פאריס נפלאה כשהייתה, אבל אירועי הדמים של ינואר 2015 מחזקים אותי בדעתי שצרפת "אבודה": עתידה כארץ ליבראלית וחילונית -נחרץ. ברבות […]
1
ההיה, או חלמתי חלום?
1 בינואר, סוף שנות ה-60. פאריס עוטה מעטה דק של לובן. עד השעות הקטנות של הלילה, חגגנו סילבסטר בסעודה ראויה לשמה. מוקדם בבוקר, עלי לנסוע לשדה התעופה. הבטן מלאה, הראש מעט סחרחר מיין. תחושה של נעימות במכונית החמה. צלליות ארוכות, דקיקות, מתנועעות על המדרכות. הן מטאטאות את השלג, מכשירות את המדרכות והכיכרות למעבר הולכי רגל. התמונה נקלטת במעורפל, אך אינה מטרידה יתר על המידה.
שעתיים אחר-כך, בשובי, כבר אור. הדמויות הדקיקות נראות בבירור: פועלים מאפריקה, לבושים בגדים דקים, רועדים מקור.
ברחוב סמוך לביתנו, שוק-חוצות נכנס לפעולה. גם בחג, ביום הראשון של השנה, באים הסוחרים למכור את החסות, הגבינות, כתיתות העגל והצדפות. לקוחות לא יחסרו: הצרפתים אוהבים לקנות מדי יום ביומו, גם על בטן מלאה, את הדרוש לארוחה הקרובה.
גברים ונשים במעילים עבים, כובעי פרווה וצמר, כפפות וצעיפים, ומנגד — פועלים שחורים באפודות דקות. ביום הראשון של השנה החדשה, המראה בלתי-נסבל, אפילו על בורגנים צרפתיים. בתוך דקות אנשים שבים הביתה, מרוקנים תחתיות של ארונות, מזוודות מלאות בגדים ישנים ועדיין טובים, שבים לרחוב, ומושיטים לפועלים מי מעיל, מי אפודת צמר שסרגה סבתא רבתא, מי צעיף וכפפות. היו גם כאלה שהביאו קפה וחילקו קרואסנים.
זו היתה נתינה לשמה. רגע קט, נדיר מאוד, ספונטני, של אחווה אנושית, בלתי-אמצעית, וגם של תחושת אשם, בעיר שכל-כולה תזזית וקדחתנות, כל-כולה מירוץ נגד השעון, נגד האחרים, מירוץ לסיפוקים עצמיים, אגואיסטיים. שעה קלה של חום לגופיהם הדוויים של הפועלים, וללבבותיהם של הנותנים.
האירוע נשכח, וזיכרוני הופך אותו לאגדה, עד שאיני בטוח עוד שאכן ארע. אך הוא כפה עצמו עלי כשהחלטתי לכתוב את הספר. אולי מפני שהוא כה נדיר בטיבו. האנוכיות וההתעלמות מהזולת, בעיקר אם הוא זר, הן המשקפות את הווייתה של פאריס, את אורחם ורבעם של התושבים. ובכל זאת החלטתי לפתוח בתמונה היפה, הכה אנושית, כדי שיידע הקורא שיש לצרפתים גם פנים כאלו.
הקשר המשפחתי, מדור לדור
במקור זיקתי לפאריס, ההיסטוריה של הורי. אבי נסע לפאריס מפלשתינה-א”י ב-1920, ורכש את תרבות צרפת. אבי ואמי הכירו על אניה ששטה ממארסיי לפלשתינה, וחיו שנים ארוכות בפאריס. לאבי היו שם עיסוקים מעיסוקים שונים: ניצב בסרטי ראינוע, מלצר בקפה דה-לה-פה, ושנים אחר-כך נציג חברה שפעלה מטעם הממשלה הצרפתית, והתמחתה בשכנוע איכרים להמיר את מטבעות הזהב הטמונים במזרניהם בשטרי-כסף. לצורך כך נע ונד בצפון-מזרח המדינה, חבל לורן וסביבו, וכתב לאמי מכל עיר ועיירה, בדרך כלל על ניירות של מלונות ובתי-קפה הסמוכים לתחנת הרכבת, שבהם שהה וסעד מתוקף היותו סוכן-נוסע. בשלב מסוים הקים חברה קטנה להפקת כסף מסרטי צילום משומשים: האמבטיה בדירתם שימשה “מעבדה”. ובעיתות הפנאי, כתב בצרפתית ובעברית, ותירגם.
