החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תולדות הלשון העברית כרך א: משנת 1000 לפנה"ס עד שנת 1500

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 319 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

שני כרכי הספר תולדות הלשון העברית בהיבט חברתי ולשוני ובהתפלגות גיאוגרפית מנסים לעגן את הדיון בתולדותיה של לשוננו בהוויה ההיסטורית ובמרכזים הגאוגרפיים שיודעי העברית חיו ופעלו בהם, ושפעילותם הלשונית נכרכה בהם. הדיון הזה מבקש לצרף את נקודת הראות הסוציולוגית, הבוחנת את שימושיה של הלשון בדיבור ובכתב; את תפקודיה בחיי החברה היהודית; את השינויים החברתיים במעמדה של הלשון בחיי המשתמשים בה ואת יחסם למצב הלשוני של האומה עם נקודת הראות הבלשנית הבוחנת שינויים והתפתחויות בהיערכות הפנימית של הלשון ובסגנונות הכתיבה הספרותית, ההלכתית וההגותית.
המחבר אילן אלדר, יליד חיפה, הוא פרופסור אמריטוס של החוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה. הוא בעל דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (תשל"ח). הוא מכהן כחבר האקדמיה ללשון העברית, ושימש בה ראש ועד הפרסומים וראש ועד המינוח. פרופסור אלדר הוא היסטוריון של הבלשנות העברית בתקופת ימי-הביניים ושל שיטות הניקוד ומסורות ההגייה הקדמוניות של העברית. בשנים האחרונות הוא עוסק בחקר תולדות תחיית הלשון העברית. בתחום זה ראה אור בהוצאת כרמל ספרו בדרך לעברית חדשה: ממנדלסון עד מנדלי, ובקרוב תראה אור בהוצאת האקדמיה ללשון אסופת מאמריו תחייה והתחדשות בלשון העברית.
בהוצאת מוסד ביאליק עומד להופיע חיבורו תורת טעמי המקרא של ספר "הוריית הקורא" לפי קריאת ארץ-ישראל במאה ה-י"א.

מקט: 4-249-50549-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

החיבור שלפנינו מבקש לתאר את תולדותיה של הלשון העברית בגישה חדשה.

כידוע, בספרות העוסקת בהיסטוריה של לשון מקובל לחלק את תולדותיה של הלשון לתקופות. אשר לעברית, הקריטריון המשמש ברגיל לחיתוך הכרונולוגי הוא כפול; מזה בוחן לשוני: שינויים בלשון העברית עצמה, ומזה בוחן היסטורי (חוץ-לשוני): תולדות העם היהודי המשתמש בלשון העברית (‘לשון ימי-הביניים’, ‘לשון תקופת ההשכלה’, ‘לשון ימינו’ וכדומה).

לפני למעלה משלושים שנה, בשנת 1985, העלו הפרופסורים זאב בן-חיים ודוד טנא ספקות לגבי מידת התאמתם של נתוני הלשון ושל תולדות העם להוות קריטריון נאות לחלוקה הכרונולוגית; אשר על כן הציעו קריטריון בלשני-חברתי, המצרף את זיקת הלשון הכתובה העברית לדיבורו של כותב העברית, ולפיו ציינו ארבע תקופות ראשיות.

הצעה נוספת לחלוקה לתקופות הועלתה באותה עת גם בידי ח’ רבין. הוא הציע לבסס את החלוקה על ‘גיבושי הלשון העברית בדרכים שונות בארצות שונות’, הווה אומר קריטריון שהוא גם בלשני וגם חברתי היסטורי. בספרו עיקרי תולדות הלשון העברית (ירושלים תשל’ב) תיאר רבין את תולדותיה של הלשון העברית לא לפי נתוני הלשון, לא לפי שינויים בולטים במערכת הלשונית עצמה ולא לפי אופיים הלשוני הייחודי של המקורות הספרותיים החשובים בתולדות הספרות העברית הכתובה. מגמת ספרו הייתה חברתית: ‘לעמוד על הקשרים בין הלשון העברית ובין עם ישראל, כפי שהתגלו בתקופות שונות, על השפעת התמורות בחיי החברה היהודית על השימוש בלשון העברית וצורתה ועל השירות ששירתה לשון זו את העם במצביו השונים’ (הקדמה, עמ’ 5).

הגישה המאפיינת את החיבור שלפנינו מתייחדת בכך שההיסטוריה של הלשון העברית מתוארת בו מתוך שילוב של שתי נקודות-ראות לא-בלשניות: ראייה גיאוגרפית וראייה חברתית.

