראה שהם כבר מנסים את זה על אחרים, ואז אני יודעת שאתה תהיה שלי, אתה כבר שלי, אנחנו כבר יחד, באותו מבט ובאותו רגע, באותה ספרייה, אנחנו שני ספרים שמצטטים זה את זה, שני ספרים שמתכתבים ביניהם זה שנים בלי ידיעתם, שהדמויות דומות, שהסיפור שלהם דומה, שהסיפור שלהם הוא אחד.
הרופא אומר שאצטרך לעשות עוד כמה בדיקות, הוא שואל אם אני מתכוונת להפיל, לא, אני אומרת, מילה ראשונה שאני מוציאה מפי, ואז כל הספרייה הופכת לגן, גן ספרים, עצים של ספרים, הרצפה הופכת לדשא ואני רואה בתוך החושך הזה את השמש נכנסת ומעלימה את התקרה, אני רואה את קרני האור משתקפות בך ואני חשה איך שנינו הולכים ומתקרבים, מתחבקים אבל בלי לזוז ממקומנו, כאילו יוצא מישהו שלא ידענו עליו מגופינו ושנינו נפגשים באמצע. אולי אין כבר מקום לזוז ואין מקום אלא לאהבה בתוך החלל הזה של הספרייה. מי ידע אז שנגיע לכאן לרופא הזה ביחד והוא יאמר לנו מה מסוכן ומה לא, מה הרופא הזה יודע על אהבה? הוא הרי ילך הערב לאשתו ויהיה גאה במקצועו ויספר איך החולים עייפו אותו והוא רוצה לצאת למסעדה טובה, אבל מתי לאחרונה הוא אהב את אשתו, אני הרי נושא את האהבה שלי אלייך בתוכי, אני נושא את פרי אהבתנו, את החיים בתוכי, והוא מדבר אתי על נוגדנים, על סכנות, שוב ושוב חוזר על המילה סכנה,
"דוקטור, איך אתה יכול לדבר אתי על סכנות? אחרי כל הסכנות שעברתי? הרי הייתי כבר במוות קליני שמונה פעמים וחזרתי משם. אתה רוצה להפחיד מישהו שטיפס לאוורסט עם תל?"
הוא שתק לרגע.
"טוב, הבנתי", אמר, "אבל רצוי שלפחות איידע אותך לגבי המצב שלך"…
והוא המשיך שוב פעם עם לאוקוציטים, ונוגדנים, שוב? מה יש לו נגד נוגדנים, ומערכת החיסון, ואני חייתי שוב ושוב את הרגע הזה, את הפגישה הזו שהביאה אותנו לכאן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השתלה”