החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תורת האהבה של רבי עקיבא

מאת:
הוצאה: | 2018 | 252 עמ'
קטגוריות: יהדות
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אהבה הרמונית עומדת ביסוד תורתו של ר' עקיבא: הרמוניה של רוח, נפש וגוף. במישור המעשי הוא החמיר באהבה והקל בגירושין ועמד על הסיכוי להתחלה של אהבה חדשה; הרועה הבוּר שהופיע לראשונה באגדות בסיפור אהבה ונעשה לגדול חכמי ישראל, פיתח שיטה הגורסת שהאהבה אחת היא אם גם מופעיה רבים. מקורה באהבת איש ואשה אך אותה אהבה ממש באה על ביטויה באהבת הרֵע, באהבת החוכמה, באהבת האדם ובאהבת אלוהים. הוא הציל את שיר האהבה בה"א הידיעה, הלא הוא שיר השירים, משכחה, ומיקם אותו בקודש הקודשים; קבע את "ואהבת לרעך כמוך" ככלל הגדול ממנו נובעת תורת המוסר כולה; חינך לחיבה לכל אדם שנברא בצלם; קיים את מצוות אהבת אלוהים בכל לבבו, בכל מאודו ובכל נפשו –  אהבה עד כלות הנשמה והיה היחיד שנכנס לפרדס האהבה ויצא ממנו בשלום. רעיונותיו, הליכותיו ופסיקותיו הניחו את היסוד לחוכמת האהבה בתרבות ישראל.

נפתלי רוטנברג לומד ומלמד את חוכמת האהבה מזה כשלושה עשורים ופרסם מאמרים וספרים רבים על אהבה ונושאים אחרים.

מקט: 4-249-50611
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה:
חכם האהבה

“אינני בקי אלא בענייני אהבה”

סוקרטס, על פי המשתה לאפלטון

רוב בני־האדם מכירים שתי גישות לאהבה: הגישה הפוריטנית, שאותה הם מייחסים לדת, לכתבי הקודש ולעמדות “רוחניות” בכלל, ומולה – הגישה המתירנית, הנחשבת לעתים קרובות גם בעיני עצמה לעמדה מטריאליסטית, אנטי־רוחנית. כלומר בין אם נוקט האדם עמדה או אורח־חיים פוריטניים או עמדה או אורח־חיים מתירניים, הוא מבסס את הכרתו והשקפת עולמו על גישה דיכוטומית בין “רוחני” ל”חומרי” וממקם את עצמו באחד הצדדים של המשוואה.

התפיסה ההרמונית של האהבה מציבה אלטרנטיבה לגישה הדיכוטומית ולפיכך דוחה את הפוריטניות ואת המתירנות כאחד. האהבה על פי תפיסה זו מתקיימת מתוך הרמוניה של הרוחני והגשמי, של השכל והגוף. רוב המקורות שבהם נעסוק מבקשים לקדם סוג כזה של קשר בין איש ואִשה המתקיים בד בבד בשלושה רבדים: ברובד השכלי הקוגניטיבי, ברובד הנפשי המתבטא ברגשותיהם של בני הזוג וברובד הפיסי, כלומר במגע ובאיחוד הגופני ביניהם. קיומה של האהבה מבוסס על מאמץ מתמיד לקיום ההרמוניה בין שכל, נפש וגוף. התפיסה ההרמונית עומדת על כך שנטרול כל אחד משלושת המרכיבים הללו מערער את קשר האהבה ואף עלול לבטלו.

