החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הפרקסיס

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2013 | 274 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

עשרת אלפים שנה כופפה אימפריית השעא את כל הגזעים התבוניים לפרקסיס – הסדר האכזרי וחסר הפשרות, שכל מי שהעז לצאת נגדו נטבח ללא רחמים. אך אחד אחרי השני גוועו השעא, וכעת האחרון מביניהם קרוב למותו, וכשימות, האם יישאר הסדר על כנו, או שמא תשקע האימפריה לכאוס שממנו ייכון סדר גלקטי חדש?

בעולם של תככים, אריסטוקרטיה רקובה וצייתנות עיוורת, מנסים גרת מרטינז, סגן צעיר שמוצאו הנחות מעיב על עתידו בצי וקרוליין סולה, טייסת קרב שמסתירה סוד אפל מעברה, למצוא את דרכם בעולם החדש, אך במהרה יגלו שדרכם רצופה מזימות, מאבקי שליטה ומעשי טירוף כשהסדר האלוהי של הפרקסיס הולך וקמל לנגד עיניהם.

"סאגה סוחפת של מלחמה בין כוכבית, קלסיקת המדע הבדיוני הראשונה של המאה ה-21. וולטר ג'ון ויליאמס הוא סופר מהשורה הראשונה." – וושינגטון פוסט

וולטר ג'ון ויליאמס הוא מבין המקוריים והמרתקים בסופרי המדע הבדיוני של השנים האחרונות. בעברית ראו אור ספריו "מטרופוליטן", "מרחבים מסתברים" ו"זה לא משחק".

מקט: 4-317-48
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

“כמובן, שבעקבות מותו של האדון הרם, אתאבד.”

סגן גרת מרטינז, שהחיש את צעדיו ליד מפקד הצי אנדרבי, בעל הרגלים הארוכות, כמעט כשל לשמע המילים.

“המפקד?” הוא השיב לעצמו את שיווי משקלו ופלט את המילה ליד כתפו השמאלית של אנדרבי. עקבי נעליהם נקשו בקצב אחיד על החומר האסטרואידי החלק והמבריק ששימש כרצפת המפקדה.

“התנדבתי,” אמר אנדרבי בקולו החדגוני. “משפחתי צריכה נציג על מדורת הקבורה, ואני המועמד המתאים ביותר. אני בשיא הקריירה שלי, ילדיי מבוססים ואשתי העניקה לי גט.” הוא הביט במרטינז תחת גבותיו הלבנות. “מותי יבטיח ששמי, ושם משפחתי, יכובד לנצח.”

ויעזור לכולם לשכוח את השערורייה הכספית הקטנה של אשתך, חשב מרטינז. חבל שלא היה אפשר להקריב את אשתו של אנדרבי במקום את מפקד הצי.

חבל במיוחד למרטינז.

“תחסר לי, המפקד,” אמר.

“דיברתי עליך עם רב סרן טרפא,” המשיך אנדרבי. “הוא הסכים למנות אותך לקצין הקשר של הקורונה.”

“תודה, המפקד,” אמר מרטינז, וניסה לא להניח לקור שאחז בעצמותיו להישמע בקולו.

מרטינז הייתה משפחת אצולה, מבין השבטים שהאדונים הרמים – השעא – הציבו מעל הבריאה. אף שכל משפחות האצולה היו שוות בעיני השעא, נקודת מבטן של המשפחות עצמן הייתה שונה. לא די היה להיות בן אצולה. היית צריך להיות מהסוג הנכון.

ומרטינז היה ללא ספק מהסוג הלא נכון. בני מרטינז היו כמעט כל יכולים בכוכב הלכת שלהם, לרדו, אך לא יותר מקרתנים חסרי ערך בעיני בני האצולה שארמונותיהם עיטרו את העיר הרמה זנשעא. להיררכיה של האצילים לא היה תוקף חוקי, אך משקלה הורגש היטב בחברת האצילים. מעמדו של מרטינז זיכה אותו במקום באקדמיה הצבאית ותפקיד היאה למעמדו, אך לא יותר מכך.

בשש שנות שירות הגיע לדרגת סגן. הייתה זו הדרגה הגבוהה ביותר שאליה הגיע אביו בשתים עשרה שנות שירות, לפני שמרכוס מרטינז התפטר בתסכול וחזר ללרדו להקדיש את זמנו לעסקים יותר מכניסים.

בנו ידע שדרוש לו פטרון בעמדת כוח שיקדם אותו בהיררכיה הצבאית, וגרת חשב שמצא את הפטרון במפקד הצי אנדרבי, שהתרשם מיכולותיו והיה מוכן להעלים עין ממורשתו וממבטאו הקרתני האיום, שחרף מאמציו הרבים לא הצליח להיפטר ממנו.

מה עושים כשקצין בכיר מכריז על כוונתו להתאבד? תהה מרטינז. מנסים לשכנע אותו לוותר על הרעיון?

“טרפא הוא קצין טוב,” אמר אנדרבי. “הוא ידאג לך.”

טרפא הוא רק רב סרן, חשב מרטינז. אז גם אם יחליט שמרטינז הוא הקצין המבריק ביותר שפגש מעודו – והסיכויים לכך לא גבוהים במיוחד – טרפא לא יהיה בעמדה לקדם אותו לדרגה הבאה. הוא יוכל רק להמליץ עליו בפני קצין בכיר יותר, שלו בני טיפוחים משלו.

אני שקוע עמוק בחרא, חשב. אלא אם כן יצליח לשנות את דעתו של מפקד הצי על שליחת יד בנפשו.

“המפקד,” החל, אך נקטע בידי קצין אחר, מפקד השייטת אלקיזר, שהתקרב עם פמלייתו. אלקיזר והמטה שלו היו נקסידים, בני הגזע הראשון שנכבש על ידי השעא, ומרטינז הצניע את הרוגז שעלה בו כשהתקרבו. הם לא רק הפריעו לשיחה שהייתה חיונית לקריירה של מרטינז, הנקסידים היו גזע שתמיד עורר בו תחושת אי-נוחות.

ייתכן שהייתה זו דרך הליכתם. היו להם שישה גפיים, ארבע רגלים וזוג עליון ששימש כידיים או רגלים. נדמה שיש להם רק שתי מהירויות: עצירה ומאוד, מאוד מהר. כשהלכו היו ארבע רגליהם בתנועה מתמדת, מגרדות את הקרקע בטירוף, יהיו אשר יהיו פני השטח. רגליהם דחקו בגופם קדימה בכל המהירות, וכשרצו להגביר אף יותר את מהירותם, הורידו את פלג גופם העליון ארצה והשתמשו גם בשני הגפיים הקדמיים, וגופם התפתל מצד לצד בתנועת שוט נוזלית שהעבירה חלחלה בגופו של מרטינז.