הורי אהבו מאוד את פאריס, דברו צרפתית רהוטה ולא נראו כזרים — אבל גם הם לא ליקקו שם דבש. במכתב לאמי, מ-11 ביוני 1928, כותב אבי מפאריס: “היום הייתי מזומן למיניסטריון. באופן מנומס וקשה בארו לי שצרפתים קודמים לי”. עם זאת, תרבות צרפת ריחפה בביתנו בתל אביב. ב-1957 החליטו הורי לנסוע למארסיי מטעם הסוכנות היהודית. מאז ועד 1970 חייתי בצרפת, בעיקר בפאריס. ואחר-כך, הלכתי בדרכם.
הקשר האישי
היכרותי עם פאריס החלה ב-1958, בביקור קצר (חיינו במארסיי) בדרכנו לתערוכה העולמית בבריסל. אך לא קיבלנו אשרות לבלגיה: הביקוש היה גדול מדי. כך שטיילנו המון בפאריס, ואפילו כתבתי אז מדריך קצר לאתרים החשובים של העיר, שאבי הדפיס בכמה עותקים במכונת הכתיבה והחיבור נשלח לקרובי משפחה בישראל. עוד קודם לכן התוודעתי לה ולקסמיה מבעד לסיפורי הורי ולספרים מתורגמים שקראתי בילדותי. חייתי בה שבע שנים רצופות, מ-1963 עד 1970. כששבו הורי לישראל, בתום שליחותם האחרונה, הותירו לי סכום כסף למחייתי הצנועה כסטודנט.
אבי נפטר כעבור חודשים-מספר, ממחלה שלקה בה בפאריס בראשית שנות ה-20, ושלא טופלה בזמן מפני שבדיוק אז היה עני מרוד וגם שהה ללא אשרה וגורש לבלגיה. היא נגררה עשרות שנים והחריפה עד שגרמה למותו, בירושלים, בפברואר 1965.
הייתי בפאריס ילד, נער ומבוגר. זו העיר שבה עשיתי וחוויתי המון דברים בפעם הראשונה. זו העיר הכמעט ראשונית שלי. “פאריס היא חגיגה,” כתב ארנסט המינגווי, שידע בדיוק על מה הוא שח, ואף תיאר זאת ללא כחל וסרק בספרו הקצר הנושא שם זה. פאריס של מי שחי בה היתה חגיגה של כל החושים, של כל ההנאות. אבל שום רומן עם פאריס אינו חגיגה מוחלטת. פאריס מפתה ומקסימה, אבל גחמתית וקשה, והחיים איתה ובה אינם מן הקלים. היא פוליטית מאוד, משתלהבת בנקל. עיר כל המהפכות, כל ההפגנות, כל התהלוכות.
הקשר העיתונאי
עם שובי לישראל, הייתי כתב של עיתונות צרפתית. אני מתגאה בכך שזכיתי לכתוב בקומבה (Combat), מאבק, עיתון המחתרת שאלבר קאמי ייסד וערך במהלך הכיבוש הנאצי, ולא באחד העיתונים ששיתפו פעולה בזמן הכיבוש, ולאחר השחרור הופקעו, ושמותיהם הוחלפו.
