החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלושה גברים בבומל

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2012 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

לרכישת עותק מודפס באמזון, לחצו על המודעה:

ג'רום, האריס וג'ורג', שלושת החברים שמסעם לאורך התמזה התפרסם בכל העולם בספר "שלושה בסירה אחת", משתעממים מחיי הפרברים ויוצאים למסע נוסף; הפעם, טיול אופניים לאורך היער השחור בגרמניה. לאחר מאמץ מפרך לשכנע את נשותיהם (והדודה של ג'ורג') כי חופשה ללא המשפחה רק תשפר את חיי הנישואין, יוצאים השלושה לבּוּמֶל המתוכנן. בּוּמֶל היא מילה גרמנית שפירושה טיול לשם הנאה. בהומור שאין שני לו מתאר ג'רום את חיי העיר והכפר של גרמניה, ארץ שבה הכל מדוקדק וכולם נשמעים לחוק, שבה אפילו הכלבים מצייתים לשלטי "לא לדרוך על הדשא", הציפורים בונות את קניהן רק במקומות המסומנים וכל נחל ומפל מתוחמים בבטון כדי שלא יפריעו את מנוחת השכנים.

למרות האווירה הקומית ששורה על הספר, מצליח ג'רום לתאר ברצינות תהומית את האווירה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל בתחילת המאה ה-20, מאה שבה ישתנו פני האנושות לבלי הכר. חרף הגבולות הפתוחים וסבר הפנים היפות שבהם מתקבלים התיירים, ניתן לחוש בין דפי הספר את הלאומנות הגוברת והמתח בין המעצמות. אהבת הסדר והצייתנות של הגרמנים, שג'רום מתאר בשעשוע כה רב, הציבו אותם ללא ספק בין האומות המתקדמות והחזקות בעולם, אך ברבות הימים היא תהיה בעוכריהם. המלצתו של ג'רום לקידום השלום העולמי היא אפוא לעודד ככל האפשר את התיירות, רק כך יוכלו התושבים המקומיים להביט באויב בשעשוע ולהגיד: "מלחמה עם אלה? זה יהיה אבסורד."

ג'רום קלפקה ג'רום (1927-1859) היה סופר, מחזאי ועיתונאי מגדולי הסטיריקנים האנגלים. ספרו המפורסם "שלושה בסירה אחת" זכה להצלחה רבה ותורגם לעשרות שפות, כשתרגומו הראשון לעברית ראה אור עוד בשנת 1924. ספר ההמשך "שלושה בבומל" רואה לראשונה אור בעברית בנוסח המלא, בתרגום מוקפד ובליווי הערות וביאורים על התקופה.

מקט: 4-317-41

פרק ראשון – השלושה זקוקים לשינוי • אנקדוטה המציגה תוצאותיה המרות של מרמה • פחדנותו הצדקנית של ג’ורג’ • להאריס יש רעיונות • מעללי הספן הוותיק ומשיט היאכטות הבלתי מנוסה • צוות לבבי • הסכנה לשוט כשהרוח נושבת מהיבשה • חוסר היכולת לשוט כשהרוח נושבת מהים • פולמוסנותה של אתלברתה • לחות הנהר • האריס מציע טיול אופניים • ג’ורג’ חושב על הרוח • האריס מציע את היער השחור • ג’ורג’ חושב על הגבעות • תכניתו של האריס להעפיל על הגבעות • מרת האריס מפריעה

“אנחנו צריכים,” אמר האריס, “שינוי.”

באותו רגע נפתחה הדלת ומרת האריס תחבה ראשה פנימה ואמרה שאתלברתה שלחה אותה להזכיר לי שאל לנו להגיע הביתה באיחור בגלל קלרנס. אני נוטה לחשוב שאתלברתה מודאגת שלא לצורך בכל הנוגע לילדים. למעשה היה הילד בריא לחלוטין. באותו בוקר יצא לטייל עם דודתו, ואם היה שולח מבט נכסף בחלון הראווה של מגדניה היא הייתה מכניסה אותו פנימה וקונה לו פחזניות ועוגיות כתר ריבה עד שהיה עומד על כך ששבע ובנימוס, אך בתקיפות, מסרב לאכול אף עוד פירור נוסף. כתוצאה מכך הוא יבקש רק מנת פודינג אחת בארוחת הצהריים ואתלברתה תחשוב שתקפה אותו מחלה.

