בספר "טחינה על נייר עיתון" מגוללת גולדה את סיפור חייה, החל במידע אודות אבות אבותיה, אשר השפיעו על חייה: בהורים, הוריהם, קרובי משפחה אחרים וחברים, שלכולם היה חלק והייתה השפעה על עיצוב דמותה. בהמשך, חושפת גולדה את ילדותה והתבגרותה רבת התלאות באיזמיר ובאיסטנבול במשפחה קשת יום שלא יכלה לספק לה ולאחיה את הנדרש. האוכל שהיה מנת חלקה באותם ימים היה טחינה על נייר עיתון שנמרח על לחם לבן. לאחר מכן, מגוללת גולדה את סיפור העלייה ארצה וההתמקמות בדירה רעועה ביפו; המפגש עם יוסף, בעלה לעתיד, שם; התנגדות אימה ואחייה לנישואין ליוסף, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנה; הקשיים בתחילת הנישואין, היחסים עם בני המשפחה, הדוחק והצפיפות בדירות השיכון הקטנות וגם הדיכאון שנבע מירידה זמנית וקצרה ביכולת להתמודד עם העול הקשה. בד בבד עם סיפור חייה, משלבת גולדה את תולדות הקמת חברת "הצורפים", בעלת שם עולמי לעיצוב וייצור כלי כסף. היא מספרת על החריצות והדבקות במטרה של ייסוד חברת "הצורפים" על ידי בעלה ושותפיו בשנת 1952 ועל ההתפתחויות עד למעבר החברה לבעלות בלעדית של משפחת מרדינגר.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים
28.00 ₪
מקט: 6-698-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
היסטוריה משפחתית בעלייה הראשונה הגיעו לפלשתינה שני בחורים צעירים מאודסה שבאוקראינה. היו אלה היו שני האחים מתתיהו ומשה וינוקור. מתתיהו, המבוגר מבין השניים, הקים מפעל לעיבוד עצים ולייצור חביות יין בראשון לציון, שסיפק את מוצריו ל”יקבי ראשון לציון”. מתתיהו העסיק את אחיו הצעיר, משה, במפעל שלו. לימים היה משה לאבי.
באותה תקופה הגיעו מטורקיה לפלשתינה שמואל כהן יחד עם אשתו הצעירה קדאן ועם בתם הקטנה שרה, שהייתה לימים אימי, והתיישבו בראשון לציון. גם הוא עסק בעסקי עצים לצורך בניית חביות יין, וכך קרה שסבי הכיר את האחים וינוקור, והם נעשו ידידים ואף עזרו אלה לאלה בעסקי העצים.
נוסף על עסקי העצים והחביות, עבד מתתיהו גם בהקמת מסילות ברזל בפלשתינה. הוא חיפש כל דרך אפשרית לתרום לפיתוח הארץ. יתרה מזאת, הוא התחבר לקבוצת ידידים, אשר החליטו לתרום כספים ולהקים יחדיו את “התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה בתל-אביב-יפו”. ההתאחדות נוסדה ב-1906, ותוך תקופה קצרה התרחבה מעבר לצפוי, ולפיכך החליטו החברים בה שיש צורך חיוני להקים בניין שישכן וירכז את בעלי המלאכה. כל חברי ההתאחדות תרמו כספים למטרה זו, והוחל בהקמת בניין “היכל המלאכה” ברחוב שינקין בתל-אביב. במהלך הבנייה הסתבר שלא היה די בסכומים שתרמו חברי ההתאחדות, ולא הייתה להם יכולת להוסיף ולשלם עוד כספים, ובשל כך הופסקה הבנייה. הדבר חרה מאוד למתתיהו, והוא החליט לעשות מעשה: הוא מכר את ביתו ואת כל רכושו – אפילו את תכשיטיה של אשתו – שכר דירת חדר קטנטנה והסתפק בשכר זעום. את כל הכספים הועיד להמשך הקמת הבניין ולסיומו.
עם סיום עבודות הבנייה התמקמו בבניין בעלי מלאכה שונים, שהיו חברי ההתאחדות.
מתתיהו וינוקור התמנה לנשיא ההתאחדות וכיהן בתפקיד עד יום מותו. ההתאחדות הקימה מוסדות כלכליים וכספיים, אשר שימשו את כל בעלי המלאכה בתל-אביב-יפו וביתר הערים והמושבות.
לאחר מותו כובד זכרו של מתתיהו וינוקור בכמה רחובות בארץ שנקראו על שמו.
מתתיהו וינוקור חרות בתודעתי כדוגמה ומופת לאדם נדיב לב, הדבק במטרותיו והמוכן להקריב מעצמו למען השגת יעדיו ולמען הכלל. דמותו הייתה תמיד לנגד עיניי, והשתדלתי ללכת בדרכיו ולאמץ את עקרונותיו.