גוף הנקסידים היה מכוסה בקשקשים שחורים חרוזיים, מעוטרים בדפוס משתנה בצבע אדום. הדפוסים האדומים המהירים שימשו אותם לתקשורת, וגזעים אחרים התקשו מאוד לפענח אותה. כדי לא לפגוע בתקשורת לבשו קציני הנקסידים מדים מבד זיקית שחיקה בנאמנות את הדפוסים המשתנים מתחת.

בכוכב הלכת שלהם, במצבם הפרימיטיבי, חיו הנקסידים בלהקות תחת מרות אחת – וכך עשו גם כיום. גם ללא סמלי הדרגות חשפו שפת הגוף וההתנהגות מיהם הנקסידים בראש ומי בתחתית. הנקסידים הבכירים היו יהירים להחריד, והזוטרים כנועים עד זרא.

מפקד השייטת אלקיזר חש לעבר מפקד הצי אנדרבי ונעצר באחת, כשפלג גופו העליון נוטה לאחור וחושף את צווארו למכת המוות.

הרוג אותי אם זאת תחפוץ, אדוני. זה היה אידיאל הכניעות של הצי.

בני הפמליה של אלקיזר – מרטינז התפתה להשתמש במילה עדר – חיקו את מפקדם. בעמידת דום הגיעו לגובה סנטרו של אנדרבי, עם גוף בגודל של כלב גדול.

“חופשיים,” אמר אנדרבי בנעימות, ואז שאל את אלקיזר אם אחת מספינותיו תצא מהמספנה בזמן למותו של האדון הרם – וההתאבדות של אנדרבי, כמובן. השאלה הזו הייתה מורכבת מאחר שאיש לא ידע מתי יגיע מותו של האדון הרם, אף שכולם היו די בטוחים שהדבר יקרה בקרוב.

“בצע את תפקידך על הצד הטוב ביותר,” אמר אנדרבי למרטינז לאחר שהזוחלים בעלי הדם החם המשיכו בדרכם. “תהיה זו טרחה מבחינתך לעזור לי עם ההכנות?”

“כמובן שלא, המפקד.” ופירוש הדבר, לעזאזל, שייאלץ לדחות את פגישתו עם סמל ראשון אמנדה טיין.

“אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה,” אמר אנדרבי, “אך עלינו להיות מוכנים.”

קדרות מערפלת לחצה על גולגלתו של מרטינז. “כן, המפקד,” אמר.

במשרד של אנדרבי היה ניחוח עדין וארומטי, דומה לווניל. המשרד נמצא בפינה הדרום-מזרחית של המפקדה, ושניים מקירותיו הורכבו מחלון מעוגל. הנוף המרהיב הציג את העיר התחתית המשתרעת עד האופק, ומעליה טבעת התאוצה של זנשעא – הקשת הכסופה הדקה שחצתה את השמים הכחולים-ירוקים והקיפה את כוכב הלכת כולו.

אך אנדרבי תמיד התייחס למראה בשוויון נפש. שולחן העבודה שלו פנה הרחק מהחלק הגדול, לעבר חלקה הפנימי של המפקדה, ומשם לכיוון המבצר הנטוש כמעט של האדונים, שם נמצאת חובתו.

מרטינז נאלץ להימנע מלהביע את הערכתו לנוף בחברת מפקד הצי. אנדרבי היה מסוגל להתעלם מכל דבר שלא דרש את תשומת לבו המידית, אך דעתו של מרטינז הייתה מוסחת יותר בקלות. הוא היה מסוגל לחלום מבעד לחלון כל היום.

בתור קצין הקשר של מפקד הצי, הוא פיקח על ההודעות בין אנדרבי לפיקודו, שכלל עשרות ספינות שהשתייכו לצי הבית; בסיסי הצבא על זנשעא וברחבי המערכת; מפעל האנטי-חומר האזרחי שסיפק כוח לטבעת התאוצה; בסיסי המבצעים, בסיסי האימונים, המעגנים והמחסנים על הטבעת עצמה; המעליות שנשאו אנשי צוות ומטען מפני כוכב הלכת לטבעת וחזרה; התקשורת עם מִנהלת הצי, המפקדים של אנדרבי וניהול רשת התקשורת שכרכה כל זאת יחדיו.

עם זאת, אף שתפקידו היה גדול ומורכב, נותר לרוב למרטינז פנאי רב. צי הבית תפקד בנוהל שגרתי שנקבע לאורך אלפי שנות שלטון השעא. רוב ההודעות שקיבל עסקו בעניינים שכלל לא דרשו את תשומת לבו של אנדרבי: דו”חות מצב שגרתיים, מידע על מלאי ורכש, תחזוקה וכוח אדם. מרטינז תייק את אלה אף בלי להביא אותן לידיעתו של מפקד הצי. לתשומת לבו הביא הודעות מחברים ולקוחות, דו”חות על נפגעי תאונות – שתמיד הובילו לשליחת מכתב ניחומים אישי ממפקד הצי – וחשוב מכול, ערעורים על פסקי הדין שניתנו על עבירות משמעות או פעילות פלילית. אנדרבי תמיד התעניין במקרים האלה, ולעתים שלח סדרת שאלות בוטות לקצין המאשים, שלעתים קרובות גרמו לביטול ההאשמות.

מרטינז חש הקלה כשזה קרה. הוא ראה די והותר צדק צבאי לדעת כמה הוא בלתי מתפשר, וכמה עצלן יכול להיות הקצין החוקר. הוא ידע שאם אי פעם יוטל עליו עונש דרקוני שכזה מטעם החוק, ירצה שמישהו כמו אנדרבי יבחן את המקרה שלו.

לאורך כל תקופת שירותו תחת מפקד הצי, לא התרחש כל מקרה חירום שדרש לקטוע את זרם האירועים השגרתי. ההליכים היו מושחזים היטב. אך הקצב האיטי של מלאכתו היומיומית היה כאין וכאפס לעומת העניין הפרטי שהעסיק את אנדרבי באותו יום. אף על פי שמרטינז עבד עם אנדרבי כמעט מדי יום מזה כמה חודשים, לא היה לו מושג עד כמה מורכבים היו חיי מפקד הצי.

היה על אנדרבי לטפל באלפי פרטים – ירושות לחברים, ילדים, קרובי משפחה, תלויים ופקודים. הוא היה מאוד עשיר, עובדה שטרם נקלטה לחלוטין בראשו של מרטינז. אף שמפקד הצי השתכן במגורים צנועים במפקדה, היה לו ארמון בעיר הרמה, שככל הנראה עזב לאחר גירושיו. זאת הוריש לבתו הבכורה, שהחזיקה במשרה רמה במשרד החקלאות. ילדיו האחרים קיבלו דירות פאר. נותר לטפל בשאר הרכוש בזנשעא ובמקומות אחרים, יחד עם חשבונות הבנק והמניות, אגרות החוב ומבחר השקעות מורכבות.