מרת האריס הוסיפה כי בכל מקרה מוטב שנעלה בהקדם האפשרי אחרת נחמיץ את הביצוע של מיוריאל למסיבת התה של הכובען המטורף מתוך אליס בארץ הפלאות. מיוריאל היא השנייה של האריס וגילה שמונה שנים. היא ילדה נבונה וחדת תפיסה ואישית אני מעדיף את ביצועיה הרציניים. אמרנו שנעלה מיד לאחר שנסיים את הסיגריות שלנו, והפצרנו בה שלא תניח למיוריאל להתחיל בטרם נגיע. היא הבטיחה לעכב את הילדה ככל האפשר והסתלקה. ברגע שנסגרה הדלת המשיך האריס את הצהרתו הקטועה.

“אתם יודעים למה אני מתכוון,” אמר, “שינוי מוחלט.”

השאלה הייתה כיצד להשיג אותו.

ג’ורג’ הציע “עסקים”. הייתה זו מסוג ההצעות ההולמות את ג’ורג’. רווק חושב שבאישה נשואה אין די בינה לסור מדרכו של מכבש קיטור. הכרתי פעם מהנדס צעיר שרצה לנסוע לווינה “לרגל עסקיו”. אשתו שאלה “אילו עסקים?” הוא אמר לה שמתוקף תפקידו עליו לבקר במכרות סביב הבירה האוסטרית ולהכין דו”חות על ממצאיו. היא אמרה שתתלווה אליו; היא מסוג הנשים האלה. הוא ניסה להניא אותה באומרו שמכרה אינו מקום לאישה יפה. היא הסכימה אתו ואמרה שאין בכוונתה לרדת עמו בפיר; היא תיפרד ממנו בבוקר ותשעשע את עצמה עד שובו בין החנויות של וינה ברכישת כמה דברים שאולי ימצאו חן בעיניה. הגבר לא מצא דרך להתחמק מהרשת שטווה לעצמו ובמשך עשרה ימים ארוכים של אמצע הקיץ ביקר במכרות סביב וינה ובערבים ישב לכתוב דו”חות. אשתו שלחה אותם לחברה שלו, שלא מצאה בהם כל שימוש.

תחושת צער מלווה את המחשבה שאתלברתה ומרת האריס הן מסוג הנשים הללו, אך בכל מקרה עדיף לא להפריז בשימוש ב”עסקים” – מוטב לשמור זאת למקרי חירום אמיתיים.

“לא,” אמרתי, “עלינו לנהוג בכנות ובהחלטיות. אומר לאתלברתה שהגעתי למסקנה שגבר לעולם לא מעריך את האושר שנמצא אתו דרך קבע. אומר לה שעל מנת להוקיר את הדברים שבהם בורכתי כפי שידוע לי שיש להוקיר אותם, בכוונתי להתנתק ממנה ומהילדים למשך שלושה שבועות.” פניתי להאריס והמשכתי, “אומר לה שאתה הוא שהצביע בפניי על חובתי זו, ושלך אנו חבים – “

האריס הניח את כוסו במהירות וקטע את דבריי. “ברשותך, ידידי, אני מעדיף שלא. היא תשוחח על כך עם אשתי, ו – ובכן, לא אהיה מרוצה לזקוף זאת לזכותי כשאיני ראוי לכך.”

“אבל אתה ראוי,” התעקשתי, “זו הייתה ההצעה שלך.”

“אתה החדרת בי את הרעיון,” הוא קטע אותי בשנית. “הרי טענת שהכניעה לשגרה היא טעות, ושחיי המשפחה מאביסים את המוח.”

“דיברתי באורח כללי,” הסברתי.

“לדעתי הייתה זו מחשבה מבריקה,” אמר האריס. “עלה בדעתי לחזור עליה באוזני קלרה. אני יודע שיש לה הערכה רבה לחוכמתך. אני בטוח שאם – “

“לא ניקח את הסיכון,” היה זה תורי לשסע את דבריו. “זה נושא עדין, אך אני רואה את הישועה. הבה נאמר שג’ורג’ העלה את הרעיון.”

