ספרה של צפרירה נור-לין לאהוב את גבריאל הוא ספר מפתיע, משעשע ומרתק. בחלקו הראשון סיפורים המנהלים דו-שיח עם דמויות בולטות […]
לאהוב את גבריאל
כאשר הניח בעדינות את כפו על שדי השמאלי פרפרתי. הרשמקול הזעיר היה חבוי מילימטרים ספורים מהבוהן, שהייתה הכבדה מבין אצבעות ידו, שאת חומן חשתי מבעד לחולצת המשי הלבנה אשר קניתי לכבוד פגישתנו, השכם בבוקר, ביותר ממחצית משכורתי החודשית.
רק אתמול בערב, במסיבת הקוקטייל ההומה, ראה אותי לראשונה. כמעט כפי שדמיינתי ותכננתי הרבה זמן, פילסתי דרך אליו. מרפקי החדים הזיזו גופות גברים מעונבים וגווי נשים בהדר מחלצותיהן. רגלי הדקות בסנדלים השטוחות קיפצו וחדרו דרך זוגות וקבוצות אנשים סמוכות זה לזה.
הסינדרלה הגיעה סוף סוף לנסיך. היה שמן מעט מכפי שתיארה בהדקה עיניה לעיתונים בהם צולם דיוקנו בשחור־לבן.
עמדתי קרובה אליו, הכתף התרוממה קימעה כשהרמתי את ידי הימנית והנחתי את הפנים הרך שלה על החזה בצד שמאל, הצד של הלב, של גבריאל גרסיה מארקס. הייתי כל כך קרובה אליו שגם הרשמקול נשם, כמו כפי, את פעימות ליבו. אמרתי לו באתי לשמוע את פעימות לבך. זה הריאיון שלי איתך. ראיתי שהופתע. עיניו התרחבו, זרם מהן אושר אינסופי. קולו היה נמוך ומהיר, מחר ב־8 בערב בואי לשֶׁז פֶרנַאנד, קרוב לבּוּלבאר סֶן זֶ’רמֶן. תהיי האורחת הפרטית שלי.
למחרת טיילה שעות בקרבת המסעדה. הקליטה קולות, שידעו בירושלים כי הכול אמת. היה זה אזור רחובות קטנים סביב כנסיית סֶן סוֹלפּיס בין רוּ דֶה רֶן ורחוב בונפּארט. בשמונה וחמש דקות הגיעה ל”אצל פרנאנד”. עיניה צילמו את הקירות המקושטים בציורים רומנטיים נתונים במסגרות עגולות בנוסח שנות העשרים והשלושים, את ספות הישיבה המרופדות בקטיפה אדומה כהה, ואותו יושב בתא פרטי, באחת הפינות, ממתין נרגש.
בזהירות לקחתי כפו בידי הימנית מעל שדי השמאלי. הורדתי אותה לאט לעבר שולחן העץ שבינינו. הוא אחז בידי, עוטף אותה. הזעתי קלות, אך לא הוצאתי את ידי מידו. אחר אסף את ידו השנייה ואמר, גם אני רציתי לשמוע את פעימות ליבך.
שעה קודם עשינו חגיגה לחיך בעוד בעל הבית המכיר אותו משרת אותנו בעצמו וסוגר את התא במסך קטיפה האדום כהה. המנה הראשונה שלי הייתה מבחר של סוגי חסה בתוספת אבוקדו ברוטב וינגרט עדין. מארקס התחיל עם פּוּאה־גרה – כבד אווז בלשוני. כמנה עיקרית בחר לי גבריאל, קראי לי גבריאל, הפציר בי, עגל בלימון שהיה ממש מעדן, ולו הגישו קונפי דה קנאר. את הברווז הגישו כמו שהצרפתים אוהבים, בכבישה בשומן. גבריאל לא חדל ללגום מכוס היין שנמזג מתוך הבקבוק רחב מותניים שהלך והתרוקן, ולנסות למלא את כוסי שרק מעט נלגם ממנה. שנינו קינחנו בשארלוט או שוֹקוֹלה שטעמו היה כצוף שוקולד. גבריאל האכיל אותי בשארלוט. לקח את פי בשתי אצבעות הרחיב אותו, והחליק בין שפתי את הנוזל השוקולדי הנפלא. עשה כמו הייתה זו נשיקה. גבריאל דיבר כל זמן הארוחה, כאילו הכיר את כל צפונותי – הרשמקול בלע הכול.
