מבוא
אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקֵפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה. זה היסטוריון זה? יאמרו המלעיזים; לוּ היה צעיר יותר, אין ספק שהיה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה. ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת.
זהו ספר מסות, essays בלע”ז. אני בורח לצורת כתיבה זו משום שאין לי אכן כל עניין להסתמך על חכמים ממני, כי ממילא כל הסתמכות כזאת היא סלקטיבית: מרבית חברי בוחרים סמכויות שמסכימות איתם, ומתעלמים מאלה המתנגדים להם. אני אדם זקן: אין לי זמן, ומה שחשוב לי הוא להציג את גישתי, אשר ממילא לא תתקבל על ידי מרבית הקוראים. ומי בכלל יערוב לי שיימצאו לספרי זה קוראים במספר סביר? הרי זהו ניסיון מטורף למדי: אני מנסה להתבונן בתולדות העם שלתוכו נולדתי, העם היהודי, מראשיתו ועד היום, מפרספקטיבה של ההווה — זה היסטוריון זה? — ובאופן סלקטיבי, ללא יומרה לנבא את עתידו, שכן היסטוריה וניבוי הם תרתי דסתרי. אני כופר במושג הזמן ההיסטורי המקובל, שכן אינני רואה במה שונה מה שאנחנו מכנים “התקופה העתיקה” מימי הביניים, מהעת החדשה ומימינו אלה — לבד מהתפתחות טכנולוגית. אותם דחפים, אותם תככים, אותו אגואיזם אישי וחברתי, אותה רוח נדיבות ונדבנות, אותו מוסר נעלה ואותו מוסר קלוקל — לחלופין ולסירוגין — אותה שחצנות ואותה נכונות להקרבה למען הזולת, אותו ערבוב של מניעים והתנהגויות סותרות קיימים בכל התקופות. אינני רואה הבדל בין האנשים שחיו בתקופת רעמסס השני ז”ל, ובין אלה שחיו בקהיר בימיו של הרמב”ם זי”ע, או אלה החיים סביבי כיום. החלוקה לתקופות משרתת את נוחוּת התיאור וההתייחסות, והיא שרירותית למדי. היא גם נובעת ממניעים אידיאולוגיים המדריכים את גישתם של הכותבים; והיא שונה לגבי חברות שונות ומקומות שונים. החלוקה לתקופות בסין או בהודו, למשל, שונה מזו שבאירופה או אצלנו. אינני חסיד של אירופוצנטריות.
העם היהודי ותולדותיו מרתקים אותי. אולי דווקא משום שרוב הלימודים האקדמיים שלי סבבו סביב תולדות עמים אחרים. התמחיתי בהיסטוריה כלכלית־חברתית של אנגליה במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, בתולדות ויילס במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה, בתולדות יפן במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, בתולדות הניו דיל בארצות הברית בתקופת פרנקלין רוזוולט, ועוד נושאים מן הסוג הזה. אולם כל אותה עת היה לי ברור שאני עתיד להתמקד בתולדות העם היהודי במלחמת העולם השנייה, לפניה ולאחריה. ומהר למדי הבינותי שלא ראוי לעשות זאת אלא בהקשרים הרחבים, ההיסטוריים, כלומר: האנכיים, מצד אחד; והעולמיים, כלומר המאוזנים, תוך התחשבות במקומו של העם היהודי במסכת הקיום האנושי כולה, על תרבויותיה ותולדותיה, מצד אחר; אם תרצו, מעין גלובליזציה של היסטוריה יהודית.
האם אני מחויב לגישה או לגישות מסוימות: אידיאולוגיות, פוליטיות או חברתיות? במובן מסוים, כן. מראש ברור לי שאינני מקבל הסבר דתי כלשהו, גם אם אני מכבד מאוד את מי שמאמין בו. מראש ברור לי שאני חניך של אסכולות ליברליות, אף שאינני מחויב לגישה כלכלית־חברתית ניאו־ליברלית או אחרת. יש לי דעות פוליטיות ברורות למדי, ואני נכון לשטח אותן בפני הקורא, כדי שידע עם מי יש לו עסק. כל גישתי מובילה אותי לקבלת דין הגלובליזציה, במובן של קבלת עובדת ההשפעה ההדדית הגוברת בין תרבויות ומסורות מקצווי עולם שונים, תוך התנגדות להיבטים של גלובליזציה קפיטליסטית בלתי מרוסנת (אין תחליף לקפיטליזם בתור שיטה, אולם יש תחליף לצורותיו הקיצוניות). סיסמאות המהפכה הצרפתית מדברות אלי, ואני סולד מאי־שוויון ומאלימות לשמה. אינני פציפיסט. אני מקבל, באי־רצון ניכר ובאין ברירה אחרת, שצריך להגן, גם בכוח הזרוע, על חברה דמוקרטית וליברלית, כאשר מנצלים את אורחותיה כדי להרוס אותה מבפנים, ועל עצם קיומה הפיזי מפני כוחות חיצוניים. ואם להגן, אזי בכל הכוח האפשרי. מאשימים אנשים כמוני שאנחנו יפי נפש. אכן, אני מודה — אני משתדל ככל יכולתי להיות יפה נפש, לפעול לפי עקרונות יפי הנפש, להפיץ את העקרונות הללו ולהגן עליהם ככל האפשר. האלטרנטיבה גרועה פי כמה.