אין דבר המערער ומקשה על יישום התפיסה ההרמונית של האהבה יותר מהמציאות עצמה. מציאות של משברים ונפילות, מציאות המערימה קשיים צפויים ובלתי־צפויים על כל מי שמבקש/ת להתבונן בה בעיניים הרמוניות, לצעוד ולהתקדם בדרך המלך. התפיסה ההרמונית איננה יכולה להישאר בגדר רעיון מופשט, אידאה המתקיימת מחוץ למציאות. כל עוצמת הטיעון שעליו היא מבוססת מתבטאת בכך שהיא בת־יישום במציאות, שהיא נובעת ממציאות הרמונית העשויה לחזור ולהתממש בחייהם של זוג אוהבים. אבל גם איש ואִשה אוהבים שזכו להתאחד באהבתם מתמודדים עם קשיי מימושה של האהבה ביניהם לאורך כל חייהם המשותפים. מימושה בפועל של האהבה הוא הקושי והאתגר הגדול של התפיסה ההרמונית, שכן במציאות קורה לעתים קרובות שאין האהבה באה לידי מימוש. כנגד התשוקה לאחדות המבטאת שלֵמות מתעוררת אצל האדם תאווה לסיפוק מיידי מזדמן. כנגד הרצון לקבלה והשלמה הוא נאלץ להתמודד עם מחלות וייסורים ועם המוות עצמו.

הספר תורת האהבה של רבי עקיבא מוקדש לבירור יסודי של הבעייתיות במימושה של האהבה. לא היה זה בגדר האפשר להציג את התפיסה ההרמונית של האהבה ללא בחינה פרטנית של כל המכשולים להגשמתה בפועל. בחינה זו מוטב שתיעשה דרך הפריזמה האינדיבידואלית שבה מעורבות הנפשות הפועלות, כאלה שניתן לקרוא בשמן ולדמיין אותן במציאות נתונה. עם זאת, במאמר מוסגר יש להדגיש שאין המלים “מציאות נתונה” מצביעות על מעבר לתחום של חקר ההיסטוריה. הבחינה הפילוסופית של שאלת המימוש בפועל יכולה להיעשות דרך דמויות ספרותיות או דרך דמויות אמתיות, כפי שהן מופיעות בספרות. במקום לענות על השאלה מה באמת התרחש, אני מבקש לשאול מה אפשר ללמוד מהסיפור או מהרעיון המוצג וכיצד אפשר להסביר או לפרש אותו.

רצוי שההתבוננות במימושה של האהבה ההרמונית במציאות לא תיעשה תוך בחינה אקראית של התנהגותם ושל דבריהם של אנשים ונשים. עדיף בעיני לדון בדמותם ובדבריהם של אנשים חכמים המבינים באהבה, היודעים אהבה מהי, שהם בעלי תורה שיטתית ומובנית בחוכמת האהבה.

פילוסופיה היא כידוע אהבת החוכמה לשם עצמה, והפילוסוף אוהב החוכמה מפגין אהבה ותשוקה לחוכמה לשמה, להשגת הידיעה לשם הידיעה ללא כוונה להשתמש בה לתועלת כל שהיא. ההבנה הרווחת היא שהפילוסוף נקרא אוהב חוכמה משום שהיא מושא אהבתו: הוא דבק בחיי העיון ומשתוקק להשגת הידיעה. הבנה זו מקבלת ביטוי שונה כבר בדברי אפלטון עצמו (בסוף הספר החמישי ובתחילת הספר השישי של הפוליטאה), המאפיין את הפילוסוף לא כמי שמתאמץ להשיג את החוכמה, אלא כבר כחכם, כמי שיודע את הטוב. מכאן יש שהבינו את הפרשנות האפלטונית לפילוסוף לא כאוהב החוכמה אלא כחכם האהבה. סוקרטס, שהתפרסם באִמרה שהוא יודע שאיננו יודע, אִמרה המצביעה על תודעת אין־סופיות עולם הידע ואין־סופיות החוכמה, העיד על עצמו: “אינני בקי אלא בענייני אהבה”.

רבי עקיבא, שתולדותיו מנקודת המבט של מקורות חז”ל, התנהגותו, הגותו ותורתו בהקשרים של יחסי־אהבה מתוארים בספר זה, ראוי לתואר פילוסוף גם הוא במובן זה שהיה בקיא בחוכמת האהבה.

