"אנחנו מוסר הנעורים, המקומות המוזנחים אשר מצאתם בילדות. אנחנו הקשר היחיד שנותר בין צדק לפוליטיקה. אנחנו חזות הכול. אנחנו בתקופת […]
פתיחה: ברלין. אני נוחת בשעת ערב. שובר את השיניים בניסיון להגות את השמות הגרמניים של הרחובות ותחנות הרכבת: שונהאסר אליי ־ זו התחנה שלי. צריך לבטא את זה ארוך ובנחת: שונהאוסייר אליי. הדירה שלי בקומת קרקע עם חלונות גדולים בבניין משופץ, בפינת רחוב מלמואר, מעט אחרי חניון מכוניות לאיסוף האשפה. מהחלונות נראים שני מעברי חצייה: אחד אל המזרח ואחד אל הצפון. אני יוצא אל הרחובות כדי לבדוק את האוניברסיטה, ובעת ההמתנה להתחלפות הרמזור לובש לאט כפפות, מותח את האצבעות כמו רוצח שכיר. על המדרכה ממול שבעים בחורות מעבירות משקל מרגל לרגל בתוך מעילים ארוכים.
את בניין האוניברסיטה לא קשה למצוא. אחרוני הסטודנטים יוצאים לרחוב תחת אור מנורות. מהמדרכות בוקעות אלומות של אור לבן המאירות את הפסלים של למדנים כפופי ראש. האם אזהה את גדעון? בטח, כמה כבר אפשר להשתנות בחמש–עשרה שנה? הסטודנטים, אני רואה, שבעים, מרוצים, נינוחים, מרגישים שסדר הדברים פועל לטובתם. האור הכתום הבוקע מחצר האוניברסיטה מכה בפסל בגובה עשרים מטר, הנטוע במרכז הכביש. פרידריך הגדול רכוב על סוס. הצל של רגלי הסוס מוקרן באלכסון מתוח על בניין האופרה. מעבר לכביש אני מתייישב בבאבל–פלאץ. מעל הוטל דה–רומא, ומולי פרסומת בגודל בית של ב–מ–וו זד–4. כל העצמים הניאו–קלאסיים בוהקים בתאורת לילה, ובמרכז הכיכר על הרצפה רקוע חלון החושף ספרייה שמדפיה ריקים: בבאבל–פלאץ ישבה הוצאת הספרים של השטן. מן העבר השני של הכביש, מרחבת האוניברסיטה, עולים קולות שקשוק, צעקות וצחוק. קבוצה של לובשי מדים נוקשת על כלי מתכת וצועקת על אחרוני הסטודנטים לעזוב. רוב לובשי המדים שחורי עור וכלי המתכת שבידיהם הם כלי אוכל. הולכת לקום כאן מהומת אסירים. מאחור מצחקקות שתי בחורות לבנות במדים שונים, צבעם כחול–בית–חולים. את כל אלה מוביל בחור גבוה וחיוור. זהו גדעון אלתרמן.
בדרך חזרה למלמואר שטראסה נדמה לי שמישהו צופה בי. תחושת חנק אוחזת בי, הלילה הגרמני. קול צעדַי על מדרכות האבן מחזק אותי: אין פחד. אני עכשיו העם. אנחנו רבים. מה זה רבים, אני אומה שלמה צועדת. משאית כתומה מגיחה בנסיעה פרועה ופונה ימינה במורד הכביש, ואני צועד בעקבות שובל הריח.
באותו לילה אני ישן חזק ומקיץ לבוקר בהיר וקר מאוד. ליד משאיות הזבל אני חוצה את השטראסה לקול פעמוני כנסייה, ומתחיל להתכונן לחיים חדשים: אני מוצא מכון כושר ליד תחנת הרכבת, רוכש ממירים לתקע המחשב וכרטיסים לתחבורה הציבורית, קונה מזון ומחברות. כשאני חוצה את הגשר הרחב מעל מסילות הברזל אני חושב כמה מופלא למצוא כאן את גדעון אלתרמן אחרי כל השנים האלה. אני לא חושב על פוליטיקה או על האגף או על תנועות גרילה. אני חושב לעצמי כמה אני לבד וכמה זמן עבר. אני חושב על הילדות וזוכר רק תחושה מתוקה של עצלות: יהיה טוב לדבר עם גדעון.
כמעט אפריל, אבל בעיר גל קור. על גגות רכבת הפרברים נערם שלג שרכב הנה מהשטחים הפתוחים שמחוץ לברלין. בדידות. שום דבר אחר לא מרגיש ככה. אני נושם עמוק ומבטיח לעצמי לחשוב ברצינות על הכול: על דת וצדק והון ועבודה.
כשאני מגיע שוב לאוניברסיטה אני מוצא את גדעון ואת שאר המנקים במדים הירוקים. הפעם לא מסתמנת שום אופוריה. בזהירות אני עוקב אחריו, מחליק על רצפת השיש אל חדרי השירותים שהוא מנקה. בלב ההוד של ברלין הקיסרית מסתובב לו גדעון אלתרמן עם עגלת חומרי ניקוי ומצחצח חדרי שירותים. הוא עובר גם על המעקים המוזהבים המתעקלים מעלה אל חדרי הספריה, ושם כמעט נעמד מולי פנים אל פנים. אני נסוג וממתין בחוץ עד שהוא יוצא, נעצר לשוחח בצעקות עם שני מנקים אחרים, ואז מתרחק לבדו בצעד מהיר. אני הולך אחריו כשהוא מתקדם לכיוון שער ברנדנבורג, חולף על פני שגרירות הפדרציה הרוסית, מציץ אל בין שעריה הכבדים ואז חוצה את הכביש בין חשמליות, ופונה לאחור ברחוב צר, הרוס. אני עולה אחריו אל חשמלית קו 12, ונעמד עם הגב אליו עד שהוא יורד בשונהאסר אליי. לפני הגשר הגדול הוא נכנס אל בית הקפה שעל פינת קופנהנגנר שטראסה, ומניד בראשו לעבר הדלפק. אני פונה אל הדירה שלי וחושב על גדעון המניח על הדלפק את מטבעותיו, אלה ששרדו את החשמלית והמעדניה והעמלה של חברת כוח האדם.
יש לו מדים בצבע זית ועגלת חומרי ניקוי. ייתכן שהדרמה של מבנה האוניברסיטה על אבני השיש והרחובות המובילים אליו מעוררת בו התעלות רוח. מזימות בינלאומיות וימים גשומים על הרקע החמור של רובע הממשלה החדש, השוטרים עם גלימות ירוקות כהות מעל המדים. בתוך הבניין עצמו, באותיות מוזהבות, מעל גרם המדרגות המעוקל, חקוקות מילותיו של קארל מארקס. גדעון מנקה את המעקה החלק, מצדיע בצנעה, ונזכר באחד, ג’ורג’ היווני.
בתום העבודה הוא לפעמים מבלה זמן–מה עם המנקים האחרים והבחורות הרזות מהמזנון, שנשארות לנקות את עגלות הנירוסטה הגדולות. גם הבחור שממלא את מכונות השתייה נשאר אתם. כולם שותים את סיפוריו בצמא הגובל באי–אמון. רק נער צעיר אחד מגאנה שואל: ועכשיו? הם באמת יפילו את גבולות אירופה? אתה חושב שהאחים שלי יוכלו לבוא לכאן? גדעון עונה לו שהוא לא יודע.
את ארוחותיו הוא קונה במעדניה הפתוחה בתחתית בניין ענק המוקף פיגומים. את הנקניק שהוא לוקח מהמדף הוא נותן לאישה שבדלפק שחותכת אותו ושמה בתוך לחם שחור. כשהוא חוזר הביתה ברכבת התחתית הוא פוגש שם תיירים שנראים עייפים ממאורעות היום. הוא מאזין לשיחותיהם ומזהה את ההנאה שבהיסטריה, את הלהט ורגש החובה לצפות בטופוגרפיה של הטרור. אצל המקומיים לא נותר מזה הרבה: הם רק רוצים לחיות, לחיות טוב.