לעתים מטריד אותי חוסר היכולת של ג’ורג’ להושיט יד לעזרה. לדעתי היה עליו לשמוח להזדמנות לסייע לשני חבריו הוותיקים להיחלץ מבעיה קשה, תחת זאת, החל להעלות טרוניות.

“אם תעשו זאת,” אמר ג’ורג’, “אומר לשתיהן שהרעיון המקורי שלי היה משלחת שלמה, כולל הילדים. אני אביא את דודתי ויחדיו נשכור טירה עתיקה ומקסימה בנורמנדי, על החוף, שם האקלים מותאם במיוחד לילדים עדינים, ויש שם חלב שכמותו לא ניתן להשיג באנגליה. לאחר מכן אוסיף שאתם ביטלם את הצעתי בטענה שנהיה מאושרים יותר לבדנו.”

אין טעם לנהוג באדיבות באנשים כג’ורג’, תקיפות היא הדרך היחידה.

“אם תעשה זאת,” אמר האריס, “אני אתמוך בהצעתך. אנחנו נשכור את הטירה. אתה תביא את דודתך – אני אדאג לכך – ונעשה מזה חודש שלם. כל הילדים אוהבים אותך. ג’יי ואני נעלם מעין. הבטחת ללמד את אדגר לדוג, ואתה זה שתיאלץ לגלם חיות פרא. ביום ראשון האחרון שוחחו דיק ומיוריאל על ההיפופוטם שלך במשך היום כולו. נערוך פיקניק ביער – אנו נהיה אחד עשר בלבד – ובערבים ננגן ונדקלם. מיוריאל שיננה כבר שש יצירות כידוע לך, ושאר הילדים לומדים במהירות.”

ג’ורג’ ירד מהעץ עליו טיפס – אומץ לב לא היה מאופיו – אך לא עשה זאת בחן. הוא אמר שאם אנו כה מרושעים ושפלים ודו-פרצופיים עד שנידרדר למעשה כה עלוב, הרי שלא יוכל לעצור בעדנו, ושאם אין בכוונתי לסיים את כל בקבוק הקְלָרֶט[1] בעצמי, הרי שיטריח אותי לכבד אותו בכוס. בנוסף טען, באורח בלתי הגיוני למדי, שאין בזה חשיבות, מאחר שאתלברתה ומרת האריס הן שתי נשים פקחיות, שדעתן עליו טובה מכדי להאמין לרגע שההצעה הגיע ממנו.

לאחר שיישבנו זאת עלתה השאלה: איזה שינוי?

האריס כמנהגו רצה לצאת לים ואמר שהוא מכיר יאכטה שנוכל להשיט בעצמנו. באורח זה לא ניאלץ להביא עמנו את כל הסרח העודף שיוסיפו להוצאות ויהרסו את הרומנטיקה. בעזרת נער חרוץ יוכל אף להשיט אותה בעצמו. אמרנו לו שאנחנו מכירים את היאכטה הזו וכבר הפלגנו בה עמו בעבר. היא מצחינה ממי-שיפוליים[2] ומירוקת עד שכל ריח אחר נבלע בהם. יכולתו של אוויר ים רגיל לעמוד מול ריחות אלה שואפת לאפס. אדם המסתמך על חוש הריח בלבד עשוי להאמין שהוא מבלה שבוע בכוך כלשהו בלָיְימְהַאוּס.[3] אין כל מחסה מהגשם; גודלו של תא המגורים עשר רגל על ארבע, ומחציתו תפוסה על ידי התנור, שמתפרק עם כל נסיון הדלקה. האמבטיה ניצבת על הסיפון, וברגע שיוצאים ממנה מעיפה הרוח את המגבת לתוך הים. האריס והנער עושים את כל העבודה המעניינת – משיכת החבלים, קיפול המפרש, שינוי המסלול, הטיית הספינה וכיוצא בזה – ומותירים לג’ורג’ ולי את קילוף תפוחי האדמה והשטיפה.

“בסדר,” אמר האריס, “הבה נשכור יאכטה ראויה לשמה, עם רב-חובל, ונעשה זאת בסגנון מכובד.”

גם לזאת התנגדתי. אני מכיר את רב-החובל שבו מדובר וגרסתו לשיט יאכטות היא הפלגה במטחווי ראייה מקו החוף, כך ביכולתו לשמור על קשר עם אשתו ומשפחתו, שלא לדבר על המסבאה החביבה עליו.

לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר וחסר נסיון, שכרתי יאכטה בעצמי. היה זה שילוב של שלושה דברים שהוביל אותי לשטות זו: אבחת מזל בלתי צפויה; אתלברתה הביעה כמיהה לאוויר הים; ובבוקר המחרת, כשנטלתי לידי במועדון גיליון של הספורטאי, נחו עיניי על הפרסומת הבאה:

הזדמנות ייחודית לחובבי השייט – “סוררת”, יול[4] במשקל 28 טון. הבעלים עוזב בפתאומיות לרגל עסקיו ומוכן להשכיר את “כלבת הצייד של הים” המצוידת לעילא ולעילא לתקופה קצרה או ארוכה. שני תאי שינה וחדר מגורים; פסנתר קטן מתוצרת וופנקוף; דוד חדש. המחיר 10 גיני לשבוע. נא ליצור קשר עם פרטווי ושות’, בקלרסברי 3A.

זה נראה כמענה לתפילתי. “הדוד החדש” לא עניין אותי, את מעט הכביסה שלנו ניתן לדחות, חשבתי. אך “הפסנתר הקטן מתוצרת וופנקוף” נשמע מפתה. דמיינתי את אתלברתה מנגנת בערבים – לחן עם פזמון שאולי הצוות, לאחר אימונים קלים, יוכל להצטרף אליו – שעה שביתנו הנייד מנתר כ”כלבת צייד” על הגלים הכסופים.

לקחתי מונית היישר לבקלרסברי 3A. מר פרטווי היה ג’נטלמן נעים סבר עם משרד קטן בקומה השלישית. הוא הציג בפניי תמונה בצבעי מים של סוררת נישאת ברוח. הסיפון היה בזווית של 95 מעלות לאוקיינוס. בתמונה לא נראו בני אדם על הסיפון. אני מניח שכולם החליקו למים. באמת לא הבנתי איך יכול אדם לעמוד זקוף אם לא מסמרו אותו לסיפון. ציינתי את החסרון הזה באוזני הסוכן שהסביר לי שהתמונה מציגה את סוררת מבצעת את הקפות הזכייה בעת נצחונה המפורסם במרוץ מֶדְוֶוי. מר פרטווי סבר שאני מכיר את התחרות ולכן לא חשתי בנוח לשאול שאלות. שתי נקודות ליד מסגרת התמונה, שבתחילה ייחסתי לפעילות פרפרי עש, הציגו ככל הנראה את הזוכים במקום השני והשלישי במרוץ הידוע. תמונת היאכטה עוגנת בגְּרֵייבְסֶנְד הייתה פחות מרשימה, אך רמזה על יציבות רבה יותר. לאחר שניתנו לי תשובות מספקות לכל שאלותיי, שכרתי אותה לשבועיים. מר פרטווי אמר שהתמזל מזלי שאני מעוניין בה לשבועיים בלבד, ומאוחר יותר הבנתי מדוע – שכירה נוספת נקבעה בדיוק בתום תקופת הזמן הזו. אילו רציתי בה למשך שלושה שבועות הוא היה אנוס להשיב את פניי ריקם.

משנקבעו התנאים שאל אותי מר פרטווי אם אני מביא רב-חובל משלי. עניתי בשלילה ובאורח פלא שוב שפר עלי מזלי – נראה שהמזל מציף אותי מכל עבר – היות שמר פרטווי היה בטוח שהצעד הנכון יהיה להותיר את מר גוילס בתפקידו. מר פרטווי הבטיח לי שמדובר ברב-חובל מעולה, בגבר המכיר את הים כפי שגבר מכיר את אשתו, שמעולם לא קיפח חיי אדם.