בחרתי אפוא לדון בתורת האהבה של רבי עקיבא בן יוסף על רקע סיפור חייו והתמודדותו עם המבחנים שזימנה לו הוויית חייו, יחסיו עם רעייתו, רחל, ייסוריו ומותו. המפגש בין תורת האהבה של רבי עקיבא והמבחנים שזימנה לו המציאות מהווים מצע אידאלי, מבחינת העיון הפילוסופי, לבחינה שאותה ביקשתי לקיים: בירור יסודי של האפשרות למימושה בפועל של תפיסת האהבה ההרמונית בדרך רצופת מכשולים בחיי אדם. שאלת מימושה של האהבה קשורה בשאלת הידרדרותה של התשוקה לתאווה פשוטה, התמודדות עם ייסורים ומוות ועוד. העיון והלימוד בחיבור זה מאפשרים לקוראים לרכוש בהדרגה את חוכמת האהבה לא רק כמסכת טיעונים תיאורטיים ואמירות מופשטות, אלא גם לבחון את הסתירות הפנימיות ואת הקשיים המתגלעים תוך הניסיונות למימושה ויישומה בפועל של האהבה ההרמונית.

רבי עקיבא היה תיאורטיקן של חוכמת האהבה, שהגיע אל התיאוריה מתוך התנסות אישית והמשיך לבחון אותה בניסיונותיו לאורך כל ימי חייו ואף בשעת מותו. חוכמת האהבה שפיתח גורסת שהאהבה אחת היא אם גם מופעיה רבים. יסודה ומקורה באהבת איש ואִשה, אך אותה אהבה ממש באה על ביטויה באהבת הרֵע, באהבת החוכמה, באהבת האדם ובאהבת אלוהים. במקביל לפיתוח הרעיונות בפילוסופיה של האהבה עסק רבי עקיבא באופן יסודי ומעמיק בפיתוחו ובמיסודו של הקוד ההתנהגותי של תורת האהבה והתווה דרך פעולה במסגרת הפרקטיקה ההלכתית. חכם האהבה היה גם המחוקק של חוקי האהבה על יסוד תפיסה שהמוסר האנושי יכול להישען על חוכמה זו.

דמותו של רבי עקיבא היא דמות חכם האהבה בה”א הידיעה שהניחה ספרות המשנה והתלמוד לפתח הלומדים והחוקרים, ולעובדה זו יש משמעות מרחיקת לכת לגבי מקומה של חוכמת האהבה בספרות היהודית הקאנונית בכלל. רבי עקיבא איננו “עוד חכם” בין חכמי המשנה, אלא אחד מיחידי הסגולה ובין היותר חשובים ביניהם, “עמוד האמצעי” שעליו ועל שיטתו מבוססת ספרות התנאים כולה. יש בכך כדי ללמדנו גם על מקומה המרכזי, המשמעותי, המשפיע ומרחיק הלכת של האהבה בספרות הקאנונית.
***

הספר מחולק לשני חלקים: הראשון מתמקד ב”אישי”, בביוגרפיית האהבה של רבי עקיבא והשני – בתורת האהבה שלו. זוהי כמובן חלוקה מלאכותית, שהרי גם החלק ה”ביוגרפי” אינו נשען על מחקר היסטורי אלא על דברי חז”ל. הסיפור האישי תלוי בדרכים שבהן בחרו אנשים שונים במציאות שונה במהלך מאות שנות יצירה כדי לתאר את דמותו של רבי עקיבא ואת האופן שבו היו מעוניינים שתתקבל אישיותו וסמכותו על־ידי הקוראים והלומדים. לא זו בלבד שאין כוונתי לטעון שיש להבחין בין עקיבא האיש ובין הגותו, אלא להיפך: האגדות על אודותיו תורה הם ולימוד היא צריכה לא פחות משיטתו ההגותית וההלכתית. יתר על כן: הסיפורים האישיים מהווים בעיני מִקשה אחת עם אמירותיו ופסיקותיו, ושיטתו בתורת האהבה מתבררת מן המכלול הספרותי כולו. “דברי חז”ל” נוצרו התגבשו ונכתבו במקומות שונים ובתקופות שונות. דורות רבים ומאות שנים הפרידו בין יצירה ליצירה ובין אמירה לאמירה. אינני עוסק בספר זה בחקר כתיבתם של המקורות בהקשרם ההיסטורי או הפילולוגי. מקור מן המאה השנייה ואחר מן המאה השישית מצוטטים זה לצד זה במדרש. הספרות כולה נלמדת בציבור ובאופן פרטי כמעט כמִקשה אחת. אני לומד את דמותו ותורתו של רבי עקיבא כהופעתה בתרבות היהודית. זו נובעת הן מנוכחותן של היצירות יחד בבתי המדרש, בספריות הציבוריות והפרטיות במשך יותר מאלף שנים, והן מן התופעה התרבותית הנקראת “מדרש”, שאיננה מתחשבת בדרך כלל בהקשרים ההיסטוריים והפילולוגיים.