מרטינז ישב ליד שולחנו במשרד של אנדרבי והוסיף את הירושות לשאר ההודעות היוצאות, ואתן גם הודעה אישית לסמ”ר טיין, בקשה לדחות את פגישתם.

המזכיר של אנדרבי, סגן משנה מבוגר בשם גופטה, שעבד אתו שנים רבות, גם היה עסוקה עד מעל לראשו בהיבטים אחרים של חיים ארוכים, עשירים ומורכבים שהתקרבו לסיומם.

קצינים בדרגת אלוף הורשו להמליץ על מספר קידומים בעת הפרישה. אך אם אמנם הייתה רשימה כזו, היא לא עברה בשולחנו של מרטינז, והוא ידע שעדיף לו לא לשאול את גופטה אם עברה בשולחנו.

אך הוא השתוקק לדעת אם שמו מופיע ברשימה.

הודעה אישית אחת הגיעה למרטינז במהלך היום. לרוע המזל לא מסמ”ר טיין, אלא מאחותו, ויפסניה. היא נתנה בו מבט עצל מבעד לצג השולחני והטילה לאחור את שיערה הכהה במחווה מחושבת. “אנחנו עורכים מסיבה בתחילת החודש הבא.” היא ביטאה את המילים בהברות ארוכות. “נשמח אם תבוא, גרת יקירי, אבל אני מניחה שתהיה עסוק מדי.”

מרטינז לא שלח תשובה. הוא הכיר מספיק את אחותו כדי לדעת שכרגע קיבל הוראה להיות עסוק מכדי להשתתף במסיבה שלהם – ה”גרת יקירי” היה רמז שלא ניתן להחמיץ.

ויפסניה ושתי אחיותיו האחרות, ולפורגה וסמפרוניה, הופיעו בזנשעא חודשים ספורים לאחר שהחל את שירותו. הן שכרו חצי מהארמון הישן של משפחת שלי וצללו לתוך חיי החברה של זנשעא. סמפרוניה נרשמה כביכול לאוניברסיטה, ושתי האחרות דאגו לה, אך אם היה מעורב בדבר חינוך כלשהו, הוא לא הגיע מספרים.

בזיכרונו היו אחיותיו עדיין ילדות – מעצבנות, נבונות, נודניקיות וחורשות מזימות, אך בכל זאת רק ילדות. האישה הצעירה המרשימה שהתגוררה בארמון שלי נראתה לא רק בוגרת, אלא חסרת גיל – כמו נימפות הרוחצות במעיין, הן נראו נצחיות, מחוץ לזמן.

ייתכן שציפה שיזדקקו לעזרתו כמליץ יושר, אך הן הגיעו עם מכתבי המלצה, ולמעשה כלל לא הזדקקו לו. אם כבר ביקשו להרחיק אותו מהן. המבטא שלהן נעלם במהלך ילדותן, ואורח דיבורו הזכיר להן את מוצאן הקרתני הפשוט, שעלול להביך אותן מול חבריהן החדשים.

לעתים תהה אם הוא בכלל חש חיבה כלשהי לאחיותיו. אבל מה אכפת לנימפות אם מחבבים אותן או לא? הן פשוט קיימות.

עד שאנדרבי סיים את עבודתו כבר שקעה השמש, וטבעת התאוצה הכסופה של זנשעא, שחציה הוסתר תחת צלו של כוכב הלכת, נראתה כעת רק הודות למערכת התאורה שחצתה את השמים. ציפורי ליל צדו חרקים מחוץ לחלון. זיעה חריפה נקוותה בבתי שחיו של מרטינז ותחת צווארון ירכית השרד הירוקה כהה שלו. עצם הזנב שלו כאבה. הוא רצה להתקלח ושסמ”ר טיין תעסה את כתפיו באצבעות ארוכות ונחושות.

מפקד הצי אנדרבי חתם על עותקים קשיחים של המסמכים האחרונים בשמו ובטביעת אגודלו. מרטינז וגופטה חתמו כעדים בעת הצורך. לבסוף כיבה אנדרבי את הצגים, קם מכיסאו ומתח את כתפיו בתנועה עדינה שהתאימה למעמדו.

“תודה, רבותיי,” אמר והביט במרטינז. “סגן מרטינז, אתה תדאג לשלוח את ההזמנות למפקדי הספינות?”

לבו של מרטינז צנח בקרבו. ה”הזמנות” – שאף מפקד לא יעז לסרב להן – היו לפגישה על היערכות הצי ליום מותו של האדון הרם, ועל פי הנוהל היה עליהן להימסר ביד.

“כן, המפקד,” אמר. “אביא אותן לטבעת ברגע שאוכל להדפיס עותקים קשיחים.”

עיניו החומות הבהירות של מפקד הצי פנו אליו. “אתה לא חייב ללכת בעצמך,” אמר. “שלח את אחד הצוערים.”

חסד קטן, לפחות. “תודה, המפקד.”

סגן משנה גופטה קיבל את תודתו של אנדרבי, התמתח להצדעה ויצא מהמשרד. מרטינז הניח במדפסת נייר עבה מיוחד – עצים אמיתיים נכרתו למען הנייר הזה – והדפיס את ההזמנות של אנדרבי. לאחר שהניח אותן במעטפות הרים את מבטו וראה את אנדרבי משקיף החוצה מהחלון הגדול. האורות הרבים של העיר התחתונה העניקו הילה לפניו וריככו אותם. אי-ודאות הופיע במבטו, ריקנות מוזרה ואבודה.

בפעם הראשונה התאפשר לאנדרבי לעמוד במשרדו ולבחון את הנוף. תפקידו הגיע לסיומו.

דבר לא נותר פתוח.

מרטינז תהה אם לגבר מצליח כאנדרבי היו חרטות אמיתיות באחרית ימיו. אף שהגיע ממשפחת אצולה רמה, לא ניתן היה לזלזל בהישגיו. מעמדו אמנם סייע לו בכמה קידומים, אך לאיש לא הובטח תפקיד של מפקד צי. הוא היה עשיר, הוא הוסיף ליוקרת ביתו, ילדיו היו עצמאיים ומבוססים. אמת, אשתו הייתה בעייתית, אבל החוקרים יצאו מעורם לוודא שהמעילה של אשתו לא תכתים את מפקד הצי.

אולי הוא אוהב אותה, חשב מרטינז. הנישואים בקרב האצולה אורגנו בדרך כלל על ידי המשפחה, אך נודעו גם נישואי אהבה. ייתכן שבמצבו של המפקד הוא התחרט על האהבה, לא על הנישואים.

אך זו לא הייתה העת להעלות השערות על חייו הפרטיים של מפקד הצי. מרטינז ידע שזה הרגע להיות ערמומי, להשתמש בכל הקסם שהתכוון להרעיף על סמ”ר טיין.

עכשיו או לעולם לא, חשב, וחישל את עצמו.