בראייה גיאוגרפית הכוונה כאן לבחינת הפעילות הלשונית (דיבור וכתיבה) בעברית לפי מרכזי התפוצה היהודית, שבהם ישבו יודעי העברית במהלך הדורות.[1]

בראייה חברתית מתמקד העיון בתולדותיה של העברית בתפקידיה החברתיים, בשימושיה ובמעמדה של העברית בחברת יודעי העברית מכאן, ובנסיבות היסטוריות והתפתחויות תרבותיות ומצבים חברתיים הרי-משמעות, שהשפיעו על הלשון העברית ועל יודעיה מכאן.[2]

הלשון משמשת את האדם לפעילויות רבות ושונות, שחלקן קשורות קשר מהותי לתיפקודה של הלשון בחברה והן משרתות צרכים שונים של החברה המשתמשת בה, צרכים שמקורם מחוץ ללשון. בתיפקודה, בשימושיה ובקשריה עִם הָעָם המשתמש בה יש ללשון היבטים ומאפיינים חברתיים העשויים להשתנות בהתאם לכללים שעל פיהם משתנה החברה כולה. הלשון כמהות חברתית מתאימה את עצמה לצרכיה ולדרישותיה של החברה כולה או של חלקים מסוימים בה.

אף שהיחסים בין המרכזים השונים של הפעילות הלשונית בעברית הם ביסודם יחסים המתקיימים במרחב, כלומר יחסים סינכרוניים, הריהם עשויים לבוא לידי ביטוי וגילוי גם בזמן, כיחסים דיאכרוניים; פירוש הדברים הוא שמרכז הגמוני אחד עשוי לבוא במקום מרכז הגמוני אחר, כגון המעבר של עיקר הפעילות הלשונית מן המזרח (ארץ-ישראל ובבל) למערב (צפון אפריקה ואירופה). השינוי או המעתק הטריטוריאלי עשוי אפוא להיות כרוך בעקיבה כרונולוגית.

הואיל והחיבור הנוכחי אינו בא לתאר את השינויים במערכת הלשונית ובנורמות הלשוניות שנגרמו לעברית במרוצת הדורות בעטיים של מאורעות וגורמים לשוניים או מחמת שינויים חברתיים הרי-משמעות בחיי העם, הרי קורותיה של העברית אינן מתוארות ונבחנות בו, כמקובל, בדרך של חלוקה לתקופות לפי בוחן בלשני או היסטורי (תקופת לשון המקרא, תקופת לשון חז’ל, תקופת ימי-הביניים, תקופת ההשכלה וכדומה). מוצעת כאן פריודיזציה גיאוגרפית, שהעיקרון או הקריטריון המשמש לה יסוד הוא הקיום הטריטוריאלי של הפעילות הלשונית בעברית, הווה אומר האם הוא קיום חד-טריטוריאלי, שהשימוש בעברית מרוכז בו בטריטוריה אחת מוגדרת, שבה העברית היא הלשון השלטת, או האם הוא קיום רב-טריטוריאלי, שבו הפעילות הלשונית בעברית (בתקופה מסוימת) מפוזרת ונפוצה על פני טריטוריות אחדות (שתיים או יותר), שבהן נתונה ההגמוניה הלשונית ללשונות שונות (ובכללן הלשון העברית).

לפי הקריטריון הטריטוריאלי נתחמת ההיסטוריה הלשונית של העברית לשלוש תקופות-על (או תקופות ראשיות):

א. התקופה החדטריטוריאלית המוקדמת

מכינון ממלכת ישראל (המאוחדת) בידי דוד המלך וקביעת ירושלים כבירת הממלכה ועד סוף תקופת המִשנָה, לאחר מות רבי יהודה הנשיא בשנת 220 לספירה. בתקופה זו היה המרכז ההגמוני של העברית בארץ-ישראל, שהיא הטריטוריה המקורית שלה. ובניסוח אחר: קיומה החד-טריטוריאלי של העברית בתקופה הקדומה נתמשך מאז היותה לשונם החיה של שבטי ישראל, שבראשית האלף הראשון לפנה’ס ייסדו ממלכה מאוחדת, ועד שקיעתה כלשון הדיבור בארץ-ישראל בראשית המאה השלישית לספירה.

מבחינה היסטורית-גיאוגרפית נחלקת התקופה החד-טריטוריאלית (הארצישראלית) הקדומה לשלוש תקופות-משנה בעקיבה כרונולוגית:

(1) תקופת אפרים ויהודה (= ימי הבית הראשון)

מראשית ממלכת ישראל המאוחדת בסוף המאה ה-11 לפנה’ס, דרך הממלכה המפולגת (מלכות ישראל/אפרים ומלכות יהודה), עד חורבן בית ראשון בשנת 587 לפנה’ס.