שנים רבות מאוחר יותר, בדצמבר 1995, בהיותי מנהלת ובעלת מפעל “הצורפים”, קיבלתי תעודת הוקרה מאותה התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה שהקים מתתיהו, ושראשיה החדשים לא ידעו את הקשר המשפחתי שלי למייסדה…
בתעודה נרשם, כי חברת הצורפים בניהולה של גולדה מרדינגר היא חברת פורום היצואנים בהתאחדות המלאכה והתעשייה, ושתעודה זו ניתנת כהוקרה על פעילותה של החברה לקידום המודעות לייצוא בין חברי ההתאחדות.
לא היה קץ לגאוותי על כך שהלכתי בדרכו של דודי, שהמפעל שלי היה חבר בהתאחדות שמתתיהו הקים, ושההתאחדות מצאה אותנו ראויים בזכות עצמנו לקבל תעודת הוקרה ממנה. אני שומרת את התעודה הזאת מכל משמר בין המסמכים היקרים ללבי.
בתקופה שבה מתתיהו פעל רבות בתחומים שונים ועשה חיל בארץ-ישראל, הצליח גם סבי שמואל בעסקים ואהב את החיים בארץ הקודש, אבל אשתו, קדאן, שסבלה כל השנים מבעיות בריאות שונות, לחצה עליו לעזוב הכול ולחזור לטורקיה. בלית ברירה מכר שמואל את מלאי העצים שהיה ברשותו למתתיהו, לקח את קדאן ואת שרה, ושלושתם חזרו יחדיו לאיזמיר. סבי הקים באיזמיר מפעל לעיבוד עצים ולייצור חביות יין, כמו זה שהיה לו בפלשתינה.
משה וינוקור, אחיו הצעיר של מתתיהו, נהג להגיע לעתים קרובות מפלשתינה לאיזמיר ולקנות מסבי עצים עבור מפעל החביות של מתתיהו.
באותם ימים נפוצה תופעה שכיחה של גניבת עצים ממחסני החברה של מתתיהו בראשון לציון. השומרים לא הצליחו ללכוד את הגנבים, שהגיעו מהיישובים הערביים בסביבה. לא פעם רצחו הגנבים שומר יהודי ונסו עם הסחורה ליישובם באין מפריע. משה וינוקור החליט לשים קץ לתופעת הגניבות הללו. לילה אחד ביקש מאחיו מתתיהו לאפשר לו להישאר במפעל בלילה לשמירה. מתתיהו לא שש לרעיון, כי חשש לחיי אחיו הצעיר, אבל בסופו של דבר הסכים שמשה יישאר לשמור על המפעל באחד הלילות. למחרת באה חבורה של צעירים ערבים מתושבי הסביבה לחפש את חברם, שנעלם בלילה הקודם ולא שב לכפרו. מתתיהו הבין שאחיו משה חיסל באותו לילה את הגנב הערבי שהגיע למפעל ולא טרח לספר לו על כך. הוא חשש שהשכנים הערבים לא ישקטו, עד שיחסלו את משה. עוד באותו יום השיג מתתיהו מסמכים עבור אחיו כדי שיוכל לצאת מפלשתינה לטורקיה. הוא הבטיח למשה שיעזור לו להתפרנס בכבוד בטורקיה וביקש ממנו שלא ישוב עוד לפלשתינה. במקביל פנה מתתיהו לשמואל כהן וביקשו שיסייע לאחיו להסתדר בחייו החדשים בטורקיה.
משה הגיע לטורקיה, ובעקבות קשריו והיכרותו עם משפחתו של שמואל כהן, הוא ביקר פעמים רבות בביתם, ושרה, הבת, מצאה חן בעיניו. כעבור זמן מה הוא ביקש את ידה של שרה מאביה, למרות שהיה מבוגר ממנה בשבע-עשרה שנים. שמואל לא נענה מיד; הוא גמר אומר לברר עוד פרטים על אודות החתן המיועד.
במהלך הבירורים הסתבר לשמואל כהן, שמשה השאיר אישה עגונה וילדים כשעזב את אודסה, ולכן התנגד לנישואי בתו עם משה וינוקור. ואולם שרה דווקא רצתה בנישואים האלה בכל מחיר, בעקבות אהבה נכזבת שחוותה מקשר שהיה לה עם משורר יהודי טורקי, שלא יכלה להינשא לו בשל שייכותה למשפחת כהן. היא חיפשה נחמה בנישואים למשה וינוקור.
הוסיפו תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
טום וינקור – :
אני רוצה לקרוא את הספר הזה כי זה דודה של אבא שלי.
טום וינקור – :
אני רוצה לקרוא את הספר הזה כי זה דודה גולדה מרדינגר של אבא שלי.