החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

טיול שנתי

מאת:
הוצאה: | 2014-11 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אל: ‬צה‭"‬ל‭ ‬‮—‬‭ ‬לשכת‭ ‬גיוס‭ ‬טבריה
הנדון: ‬בקשת‭ ‬שחרור‭ ‬מהצבא‭ ‬לשחר‭ ‬פרי. ‬ת‭.‬ז‭ ‬02727842-3
שחר, ‬כרגע‭ ‬בן‭ ‬שבע-עשרה‭ ‬וחצי, ‬מועמד‭ ‬לגיוס‭ ‬בשנה‭ ‬הבאה‭.‬
שחר‭ ‬סובל‭ ‬מפוביה‭ ‬ממקומות‭ ‬פתוחים‭ ‬או‭ ‬מה‭ ‬שזה‭ ‬לא‭ ‬יהיה‭ ‬ושוהה‭ ‬בביתו‭ ‬מאז… ‬כמה‭ ‬זמן‭ ‬כבר? ‬מסוף‭ ‬כיתה‭ ‬ו'. ‬‮‬וזה‭ ‬מאוד‭ ‬נחמד‭ ‬שהגיעה‭ ‬העת‭ ‬שישיל‭ ‬מעליו‭ ‬את‭ ‬בגדי‭ ‬נעוריו‭ ‬הקודרים‭ ‬ויעבור‭ ‬לחאקי, ‬אבל‭ ‬הוא, ‬איך‭ ‬לנסח‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬בצורה‭ ‬רשמית‭ ‬‮- לא‭ ‬בקטע‭.‬
אז‭ ‬ביקשתם‭ ‬רק‭ ‬מכתב‭ ‬רשמי‭ ‬ולצרף‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬האבחונים‭ ‬והדיאגנוזות‭ ‬והמרשמים‭ ‬והכדורים‭ ‬האלה, ‬שמי‭ ‬בכלל‭ ‬יכול‭ ‬לחשוב‭ ‬שכדורים‭ ‬שעושים‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬הרבה‭ ‬סחרחורות‭ ‬ועייפות‭ ‬יכולים‭ ‬להיות‭ ‬טובים‭ ‬לילד. ‬
רשמי. ‬זאת‭ ‬בדיחה‭ ‬נכון? ‬שאמא‭ ‬תכתוב‭ ‬מכתב‭ ‬רשמי‭ ‬על‭ ‬המצב‭ ‬הנפשי‭ ‬של‭ ‬הילד‭ ‬שלה. ‬אז‭ ‬באופן‭ ‬רשמי‭ ‬אני‭ ‬יושבת‭ ‬מול‭ ‬הדף‭ ‬הזה‭ ‬ולא‭ ‬יודעת‭ ‬אם‭ ‬לבכות, ‬אם‭ ‬לצעוק‭.‬‭ ‬
זהו‭ ‬רומן‭ ‬על‭ ‬ילד‭ ‬שבגלל‭ ‬מקרה‭ ‬אחד‭ ‬שקרה‭ ‬לו‭ ‬בדרך‭ ‬לטיול‭ ‬השנתי‭ ‬של‭ ‬כיתה ו', ‬נכנס‭ ‬לחדרו, ‬סגר‭ ‬את‭ ‬הדלת‭ ‬ולא‭ ‬יצא‭ ‬משם‭ ‬שנים‭ ‬ארוכות; ‬על‭ ‬אמא‭ ‬שבעיניה‭ ‬החרדות‭ ‬משתקפת‭ ‬אשמה‭ ‬כלפי‭ ‬בנה‭ ‬ועל‭ ‬אבא‭ ‬שטבע‭ ‬בים‭ ‬החלומות. ‬זה‭ ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬הרגע‭ ‬שבו‭ ‬דלת‭ ‬החדר‭ ‬הסגור‭ ‬נפתחת‭ ‬וממנה‭ ‬יוצא‭ ‬גבר‭ ‬צעיר‭ ‬שבוחר‭ ‬ללכת‭ ‬הכי‭ ‬רחוק‭ ‬שיש, ‬ולפעמים‭ ‬רחוק‭ ‬מידי. ‬
טיול‭ ‬שנתי‭ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬ריאליסטי, ‬נדיב, ‬עצוב‭ ‬וגם‭ ‬אופטימי, ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬המחפשים‭ ‬להם‭ ‬מקום‭ ‬שבו‭ ‬אפשר‭ ‬להראות‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הצד‭ ‬הפחות‭ ‬מחמיא‭ ‬שלהם‭ ‬ושל‭ ‬ילדיהם, ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬החיים‭ ‬על‭ ‬חוף‭ ‬הכינרת, ‬שגם‭ ‬היא, ‬כמו‭ ‬חלומותיהם‭ ‬הגדולים, ‬יפה‭ ‬ובטוחה‭ ‬כל‭ ‬עוד‭ ‬לא‭ ‬נכנסים‭ ‬למים‭ ‬העמוקים‭.‬
ענב‭ ‬שור-דיעי‭ ‬מטפלת‭ ‬באומנות, ‬מתגוררת‭ ‬בתל‭ ‬אביב‭ ‬עם‭ ‬בעלה‭ ‬ושני‭ ‬ילדיה‭.‬

מקט: 15100166
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מגבת — שמתי לו. פיג'מה ללילה. בתיק רחצה יש הכול: מברשת שיניים, משחה, כאילו הוא יזכור לצחצח, לא נורא, זה רק ללילה אחד. חטיף לדרך. פגשתי במכולת את אמא של אלון, הגזימה עם כמות החטיפים שהיא קנתה. כובע — יש. בקבוק מים. אז בעצם רק לשטוף כלים וסיימתי להיום. מבט מהיר בשעון שמעל לחלון המטבח. כבר 22:30.