“המפקד?” אמר.

אנדרבי קפץ בהפתעה ופנה אליו. “כן, מרטינז?”

“אמרת משהו, אבל לא שמעתי מה זה היה.”

מרטינז לא ידע איך להתחיל את השיחה, לכן קיווה ליצור מין הבנה משותפת שאנדרבי עצמו פתח בה.

“דיברתי?” אנדרבי היה מופתע. הוא נענע בראשו. “זה כנראה לא היה חשוב.”

המחשבות חלפו במהירות בראשו של מרטינז כשניסה לגרום לשיחה להמשיך. “הצי עומד לעבור תקופה קשה,” אמר.

אנדרבי הנהן. “יכול להיות. אבל היה לנו די והותר זמן להתכונן.”

“בעתיד הקרוב נזדקק למנהיגים כמוך.”

אנדרבי מצמץ בשפתיו בביטול. “אני לא ייחודי.”

“אני חולק עליך, המפקד,” אמר מרטינז. הוא פסע צעד לעבר המפקד. “היה לי הכבוד לעבוד אתך באופן אישי בחודשים האחרונים, ואני מקווה שלא תטעה בכוונתי אם אומר שלדעתי התברכת בכישורים יוצאי דופן.”

אנדרבי שוב מצמץ בשפתיו וזקף גבה. “לא עבדת עם מפקדי צי אחרים, נכון?”

“אבל עבדתי עם אנשים רבים, המפקד, ובני אצולה רבים, ו – ” מרטינז ידע שהוא שקוע עמוק בביצה. הוא חש ברפש עולה עד בתי שחיו. הוא שאף עמוקות והמשיך. ” – וראיתי כמה מוגבלים רובם. וכמה אופקיך רחבים יותר, המפקד, כמה רב ערכך לצבא ו – “

מרטינז קפא כשאנדרבי נעץ בו מבט. “סגן,” אמר, “אתה מוכן להגיע לעיקר?”

“העיקר, המפקד – ” אמר מרטינז. ” – העיקר הוא – ” הוא שלף את האומץ שלו מנעליו וגרר אותו החוצה, משקשק בפחד. “העיקר הוא, שקיוויתי לשכנע אותך לשקול מחדש את פרישתך.”

הוא קיווה שמבטו של אנדרבי יתרכך, שדאגה פתאומית תופיע בעיניו. אולי יד אבהית שתונח על כתפו, שאלה מהססת: זה באמת כה משמעותי עבורך?

תחת זאת הרצינו פניו של אנדרבי והוא נעשה נפוח, שדרתו התקשחה וחזהו התרומם. לסתו התחתונה נשמטה כשדיבר וחשפה שורת שיניים לבנות.

“איך אתה מעז להטיל ספק בשיקול הדעת שלי?” תבע לדעת.

מרטינז חש בציפורניו ננעצות בכפות ידיו. “המפקד,” אמר, “אני מטיל ספק בצורך לוותר על מנהיג דגול בתקופה קריטית – “

“אתה לא מבין שאני חסר משמעות!” זעק אנדרבי. “חסר משמעות! אתה לא מבין את מהות שירותנו הצבאי? כולנו – כל זה – ” הוא ביצע מחווה פראית בידו לעבר החלון, שהקיפה את כל שמעבר לזגוגית, המיליונים שבעיר התחתית, הקשת הגדולה של טבעת האנטי-חומר, הספינות ותחנות חורי התולעת. ” – הכול זבל!” קולו היה לחישה בהולה, כאילו פרץ הרגשות שיתק חלקית את מיתרי הקול שלו. “זבל, בהשוואה לאמיתי, לנצחי, לדבר היחיד שמעניק לחיינו האומללים משמעות…”

אנדרבי הניף אגרוף ולרגע מבעית חשש מרטינז שמפקד הצי יכה אותו.

“עבור הפרקסיס!” אמר אנדרבי. “רק הפרקסיס חשוב – הוא האמת היחידה – הוא היופי היחיד!” אנדרבי שב וקפץ את אגרופו. “עבור הידע הזה סבלו אבותינו. עבור הידע הזה עברנו תופת! מיליונים מתו בייסורים לפני שהאדונים הרמים צרבו בנו את אמת הפרקסיס. ואם מיליונים נוספים – מיליארדים – ייאלצו למות כדי לאכוף את צדק הפרקסיס, תהיה זו חובתנו להוציא אותם להורג!”

מרטינז רצה לפסוע צעד לאחור כדי לחמוק מחמתו הבוערת של מפקד הצי. במאמץ של רצון טהור הותיר את נעליו נטועות בשטיח המשרד וזקר את סנטרו עד שנוצר צווארו חשוף.

הוא חש רסיסי רוק על צווארו כשהמשיך אנדרבי להשתולל. “על כולנו למות!” אמר. “אך המוות היחיד שיש לו משמעות הוא המוות בשירות הפרקסיס. מאחר שאני מי שאני, ברגע המושלם הזה בזמן, זו זכותי למות בכבוד, ולהעניק לי ולפרקסיס משמעות. אתה יודע כמה זה נדיר?” הוא שב והחווה לעבר החלון, אל המיליונים הבלתי נראים שמתחת. “לכמה מאלה יהיה מוות בעל משמעות? לאף אחד!”

אלוף אנדרבי התקרב למרטינז. “ואתה רוצה למנוע ממני מוות בעל משמעות? מוות הראוי לבן אצולה? מי אתה שתעשה זאת, סגן מרטינז?”

האינסטינקט הצליח למצוא מילים מבעד לעננת הפחד שהאפילה על מרטינז. מוקדם מאוד למד שכאשר נתפס בקלקלתו, עליו תמיד להודות בשגיאה ולהתחנן למחילה באורח החביב ביותר האפשרי. הוא גילה שלכנות יש קסם משלה.

“אני מתחרט מעומק לבי על ההצעה, המפקד,” אמר. “חשבתי רק על רצוני האנוכי.”

לאורך רגעים ארוכים המשיך אנדרבי ללטוש מבט במרטינז, ואז פסע לאחור. “בשעות הקרובות אעשה כמיטב יכולתי לשכוח את קיומך, סגן,” אמר. “דאג לשלוח את המכתבים.”

“כן, המפקד.”

מרטינז סב על עקביו ושם פעמיו לדלת בעודו מתעלם מהדחף העז לרוץ. אל תצפה ממני לנסות שוב להציל את חייך האומללים, חשב.

ושיזדיין הפרקסיס.

היו אלה השעא הנוכרים, האדונים הרמים, שכפו את האתיקה האבסולוטית שלהם, הפרקסיס, על האנושות לאחר כניעת כדור הארץ בעקבות חורבן דלהי, לוס אנג’לס, בואנוס איירס וערים רבות אחרות בפצצות אנטי-חומר. האנושות הייתה הגזע התבוני השני שחש את שבט השעא. הראשונים היו הנקסידים בעלי הקשקשים השחורים וששת הגפיים, שעד כניעת כדור הארץ היו כה מאולפים עד ששימשו כאנשי הצוות של רוב ספינות השעא.

