החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תקווה עכשיו

מאת: ,
מצרפתית: דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד | הוצאה: | 2008 | 139 עמ'
קטגוריות: פילוסופיה, עיון
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בעשרה, בשבעה-עשר, ובעשרים וארבעה במרס 1980, מפרסם השבועון הצרפתי "נובל אובסרבטר" סדרה של שיחות בין ז'אן-פול סארטר, הפילוסוף הצרפתי הנודע, לבין בני לוי, פילוסוף צעיר בן 35, מנהיגו לשעבר של השמאל הפרולטרי (תא מאואיסטי קיצוני) במהפכת הסטודנטים של 68', כמעט אלמוני. בשיחות אלו רואים אור לראשונה פירות העבודה המשותפת של סארטר ולוי, המשקפים דיאלוג שנערך יום יום, במשך שבע שנים, ובהן דן הפילוסוף הזקן שאיבד את ראייתו, יחד עם "מזכירו" הצעיר המכיר את יצירתו על בוריה, ומנסה לבחון אותה מחדש. מיד עם הפרסום, פורצת שערורייה: הפילוסוף של  הישות והאין מודה ב"שיחות" כי "מעולם לא חווה חרדה"; מחבר הבחילה – הרומן האוטוביוגרפי שזיכה אותו בפרס נובל לספרות, שאותו סירב סארטר לקבל – מספר לנו על כישלונה – כישלון חלקי, לכל הפחות – של יצירתו; האינטלקטואל המעורב חוזר בו משותפותו עם הקומוניזם הסובייטי ומהרהר במבוי הסתום של תיאוריית האחווה שלו; ובעיקר, מחבר ההרהורים בשאלה היהודית מדבר, במפתיע, על היהודי כייעוד, על ממשותו המטאפיזית, על יחסו לשם (le Nom), ומעלה סוגיות כמו המשיחיות ותחיית המתים. חודש מאוחר יותר, בחמישה-עשר באפריל, נפטר סארטר בבית-חולים ברוסה. לבני לוי לא נותר אלא להמשיך, הרחק מההמולה הציבורית וכמעט במחתרת, בדרכו הייחודית שרק החלה. רק כעבור אחת-עשרה שנה הופיעו "השיחות" כספר, תחת הכותרת תקווה עכשיו, בתוספת הצגה ואחרית דבר מאת בני לוי.
בטקסט אסקֶטי זה, הנמנע מכל פנייה אידיאולוגית, מנסה סארטר להרהר מחדש על הראשית: האם אין לזהות למן ההתחלה, בעצם הפרויקט של התודעה, מתח לקראת תכלית שכל כישלון לא יוכל לפגום בו? התקווה – והיא בלבד – מובילה את הפילוסוף עד לקצה המחשבה המערבית, ופותחת בפניו פתח לדיאלוג עם היהודי הממשי. כך הופך  תקווה עכשיו לדו-שיח ייחודי שבו נפגשים, באינטימיות אינטלקטואלית יוצאת דופן וחד-פעמית, פילוסוף גדול והוגה יהודי בתחילת דרכו, כדי להרהר על מצבו של האדם.

אלי שיינפלד, שהיה תלמידו של בני לוי, הוסיף לתרגום העברי אחרית דבר, ובה קריאה של תקווה עכשיו לאור הפילוסופיה של סארטר.

מקט: 4-249-1929
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


תקווה עכשיו

מצב

‘או שאני זקן טיפש שאתה מתמרן אותו או אדם דגול שאצלו אתה בא להזין את רעיונותיך. הנה שתי האפשרויות. נותרת האפשרות הנכונה והיא ששנינו שווים’.

(סארטר, ליברסיון, 6 ינואר 1977)

 

 

פאריס, רחוב אבוקיר. מתישהו בין החמישה לעשרה במרס 1980. משרדו של ז’אן דניאל, העורך הראשי של הנובל אובסרווטר, שבועון צרפתי חשוב. הטלפון מצלצל. דניאל מרים. הקול הנשמע מן הצד השני אמנם דעוּך מעט, אך גונו הייחודי, סמכותו הטבעית, אינם מותירים ספק באשר לזהותו של הדובר מן העבר השני: ז’אן פול סארטר.

‘אנוכי, סארטר, מפציר בך לפרסם טקסט זה, ולפרסמו בשלמותו… ידוע לי שידידי התקשרו איתך, אך אני יודע גם שטעות בידם: הם אינם יודעים את אורח מחשבתי, כולם, כולל הקסטור…’

למרות גילו המתקדם ומצבו הבריאותי הקשה, סארטר שולט לגמרי במחשבתו ובמילותיו. לשאלת ז’אן דניאל – ‘האם הטקסט מונח לפניך?’ משיב סארטר, צלול מתמיד: ‘אני יודע אותו על-פה’. הכף הוכרעה. למרות הלחץ של לנצמן, המדבר בשם סימון דה בובואר, בוסט, בוּאִיוֹן, בקיצור: המייצג את ה’משפחה’ הסארטריאנית, לדניאל לא נותר אלא להסכים. סארטר דרש זאת. חייבים לפרסם.[1]