בטח יהיה לו כיף. מה כבר יכול להיות, הוא עם כל החברים שלו, והוא גדול ועצמאי ומה יכול להיות רע בטיול לירושלים. והמחנכת נחמדה, למרות שהיא לא כל כך שמה לב אליו, אבל יהיה בסדר. רק שיזכור לשתות. בערב בטח יהיה קר והוא בטוח לא ישים לב וישכח להוציא את הבגדים הארוכים, כי הם למטה בתיק. אולי אני צריכה להעביר אותם למעלה, אחרת הוא בחיים לא ימצא, אבל אז מחר הוא ילבש רק בגדים ארוכים כי הוא לא יבין שזה ללילה ויהיה לו חם והמחנכת הרי לא תשים לב שבאמצע החום הוא עם ארוך, כבר עדיף שיהיה לו קר. אני צריכה לזכור להגיד לו את זה מחר, למרות שזה יעצבן אותו שאני מדברת אליו כמו לתינוק ושאני לא אתערב ושזה לא ענייני, בכל זאת אני אגיד לו, אולי מחר כשיהיה לו קר הוא יזכור את זה.

בערב הוא אמר שכואבת לו הבטן. אמרתי לו שזה מהתרגשות והצטערתי שאמרתי, אחרי שכעס עלי שאני לא מבינה כלום ושפשוט כואבת לו הבטן והוא בכלל לא מתרגש.

בוקר. מבט מהיר בשעון. כבר 6:45. לא כדאי עוד כוס קפה.

שחרי, רק אל תשכח שהארוך למטה, טוב, טוב, הבנתי.

שחר? הבטן? אתה יוצא מהשירותים? אנחנו כבר צריכים ללכת.

כמה זמן עבר מאז שנסע? רק 10:12. בטוח יהיה לו כיף.

ועכשיו כמה זמן עבר? רק 10:47. קצת כאב בטן. זה בטח כבר עבר לו.

11:05 ונראה לי שזה נהדר, טיול שנתי. עם כל החברים. זאת הזדמנות לרכוש חברים. אולי הוא יתחבר עם מישהו בכיתה הזאת.

ב־12:23 אני חושבת על זה שטוב שעודדתי אותו לצאת. גם רותי הפסיכולוגית של בית הספר אמרה לי שחשוב שאני אשחרר אותו ואעניק לו חוויות של הצלחה, שזה רק יחזק את הדימוי העצמי שלו.

ב־12:24 אני חושבת שוב על מה שרותי אמרה — שלא אשדר לו לחץ סביב זה, לתת לו ביטחון שזה נהדר שהוא נוסע ושבטוח יהיה לו טוב. ושאפילו לא אחשוב על זה כי גם אם אני רק חושבת הוא מרגיש, אז עכשיו הוא כבר נסע, סוף־סוף אני יכולה לחשוב על זה.

מה כל כך טוב בלשלוח ילד לטיול שנתי, אני שואלת את עצמי ב־13:03.

וב־16:30 אני מסתכלת שוב על השעון, אחרי שלא הסתכלתי מהצהריים ושואלת את עצמי מה כל כך טוב בלחזור מהעבודה לבית ריק. ושל מי היה הרעיון שאני צריכה קצת זמן לעצמי. ועד 16:40 אני מנסה להבין מה עושים ב"זמן לעצמי" ואחר כך מעודדת את עצמי במחשבה שגם אם הוא היה פה הוא הרי לא היה יושב איתי.

ואני לא מסתכלת על השעון עד 17:00.
***

הלו?

כן? קרה משהו?

מה? מה? הבנתי.

אני יכולה לדבר איתו?

או־קיי.

הבנתי.

ב־21:30 אנחנו כבר בדרך חזרה. שחר, זה לא נורא. נגיע הביתה, אני אכין לך ארוחת ערב טובה.

אתה לא רוצה כלום?

בסדר.

אף אחד לא יזכור את זה. אתה תראה. זה קורה שמשלשלים.

אתה מעדיף שאני אשתוק. בסדר.

ואני שותקת כל הדרך הביתה. ושום שיר שאני יכולה לשיר לעצמי לא עולה לי בראש. ושום מחשבה על שלומי לא עוברת לי בראש. ונשאר לי רק לכעוס על רותי, שלא באמת מקשיבה לי. ועל אמא שלי. ועל עצמי.

ב־23:00 אני יושבת לבד במטבח. מסתכלת על השעון, אולי אם אני אסתכל ממש טוב, החיים יעברו יותר מהר.

למה לא הקשבתי לעצמי. למי זה חשוב הטיול שנתי הזה?

שילשל באוטובוס בדרך לשם.

באוטובוס.

הם לא ישכחו לו את זה בחיים.

ואני ידעתי. אני ידעתי.

מטומטמת שכמוני.

לרַצות את הפסיכולוגית

לרַצות את המחנכת

לרַצות את אמא שלי

להוכיח להן שהוא בסדר, שהוא כמו כולם, שאני אמא טובה ומתפקדת, אבל לא להקשיב לילד שלי. לילד היחיד שלי, ששילשל על עצמו באוטובוס בדרך לטיול שנתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טיול שנתי”