בחלק ה”אישי” שלושה פרקים: הראשון מציג ומנתח את סיפור האהבה הגדול של עקיבא ורחל. כפי שנראה הפרק הזה הוא פחות עליו ויותר עליה. הוא האהוב והיא המגַלָּה, האוהבת, המאפשרת, המחוללת. אולם דווקא משום כך ישנה חשיבות רבה להבנת סיפור אהבת רחל כבסיס להמשך דרכו של רבי עקיבא כחכם האהבה. רחל מזהה את הפוטנציאל הגדול החבוי ברועה הבּוּר, ומציעה להינשא לו בתנאי שילך לבית המדרש. במרכז הפרק מוצג בהרחבה דיון עצמאי בשאלת היחס בין התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית לבין נישואים ויחסי אישות. נישואיו לרחל ונחישותה הפכו את ר’ עקיבא למה שהיה – אחד מגדולי החכמים שקמו לעם ישראל מאז ומעולם.

הפרק השני עוסק בסיפורים שעניינם להעמיד את אהבתו של רבי עקיבא במבחנים ובניסיונות מעשיים ביותר. המקורות בחרו להציג בפנינו כמה סיפורים המתארים הזדמנויות שבהן הוא מתנסה במפגש עם נשים יפות תואר, המבקשות את קִרבתו. אין כאן רק העמדה בניסיון של תלמיד חכם ורב גדול, שלנפילתו יכולה להיות משמעות ציבורית ומוסרית רבה. הניסיונות עם הנשים הללו מאתגרים את יכולתו לעמוד מול תורת האהבה שפיתח, המהווה את עמוד השדרה של תורתו בכלל. חכמינו מבקשים להדגיש באמצעות סיפורים על מקרים שונים עד כמה יכולה המחויבות לאהבה הרמונית בין איש לאִשה להתערער בקלות ולהתחלף במעשים של מילוי תאוות וסיפוקים מידיים, ועד כמה מהווה העמידה במבחנים מזדמנים אות להיתכנותה של אהבה הרמונית.

הפרק השלישי, האחרון בחלק זה, מתאר את מותו של רבי עקיבא ואת האופן שבו הוא הופך את הוצאתו להורג על־ידי הרומאים לשיעור נוסף, אחרון, בתורת האהבה שלו. אף על פי שתלייניו אוחזים בו ומבצעים את גזר דינו באכזריות ובאטיות, הוא מצליח ללא כל התנגדות אלימה ליצור מעין ניתוק בינו לבינם כשהוא מקיים בשלמותה את מצוות אהבת השם. מותו של ר’ עקיבא, כמוהו כמותם של הרוגי מלכות אחרים, מעורר דיון על צידוק הדין וגם על מקומה של האמונה בהישארות הנפש לעומת האתגר המוסרי ויישומו בעולם הזה. הדגש על חיי העולם הזה לעומת חיי העולם הבא זימן לנו השוואה מתבקשת בין משמעות מותו של סוקרטס למשמעות מותו של רבי עקיבא – הראשון בשיחותיו עם חבריו לפני שתותו את הרעל וביצוע גזר דינו למיתה במו ידיו, והאחרון בחילופי הדברים עם תלמידיו ממש בעת הוצאתו להורג.