משנת 1975 שבתי לפאריס עשרות פעמים כמו ששבים הביתה. ההתאקלמות החוזרת ונשנית — מיידית. אני שב בעיקר לצורכי עבודה: פעילותי המקצועית קשורה בצרפת בכלל ובפאריס בפרט. התרבות הצרפתית, והשפה, הם נכסי הידע וההבנה וכלי העשייה העיקריים שרכשתי בחיי — כמו גם ההשכלה הכללית שהקנו לי לימודי באוניברסיטה (בפאריס, כמובן). הם, במידה מרובה, בסיס העיסוק שלי — תרגום, כתיבה, גסטרונומיה ויין ועוד — וגם המעיין שממנו אני מתחדש שוב ושוב.
כתבתי על פאריס בעיתונות הישראלית מכל היבט אפשרי. לא הכול תענוגות. מעט ממה שנצבר ונכתב, לתקופותיו, שימש חומר גלם לספר זה.
אחרי שבשלהי 2004 ראה אור ספרי “תענוגות פאריס”, חדלתי לנסוע לבירת צרפת – אבל לא חדלתי לנסוע למקומות אחרים בארץ זו. גישה הפוכה לזו של ישראלים שאוהבים לשנוא את צרפת, אבל אוהבים את פאריס.
ההימנעות מפאריס נבעה מגל האנטישמיות והאנטי-ישראליות העכור שסחף אותה, בעיקר בשל עמדה עקבית עוינת של מובילי דעת קהל, וגם, כמובן, ב”זכות” האסלאם המתגבר – פאריס מתאסלמת. אני מעדיף לנצור בזיכרון את פאריס שהיכרתי. רק כעבור שמונה שנים חידשתי את הקשר עם פאריס, ולמרות כל הרע המתרחש בה, ועתידה הלא מזהיר, היא עדיין יפה – וקשה – מתמיד.
הקשר הספרותי
מאז שלמדתי את השפה, לפני כ-55 שנה, ועד היום, ובעיקר בשנות התיכון והאוניברסיטה בצרפת, ובתקופה הממושכת שבמהלכה תרגמתי ספרים, בלעתי ספרות צרפתית. עשרות מהספרים שתרגמתי, מתרחשים בפאריס. דרך חוויית התרגום, חייתי את פאריס בתקופות שונות, ברבעים שונים, במצבים שונים. מבעד לספרים שקראתי ותרגמתי אני רואה את פאריס, במידה מרובה, במונחים היסטוריים-ספרותיים.
את עבותות הספרות האיתנות, המחברות אותי לבירת צרפת, מחזק הקשר עם סופרים שאת ספריהם תרגמתי, ועם זכרם של סופרים שלא זכיתי להכיר, אבל רובם ככולם חיו או חיים בפאריס. רבים מתרגומי ומהסופרים שתרגמתי, נזכרים בצורה זו או אחרת בספר.
הקשר הגסטרונומי
הקשר שלי לאוכל הטוב ולתרבות האוכל בפאריס החל רע, במסעדות הסטודנטים. אבל משם התפתח בהדרגה עד שהתוודעתי היטב לצמרת, לטוב ביותר הקיים בצרפת בכלל ובפאריס בפרט. על כך הרחבתי בספרי התענוגות, ועוד ספר באמתחתי, לעתיד.
על הספר
“תמונות פאריסאיות” הוא ספרי השביעי על צרפת ב-17 שנים. הוא בא אחרי “ספרי התענוגות”, שהיום, בדיעבד, מצטיירים כסידרה, שהחלה ללא כוונה תחילה ב–1997, בספר “התענוגות של צרפת”. אחר–כך באו “התענוגות של פרובאנס”, “תענוגות פאריס”, “התענוגות של דרום–מערב צרפת” ו”התענוגות של יינות בורדו”. “אווז בנוסח אשכנז” חתם באפריל 2012 את ה”סידרה”, שמא לא. אולי אמשיך את עיסוקי הכמו–כפייתי בארץ רבת–האנפין, שבפרקים הבאים אני מציג כמה מפניה המרתקות.