השעה עדיין הייתה מוקדמת והיאכטה עגנה בהַארְוִויץ’. לקחתי את עשר ארבעים וחמש מרחוב ליברפול ובאחת בצהריים כבר שוחחתי עם מר גוילס על הסיפון. הוא היה גבר חסון שנהג באורח אבהי. סיפרתי לו על הרעיון שלי להפליג לאיי הולנד הרחוקים ולהצפין לנורבגיה. הוא אמר, “כן, אדוני,” ונראה נלהב למדי מהטיול באומרו שישאב ממנו הנאה רבה. עלי להודות שכמות האוכל שהציע מר גוילס הפתיעה אותי. אילו היינו חיים בימי פרנסיס דרייק והים הספרדי,[5] הייתי חושש שהוא שולח ידו בפעילות בלתי חוקית. אך הוא רק צחק בדרכו האבהית והבטיח לי שאינו מפריז. נראה שעל פי המנהג הצוות מתחלק ביתרה. לי נראה שאני מעניק לצוות אספקה לכל ימי החורף, אך לא רציתי להיראות קמצן ולא המשכתי לדון בנושא. גם כמות המשקאות הדהימה אותי. תכננתי להביא את הדרוש לצריכתנו הפרטית, אך מר גוילס נתן דעתי לצוות. עלי להודות שבהחלט הציב את טובת אנשיו בראש מעיניו.

“איננו מעוניינים בהילולת שיכורים, מר גוילס,” אמרתי.

“הילולה!” התרעם מר גוילס. “הם רק מוסיפים טיפה לתה.”

הוא הסביר לי שהמוטו שלו הוא להביא אנשים טובים ולדאוג להם. “הם עובדים יותר טוב,” אמר, “וחוזרים.”

אישית לא הייתי בטוח שאני רוצה שיחזרו. התחלתי לסלוד מהם עוד בטרם ראיתי אותם. בעיניי הם נראו צוות חמדן וסובא. אך מר גוילס התעקש בחביבות רבה, ואני הייתי כה חסר נסיון ששוב נכנעתי לדרישותיו. בנוסף הבטיח שידאג אישית שאף טיפה לא תתבזבז.

הותרתי בידיו את מלאכת שכירת הצוות. הוא טען שביכולתו לעשות זאת, ועבורי גם יעשה זאת, בעזרת שני גברים ונער. אם התייחס לחיסול המזון והמשקאות, אני סבור שאומדנו היה נמוך מדי, אך יתכן שהתכוון למלאכת השטת היאכטה.

בדרך הביתה ביקרתי את החייטים שלי והזמנתי חליפת שייט, עם כובע לבן, והם הבטיחו לשנס מותניים ולהכין אותה בזמן. הגעתי הביתה וסיפרתי לאתלברתה מה עשיתי. על שמחתה העיבה רק עננה אחת – האם תספיק התופרת להכין לה את שמלת השייט בזמן? כמה אופייני לאישה.

ירח הדבש שלנו, שנערך לפני זמן לא רב, היה קצר למדי, לכן החלטנו לא להזמין איש ולשוט ביאכטה לבדנו. אני מודה לאלוהים שכך החלטנו. ביום שני לבשנו את מיטב מחלצותינו ויצאנו לדרך. שכחתי מה לבשה אתלברתה, אך בכל מקרה הייתה זו תלבושת שובת לב. אני לבשתי חליפה כחולה כהה עם פסים לבנים דקים שהייתה, לטעמי, מרשימה למדי.

מר גוילס פגש אותנו על הסיפון ואמר לנו שארוחת הצהריים מוכנה. עלי להודות שמר גוילס השיג את שירותיו של טבח סביר בהחלט. את כישוריהם של שאר חברי הצוות לא הייתה לי הזדמנות לשפוט. עם זאת, במצב מנוחה הם נראו כצוות עליז.

רציתי שנרים עוגן ברגע שיסיים הצוות את הארוחה, שעה שאעשן סיגר עם אתלברתה לצדי ונישען על המעקה ונצפה בצוקים הלבנים של ארץ אבותינו נבלעים לאיטם באופק. אתלברתה ואני ביצענו את חלקנו בתכנית וחיכינו לבדנו על הסיפון.

“הם לוקחים את הזמן,” אמרה אתלברתה.

“אם במהלך ארבעה עשר ימי ההפלגה,” אמרתי, “הם יאכלו מחצית מהמזון ביאכטה, יידרש להם זמן רב לכל ארוחה. מוטב שלא נזרז אותם, אחרת לא יסיימו אפילו רבע.”

“הם בטח שכבו לישון,” אמרה אתלברתה מאוחר יותר. “שעת התה מתקרבת.”