הוא לובש מדים של חברת הניקיון בלקמאונטן ותחת זרועו הוא מחזיק ספר עם כריכת קרטון קשה. הוא חושב על אירופה ועל הדברים שהבין ביחס אליה: שאין כאן רגיעה אמיתית, לא באמת. מעגל התחבורה של רכבת הפרברים מוביל אל כמה שכונות רחבות ושקטות, שהגברים הצעירים החיים בהן סמוכים עדיין על שולחן הוריהם. בתחנות הרכבת מרחפת מוסיקה קלאסית. זהו רמז לפורענות, לאלימות אקראית. מישהו מחברת הרכבת חושב שהמוסיקה הזאת מרגיעה את חברי הכנופיות, את המשוגעים, את האלמנטים המסוכנים לרפובליקה. בכל מקום סביבו רואה גדעון סימנים להתרסקות הגדולה, לנפילת הסדר הקיים, אבל אף אחד לא מאמין לו.
מה אנחנו יכולים לדעת בוודאות ־ על גדעון, על האמת, על הפוליטיקה? כמעט כלום, אבל בכל זאת אפשר להציג את הדברים בדרך שתתקבל על הדעת. אפשר למשל להניח שיש בידינו מידע מהסוג שמשיגה עיתונות חוקרת, או מידע שמופיע בביוגרפיות. מישהו צריך להשלים את התמונה, לאסוף עדויות ולהחליט למי מאמינים. מישהו צריך להשתמש בידע המועט שקיים כעוגן שאפשר לקשור אליו ספינה, אולי צוללת, שתמשוך את העין, ואפשר יהיה לירוק סביבה את הים.
אני, אני יודע שהגיעה השעה לצאת מהצללים ולגשת אל גדעון, ואני נשבע שיש חשמל באוויר כשאני בוחר את הרגע המתאים, שעת ערב אחרי העבודה. גדעון יושב בבית הקפה ליד הגשר. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי ופשוט נכנס, נעמד מולו ומבטא את השם שלו. הוא מרים את ראשו מהבירה. גדעון אלתרמן. אני מזהה את התהליך: הוא מופתע לשמוע אותי. הוא לא יודע מי אני. הוא נבהל ושוקל לצאת החוצה. הוא מבין שהוא מכיר אותי. הוא מזהה אותי. וזהו. הוא אומר לי: שב. כאילו כלום. ואני אומר לו: באתי לקחת אותך הביתה. הוא מבקש לראות את הדרכון שלי, הכחול, ואחרי שהוא מתבונן בו היטב הוא אומר: למה לא קוראים לישראל רפובליקה? זה כאילו מישהו החליט להשאיר פתח לנפילה הגדולה, שיהיה אפשר להפוך אותנו לממלכה או לפרובינציה, לזיכרון נוסטלגי, בלי שיהיה צורך להחליף את כל המסמכים. אני יודע למה לא קוראים לה רפובליקה. כי גם אצלנו, כמו בכל הרפובליקות, יש אנטי–רפובליקאים: מלוכנים, משיחיים, אנטי–דמוקרטים, ביורוקרטים. האלמנטים המסוכנים מתהלכים בינינו בלי שום פחד. הם שמרנים, הם מדברים על ערכי המשפחה ועל מסורת. הם מספרים שהסכנה אורבת בחוץ, שצריך רק להדק עוד את הגבול, שאין מה להסתכל החוצה, שהמלחמות של אחרים לא קשורות אלינו. אבל לי נדמה, כבר כמה זמן שנדמה לי, שכל המלחמות קשורות זו לזו.
חמש–עשרה שנה לא ראיתי אותו, אבל גדעון לא נרעש מדי לראות אותי. הוא אפילו לא שואל למה אני רוצה לקחת אותו. הוא מסתכל עלי בעיניים עייפות ומריק את הכוס. הוא קם, אומר לי לילה טוב, וגורר רגליים החוצה: הוא חוצה את הגשר ומביט למטה אל פסי הרכבת, למעלה אל הקירות השבורים.
אין עדיין תגובות