בעשרה, שבעה-עשר, ועשרים וארבעה במרס 1980, הנובל אובסרווטר מפרסם סדרה של שיחות (entretiens) בין סארטר – ‘פילוסוף המאה’, ה’וולטר’ החדש, אז בן 74 – ובני לוי – פילוסוף צעיר בן 35, מנהיגו הסמכותי של השמאל הפרולטרי (תא מאואיסטי קיצוני) במהפכת הסטודנטים של 68′, אז פחות או יותר אלמוני. בשיחות נחשף חלק מפרי עבודתם המשותפת של סארטר ולוי, שנערכה יום יום, במשך שבע שנים, ושבה חוזר הפילוסוף הזקן שאיבד את ראייתו, יחד עם ‘מזכירו’ הצעיר, היודע את יצירתו על בוריה, על כל עבודתו, ומהרהר בה מחדש. מיד עם הפרסום פורצת השערורייה: הפילוסוף של הישות והאין ושל הבחילה מודה ב’שיחות’ ש’מעולם לא חווה חרדה’; מחבר המילים – הרומן האוטוביוגרפי שזיכה אותו בפרס נובל לספרות, אותו סירב סארטר לקבל – מספר על כישלון, ולו רק חלקי, של יצירתו; האינטלקטואל המעורב חוזר בו משותפותו עם הקומוניזם הסובייטי ונוגע בָּאין-מוצא של תיאוריית האחווה שלו; ובעיקר, מחבר ההרהורים בשאלה היהודית מדבר, במפתיע, על ממשותו המטאפיזית של היהודי, יחסו של היהודי לַשֵם (le Nom), ומעלה סוגיות כמו המשיחיוּת ותחיית המתים…

דבריו של סארטר הזקן מרעידים את הקרקע עליה ניצבו עד אז בשלום הסארטריאנים, בעיקר ה’משפחה’, אך גם מעגלים רחבים יותר של מלומדים, אנשי ספר, אנשי תרבות. באותה עת, סארטר אינו עוד אדם פרטי. הוא מוסד, סמל. או מוטב: מותג. לא ציפו שיחזור לשולחן העבודה, ששוב ישנה כיוון (שהרי היכולת של סארטר לבקר את עברו היא מן המפורסמות. אולם נראה שה’משפחה’ התעייפה לפני האב). היצירה הייתה שם. לא היה שום טעם לערער עליה. סארטר, עבורם, היה כבר בחזקת מת, קבור. דומים היו כל-כך אותם ‘סארטריאנים’ – האין כאן אירוניה נפלאה – לאותם ‘מבקרים’ שאת דיוקנם שרטט סארטר עצמו כבר ב-1948, בהספרות מה היא?:

‘יום חג הוא לו כאשר הסופרים בני-זמנו עושים עמו חסד ומתים: ספריהם, שיותר מדי האמינו בהם, שהיו חיים מדי, דוחקים מדי, עוברים לצד ההוא, הם נוגעים אל הלב פחות ופחות ונעשים יפים יותר ויותר… אשר לסופרים המתעקשים לחיות, אין מבקשים מהם אלא שלא יחוללו יותר מדי רעש ושישתדלו כבר עכשיו להידמות למתים שהם עתידים להיות’.[2]

אולם ה’משפחה’ אינה מרפה: סימון דה בובואר מאיימת על סארטר שתכנס ‘בית-משפט סארטריאני’ שידון בערך הטקסט, בתקפותו, ואת בני לוי מאשימים על דפי העיתונות ב’חטיפת זקן’: אלו לא מילותיו של סארטר, אלו לא יכולות להיות מילותיו האחרונות של סארטר, אסור שסארטר יסיים כך את חייו, חייבים לעשות הכול כדי שלא אלו יהיו מילותיו האחרונות של סארטר…

לסארטר לא תהיה הזדמנות להגן על עצמו: חודש מאוחר יותר, בחמישה-עשר באפריל, הוא נפטר בבית-החולים ‘בְּרוּסֶה’. לבני לוי לא נותר אלא להמשיך – הרחק מהזעם הציבורי, ומעט במחתרת – בדרכו הייחודית, שרק החלה. רק כעבור אחת-עשרה שנים הופיעו ה’שיחות’ בספר, תחת הכותרת תקווה עכשיו (L’espoir maintenant), בהוצאת ורדיה (Verdier) ובתוספת מבוא (‘הצגה’) ואחרית דבר (‘חתימה’) מאת בני לוי. תרגומו של ספר זה לעברית מוצע כאן לקורא הישראלי.

רבות נכתב על פרשת סארטר-לוי, שהסעירה, ועדיין, מסעירה את הרוחות בצרפת, בעיקר בקרב הסארטריאנים. אין טעם לחזור שוב על האירועים – שתועדו באופן מקיף בביוגרפיות – ולא להרהר בדבר האותנטיות של מילותיו האחרונות של סארטר, עליהן כבר העיד עמנואל לוינס, ממש סמוך למותו של סארטר, כי ‘אין מקום להטיל דופי במהימנות ההקלטות’.[3] במקום לעסוק שוב בשערורייה, עדיף לנסות להיות קשובים ל’שיחות’ עצמן, לטקסט זה בעל שני הקולות, בו נפגשים, באינטימיות אינטלקטואלית יוצאת דופן וחד-פעמית, שני בני-אדם כדי להרהר בדבר מצב האדם.

 

אלי שיינפלד

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תקווה עכשיו”