הם בהחלט היו שקטים מאוד. פסעתי קדימה וקראתי לרב-החובל גוילס במורד הסולם. קראתי לו שלוש פעמים עד שעלה לעברי באיטיות. הוא נראה כבד וזקן יותר מכפי שהיה קודם. בפיו היה נעוץ סיגר כבוי.

“בזמנך החופשי, מר גוילס,” אמרתי, “צא לדרך.”

רב-החובל גוילס הוציא את הסיגר מפיו.

“לא היום, אדוני,” השיב, “ברשותך.”

“מדוע? מה לא בסדר היום?” אמרתי. ידוע לי שיורדי הים מלאים באמונות טפלות וחשבתי שאולי יום שני נחשב ליום ביש מזל.

“היום בסדר,” השיב רב-החובל גוילס. “זו הרוח. היא לא עומדת להשתנות.”

“ואנחנו רוצים שהיא תשתנה?” שאלתי. “נראה לי שהיא במקומה הנכון, בדיוק מאחורינו, כמלאך המוות.”

“כן,” אמר רב-החובל גוילס, “מוות היא המילה הנכונה במקרה זה, כי כולנו נמות אם נצא ברוח הזו ואלוהים לא ישגיח עלינו. אתה מבין, אדוני,” הסביר למראה ארשת פניי המופתעת, “זאת אנו מכנים ‘רוח יבשתית’, כלומר רוח שנושבת ישירות מהיבשה.”

לאחר הרהור קצר הבחנתי בצדקת דבריו. הרוח אמנם נושבת מהיבשה.

“היא עשויה להשתנות במהלך הלילה,” אמר רב-החובל גוילס באופטימיות רבה יותר. “על כל פנים, היא יציבה ולא פראית.”

רב-החובל גוילס שב והדליק את הסיגר שלו, ואני חזרתי לירכתיים והסברתי לאתלברתה את סיבת העיכוב. אתלברתה, שרוחה נפלה מעט, רצתה לדעת מדוע איננו יכולים להפליג כשהרוח נושבת מהיבשה.

“אלמלא הייתה נושבת מהיבשה,” אמרה אתלברתה, “היא הייתה נושבת מהים ומשיבה אותנו לחוף. לדעתי זו הרוח הדרושה לנו.”

“זה חוסר הנסיון שלך, אהובתי,” אמרתי. “למראית עין זו הרוח הדרושה לנו, אך לא כך. זאת אנו מכנים רוח יבשתית, ורוח יבשתית תמיד מסוכנת מאוד.”

אתלברתה רצתה לדעת מדוע רוח יבשתית מסוכנת מאוד.

ההתפלמסות שלה הרגיזה אותי קמעה, ואולי סתם הייתי עצבני. התנועה המונוטונית של יאכטה קטנה הקשורה למזח יכולה לדכא כל נפש נרגשת.

“אין לי הסבר,” עניתי בכנות, “אך הפלגה ברוח זו תהיה פסגת הפזיזות, ואהבתי כלפייך גדולה מכדי לחשוף אותך לסיכונים מיותרים.”

חשבתי שכך יסתיים הדיון, אך אתלברתה ענתה שנוכח הנסיבות מוטב לו היינו מגיעים רק ביום שלישי, וירדה למטה.

בבוקר שינתה הרוח כיוון ונשבה מצפון. השכמתי קום וציינתי זאת בפני רב-החובל גוילס.

“כן, אדוני,” אמר, “חבל, אבל אין מה לעשות.”

“אתה לא חושב שנוכל לצאת היום לדרך?” הרהבתי.

הוא לא התרגז עלי, רק צחק.

“ובכן, אדוני,” אמר, “אילו רצית להפליג לאִיפְּסְוִויץ’, הייתי אומר שאין רוח טובה מזו, אך כידוע לך, יעדנו הוא חופי הולנד!”

סיפרתי את החדשות לאתלברתה, והחלטנו לבלות את היום על החוף. הארוויץ’ אינה עיירה עליזה, ולקראת ערב היא אפילו די משעממת. שתינו תה ואכלנו סלט גרגר נחלים בדּוֹבֶר קוֹרְט, ולאחר מכן שבנו למזח לחפש אחר רב-החובל גוילס והספינה. חיכינו לו שעה תמימה. כשהגיע היה מצב רוחו עליז משלנו. אילולא טען באוזניי שלעולם אינו שותה יותר מכוס גרוג[6] אחת לפני השינה, הייתי אומר שהוא שיכור.