הספר נכתב ב-2002-2003. הגירסה הראשונה תוכננה לשמש חלק ראשון של “תענוגות פאריס”. אלא שסך שני הספרים התקרב ל-700 עמודים, מוגזם בתכלית לספר שהוא גם מדריך. כתב-היד חיכה איפוא בסבלנות כקובץ מחשב מסתיו 2005. מו”לים שונים דחו אותו, מו”ל אחד בתחילת דרכו רצה דווקא להוציאו לאור, אבל לבסוף לא פירסם אותו בתוך פרק הזמן הנקוב בחוזה, ובכך חזרו הזכויות לידי. ב-2011 ו-2012 קראתי וערכתי אותו שוב, ועדכנתי אי-אלה פרטים. ואז, בשלב המי-יודע-כמה של העריכה והעדכונים, נוכחתי לדעת שרבות מהדמויות שאני כותב עליהן ושהיו בחיים ב-2005-2006, כשהיה הספר מוכן לדפוס, הלכו לעולמן מאז. ושאני כותב על חוויות ועל אנשים שרובם-ככולם משתייכים לשנות ה-60 וה-70 של מאה קודמת, ומה זה אומר עלי.
אירועי הדמים של ינואר 2015, גרמו לי בן-לילה להחליט שהגיעה שעתו של ספר, המספר על פאריס שהיתה ולא תחזור. הוספתי מבוא בשם “אחרית דבר”, וערכתי ועדכנתי שוב את הספר.
בשלב זה שקלתי להוסיף עוד כהנה וכהנה סיפורים, התרחשויות ודמויות. למשל, המפגש עם הקומיקאי היהודי הנפלא ממוצא טוניסאי מישל בוז’נה, שהריאיון איתו גרם לנו שוב ושוב לצחוק עד דמעות. לשחזר ריאיונות ושיחות מרתקות שקיימתי עם אנשי רוח ומעש כמו פראנסואז דולטו (ריאיון שהופיע במלואו ב”שיחות”, כתב עת ישראלי לפסיכותראפיה), או הביוגראף וההיסטוריון ז’אן לאקוטיר, או עם חייל נאמן כמו הגנרל מאסי, וברנאר אנרי-לוי, שאני מזכיר אותם כאן די בקצרה, במעין אומאז’. את השיחות עם לאקוטיר, מאסי ואנרי-לוי, שנדפסו בדבר-השבוע, ששימש אכסניה נפלאה לכתיבתי, אולי אפשר למצוא באתר עיתונות עברית היסטורית. יכולתי בנקל להכפיל את הספר. בסופו של דבר, הבחירה שבחרתי כאשר כתבתי אותו, לפני יותר מעשור, גם אם אינה מקיפה, היתה נכונה, מבחינתי, כביטוי לכמה היבטים משמעותיים בקשרי עם צרפת בכלל ועם פאריס בפרט, ואין מקום, תרתי משמע, להכביר. החלטתי לוותר על השער הרביעי, היוצרים בתחום הגסטרונומיה, שבזמנו נראתה לי נוכחותם בספר לגמרי טבעית ומתבקשת, והיום פחות.
החלק הראשון, “שאר הרוח”, מוקדש לדמויות מתחום היצירה שהיכרתי כמתרגם וכעיתונאי. סופרים, הוגים ואמנים דגולים, וגם כמה כמעט-אלמונים, שחרף אלמוניותם יש בהם עניין.
בחלק השני, “קטעי דברים”, שלושה פרקים של הוקרה. לוויקטור הוגו, לאבי מרדכי ענבר ז”ל, ודרך הסיפור הבדיוני היחיד שאי-פעם כתבתי, להווייה הסטודנטיאלית בעיר בשנות ה-60…
בחלק השלישי, “סיפורי דבש ועוקץ”, כמה היבטים של קשרי העם הצרפתי עם האחר — בעיקר איתנו, יהודים וישראלים, אבל לא רק. בתחום זה, שיש לנו נטייה לראותו כאפל, יש גם כמה נקודות-אור— ואשמר מלומר שהן מעידות על הכלל.