יושב מולי, אוכל שותה, צוחק בקול רם. צחקי איתי, צחק. אני אוהב שצוחקים בחברתי. הצחוק מסמן אצלי את היציבות, את הביטחון הפנימי אותו ירשתי מסבי הקולונל הליברלי, שנפצע במלחמת העצמאות של קולומביה בתחילת המאה. הוא היה זללן כביר ושכבן אדיר. כשהתחיל גבריאל לספר לי את מעללי סבו, חייכתי. בהמשך החיוך התחלף לצחוק ואפילו שכיסיתי את פי בכף ידי התמלטו ממנו צחקוקים שהפכו לתרועות פרועות. לאחר הצחוק בא הבכי. גבריאל פרץ בבכי קורע לב. ידעתי כי מארקס הוא אחד הסופרים היחידים המסוגלים להביא את קוראיהם לידי צחוק רם, או בכי תמרורים. את הבכי ספגתי מסבתי שהביאה עלי את עולם הרפאים שלה, סיפר, עד היום אני מתעורר מידי בוקר בתחושה כי חלמתי שאני בבית סבי וסבתי כמו מעולם לא עזבתי את המקום בו גדלתי. במשך היום הייתי מוקסם מסיפורי החזיונות העל טבעיים של סבתי. בלילה הם כרסמו בנפשי. פרצופו האומלל של גבריאל התפיח את עיני והדמעות שהחלו לזלוף הפכו למטר שירד והכה קצובות בלוח העץ של השולחן.
צחקתי ובכיתי עם גבריאל כפי שצחקתי ובכיתי כשקראתי את ספריו. גבריאל יושב מסתכל בי צוחק, בוכה, ומרוצה ממני כמו אני פסגת קוראיו. השמעתי לו את פתיחת “מאה שנים של בדידות”. הייתי הילד שאמרתי לסבא שלא ראיתי את הקרח בהצגת הקרקס ואז לקחני אותי הסב הסמכותי לחוות בננות, ביקש אותי לפתוח ארגז של דגים קפואים והכריח אותי להכניס יד פנימה. גבריאל רוכן לעברי, את זוכרת את פלורנטינו האוהב הנכזב המבקש את ידה של אהובתו פרמינה? אלה הם הורי. גם אבי, כמו הגיבור, היה מפעיל טלגרף. בכלל, כל החלק הראשון מבוסס על אהבת הנעורים של הורי. ומיהי הדמות השלישית, הרופא חובנאל אורבינו, בעלה הראשון של פרמינה, שאלתי, וגבריאל עונה. הדמות היא למעשה צלו של איש שהיה אמור להיות אבי אילו נעשה רופא כפי שחלם להיות. – מה בקשר לחלק השני שבו מתממשת האהבה? שאלתי את עצמי, גבריאל ענה לי ועיניו בעיני, מה היה קורה אילו ניצחה ההתנגדות של משפחת אימי לנישואיה עם אבי, חקרתי את הורי שהיו בני שבעים ושמונים, גיליתי שהם עדיין אוהבים ונהנים מתאוות בשרים. אז עלה בי הרעיון להפגיש אותם מחדש דווקא כעת, כשהם באים בשנים.
באותו רגע נבט בשואלת רעיון לכתוב סיפור בו היא פוגשת בגיל שישים את גבריאל מארקס בן השמונים ושש. לרקום בכתיבה את אהבתם, כיצד הם יוצרים גשר מעל השנים הרבות שעברו מאז פגישתם במסעדה פריסאית. בשנים שחלפו מתמסרת האשה לאהבות מזדמנות ומרבה במסיכות. והסופר הידוע חי עם אשתו וילדיו, אבל יותר מכל הוא אוהב לכתוב את יצירותיו.
למה המוות חוגג ב”אהבה בימי כולרה”, התאבדות, רצח, תאונה והאדים המצחינים של המגיפה? וקולו של גבריאל המוקלט ברשמקול המוחבא עונה, לאחר שנתם השבעים נתתי להם להתמסר זה לזו בספינת האהבה הנתונה בהסגר. שטים על פני המים עד סוף הדורות. החיים חזקים מן המוות ואת שאיתי יודעת מהי ההנאה האמיתית. לחיות עם אדם אחר באופן שאינך נזקק לשום אדם. כך אני חי איתך בדקות אלה. נפעמתי, המלים חדרו לחדרים הנסתרים ביותר של נשמתי, אבל, הגבתי בהתגרות, ההנאה האמיתית שלי היא לחיות עם עצמי באופן שלא אזדקק לאף אחד. אתעצב אם תעשי זאת. את אמיתית ורומנטית כמוני.
הוא טועה בי, חשבה, והייתה באמת עצובה.