(2) תקופת מדינת יהודה (= ימי הבית השני)

משיבת ציון ב-538 לפנה’ס עד כיבוש ירושלים בידי הרומאים וחורבן בית-המקדש בשנת 70 לספירה.[3]

(3) תקופת הגליל (= תקופת התנאים)

מחורבן הבית השני (70 לספירה) עד חתימת המשנה בידי ר’ יהודה הנשיא בעשור השני של המאה השלישית. אחרי כשלון מרד בר-כוכבא (132-135) עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים, ועִמו מוקד היצירה הרוחנית, אל הגליל.[4]

ב. התקופה הרבטריטוריאלית

התקופה הזאת מתמשכת למן ראשית תקופת האמוראים (או התקופה התלמודית) בארץ-ישראל ובבבל בעשור השני של המאה השלישית ותחילת עלייתו של המרכז הבבלי כמרכז מתחרה למרכז הרוחני בארץ-ישראל[5] ועד לשקיעתם של מרכזי התרבות במזרח אירופה בעשור השני של המאה העשרים. בתקופה זאת הלכה וגדלה התפוצה היהודית וצמחו מרכזי לימוד ויצירה עברית בצפון אפריקה ובארצות אירופה.

הואיל והמסגרת הכרונולוגית של התקופה הרב-טריטוריאלית היא רחבה מדי במונחים של הפריודיזציה של ההיסטוריה היהודית, מצאנו לנכון לחלק את התקופה הרב-טריטוריאלית לשתי תקופות-משנה עיקריות: מוקדמת ומאוחרת. את תיחום התקופות קבענו לשנת 1500, קו-הגבול המקובל בהיסטוריה (הכללית) של אירופה בין ימי-הביניים לבין העת החדשה המוקדמת.

ג. התקופה החדטריטוריאלית המודרנית או המאוחרת

בשנת 1881, עם ראשית העלייה הראשונה לארץ-ישראל ממזרח אירופה והיווצרות היישוב היהודי החדש, נפתח עידן חדש בתולדות ארץ-ישראל היהודית והחל התהליך ההיסטורי שבמרוצתו שבה ארץ-ישראל והייתה למרכז הבלתי מעורער של העם היהודי. רק עם נפילת האימפריה העות’מאנית והכיבוש הבריטי של הארץ ב-1918, משנוצרה היישות הטריטוריאלית והמדינית הקרויה ‘ארץ-ישראל המערבית’, שנתפסה כקהילה לאומית השואפת לעצמאות, הושלם המהלך הזה.

התקופה החד-טריטוריאלית (הארצישראלית) המודרנית (או המאוחרת) נפתחת בשנת 1918 ונמשכת עד עצם ימינו אלה.

אמנם כבר בראשית המאה העשרים החל להתפתח בארץ-ישראל מרכז של ספרות עברית, אלא שעד שנות העשרים של אותה מאה לא הייתה הספרות העברית בארץ-ישראל אלא שלוחה צדדית של המרכז הספרותי הגדול במזרח אירופה.[6]

דעיכת הספרות העברית בברית-המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית של 1917 וגזירות המשטר הקומוניסטי החדש הביאו להגירת סופרים רבים לארץ-ישראל. מאמצע שנות העשרים התחזק מאוד מעמדו של המרכז הספרותי הארצישראלי, וארץ-ישראל נהייתה למרכז התרבותי הפעיל ביותר שסיפק עשייה לשונית בעברית – ושהממסדים הספרותיים שלו, שעברו ממזרח אירופה, זכו להגמוניה במידה רבה הודות למקום המרכזי שתפסו התרבות העברית והלשון העברית בחיי היישוב היהודי בארץ, והודות לתפקיד החשוב שמילא המרכז הארצישראלי בייסוד חברה לאומית בארץ-ישראל.[7]

לאחר סיום השלטון העות’מאני, ובד בבד עם הפיכתה של ארץ-ישראל למרכז הפעילות הספרותית בעברית, התגבש בארץ בשנות העשרים ציבור גדול למדי של יודעי עברית, שהלשון העברית הייתה לו לא רק לשון שבכתב ולשון תרבות אלא גם לשון דיבור יומיומי.[8] בימי העלייה השלישית, שהגיעה לארץ לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 (1919-1923), נהייתה העברית ללשון העיקרית של החברה בארץ-ישראל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תולדות הלשון העברית כרך א: משנת 1000 לפנה"ס עד שנת 1500”