למחרת בבוקר נשבה הרוח מדרום וגרמה לרב-החובל גוילס דאגה רבה. לטענתו היה זה מסוכן להפליג ובה במידה מסוכן להישאר באותו מקום. תקוותנו היחידה הייתה שהרוח תשתנה לפני שיקרה משהו. אתלברתה החלה כבר לפתח רתיעה מהיאכטה ואמרה שבאופן אישי הייתה מעדיפה לבלות שבוע במכונת רחצה,[7] מאחר שזו לפחות ניצבת במקומה מבלי לזוז.

בילינו יום נוסף בהארוויץ’, ובשני הלילות הבאים המשיכה הרוח לנשב מדרום ואנו לנו ב”ראש המלך”. ביום שישי נשבה הרוח ממזרח. פגשתי ברב-החובל גוילס על המזח והצעתי שנצא לדרך. הוא נראה נרגז מעט מעקשנותי.

“אילו היית מעט יותר מנוסה,” אמר, “היית רואה בעצמך שזה בלתי אפשרי. הרוח נושבת היישר מהים.”

“רב-החובל גוילס,” אמרתי, “ספר לי בבקשה מה שכרתי, יאכטה או בית סירה?”

הוא נראה מופתע משאלתי. “זו יול,” אמר.

“שאלתי היא,” אמרתי, “האם ניתן להזיז אותה, או שהיא נטועה במקומה? תן לי תשובה כנה, ואחר כך נוכל להצמיח קיסוס על צוהרי הספינה, לשתול פרחים ולהקים סוכך על הסיפון, ולייפות מעט את האומללה. אם, מאידך גיסא, ניתן להזיז אותה – “

“להזיז!” שיסעני רב-החובל גוילס. “אם תנשב הרוח המתאימה מאחורי סוררת –

“מהי הרוח המתאימה?” שאלתי.

רב-החובל גוילס נראה אובד עצות.

“במהלך השבוע,” המשכתי, “נשבה רוח מצפון, מדרום, ממזרח, ממערב ומכל מה שביניהם. אם אתה מסוגל לחשוב על כיוון נוסף בשושנת הרוחות שממנו יכולה היא לנשב, ספר לי עליו ואמתין לו. אם לא, ואם העוגן לא הכה שורש בקרקעית האוקיינוס, נעלה אותו היום ונראה מה קורה.”

הוא קלט שאני נחוש בדעתי.

“בסדר גמור, אדוני, אתה האדון ואני האדם הפשוט. נותר לי רק ילד אחד שעלי לפרנס, תודה לאל, ואין ספק שעורכי דינך יחושו כי מחובתם לדאוג לאישה הזקנה.”

רצינותו הרשימה אותי.

“מר גוילס,” אמרתי, “אמור לי בכנות. האם יש תקווה כלשהי, במזג אוויר כזה, לצאת מהחור הזה?”

חביבותו של רב-החובל גוילס שבה אליו.

“אתה מבין, אדוני,” אמר, “זה חוף משונה מאוד. מצבנו יהיה שפיר אם נעזוב אותו, אך כעת אנו נמצאים בעין הסערה. בכנות, אדוני, זה בלתי אפשרי.”

עזבתי את רב-החובל גוילס לאחר שהבטיח לי שיפקח עין על מזג האוויר כפי שאם פוקחת עין על תינוקה הנם. היה זה הדימוי שלו, והוא נגע ללבי. ראיתי אותו שוב בשעה שתים עשרה מביט בי מחלון “השרשרת והעוגן”.

בחמש בערב שיחק לנו המזל. באמצע הרחוב הראשי פגשתי צמד רעים לשייט שנאלצו לעגון בגלל הגה פגום. גוללתי בפניהם את קורותיי והם נראו יותר משועשעים ממופתעים. רב-החובל גוילס ושני אנשי צוותו עדיין פקחו עין על מזג האוויר. רצתי ל”ראש המלך” להביא את אתלברתה וארבעתנו התגנבנו חרישית למזח ועלינו על ספינתנו. רק הנער נמצא על הסיפון ושני רעיי נטלו פיקוד על היאכטה. בשעה שש כבר חלפנו בצהלה במעלה החוף.