איש לא ידע מניין הגיעו השעא, והשעא לא גילו זאת או כל היבט אחר בהיסטוריה שלהם. בירתם, העיר זנשעא על כוכב הלכת זנשעא, לא הייתה מקום מוצאם ונבחרה לפני עידן ועידנים בשל מיקומה הנוח בין שמונה שערי חורי תולעת שאפשרו לשעא גישה לממלכתם. “שנת” השעא, 0.84 שנות ארץ, לא הייתה קשורה למסלול כוכב הלכת זנשעא סביב השמש, או למסלול של כל כוכב לכת אחר באימפריה שלהם. כל מידע על מקורם נמחק מהרשומות בטרם ניתנה לגזעים הכנועים גישה אליהם.

תעלומה נוספת הייתה מניין השנים של השעא, שהחל ב”שנת שלום הפרקסיס 1″, 437 שנים לפני שהופיעו בשמי כוכב הלכת של הנקסידים. הדבר רמז על תקופה לפני שמסרו השעא את נפשם לפרקסיס, אך אף שעא לא אישר את ההנחה הזו. השעא אף לא הוקירו את השעא – אם היה זה שעא – שהגה את הפרקסיס, ולא זכרו את שמו.

כי השעא היו נחושים שכל גזע – שהיקום הפיזי עצמו – ייכנע לצווי הפרקסיס. תחומי טכנולוגיה שלמים נאסרו – מתן בינה מלאכותית ואוטונומיה למכונות, המרת תבונה אורגנית למכונה או לצורה אלקטרומגנטית, ומכונות שנועדו לשנות את החומר ברמה המולקולרית או האטומית. גם מניפולציה גנטית נאסרה – השעא העדיפו את התהליך האיטי של ברירה טבעית, אכזרית ככל האפשר.

רצון הברזל מאחורי האיסורים האלה הופגן שוב ושוב. הפוגעים בפרקסיס הוצאו להורג, לרוב בייסורים ובפומבי, כי הפרקסיס עצמו ציווה כי “הפוגעים בחוקי היסוד ייענשו במידה העולה על פשעם, והדוגמה תאפשר את שמירת אמות המוסר הציבוריות.” השעא וחסידיהם גם לא נמנעו להשתמש בכלי הנשק הרעילים וההרסניים ביותר לתמיכה באתיקה שלהם. פצצות אנטי-חומר חיסלו לעתים ערים שלמות בגלל פשעם של אנשים ספורים, ובאחת הפעמים, כשהתגלו כמה טרנים שהשתמשו בטכנולוגיה גנטית בתקווה לטפח מגפה שתהרוג את השעא, כל כוכב הלכת שלהם כוסה בפצצות, שהעלו ענני עשן ואבק כה אדירים עד שחסמו את אור השמש ודנו את השורדים לגוויעה איטית בקור באטמוספרה רעילה מקרינה.

הטרנים הנותרים, שחזו בחיסול המוחלט שהוציאו השעא אל הפועל, חשו ברי מזל שכוכב הלכת לא היה כדור הארץ.

לדוגמאות האלה הייתה השפעה רבה. לאחר גוויעתו האיטית של כוכב הלכת דנדפיס, שוב לא קרא איש תגר כה חריף כנגד איסורי הטכנולוגיה של הפרקסיס.

היבטים אחרים של הפרקסיס הוקדשו לסדר חברתי, כשלכל יצור תבוני באימפריה ניתן מקום בהיררכיה מוגדרת היטב, שבט תחת שבט ובני האצולה בראש. על בעלי השררה הופקדה האחריות לרווחת ההמונים, בעוד המעמדות הנמוכים נדרשו לכבד את בני האצולה והשעא בצייתנות מוחלטת.

סעיף נוסף בפרקסיס אסר על יצורים תבוניים “לקלל עצמם באלמוות” – היה זה איסור משונה, היות שהשעא עצמם היו בני אלמוות. אך השעא, בתצוגה נדירה של ניסיון להצדיק אחד מאיסוריהם, הודו בחופשיות שהייתה זו טעות מצדם להיעשות בני אלמוות, וזו טעות שתגרום להם להשמיד ברובה, בסכין לפשיטת עור או בפצצת אנטי-חומר כל אדם שיעז לבקש לעצמו חיי אלמוות.

על השעא עצמם לא אמרו השעא דבר. הייתה זו תעלומה למה הישויות בנות האלמוות האלה, שבורכו בכוח אבסולוטי, החלו לשים קץ לחייהן בזו אחר זו. השעא סירבו להתייחס למותם כטרגדיה. “אל לאף יצור להיות בן אלמוות” הייתה תשובתם האחידה לכל שאלה.

תהיה אשר תהיה הסיבה, האדונים הרמים בחרו למות זה אחר זה, ועשרות מחסידיהם הנאמנים מתו עמם. וכעת, בשנת שלום הפרקסיס 12,481, רק אחד נותר.

ומותו קרב ובא.

על פני אולם הכניסה של המפקדה הציגה מפת האימפריה את נתיבי חורי התולעת שחיברו את זנשעא לשטחים שבשליטתה. המפה לא דמתה למערכות הכוכבים האמיתיות שהקיפו את זנשעא: חורי התולעת חיברו את כל כוכבי הלכת הקרובים, ולמעשה יכלו לחבר בין כל שתי נקודות ביקום. רבות ממערכות הכוכבים שנראו במפה היו כה רחוקות מזנשעא שכלל לא היה ידוע היכן הן ניצבות ביחס לכל חלק אחר באימפריה. וחורי התולעת השתרעו על פני הזמן ולא רק המרחב – חור תולעת שדילג על פני שמונה מאות שנות אור דילג גם שמונה מאות שנים לעבר, או לחלופין לעתיד, או לכל פרק זמן ביניהם.

אך הדילוג בזמן לא יצר כל פרדוקס. בשל המגבלה של מהירות האור, היה זה בלתי אפשרי להגיע לכוכב לכת אחר במהירות שתאפשר את שינוי ההיסטוריה שלו – אלא בעזרת חור תולעת, ובמקרה זה תמיד תגלה שהשעא היו שם לפניך.

העובדה ההיסטורית המוחלטת הייתה שלא ניתן להימלט מהשעא. לא היה ניתן להימלט מההיסטוריה שהפכה את גרת מרטינז לבן אצולה קרתני, שהנעלים ממנו נהגו בו בהתנשאות. לא היה ניתן לחזור בזמן לתקן את השגיאה שגרמה למפקד הצי אנדרבי להצליף בו.

לא היה דבר שיציל אותו משגיאותיו, או משגיאות הציביליזציה, או מההיסטוריה עצמה. היה עליו לשאת את כולן.