אני עוסק זה כחמישים שנה בתולדות השואה, כשלושים שנה באנטישמיות, וכחמש־עשרה שנה ברצח עם ובאפשרויות מניעתו. אני מחויב לנושאים אלה, וזוהי הפריזמה שבאמצעותה אני רואה את העולם. מחויבות זו היא גם אחת הסיבות שבגללן אני מבקש להתבונן בעם היהודי, לאורך כל קיומו, מנקודת המבט של ההווה. היא גם הסיבה לכך שהדגש בהתבוננות זו הוא נקודת מבטו של אדם העוסק בדברים הקשים ביותר שהיסטוריון יהודי יכול לעסוק בהם: אנטישמיות, שואה, רצח עם. אינני מתנצל על כך. אני מכיר בעובדה שישנן הרבה דרכים אחרות לטפל בתולדות היהודים, אולם זוהי דרכי שלי, ולי — בתור מי שאני כאדם, כפרט — אין דרך אחרת.
אני מקבל, בקווים כלליים, את הגישה ההיסטוריוסופית של תורת הכאוס, כלומר: את ההנחה שיש אמנם קִרבה בין אירועים היסטוריים, אך אלה לעולם אינם חוזרים על עצמם במדויק. ההיסטוריה אינה מדע, כי אין כל אפשרות לנבא התפתחויות עתידיות, ואין בנמצא “חוקי היסטוריה”.[1] אני מקבל את ההנחה שאי אפשר לנבא את שעתיד להתרחש, משום שכל התפתחות היסטורית היא תוצאה ממפגשים של אינסוף שרשראות סיבתיות, ומאחר שמספרן אינסוף, אי אפשר — עקרונית ולא רק מעשית — לדעת את כולן. בצעירותי קראתי את הכרך השלישי של “הקפיטל” של קרל מרקס, שיצא לאור, עד כמה שידיעתי מגעת, רק פעם אחת, בגרמנית, ב־1923. אלה כנראה רשימות שנמצאו במגירותיו של מרקס לאחר מותו. בתוכן מצאתי הוכחה ניצחת של מרקס כנגד הדטרמיניזם ההיסטורי של מרקס — כלומר, לפי מיטב הבנתי הוא סתר את עיקר תורתו ההיסטורית. בקטע מסוים הוא הבהיר בדיוק את שאמרתי לעיל: שבאין אפשרות לדעת את כל הסיבות, אין לדעת את כל התוצאות. אפשר להתחקות אחר כמה שרשראות סיבתיות כאלה, ולעתים אף אחר מספר גדול מאוד שלהן, ולכן אפשר, במידה לא קטנה ובמאמץ אדיר, לפרש ולהבין את העבר. לעולם לא את כולו, אבל לפחות את הקווים הכלליים שלו. את העתיד אפשר רק לנחש, ולא פלא הוא שבדרך כלל אין הדבר עולה יפה. לגבי העבר, צדק כנראה מאו דזה־דונג, כאשר כתב ב”ספר האדום הקטן”, שיש שרשראות סיבתיות עיקריות ומשניות, ובמאמץ גדול אפשר לאתר שרשראות סיבתיות עיקריות ולהסביר בכך את ההתפתחות ההיסטורית. אולם אין זה תקף לגבי העתיד. מי יקבע לנו מה הן השרשראות הסיבתיות העיקריות? נוכל לראות אותן אולי בדיעבד, אולם לא מלכתחילה. להיסטוריון יש קושי רב לנבא את העבר; אשר לעתיד — אין לו סיכוי. לכן מוקדש ספר זה לבירור ותהייה לגבי העבר, ועם זאת מובעות בו תקוות וניחושים לגבי העתיד. יש כאן סתירה, כביכול, לגבי הנאמר לעיל, אלא שיש הבדל תהומי בין תקוות וניחושים מחד, ל”ידיעה” מתוך ניבוי של העתיד להתרחש על פי “חוקים היסטוריים”. אין חוקים היסטוריים המקבילים לחוקים במדעי הטבע.
בכל כתבי אני משתדל להצניע לכת: ההיסטוריה היא עניין ארוך, כאוב ומסובך ביותר, ואילו אני רק אדם אחד, ולא בהכרח חכם. אבל אני מנסה. גם הספר הקטן הזה הוא ניסיון.
לבד מרעייתי האהובה שאיננה עוד, בנותי ובני רעייתי וכן ידידַי, פרופ’ יעקב מלכין ופרופ’ נדב נאמן, איש לא ידע על מה אני מבזבז את זמני. וגם הם, לבד מאילנה אשתי, לא היו שותפים לידיעה זו אלא לאחר שהספר הושלם. ובכל זאת למדתי מחברַי, בלא שידעו על כך: מחברי הקרוב פרופ’ ישראל גוטמן, מפרופ’ דן מכמן, מצוות מכון המחקר של “יד ושם” ומחברים מארצות אחרות: הפרופסורים גץ עלי מגרמניה, כריסטופר בראונינג מארצות הברית ואחרים.
הספר מוקדש לזכרה של רעייתי, אילנה — רעיה, מאהבת, חברה, שותפה מלאה, מוזיקאית, אדם שלם במלוא מובן המילה. בלידתו של הספר היא נכחה, אך את הפרי הבשל לא זכתה לראות.
יהודה באואר, ירושלים, 2012-2011
אין עדיין תגובות