בלילה עגנו באַלְדבּוֹרוֹ, ולמחרת המשכנו ליַארְמוּת, שם, מאחר שחבריי נאלצו לעזוב, החלטתי לנטוש את היאכטה. מוקדם בבוקר הצענו את האספקה למכירה פומבית בחוף יארמות. ההפרש היה לחובתי, אך לפחות שאבתי סיפוק מכך ש”דפקתי” את רב-החובל גוילס. הותרתי את סוררת בידיו של ימאי מקומי שעבור כמה סוברנים הסכים להשיב אותה להארוויץ’, ואנו שבנו ללונדון ברכבת. יש עוד יאכטות מלבד סוררת ועוד רבי-חובלים מלבד מר גוילס, אך החוויה קיבעה את דעתי השלילית על שניהם.

גם ג’ורג’ חשב שיאכטה תהיה מעמסה כבדה מדי, לכן ויתרנו על הרעיון.

“מה בדבר הנהר?” הציע האריס.

“בילינו בו זמנים נעימים.”

ג’ורג’ ינק מהסיגר שלו בדממה, ואני פיצחתי אגוז נוסף.

“הנהר אינו מה שהיה פעם,” אמרתי. “אני לא יודע למה, אבל יש משהו, מין לחות באוויר הנהר שתמיד מעוררת את המתנת[8] שלי.”

“התחושה שלי דומה,” אמר ג’ורג’. “איני יודע למה, אך איני מסוגל יותר לישון בקרבת הנהר. באביב ביליתי שבוע אצל ג’ו, ובכל לילה התעוררתי בשבע ולא הצלחתי לשוב ולהירדם.”

“זו הייתה הצעה בלבד,” אמר האריס. “למעשה אני מאמין שהנהר מחמיר את דלקת הפרקים שלי.”

“מה שהכי מתאים לי,” אמרתי, “זה אוויר הרים. מה דעתכם על טיול רגלי ברחבי סקוטלנד?”

“תמיד רטוב בסקוטלנד,” אמר ג’ורג’. “לפני שנתיים ביליתי שלושה שבועות בסקוטלנד ולא הייתי יבש אפילו פעם אחת – ואני לא מתכוון לשתייה חריפה.”

“בשוויץ יש מזג אוויר נאה.”

“בחיים לא ירשו לנו לנסוע לשוויץ לבד,” מחיתי. “אתם יודעים מה קרה בפעם הקודמת. זה חייב להיות מקום שבו אף אישה וילד אסטניסים לא יוכלו לחיות. מדינה של בתי מלון גרועים ואמצעי תחבורה בלתי נוחים. שם נאלץ לחשוק שיניים, לעמול בפרך, אולי אף לרעוב – “

“תירגע!” אמר ג’ורג’, “אל תשכח שאני בא אתכם.”

“אני יודע!” הכריז האריס, “טיול אופניים!”

ג’ורג’ עטה ארשת ספקנית. “יש המון עליות בטיול אופניים,” אמר, “והרוח בפניך.”

“יש גם ירידות, ורוח בגבך,” אמר האריס.

“אף פעם לא שמתי לב,” אמר ג’ורג’.

“לא תמצא משהו טוב יותר מטיול אופניים,” התעקש האריס.

נטיתי להסכים עמו.

“ונעשה זאת,” המשיך, “דרך היער השחור.”

“מה? אבל זה רק עליות,” אמר ג’ורג’.

“לא רק,” השיב האריס. “נניח שני שליש. ויש דבר נוסף ששכחת.”

הוא הביט סביבו בזהירות והוריד קולו ללחישה.

“יש רכבלים קטנים שעולים על הגבעות האלו באמצעות גלגלי שיניים – “

הדלת נפתחה ומרת האריס הופיעה. היא אמרה שאתלברתה חבשה את כובעה ושמיוריאל המתינה עד בוש והציגה את מסיבת התה של הכובען המטורף בלעדינו.

“המועדון, מחר, בארבע,” לחש האריס באוזני כשקם על רגליו, ואני העברתי את דבריו לג’ורג’ כשעלינו למעלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלושה גברים בבומל”