על המחבר ר’ ערך ויקיפדיה “אביטל ענבר”.
ספר מעין זה הוא, בעצם, מלאכה משותפת. שותפי הם כל הדמויות שראיינתי, שעימן שוחחתי, שאת ספריהן קראתי, שברעיונותיהן הגיתי —כל מי שעזרו לי לעצב במשך עשרות שנים את תפיסתי ואת השקפתי באותה סוגייה טמירה — הרוח הצרפתית. דמויות, שרק מיקצתן נזכרות בספר.
ראש וראשון ברשימה הוא אבי, מרדכי ענבר ז”ל, שהיה חדור אהבה לתרבות צרפת, ל–esprit הפאריסאי, לשפה, למנעמי החיים — אבל היה ער גם לשלילה הרווחת בכל ארץ, בכל עם. הוא הדביק אותי בכל אלה עוד מגיל צעיר. השריש בי אהבה לצרפת, אבל אהבה לא עיוורת, כזו שאינה נוטה להתעלם מהשלילי, ואינה לוקה בסלחנות.
לעומת ספרי האחרים, לפחות רובם, הפעם החלטתי להוסיף לספר מסמכים שונים, ותמונות. לא האיכות האמנותית היא שהדריכה את בחירתי, אלא הזיקה לכתוב. כל תצלום ששם הצלם או בעלי הזכויות אינו מוזכר לצדו, צילמתי אני. לא הצלחתי למצוא תצלומים של סימון סיניורה שאני זוכר היטב שצילמתי ולימים העתקתי ונתתי לאיב מונטאן. ולא לכל הפרקים הצלחתי להשיג תמונות או איורים. מכל מי שפניתי אליהם, ארבעה דרשו תשלום בעד שימוש חד-פעמי בחומר ויזואלי בספר: מוזיאון ישראל לתמונה שמצויה באינטרנט, יד ושם, והמכון הלאומי האודיו-ויזואלי של צרפת – ואדם פרטי אחד, שרק לו נעתרתי.
העיסוק באיתור תצלומים והפנייה לכמה מהדמויות שבספר וליורשים עוררו בצורה חדה רבים מהזיכרונות המקובעים במילים. לשוחח על בראסנס בטלפון עם אחיינו סרז’ קאזאני ולשמוע מעט מזעיר על האמן מכלי ראשון, לדבר עם קרול עמיאל על בנה ואלאנטן מונטאן, שהיכרתי כשהיה בן שנתיים, לשוחח עם סימון שווארץ-בארט על אנדרה ז”ל וספרם המשותף שראה אור בתחילת 2015, כל אלה ועוד היו חוויות ומרגשות.
תודות
לאשתי איה ענבר על הדיוקן של אלברטין סאראזן, על תרגום השיר של פייר פרה “החיה שוב חזרה”, ועל מציאת שם מתאים לספר.
תודה למי שקראו את כתב-היד בשלבים המוקדמים של עריכתו, בעיקר דודני יליד פאריס שי קאולי – לצערי, איני זוכר מי עוד. וגם למירון מנור, ידידי עוד מפאריס של שלהי שנות ה-60. הוא קרא ב-2012 את הנוסח בגירסתו הלפני אחרונה, ניתח את הספר בעין בוחנת וציין את איכויותיו ואת כשליו. לא פגעתי באיכותיו, אבל גם לא התמודדתי עם כשליו.