בחמשת פרקיו של החלק השני ניסיתי להציג לפני הקוראים באופן שיטתי, עד כמה שהפיזור המדרשי והאגדי מאפשר, את תורת האהבה של רבי עקיבא. שיר השירים הוא עמוד התווך של תורה זו, וליחסו של רבי עקיבא לשיר האהבה בה”א הידיעה מוקדש הפרק הרביעי בספר – הראשון בחלק זה. ר’ עקיבא נחשב כמי שהעניק לשיר השירים, שמעמדו בין ספרי הקודש לא היה מובטח, פרשנות חדשה ההופכת את שיר האהבה לקודש קודשים. הפרק החמישי עוסק בתיאוריה ובמעשה של האהבה ההרמונית. מתוארות בו האמירות התיאורטיות המַתוות דרך ליחסים הבינזוגיים והמעצימות את העמדה ההלכתית הנוגעת ליישומם של יחסים אלה. כפי שצוין, ר’ עקיבא איננו רק התיאורטיקן של האהבה העוסק בניסוחם של רעיונות; הוא גם המחוקק, הפוסק, המפַתח שיטה הלכתית שנועדה לעודד את ההרמוניה ביחסי בני־הזוג, לעתים תוך פסיקות חדשניות ונועזות. הכלל הקטגורי הגדול לשיטתו של רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך” מפורט בפרק השישי. הדיון באהבת הרֵע לפי רבי עקיבא לעומת גישתם של חכמים אחרים כמו בן עזאי, הטוען שעיקרון השוויון הוא כלל גדול מזה, מאפשר לנו להבין ולהפנים עד כמה שיטתית היא תורת האהבה שבה אנו דנים. הדיון מתמקד בהדרגתיות המתחילה באהבת האדם לעצמו, אהבתו לקרובים אליו ביותר ואחר־כך לבני קהילתו, לעמו ולאנושות כולה.

חוכמת האהבה רחבה מני ים ומתאפיינת בהגדרות ובטיעונים חיוביים, בעשייה שבונה את האהבה. אולם עם זאת היא מתאפיינת גם במאמץ לא להתעלם מן האתגרים שמעמידה מציאות מורכבת ולעתים קשה. האופטימיות, תכונה נרכשת שלה מוקדש הפרק השביעי, מהווה כלי להתמודדות עם משברים, ייסורים ופורענויות. תורתו של ר’ עקיבא מציעה דרך ייחודית להתמודדות עם הקשיים שמזמנת המציאות. מדובר במהפך הכרתי בקריאת המציאות, המאפשר לא לאבד אופטימיות במצבים הקשים ביותר.

כמו בשיר השירים, שהוא שיר האהבה בה”א הידיעה, כך גם בספר שבידכם יש שמונה פרקים. הפרק האחרון נקרא פרדס האהבה, שם המבטא את האופן שבו נתפס הפרדס בעיניו של ר’ עקיבא. רבים וטובים לא הצליחו לטייל בשביליו ושילמו מחיר כבד על כניסתם אליו, ואילו חכם האהבה נכנס ויצא בשלום. אינני יכול להתיימר ולומר שבאפשרותנו לצעוד יחד אתו במסעותיו בשבילי הגן. אנו נקרא ונחזור ונקרא את התיאור המפורט הנאמר מפיו או בשמו על עלייתו ועליית חבריו בספר היכלות זוטרתי ובמקורות מקבילים, על נפילתם ועל התמודדותם עם המכשולים שהציבו בפניהם המלאכים או הם עצמם. רבי עקיבא דווקא טען שהכניסה והיציאה בשלום לא אמורה להיות זכות השמורה ליחידי סגולה בלבד אלא היא תלויה במחויבות המוסרית של כל אדם, ואולי נוכל גם אנו להיענות לאתגר שהציב בפנינו. אם לא, נוכל לעמוד, להתייצב ולהביט אחריו עד בואו אל הפרדס ולהבטיח שכצופים מבחוץ, בבואו ובצאתו, ננסה לאתר כל רמז כדי להבין מה ניתן ללמוד מסיפור הפרדס בהקשרה של תורת האהבה של רבי עקיבא.
***

הכרונולוגיה של אגדת חז”ל מעלה לראשונה את עקיבא בן יוסף על במת ההיסטוריה והתודעה האנושית בסיפור אהבה. אהבת רחל הוציאה מן הכוח אל הפועל את חוכמתו של רבי עקיבא, את שלמותו המוסרית המעשית לאורה של תורתו, והקנתה לה בעלות על תורתו ועל תורת תלמידיו לדורות. חכם האהבה הוא יצירת אִשה, שכן אהבת אִשה היא זו שאפשרה לו לקנות חוכמה ולהיות לחכם.