המעטפות הכבדות שהכילו את ההזמנות של אנדרבי תפסו נפח רב תחת זרועו השמאלית. מרטינז העביר אותן לידו הימנית והמשיך ללכת לחדר המצב של הצוערים. בדרך לשם בדק הודעות בצג השרוול שלו.

אולי בפעם אחרת.

מילותיה של סמ”ר טיין הופיעו על השרוול השמאלי של מקטורנו הצבאי העשוי בד זיקית. לא היה צליל או תמונה, שאולי היו רומזים על מצב רוחה של אמנדה, אך ככל הנראה לא דחתה אותו לחלוטין.

אולי מהשגיאה הזו יוכל להתאושש.

מרטינז לחץ על הכפתור בשרוול הכסוף שהפעיל את המצלמה. “אני פנוי עכשיו. מאוחר מדי להיפגש? אם מאוחר מדי, אתקשר אלייך מחר ונקבע שוב.”

פרחים, חשב. אם לא ישמע מאמנדה בקרוב הוא ישלח פרחים עם התנצלות בכתב.

הוא כיבה את הצג ובד הזיקית של המקטורן שב לצבעו הירוק כהה הרגיל, שהיה זהה לצבע שמי זנשעא. מעטים חלפו על פניו בשעה כה מאוחרת כשהלך לחדר המצב של הצוערים, ונקישת עקביו ברצפת השיש הדהדה לאורך המסדרונות הגבוהים והריקים. בדלת יישר את צווארנו, שהציג תג משולש אדום, הזדקף ופסע פנימה.

ארבעת הצוערים לא הבחינו בו. כפי שציפה מרטינז, הם צפו באירוע ספורט על קירות הווידיאו של החדר – כפי שזכר משנותיו כצוער, צפייה או השתתפות בספורט היו פעילויות הפנאי המועדפות, וכל צוער שלא היה חובב ספורט נלהב נחשב לחרשן או פריק.

לא היו כאן חרשנים. צלילי כדורגל נשמעו מקיר אחד, היאבקות מקיר שני, מרוץ יאכטות משלישי. הצוערים ישבו על ספה שגררו מול הקיר שהציג את מרוץ היאכטות, והשתרעו על הכריות במקטורנים לא מכופתרים ופחיות בירה ביד.

צוערים שסיימו את לימודיהם באקדמיה הצבאית אך טרם צברו ניסיון הציגו בעיה מסוימת. היה צריך למצוא להם עבודות שיאפשרו להם להשתפשף מבלי לפגוע בעצמם או באחרים. הצוערים היו אמורים לנצל את שלוש השנים בין סיום הלימודים למבחן ההסמכה לסגן לצבירת ניסיון ולשינון ההיבטים הטכניים הרבים של מקצועם, אך רבים העדיפו להשתכר, להתהולל ולכלות את כספם בהימורים. האנשים האלה כונו “נצנצים”.

מרטינז זכר היטב את פיתוייו שלו, וזכר אף יותר טוב את הפעמים שנכנע להם. הוא היה נצנץ לא רע בכלל, ורק דחף פנימי להיות מועיל מנע ממנו להפוך לטפיל מוחלט.

הצוערים בחדר המצב שימשו כבלדרים עד שתימצא להם עבודה מועילה. אדם הזקוק לבלדר היה מתקשר לחדר המצב ומזמין את אחד הצוערים, וכך מעניק לבטלן הזדמנות לסיים את הבירה שלו, ליישר את מדיו ולהפוך את עצמו למשהו הדומה לקצין מכובד וכשיר בטרם יציג עצמו בפני המפקד.

מרטינז התייצב מאחורי הספה מבלי שאיש יבחין בו. צדקנות מענגת מילאה אותו. הוא עקב אחר הצוערים העצלנים למאורתם, שם בזבזו את זמנם, ביזו את דרגתם וזלזלו בתפקידם.

“בני זונות!” שאג. הצוערים עדיין לא הוסמכו, אז הוא לא היה חייב לפנות אליהם בתארם, אף על פי שללא ספק היו אלה בני אצולה.

ארבעת הצוערים – אישה אחת ושלושה גברים – זינקו מהספה, משכו את כתפיהם לאחור וחשפו את צוואריהם. “המפקד!” השיבו.

מרטינז נעץ בהם מבט קר. זה הרגע הושפל בידי מפקדו, והוא חש דחף עז מאוד, אנושי מאוד, להעביר את הכאב למישהו אחר. במשך כמה שניות לא אמר דבר, כמו חיכה לראות אם יעזו להרפות את גופם הדרוך ברגע שיבינו שניצב מולם רק סגן – ועוד קרתני.

הצוערים נותרו זקופים. פוט בן העשירים, עם בלוריתו הבלונדינית וללא הבעת פניו היהירה הרגילה. צ’טרי, עם נמשיה ושיערה האדום האסוף מאחורי צווארה. מרטינז לא הכיר את שני האחרים.

בסופו של דבר פתח את פיו. “מי מכם בראש התור?”

“אני, המפקד.” היה זה אחד הצוערים שלא הכיר, צעיר קטן ממדים, רזה ושחום, שהצחין מהבירה ששפך על חזהו כשזינק מהספה.

מרטינז התקרב והתנשא מעליו. מרטינז היה גבוה, והוא ניצל זאת לתועלתו. “שמך, חרק?” שאל.

“סילבה, המפקד.”

מרטינז הציג את המכתבים. “יש למסור את אלה ביד לכל ספינה בתחנת הטבעת. ישירות למפקד הספינה, או לסגנו. יש לאסוף אישורי מסירה חתומים ולהשיבם למשרדו של אלוף אנדרבי.” הוא נעץ מבט בכתם הבירה שעיטר את מקטורנו הפתוח של הצוער ואת החולצה שמתחתיו.

“אתה פיכח דיו למשימה, סילבה?”

“כן, המפקד!” צחנת שעורה וכשות נפלטה מפיו של סילבה, אך הוא לא התנודד, אף שעקביו היו צמודים ומרטינז התנשא מעליו. כנראה לא היה כה שיכור עד שיבייש לחלוטין את עצמו, את מרטינז ואת הפיקוד של אנדרבי.

“המעבורת הבאה למעלית החלל עוזבת תוך חצי שעה, חרק,” אמר מרטינז. “זה ייתן לך די והותר זמן להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאתה עולה.” לפתע עלתה בו מחשבה, והוא הוסיף, “אתה לא הולך להקיא במעלית, נכון, חרק?”

“לא, המפקד!”

מרטינז הושיט לו את המכתבים. “כדאי מאוד שלא. כדאי שתשים את המכתבים בשקית אטומה, לכל מקרה.”

“סליחה, המפקד,” אמר מישהו אחר.