תודה מיוחדת לחבר ותיק ויקר, האמן אבי דולב דג’לובסקי, שצייר במיוחד דיוקן נפלא של ז’אק ברל, המופיע כאומאז’ ליוצר ולזמר שהיה אולי הגדול מכולם, דיוקן של בראסנס, ואת האיור המרכזי של העטיפה. תודה לו וגם לעוד חבר ותיק ויקר, אליסף ספי ברסוק, שציירו בזמנו ציורים לעטיפות של כמה מספרי. כמה מהן צירפתי לספר, באדיבות אברם קנטור מספריית הפועלים (שזה שנים היא חלק מהוצאת הקיבוץ המאוחד), שם ראו אור בתקופה מסוית רוב תרגומי, בעריכת המשורר והידיד נתן יונתן ז”ל.
תודה לפייר סובאז’, הילד היהודי היחיד שנולד בשאמבון (ר’ פרק 15) בתקופת הכיבוש הנאצי, יוצר הסרט “נשק הרוח”, המספר את סיפור הצלתם של 5,000 יהודים באיזור, על התמונות ההיסטוריות היפות ששלח לי. לאילנה אלון מנהלת ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון, לאן-סולאנז’ נובל מהוצאת גאלימאר, לסרז’ קאזאני אחיינו של בראסנס, להוצאת הספרים סיי, למרטין וורמס מזכ”לית האגודה לזכר הזמרת ברברה, לעמותה המנהלת את עזבונו של בוריס ויאן ולסופר אלן גדה על הצילומים וההיתרים להשתמש בהם לספר. לפראנסין קאופמן, על התצלום היפה של הזוג שווארץ-בארט בפאריס.
תודה לחוקר יהדות מרוקו אשר כנפו, חובב מושבע של המחזה סיראנו דה ברז’ראק, שהפגיש אותי עם אוצר בלום, ציורים שצייר בן-דודתו אלברט אלמוזנינו כעיטור לטיראדות מהמחזה. כנפו שלח לי כמה ציורים, והתמוגגתי. תודה מקרב לב לאלברט אלמוזנינו, שהתיר לי את השימוש בציוריו בפרק 10 וגם בעטיפה, ולמתרגם המחונן דורי פרנס, שהתיר לי להשתמש בקטעים מתרגומו המבריק לתיאטרון הקאמרי. בזכותם, הפרק המוקדש למחזה סיראנו דה ברז’ראק הוא חגיגה לכל שוחר תרבות.
תודה מקרב לב לקרול עמיאל, בת זוגו האחרונה של איב מונטאן, ולבנם ואלאנטן מונטאן, ששלחו לי תמונות פרטיות לעיטור הפרק על מונטאן. תודה גם לסופר ולקולנוען פטריק רוטמן, אחד משני מחברי הביוגרפיה של מונטאן.
וסליחה אם שכחתי מישהו או מישהי.
חבר טוב, ד”ר דני גורדון, הזכיר לי בפברואר 2015, כשהשלמתי את העריכה הסופית, שבמבוא לספרי “תענוגות פאריס”, שראה אור לפני כעשר שנים, הבטחתי ספר משלים, ששמו הזמני היה אז “המאורות של עיר האורות”. אני מקיים הבטחה ששכחתי. הנה הספר לפניכם, בשמו החדש, שהציעה אשתי איה.
כמו ספרי על אלזאס, “אווז בנוסח אשכנז”, ומאותן הסיבות שפירטתי בהקדמה ל”אווז”, אני מוציא לאור את “תמונות פאריסאיות” בעצמי, ללא כל התערבות חיצונית בנוסח ובבחירת התמונות. הרצון להוציא אותו לאור כך הוא בין היתר תולדה של העיסוק המהנה ב”אווז בנוסח אשכנז” ב-2012. נעים לסופר להוציא ספר, כל עוד התהליכים פשוטים, גם אם הוא נקרא על-ידי מתי מעט שרוצים בו. אלא שבשונה מ”אווז”, שראה אור כספר גשמי, “תמונות” הוא ספרי הדגיטלי הראשון. וכנראה לא האחרון.
קריאה מהנה.
רבי – :
נשמע מאוד מעניין ומפחיד …