– יותר מאוחר כשחש את פעימות ליבי ולא גילה את הרשמקול, כשהורדתי את כפו והוא אחז בידי, כשאמר, גם אני רציתי לשמוע את פעימות ליבך – שמטתי ידי בפתאומיות. אני רוצה לגעת בך כל חיי, אמר. ואז הייתי לגמרי בתוך סיפור שונה. אתה עלול לאבד הכול, עניתי, גבריאל נכנס לסיפור. האם ראיתי אותך באחד מחלומותי, האם כתבתי אותך? האם אני ישן? כן, אתה חולם. עכשיו זכרתי היטב את הסיפור ממנו צדתי את המלים. קמתי מספת הקטיפה. הרכנתי את ראשי כלפיו ודקלמתי “מכל מקום עלי לצאת מכאן כדי להתעורר”. גבריאל קם ממושבו, מחר אפגוש בך לנצח. מה שהיה בינינו לא יכול להיעלם. במבט עשוי ומצועף הבטתי לתוך אישוניו הפעורים, “על אף הכל לא תזכור דבר במשך היום” וכשהשדון מחלחל בי המשכתי, “הנך האיש היחיד אשר בהתעוררו אינו זוכר דבר ממה שחלם”. בשפע צחוק פרצו מילותיו אלי מדוע לא ציטטת מ”עיניים של כלב כחול” את המשפט הכי יפה, “מפני שלפני רגע הייתי שם ועלי לחזור כאשר גיליתי שאני שוכבת על ליבי”. רעם המלים והצחוק החי כל כך הדהד ברשמקול שהיה היחיד ששכב באותה שעה על ליבי. כמלקחיים של אש אחזה בי הבושה. הייתי מוכרחה לנוס.
בחדר מס’ 17 במלון פריסאי קטן, קראה בפעם המי יודע כמה את הקטע הממורטט מעיתון ישן: ‘גבריאל גרסיה מארקס אמר את דעתו על עיתונאים שראיינו אותו במשך השנים, “יש לי הרושם שכיום המראיין אינו מאזין למה שאומר המרואיין וזה גם לא מעניין אותו. בין השאר בגלל שהוא סבור שהרשמקול שומע הכול, זוהי טעות. הטייפרקורדר אינו יכול לשמוע את פעימות הלב, שהן החשובות ביותר בזמן ראיון. זה עצוב. לאחר שנים רבות כל כך של תסכול, אחרי עשרות ראיונות, אני עדיין מקווה שאולי סוף סוף יבוא המראיין של חיי – כך, ממש כך, כמו שמצפים לאהבה הגדולה של החיים”.
חודש לאחר שובי לירושלים קראתי ראיון עם גבריאל גרסיה מארקס, “במסיבת קוקטייל בפאריס הכיר אישה שהחליף איתה משפט היכרות אחד וגורלו נחרץ. הייתה זו אהבה ממבט ראשון – שהחרידה את כל עולמו. מימוש חלומותיו הכמוסים ביותר וקץ אהבתו לאשתו מרסדס שבזכותה כתב את “מאה שנים של בדידות”. סהרורי ואבוד בערב הכחול ההוא פקעה אהבתו לאשתו והוא קבע למחרת פגישה עם האישה בפתחו של בנק”. – מה פתאום בנק האם שכח? – “חמש דקות לפני התפנית הגדולה של חייו קיבל רגליים קרות ונמלט על נפשו. מארקס צוחק במלוא גופו כאשר הוא מספר את הסיפור לאחד ממראייניו. הספרות ניצלה, גם אני. החלום לא יתממש לעולם משום שמימושו הוא מות הסופר שבי”.
מלים נהדרות, ספרותיות. האם האישה שפגש הייתי אני? אולי אחרת. ייתכן שהמציא את הפגישה בעבור סיפור חדש.
כשהניחה את הסרט על הטייפ, בחדר מס’ 17, במלון קטן בפאריס, שמעה תשע פעימות לב. כדי להיות בטוחה חזרה וגלגלה את הסרט שוב ושוב. אין מלים, אין צחוק. אין בכי. סתם, תשע פעימות.
דבש בהיר הייתה שעת השחר הסתווית, שהאירה את קשתות גשרי האבן הנטויים על הנהר, את הרציפים שלידו, ואת הפנסים הכהים, הישנים. מנומנמת פסעתי לצידי חזיתות הבתים עם הכרכובים ופיתוחי הברזל.
עצרתי ליד גני לוכסמבורג מוקסמת מהירוק הכהה העמוק של עלוות עצי הערמון, כשלפתע, כמו הוארו מבפנים, באור עמום זהוב, החלו העלים להחליף צבעים, לרפרף על לחיי בשקט צועק ולנשור בבולבארים, בגנים, כשהם נערמים בתלוליות, פריכים, יבשים וחומים.
אין עדיין תגובות