הדובר היה ג’רמי פוט, הבלונדיני המגודל בעל הבלורית הסתורה, ואף שהצוער היה זקוף כשדיבר, בקעו מילותיו באיטיות עצלה. היה זה הקול שכנראה בקע מפיו עוד בעריסה, שנטף אליטיזם וביטחון, שהעלה בעיני רוחו חדרי עישון פרטיים, נשפים מפוארים ומשרתים דוממים. עולם שאליו לא התקבל מרטינז, חרף מעמדו, אלא אם כן ביקש טובה מפטרון רם דרג.

מרטינז פנה אליו. “כן, פוט?”

“אני יכול לקחת את המכתבים בעצמי, המפקד,” אמר פוט.

מרטינז ידע שנדיבותו של הצוער מכסה על מניע נסתר. “ומה הסיבה לאדיבותך לסילבה?” שאל.

פוט הרשה לשמץ שחצנות להופיע בזווית פיו. “דוד שלי הוא מפקד ההפצצה על דלהי, המפקד,” אמר. “לאחר שאמסור את ההודעות נוכל אולי לאכול ארוחת בוקר יחדיו.”

מתאים לו להזכיר את הקשרים שלו, חשב מרטינז. שילך להזדיין, הוא והקשרים שלו.

בטרם דיבר פוט תכנן מרטינז להסתפק בהרצאה קצרה על התנהגות ולבוש נאותים בחדר המצב. כעת נתן לו פוט כל תירוץ להתעלל בהם ככל יכולתו.

“חוששני שתצטרך לדחות את ארוחת הבוקר המשפחתית לזמן אחר, פוט,” אמר מרטינז. הוא זקר את סנטרו לעבר סילבה ושב והושיט לו את המכתבים.

“סילבה, תעלה לתחנה,” אמר. “ואם לא תספיק למעלית הבאה, האמן לי שאדע.”

“המפקד!” סילבה לקח את ההזמנות ויצא לדרך בעודו מכפתר את מקטורנו. מרטינז העביר את מבטו על שלושת הנותרים.

“עבורכם יש לי תוכניות אחרות,” אמר. “פנו חזרה למרוץ היאכטות.”

הצוערים ביצעו סיבוב צבאי מדויק לעבר הצג – פרט לצ’טרי, שהתנודדה בשכרות במהלך הסיבוב. צג הקיר העניק אשליה של שלושה ממדים, עם שש יאכטות מתחרות וכוכב לכת וירחיו, כנגד הדמיה משכנעת של חלל זרוע כוכבים.

“צג,” אמר מרטינז לקיר. “כבה צליל.” קולות השדרנים נקטעו באחת. “כבה כדורגל,” המשיך. “כבה היאבקות.”

היאכטות נעו כעת בדממה כנגד שנים עשר הירחים של ונדרית, כוכב הלכת החמישי במערכת זנשעא, שהיה ענק גז בעל פסים צהובים-חומים. הירחים לא היו יעד המרוץ, תחת זאת נדרשה כל יאכטה לחלוף במרחק מסוים ממערך לווינים שהקיפו את הירחים. כדי למנוע מהמרוץ להפוך לתרגיל מתמטי פשוט שכל מחשב ניווט יפתור בקלות, תוכננו הלווינים לשנות את מסלולם באקראי, וכך להכריח את הטייסים לפתרונות מאולתרים שיבחנו את מיומנותם ולא את מהירות המחשבים שלהם.

מרטינז התעניין במרוצי יאכטות, בחלקו כי חשב להשתלב בתחום, לא רק כי הדבר עשוי לשפר את מעמדו החברתי, אלא כי חשב שיהנה מזה. הוא קיבל ציונים גבוהים בהדמיות קרב, וכצוער זכה באות הכסף לטייס קרבית. במהלך שירותו בהפצצה על דנדפיס זכה פעמים רבות במרוצי קרביות, וקרביות לא היו שונות מיאכטות מרוץ – שתי הספינות היו תכליתיות, וכללו בעיקר מקום אחסון לדלק אנטי-חומר, מנועים ומערכות תמיכת חיים בטייס אחד.

מרטינז ידע שאולי יוכל להרשות לעצמו יאכטה אישית – אביו העניק לו קצבה נדיבה, שתוכל לגדול אם יבקש בנימוס. הספינות הקטנות היו בהמות יקרות, שדרשו צוות קרקע ותחזוקה מתמדת, והוא גם ייאלץ להצטרף למועדון יאכטות, שדרש התחייבויות ותעריפי קבלה יקרים. יהיו תעריפי עגינה ותשלומים על דלק ותחזוקה. וסביר להניח שלא יוכל להתקבל למועדוני היאכטות הטובים ביותר, כמו אלה שנותנים חסות למרוץ שעל הצג.

על כן דחה את החלטתו בתקווה שקרבתו למפקד הצי אנדרבי תשרת את מטרתו באותה מידה. כעת שהדאגה שהביע בפני אנדרבי עוררה רק תיעוב מצד מפקדו, ייתכן שהגיע הזמן לשקול מחדש את תוכנית היאכטות.

מרטינז הביט בצג ושאף את המראות לקרבו. המרוץ, אף שהועבר בשידור “ישיר”, הגיע למעשה באיחור של עשרים וארבע דקות, כאורך הזמן שנדרש לנתוני השידור להגיע מוונדרית לזנשעא.

“צ’טרי,” אמר מרטינז, “תוכלי ללבן את האסטרטגיה שמציגה מספר שתיים?”

צ’טרי ליקקה את שפתיה. “ללבן, המפקד?”

מרטינז נאנח. “פשוט תגידי לנו מה הטייסת עושה.”

הספינה של מספר שתיים – בצג לא נראה שמה של הטייסת, ומרטינז לא זיהה את הדוגמה האדומה על הספינה – הסתובבה ופלטה רשף מהמנוע הראשי.

“היא מאטה, המפקד,” אמרה צ’טרי.

“ולמה היא עושה זאת, צ’טרי?”

“היא מ – מפחיתה דלתא-וי כדי – כדי – ” היא ליקקה את שפתיה. ” – כדי לתמרן טוב יותר,” סיימה בצליעה.

“ולאיזה תמרון תסייע ההאטה הזו?”

עיניה של צ’טרי התרוצצו על הצג בייאוש. “דלתא-וי מגבירה אפשרויות, המפקד,” אמרה. הייתה זו קביעת יסוד שלמדה בשיעורי טקטיקה, וכנראה הדבר הראשון שעלה בראשה.

“נכון מאוד, צ’טרי,” אמר מרטינז. “אני בטוח שמדריך הטקטיקה שלך ישמח לשמוע שזכרת שמץ מהידע שניסה לתחוב בין שתי אוזנייך. עם זאת,” אמר בצהלה, “הטייסת שלנו מפחיתה דלתא-וי, ועל כן מפחיתה את האפשרויות שלה. אז אמרי לי, צ’טרי, למה היא עושה זאת?”