אולי אין זה מקרה שהאיש שבא מאהבה פיתח כאמור שיטה מקיפה של אהבה הרמונית, שבאה על ביטוייה במופעים שונים בתיאוריה המחשבתית שלו וגם בפרקטיקה ההלכתית. כמה מעמדותיו והתבטאויותיו בנושאי האהבה נעשו מפורסמים מאוד, ותשומת הלב לצירופם למכלול מחייבת לדעתי את המסקנה שמדובר ביצירה שיטתית ולא בצירוף של אירועים אקראיים. בהמשך הספר נעמוד בהרחבה על כל אחד מהאירועים הללו בפני עצמו ונעיין גם במקרים ונושאים הקשורים בו אולם ידועים פחות. אך עוד קודם לבחינה מדויקת, לניתוח ולעיון מעמיק נציג כמה מהם כבר בהקדמה, על מנת להמחיש לקוראים את ההיקף, התחומים השונים והמאפיינים העיקריים של פעילותו.

רבי עקיבא קבע שקדושתה של מגילת שיר השירים, שיר האהבה בה”א הידיעה, נעלה מעל כל כתבי הקודש והיא קודש קודשים; עוד קבע שהכלל הגדול בתורה הוא: “ואהבת לרעך כמוך”; לו מיוחסות האמרות המפורסמות ביותר על ההרמוניה הזוגית (למשל: “איש ואִשה זכו – שכינה ביניהם”); פסק שורה של הלכות שנועדו לשמור על ההרמוניה בין בני הזוג; קבע שהעדר ההרמוניה מהווה עילה מספיקה לגירושין; הוא בעל האִמרה: “חביב אדם שנברא בצלם”; נכנס לפרדס האהבה ויצא בשלום; והפך את הוצאתו להורג במיתה משונה על־ידי הרומאים להזדמנות לקיומה של מצוות אהבת השם: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ … וּבְכָל נַפְשְׁךָ” – אפילו נוטל את נשמתך!

לרבי עקיבא מיוחסת “הצלת” מגילת שיר השירים מגניזה, אובדן ושִכחה, ובזכותו (וגם בזכות חבריו) נשתמרה בתרבות האנושית אחת מיצירות האהבה העמוקות והמופלאות ביותר שהיתה מאז ומעולם מקור השראה למשוררים ויוצרים. הוא הכניס את האהבה אל קודש־הקודשים ויצר הירארכיה של קדושה שאת שיאה מהווה האהבה בין איש ואשה כפי שהיא מתוארת בשיר השירים. כל שאר מדרגות הקדושה נובעות מקודש־קודשים זה, יונקות ממנו ומוגדרות באמצעותו וביחס אליו.

עמדתו כחכם האהבה בולטת בשורה ארוכה של פסקי הלכה, כגון זה שביטל את פסיקתם של זקנים הראשונים שאסרו על האִשה בנידתה להתאפר ולהתייפות; קבע הלכות מפורשות בהקשר של נישואין מתוך התאמה והרמוניה בינזוגית; הֵקֵל בגירושין יותר משאר התנאים; השיג עדות מכריעה להתיר אִשה מעגינותה ולהשיאה לאחֵר על פי עד אחד; פסק שחליצה בינה לבינו ללא בית דין היא כשרה ועוד. הוא ניסח את עקרונות ההרמוניה הבינזוגית וקבע ששלמות האישיות מותנית בקיום הזיווג, הב”יחד” של שניהם. אין זו שלמות בינאישית בלבד, אלא הרמוניה שיש בה מן ההתקשרות בהוויה אלוהית, הרמוניה המתקיימת בשותפות ונוכחות השכינה ביניהם והמתאפשרת על ידה.

ספרות חז”ל לא הסתפקה בפירוט עמדותיו ההלכתיות וההגותיות של רבי עקיבא כחכם האהבה ובסיפור אהבתו לרחל. המקורות ביקשו ללמדנו על היותו אדם בעל יצרים חזקים אך גם בעל יכולת עמידה על עקרונותיו המוסריים. נראה שמי שמאמין באהבה כביטוי האנושי הנעלה ביותר אינו יכול לשאת ביטויים של זילות האהבה המתבטאים בסיפוקים מִיָּדיים וחלקיים. הוא לא הסתפק בפיתוח הגות ותיאוריה אלא עמד בניסיונות ועבר את המבחנים המעשיים.

בדיון על קביעת העיקרון הקטגורי שממנו נגזרת תורת המוסר הבינאישי כולה קבע כאמור ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא הכלל הגדול בתורה ואהבת הרֵע היא יסוד החברוּת.

המסוגלות לאהבת הזולת מותנית בכך שאדם יאהב את עצמו תחילה. מאהבת עצמו יוכל להתפתח לשני כיוונים: הכיוון השלילי הוא השתלטות האגו על האדם, וסופה של אהבה כזאת לכלות את עצמה. הכיוון החיובי הוא אהבת הרֵע בגילוי אחריות כלפיו ובגמילת חסד בגופו ממש, ומכאן מתפתחים היחסים הבינאישיים לחיבה לכל אדם שנברא בצלם. “ואהבת לרֵעך” מחזקת את ה”כמוך” ואהבת עצמו מהווה בסיס איתן, משענת נאמנה לאהבת זולתו. החִבְרוּת המיוסד על “ואהבת לרעך כמוך” הוא מערכת של זיקות אהבה בין בני־אדם לבין עצמם, המקיימות ומחַזקות אלו את אלו.

שיטתו האופטימית של חכם האהבה באה מאהבה: אהבת השם ואהבת הרֵע. אהבת ה’ בכל מידה ומידה שהוא מודד לו ואהבת הרֵע שרק גישה אופטימית מורכבת ואמתית יכולה לעודדו ולחזקו – ולאַפשֵר גם לו להתמודד עם המציאות הקשה מתוך תקווה לעתיד טוב יותר. מוגבלות הראייה האנושית יכולה לייחס שלילה לפורענות ולייסורים המתרגשים על האדם, אך האמונה והביטחון המוחלטים שאין הקדוש־ברוך־הוא פועל אלא טוב בלבד נוטעת ומבססת בתודעת האדם את ההבנה שאין הייסורים אלא ביטוי לטוב האלוהי. “חביבין ייסורים”: הייסורים לצדיקים הם הזדמנות למירוק מקצת החטאים שבכל זאת חטאו בעולם הזה. הם ביטוי לחיבתו של הקדוש־ברוך־הוא לצדיק שמקַבּלָם באהבה.

מי שנכנס לראשונה לתודעה ההיסטורית בסיפור אהבה; מי שהציל את היצירה הגדולה של מגילת שיר השירים, את שיר האהבה בה”א הידיעה וקבע את מעמדו בקודש־הקודשים; מי שפיתח תורה שלמה בהגות ובהתנהגות של ההרמוניה בין בני הזוג הנשואים, החמיר באהבה והקל בגירושין ועמד על הסיכוי להתחלה של אהבה חדשה; מי שראה באהבה הבינזוגית שלֵמות קדושה של יחסי רוח, נפש וגוף ודחה מכל וכל את זילוּת האהבה; מי שעמד בניסיונות ולא נכנע לתאוות המבקשות למלא סיפוקים מִיָּדיים וחלקיים; מי שקבע ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא הכלל הגדול שממנו נובעת תורת המוסר האנושית כולה; מי שהיה ידוע במסירותו ואהבתו לתלמידיו, היה “יד עניים” ועסק בצדקה וגמילות חסדים; מי שחינך לחיבה לכל אדם שנברא בצלם; מי שקיבל באהבה כל פורענות שבאה עליו וטבע את האמרה: “חביבין ייסורים”; מי שקיים בגופו ממש את מצוות אהבת ה’ בשלמותה: שאהב את ה’ בכל לבבו, בכל מאודו ובכל נפשו גם כשזו ניטלת ממנו – אהבה עד כלות הנשמה; מי שהתקיים בו בכניסתו לפרדס האהבה הפסוק (שיר השירים א’, ד): “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה – הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו”; האיש הזה, רבי עקיבא בן יוסף, ראוי לתואר חכם האהבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תורת האהבה של רבי עקיבא”