צ’טרי התמקדה בצג אך לא הצליחה לענות.

“אני מציע שתעברי שוב על טקטיקה בסיסית, צ’טרי,” אמר מרטינז. “השקדנות משתלמת, אף שספק בידי שכך יהיה במקרה שלך. אתה – תולעת – ” הוא פנה לצוער שאת שמו לא ידע.

“פרקר, המפקד.”

“פרקר. אולי אתה תוכל להאיר את עיניה של צ’טרי בנוגע לטקטיקה של הטייסת.”

“היא מפחיתה דלתא-וי כדי להיתפס בכבידה של V9.” הוא התכוון לירח התשיעי של ונדרית, כשהקרוב ביותר לכוכב הלכת כונה V1. השעא לא טרחו להעניק לעצמים אסטרונומיים שמות מעניינים או פואטיים.

“ולמה היא נכנסת לבאר הכבידה של V9, פרקר?”

“כי היא תטיל אותה לעבר הלוויין ליד V11, המפקד.”

“ומספר ארבע – זו סגן אלוף צ’י – ” הוא זיהה את הדוגמה הכחולה-כסופה. “למה היא לא מפחיתה דלתא-וי? למה היא מאיצה?”

“אני – ” פרקר בלע את רוקו. “אני מניח שהיא מנסה טקטיקה אחרת.”

מרטינז נאנח בקול. “אבל למה, תולעת, למה? הבט בצג, זה ברור מאליו.”

פרקר בחן את הצג לשווא, ואז נימת קולו העצלה של פוט קטעה את הדממה.

“סגן אלוף צ’י מאיצה, המפקד, כי היא מתכונת לעקוף את V9 ולעבור בין V11 ללוויין כדי להשיג את הנקודה. מאחר של-V11 אין אטמוספרה, היא כנראה תנסה להשתמש בבלם אטמוספרי כדי להפחית מהירות ולהגיע ללוויין ברגע האחרון.”

מרטינז הסתובב לפוט והתיז, “לא זכור לי שביקשתי את דעתך, פוט!”

“סליחה, המפקד,” פלט פוט באיטיות.

לפתע התחוור למרטינז שפוט הצליח להאדיר את עצמו. מרטינז התכוון להפחיד מעט כמה חדלי אישים שנתפסו שיכורים בתפקיד, אך איכשהו שינה פוט את החוקים. איך הוא עשה זאת?

בספרות הילדים תמיד היה בריון מרושע שהציק לקטנים ממנו, ומולו הגיבור, שניסה לעמוד בין הבריון לקורבנותיו. פוט ניסה לסייע לסילבה, וכעת הציל את פרקר.

ואני הבריון, חשב מרטינז. אני בעל הדרגה הבכירה שמתעלל בפקודיו חסרי האונים לשם שיכוך תחושות הנחיתות הפתטיות שלו.

פוט, כך התחוור למרטינז, לכד אותו בפינה.

אף על פי כן, חשב, אם הוא כבר הולך להיות הרשע בדרמה הקטנה הזו, מוטב כבר שיעשה זאת כראוי.

“פרקר צריך ללמוד שלא תמיד תהיה שם להציל אותו מטיפשותו,” אמר לפוט. “אבל מאחר שבחרת להביע את דעתך, אולי תגיד לי אם התמרון של צ’י יצליח.”

“הדבר לא יעלה בידה, המפקד,” אמר פוט ללא היסוס.

“לא יעלה?” שאל מרטינז בלעג. “ולמה לא יעלה?”

נימת קולו של פוט לא השתנתה. “הלוויין של V11 שינה נתיב, אבל צ’י לא ראתה זאת כי באותה עת הייתה בצד השני של הירח. כשהיא תבחין בשגיאה כבר יהיה מאוחר מדי לבצע תיקון.” נימת קולו של פוט נעשתה כמעט אינטימית. “לעומת זאת, נראה שסגן אלוף בליטשרטס לקח את האפשרות הזו בחשבון. התאוצה שלו לא כה גבוהה, אבל הוא מותיר לעצמו נתיבי פעולה נוספים.”

מרטינז הביט בספינה מספר אחת וראה את הדוגמה השחורה המבריקה המפורסמת של בליטשרטס עם הפסים הצהובים-חומים. בליטשרטס היה טייס מרוצים מהולל ומצליח, נצנץ מהשורה הראשונה, שנודע לא רק בשל ניצחונותיו, אלא בשל העובדה שתמיד התחרה עם כלבו, רטריבר שחור בשם אורנג’, שטס בספת תאוצה משלו בתא הטייס של דורסת ליל ליד ספת בעליו. בליטשרטס טען שהכלב שלו נהנה מהג’י הגבוה, ואמנם לא נראה שאורנג’ נפגע מהרפתקאותיו.

בליטשרטס גם נודע בזכות חוש ההומור שלו. פעם נשאל על ידי חובב יאכטות למה הוא קורא לכלבו אורנג’. בליטשרטס הביט באיש והרים גבות מופתעות מעל עיניו החומות הבהירות. “כי זה השם שלו, כמובן,” אמר.

כן, חשב מרטינז, אין ספק שהייתה שנינות נדירה במועדוני היאכטות.

“אתה חושב שבליטשרטס ינצח?” שאל מרטינז.

“בשלב הזה, סביר מאוד להניח.”

“אני מניח שבליטשרטס אינו קרוב משפחה שלך, נכון?” שאל מרטינז.

הפעם היסס פוט בטרם ענה. “לא, המפקד,” אמר.

“כמה נדיב מצדך,” אמר מרטינז, “להעלות את שמו בשיחה.” הוא חש סיפוק למראה צווארו ואוזניו של הצוער מאדימים.

צ’י חדרה בפראות לאטמוספרה של V11 כשבעקבותיה זרם יונים בעודה מפלסת דרכה מבעד לאפלה הפחמימנית של הירח. היא ראתה באיחור את יעדה משנה נתיב, התאימה את מסלולה ושרפה אנטי-חומר כדי לנסות להגיע ללוויין. עצמותיה לבטח גנחו מעוצמת הג’י, אך היא אחרה בכמה שניות.

בליטשרטס, מצד שני, הגיע לאטמוספרה בתזמון המדויק הרגיל שלו, האיץ עד ללוויין וחלף על פניו מבלי להאט.

“פוט, אולי תוכל לנתח עבורנו את הטקטיקה שבה נוהג בליטשרטס כעת,” אמר מרטינז.

“כמובן, המפקד. הוא…” קולו של פוט גווע.

הספינה של בליטשרטס ניצבה על זנב עצום של אש חומר-אנטי-חומר ונורתה מעבר למישור המילקה, הרחק מיעדו הבא.

“בליטשרטס… הוא…” פוט עדיין נאבק למצוא מילים. “הוא…”

“חרא,” אמר מרטינז וחש לעבר הדלת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפרקסיס”