החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המטרה

מאת:
מאנגלית: ברכה לופט | הוצאה: | 1988 | 348 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

מהדורה עדכנית לשנת השלושים להוצאת הספר. זהו ספרו המרכזי של אליהו גולדרט, מפתח תורת האילוצים. הספר, (במקור באנגלית) הכתוב כרומאן עלילתי, יצא לפני כשלושים שנה. הוא ממשיך עד היום לככב ברשימות רבי המכר כאחד מספרי ניהול היצור המובילים בכל הזמנים. חברות וארגונים אשר אמצו את המתואר בו ממשיכים לממש בתפוקות ורווחים בצורה חסרת תקדים. תורגם לעשרות שפות, ומשמש חומר לימוד באוניברסיטאות. למהדורה מיוחדת זו נוסף המאמר של גולדרט "על כתפי ענקים", המנתח את היישומים של השיטה כעבור שלושה עשורים.

מקט: 6-317-43
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אני מגיע לשער, הבוקר בשבע וחצי, ואני כבר רואה אותה מעבר למיגרש – המרצדס האדומה. היא חונה על־יד המפעל, קרוב למשרדים. והיא בחגיה שלי. מי עוד יכול לעשות את זה מלבד ביל פיץ׳? לא חשוב שהמיגרש כולו כמעט ריק בשעה כזו. לא חשוב שיש חניות מיוחדות ל״מבקרים״. לא, ביל מוכרח לחנות במקום שמיועד לי. ביל אוהב התחכמויות כאלה. טוב, בסדר, הוא סגן־נשיא, אחראי על החטיבה, ואני רק סתם מנהל מפעל. בטח שהוא יכול להחנות את המרצדס המחורבנת שלו איפה שהוא רוצה.

אני מחנה את הביואיק שלי על־ידה (בחניה שמסומנת ב״חשב״). מבט אחד על הלוחית שלה, כשאני עובד מאחוריה, ואני יודע שזאת מוכרחה להיות המכונית של ביל, שכן כתוב עליה 'number1′. וכולם הרי יודעים שזה בדיוק המקום שאליו חותר ביל כל הזמן. הוא רוצה להגיע ללשכת הנשיא. אבל גם אני רוצה. כמה חבל שעכשיו כבר אין לי סיכוי.

בכל אופן, אני הולך לכיוון דלתות המשרד. לחץ הדם שלי כבר מתחיל לעלות. אני חושב לעצמי: מה לעזאזל עושה פה ביל. אני רואה שאין סיכויים שאוכל לעבוד הבוקר. בדרך-כלל אני מגיע מוקדם, כדי להספיק לעשות את כל הדברים שאחר כך, במשך היום, אני לא יכול להגיע אליהם. אפשר באמת להספיק לעשות המון לפני שהטלפון מתחיל לצלצל, לפני שהפגישות מתחילות ולפני שהשריפות פורצות. אבל לא היום.

״מר רוגו!״ אני שומע מישהו קורא.

אני עוצר, כשארבעה מתפרצים מדלת שבצד המפעל. אני רואה את דמפסי

אחראי-המשמרת, מרטינז — נציג הוועד, איזה עובד יומי, ומנהל-עבודה של מרכז מכונות — בחור בשם ריי. כולם מדברים בבת-אחת. דמפסי מודיע לי שיש לנו בעיה. מרטינז צועק על כך שעומדת לפרוץ שביתה. העובד היומי אומר משהו על איזושהי השפלה. ריי צועק שאנחנו לא יכולים לסיים משהו, בגלל שחסרים לנו חלקים. פתאום אני מוצא את עצמי בתוך כל זה. אני מסתכל עליהם. הם מסתכלים עלי. ואפילו לא שתיתי עדיין כוס קפה.

כשסוף-סוף אני מרגיע אותם מעט, כך שאפשר לשאול מה העניין, אני שומע שמר פיץ׳ הגיע כשעה לפניי, נכנס למפעל, ודרש שיראו לו באיזה שלב נמצאת הזמנת- לקוח-מספר 41427. כמובן שרצה הגורל ואף אחד לא ידע על הזמנת-לקוח 41427. פיץ׳ הריץ אותם הלוך ושוב כדי לברר מה הסיפור. מתברר שמדובר בהזמנה די גדולה, וגם מתאחרת. אז מה חדש? כל דבר במפעל הזה מתאחר. מנסיוני הייתי אומר, שבמפעל הזה יש להזמנות ארבע דרגות של דחיפות- ׳דחוף׳, ׳דחוף ביותר׳, ׳בוער׳ ו־ ׳עשה-את-זה-מיד׳. פשוט אי־אפשר לתכנן שום דבר מראש.

ברגע שהוא מגלה ש-41427 רחוקה מלהיות מוכנה למשלוח, לוקח על עצמו פיץ׳ את התפקיד של קָדָם-ייצור (Expeditor). הוא מחולל סערה, צורח פקודות לדמפסי. בסוף מתברר שכמעט כל החלקים הדרושים מוכנים וממתינים — בערימות. אבל אי-אפשר להרכיב אותם. חסר חלק אחד מאיזושהי תת-הרכבה. יש צורך להריץ אותו בקו-ייצור אחר כדי לסיים אותו. כל עוד חסר החלק, לא יכולים להרכיב; ואם לא יכולים להרכיב, בוודאי שלא יכולים לשלוח.

מתברר שהחלקים המיועדים לתת-ההרכבה החסרה מונחים ומחכים לתורם ליד אחת המכונות האוטומטיות. אך כשהולכים למחלקה ההיא מסתבר, שהמכונאים אינם מכווננים את המכונה לעבוד על החלק החסר, אלא על ׳עשה-את-זה-מיד׳ אחר, שמישהו הטיל עליהם בשביל איזשהו מוצר אחר.

לפיץ׳ לא איכפת ה-׳עשה-את־זה-מיד׳ האחר. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא, ש-41427 תצא מהמפעל. הוא אומר לדמפסי שיורה למנהל-העבודה שלו, ריי, שיצווה על המכונאי לשכוח מהמה-שמו הסופר־בוער, ולהתכונן להריץ את החלק החסר ל-41427. ואז, המכונאי מעביר מבטו מריי לדמפסי לפיץ׳, זורק מפתח-ברגים מידו, ואומר להם שהם השתגעו לגמרי. לקח להם, לו ולעוזר שלו, שעה וחצי לכוונן הכול, כדי לעבוד על החלק ההוא שהיה כל-כך דחוף לכולם. וכעת הם רוצים שישכחו מזה ויכווננו הכול בשביל משהו אחר במקומו? לעזאזל הכול. ואז פיץ׳, בטאקט האפייני לו, מעל הראשים של אחראי-המשמרת שלי ומנהל-העבודה שלי, אומר למכונאי, שאם לא יעשה מה שאמרו לו, הוא יפוטר. עוד כמה חילופי דברים. המכונאי מאיים לעזוב. נציג הוועד מופיע. כולם רותחים מכעס. אף אחד לא עובד. ועכשיו, מקבלים את פניי ארבעת הזועמים, וזה ה-״בוקר טוב״ שלי מול מפעל משותק למעשה.

״אז איפה ביל פיץ׳ עכשיו?״ אני שואל.

״הוא במשרד שלך,״ אומר דמפסי.

״או-קיי, אתה מוכן לגשת להגיד לו שאני מיד נכנס לדבר אתו?״ אני שואל.

דמפסי ממהר, בתחושת רווחה, לכיוון דלתות המשרד. אני פונה למרטינז ולעובד היומי, שמתברר שהוא המכונאי. אני אומר להם שמבחינתי לא יהיו שום פיטורים או השעיות ושכל העניין הוא פשוט אי-הבנה. מרטינז עדיין לא נרגע לגמרי, והמכונאי נשמע כאילו הוא מחכה להתנצלות מפיץ׳. אני לא מתכוון להיכנס לזה כרגע. אני גם יודע, שמרטינז לא יכול להכריז על שביתה בעצמו; זה לא בסמכותו. אז אני אומר, שאם הוועד רוצה להגיש תלונה, שיגיש. אני מוכן לדבר עם יו״ר הוועד, מייק אודונל, יותר מאוחר, ואנחנו נטפל בכל דבר בעתו. מרטינז ער לכן שאינו יכול לעשות שום דבר לפני השיחה עם אודונל, ולכן מקבל את זה, והוא והעובד היומי מתחילים ללכת לכיוון המפעל.

״אז בוא נחזיר אותם לעבודה,״ אני אומר לריי.

״בטח, אבל, אה, על מה נעבוד?״ שואל ריי. ״על העבודה שכבר עשינו את כל הכוונון בשבילה, או על זאת שפיץ׳ רוצה?״

״תעשו את זאת שפיץ׳ רוצה,״ אני אומר לו.

״כל מה שהכנו מתבזבז,״ אומר ריי.

״אז מתבזבז,״ אני אומר לו. ״ריי, אני אפילו לא יודע מה קורה. אבל אם ביל כאן, סימן שיש איזשהו מצב חרום. זה לא נראה הגיוני?״

״כן, בטח,׳׳ אומר ריי. ״היי, אני רק רוצה לדעת מה לעשות.״

״או־קיי, אני יודע שפתאום נפל עליך העניין הזה,״ אני אומר כדי לנסות לתת לו הרגשה טובה, ״בוא רק נגמור את כל הכוונון כמה שיותר מהר, כדי שנוכל להריץ את החלק החסר.״

״בסדר,״ הוא אומר.

בפנים, דמפסי חולף על פניי בדרכו חזרה מהמפעל. הוא יצא כרגע מהמשרד שלי, והוא נראה די ממהר לברוח משם. הוא נעז בראשו לעברי. ״בהצלחה,״ הוא מסנן מזווית הפה.

הדלת למשרדי פתוחה לרווחה. אני נכנס ורואה אותו מולי. ביל פיץ׳ יושב לו מאחורי השולחן שלי. הוא ברנש גוץ ורחב, עם שיער סמיך אפור-פלדה, ועיניים כמעט תואמות. ברגע שאני מניח את התיק שלי, ננעלות עלי העיניים האלה, עם מבט שאומר, זה הסוף שלך, רוגו.

״או-קיי, ביל, מה קורה פה?״ אני שואל.

הוא אומר, ״יש לנו על מה לדבר. שב.״

אני אומר, ״הייתי רוצה, אבל אתה יושב במקום שלי.״ נראה לי שלא הייתי צריך להגיד את זה.

״אתה רוצה לדעת למה אני כאן?״ הוא אומר. ׳׳אני כאן כדי להוציא אותך מזה חי.״

אני אומר לו, ״אם לשפוט לפי קבלת הפנים שהיתה לי כרגע, הייתי אומר שאתה כאן כדי להרוס לי את יחסי העבודה במפעל.״

הוא מיישיר מבטו אלי ואומר, ״אם לא תצליח להזיז את העניינים כאן, לא תצטרך לדאוג עוד לשום יחסי עבודה. בכלל, לא תצטרך לדאוג למפעל הזה, כי לא יהיה לך אותו. בעצם, אולי אפילו לא תצטרך לדאוג לעבודה כלשהי, כי לא תהיה לך, רוגו.״

״או-קיי, רק רגע, תרגע קצת,״ אני אומר. ״בוא קודם נדבר על זה. מה הבעיה עם ההזמנה הזאת?״

קודם כול, ביל מספר לי, שאתמול בלילה, בערך בשעה עשר, קיבל בבית טלפון

ממיודענו באקי ברנסייד, הנשיא של אחד הלקוחות הגדולים של אוניקו. נראה שבאקי תפס עצבים מהעובדה שההזמנה הזאת שלו מתאחרת בשבעה שבועות. הוא נתן לפיץ׳ על הראש במשך שעה שלמה. באקי בעצם לקח על עצמו סיכון בכך שהחליט בסוף לתת את ההזמנה לנו, כשכולם אמרו לו לתת אותה לאחד המתחרים שלנו. הוא בדיוק סיים ארוחת-ערב עם כמה לקוחות שלו, והם ירדו עליו קשות על האיחור בהזמנות שלהם, אשר, כמובן, קרה באשמתנו. לא פלא שבאקי היה מרוגז נורא (ובטח גם קצת שתוי). פיץ׳ הצליח להרגיע אותו רק כשהבטיח לטפל אישית בעניין, ולוודא שההזמנה תישלח עוד היום, אפילו אם יצטרך להפוך את העולם בשביל זה.

אני מנסה להגיד לביל שנכון, זה באמת לא בסדר שהזנחנו את ההזמנה הזאת, ושאני אישית אטפל בה עכשיו, אך האם באמת היה צריך לבוא עד הנה הבוקר ולהפוך לי את כל המפעל?

אז איפה הייתי אתמול בלילה, הוא שואל, כשהוא התקשר אליי הביתה? בנסיבות האלה אני לא יכול להגיד לו שיש לי גם חיים פרטיים. אני לא יכול להגיד לו שבפעמיים הראשונות שהטלפון צלצל, נתתי לו להמשיך לצלצל כי הייתי באמצע ריב עם אישתי, אשר — למרבית האירוניה — היה על כך שאני בקושי מקדיש לה תשומת לב. ובפעם השלישית שצלצל לא עניתי, כי אז כבר היינו באמצע ההתפייסות.

אני מחליט להגיד לפיץ׳ שפשוט הגעתי מאוחר הביתה. הוא לא ממשיך ללחוץ בעניין הזה. אבל הוא שואל, איך יכול להיות שאני לא יודע מה קורה בתוך המפעל שלי. נשבר לו כבר מלשמוע תלונות על עיכובים במשלוחים. למה אני לא יכול לקחת את העניינים בידיים?

״דבר אחד אני כן יודע,״ אני אומר לו, ״שמאז הסיבוב השני של הצמצומים שאילצת אותנו לעשות לפני שלושה חודשים, וזאת בנוסף לפקודה לקצץ בעשרים אחוז, מזל שאנחנו בכלל מצליחים להוציא איזושהי הזמנה בזמן מהמפעל.״

״אל,״ הוא אומר בשקט, ״אתה תדאג רק לייצר את המוצרים המחורבנים האלה. אתה שומע?״

״אז תן לי את האנשים שאני צריך,״ אני אומר לו.

״יש לך מספיק אנשים! תראה מה הנצילות שלך, למען השם! יש עוד הרבה מקום לשיפור, אל,״ הוא אומר. ״אל תבוא ליילל לי על לא מספיק אנשים לפני שתוכיח שאתה יכול לנצל ביעילות את מה שיש לך.״

אני בדיוק עומד להגיד משהו, כשפיץ׳ מרים את ידו ועושה לי סימן לסתום את הפה. הוא קם והולך לסגור את הדלת. לעזאזל, אני חושב לעצמי.

הוא מסתובב אליי ואומר לי, ״שב.״

במשך כל הזמן הזה אני עמדתי. אני מתיישב על אחד הכיסאות שלפני השולחן, במקום שבו יושבים האורחים. פיץ׳ חוזר אל מאחורי השולחן.

״תראה, אל, זה ביזבוז זמן להתווכח על זה. דו״ח הפעילות האחרון שלך אומר הכל,״ אומר פיץ׳.

אני אומר, ״או-קיי, אתה צודק. מה שחשוב הוא לדאוג להוציא את ההזמנה של ברנסייד.״

ביל מתפרץ. ׳׳לכל הרוחות! מה שחשוב זה לא ההזמנה של ברנסייד! ההזמנה של ברנסייד היא רק סימפטום לכל הבעיה כאן. אתה חושב שהייתי בא עד הנה רק בשביל להוציא הזמנה שמתעכבת? אתה חושב שאין לי מה לעשות? אני הגעתי הנה בשביל לנער ניעור רציני אותך ואת כל האחרים כאן במפעל. זה לא רק עניין של שירות- ללקוח. המפעל שלך מפסיד כסף.״

הוא מפסיק לרגע, כאילו כדי לתת לי זמן לקלוט את זה, ואז — טראח — הוא הולם באגרופו על השולחן ומניף אצבע לעברי.

״ואם אתה לא יכול להוציא את ההזמנות מהמפעל,״ הוא ממשיך, ״אז אני אראה לך איך לעשות את זה. ואם גם אז לא תוכל לעשות את זה, אז לא יהיה לי מה לעשות, לא אתך ולא עם המפעל הזה.״ ״רק רגע, ביל.״

״לכל הרוחות! אין לי אף רגע!״ הוא רועם. ״אין לי יותר זמן לתירוצים. ונמאסו עלי ההסברים. אני צריך ביצועים. אני צריך משלוחים. אני צריך הכנסות!״

״כן, אני יודע את זה, ביל.׳׳

״מה שאתה אולי לא יודע הוא, שהחטיבה הזאת סובלת הפסדים שהם הגדולים ביותר שידעה מעודה. אנחנו מידרדרים לתהום כל כך עמוקה, שעלול להיות שלא נוכל לצאת ממנה, והמפעל שלך הוא המשקולת שמושכת אותנו למטה.״

אני כבר מרגיש מותש לגמרי. אני שואל בעייפות, ״או-קיי, אז מה אתה רוצה ממני? אני נמצא כאן שישה חודשים. אני מודה שבמקום שיהיה יותר טוב, נעשה יותר גרוע מאז שהגעתי. אבל אני עושה כמיטב יכולתי.״

״אם אתה רוצה את השורה התחתונה, אל, אז הנה לך- יש לך שלושה חודשים לעשות מהפך במפעל הזה,״ אומר פיץ׳.

״ונניח שאי אפשר להספיק לעשות את זה בשלושה חודשים?״ אני שואל.

״אז אני מתכוון ללכת למועצת המנהלים עם המלצה לסגור את המפעל,״ הוא אומר.

אני יושב שם המום. זה הרבה יותר גרוע מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת שאשמע הבוקר. ובכל זאת זה לא לגמרי מפתיע. אני מביט מהחלון החוצה. מיגרש החניה מתמלא במכוניות של האנשים שבאים לעבוד במשמרת ראשונה. כשאני מסתכל שוב לחדר, פיץ׳ קם ועוקף את השולחן. הוא מתיישב על הכיסא שעל ידי, ורוכן קדימה. כעת מגיע תורם של דברי הרגעה, עידוד וחיזוק.

״אל, אני יודע שמה שנפל בחלקך פה לא היה במצב הכי טוב. נתתי לך את המשימה הזאת כי חשבתי שאתה האיש המתאים להפוך את המפעל הזה ממפסיד ל… נו, לפחות לקצת דיווחי. ואני עדיין חושב ככה. אבל אם אתה באמת רוצה להצליח בחברה הזאת, אתה צריך להראות תוצאות.״

״אבל אני צריך זמן, ביל.״

״מצטער, יש לך שלושה חודשים, ואם המצב יחמיר בהרבה, יתכן שאפילו את זה לא אוכל לתת לך.״

אני יושב לי שם, וביל מסתכל בשעון וקם, הוויכוח תם.

הוא אומר, ״אם אעזוב כעת, אפספס רק את הפגישה הראשונה שלי.״

אני קם. הוא הולך לכיוון הדלת.

כשידו כבר על הידית, הוא מסתובב ואומר בחיוך מסוים, ״עכשיו, אחרי שהפעלתי את כל כובד משקלי ועזרתי לך לנער פה את כולם, לא תהיה לך בעיה להוציא בשבילי את ההזמנה של ברנסייד עוד היום, נכון?״

״נשלח אותה, ביל,״ אני אומר.

״יופי,״ הוא אומר בקריצה ופותח את הדלת.

כעבור רגע, אני מביט דרך החלון ורואה אותו נכנס למרצדס ונוסע לכיוון השער.

שלושה חודשים. רק על זה אני יכול לחשוב.

אני לא זוכר את עצמי עוזב את החלון. אני לא יודע כמה זמן עבר. פתאום אני מוצא את עצמי יושב על יד השולחן שלי ובוהה בחלל. אני מחליט שרצוי מאד שאלך לראות בעצמי מה קורה שם במפעל. מהמדף שליד הדלת אני לוקח את הקסדה ואת משקפי המגן ויוצא. אני עובר דרך חדר המזכירה שלי.

״פראן, אני יורד למטה לכמה זמן.״ אני אומר כשאני מגיע אליה.

פראן מסתכלת אליי ומחייכת, ומפסיקה לרגע להדפיס.

״מאה אחוז,״ היא אומרת. ״אגב, זאת היתה המכונית של פיץ׳ שראיתי הבוקר בחניה שלך?״

״אכן, כן.״

״מכונית יפה,״ היא אומרת וצוחקת. ״בהתחלה חשבתי שאולי היא שלך.״

אני מגחך. היא רוכנת קדימה מעבר לשולחן.

״תגיד, כמה צריכה לעלות מכונית כזאת?״ היא שואלת.

״אני לא יודע בדיוק, אני חושב שבערך שלושים אלף דולר,״ אני אומר לה.

פראן נדהמת. ״אתה צוחק! כל כך הרבה? לא הייתי מעלה על דעתי שמכונית יכולה לעלות כל כך הרבה. בחיי! עושה רושם שלא כל כך מהר אחליף את השברולט שלי באחת כזאת,״ היא צוחקת וחוזרת להדפיס.

פראן היא ״מאה אחוז״. בת כמה היא? בטח ארבעים וכמה, ומנסה לפרנס שני ילדים בשנות העשרה. ה״אקס״ שלה אלכוהוליסט. הם התגרשו לפני המון זמן… ומאז היא לא רוצה שום עניינים עם גבר. בעצם, כמעט שום עניינים. פראן סיפרה לי את כל זה בעצמה ביום השני שלי במפעל. היא מוצאת חן בעיניי. גם העבודה שלה מוצאת חן בעיניי. אנחנו משלמים לה משכורת טובה… לפחות כרגע. בכל מקרה, יש לה עוד שלושה חודשים.

להיכנס למפעל זה כמו להיכנס למקום שבו התחתנו בכורי-שטן עם מלאכי- שרת,

כדי להביא לעולם משהו כמו כישוף-כלאיים. כך זה תמיד נראה בעיניי. מסביב

משמשים בערבוביה ענייני-חולין עם מעשי-ניסים. תמיד הייתי מוקסם ממפעלי-ייצור, אפילו רק מלהביט בהם. העניין הוא, שרוב האנשים לא חושבים כמוני.

כשעוברים את הדלת הכפולה המפרידה בין המשרד למפעל — עוברים לעולם אחר. למעלה רואים רשת של מנורות-נתרן, והן משתלשלות מתומכות הגג ועוטפות הכל בגוונים חמים, כתומים. ישנה מסגרת ענקית העשויה שורות שורות של מדפים מהריצפה עד התיקרה, והם עמוסים בתיבות ובקופסאות מלאות בחלקים ובחומרים לכל מה שאנחנו מייצרים. במעבר צר מאד שבין המדפים נוסע לו בן-אדם בתוך תא של עגורן-מלגזה שנע לאורך מסילה שבתיקרה. על הריצפה נראה גליל של פלדה מבריקה, וזו הולכת ונבלעת לה באיטיות לתוך מכונה, אשר מדי כמה שניות משמיעה ״קה־צ׳אנק״.

מכונות. המפעל כולו הוא בעצם אולם אחד ענק, מרחב עצום מלא במכונות. המכונות מסודרות בגושים, ובין הגושים ישנם מעברים. רוב המכונות צבועות בצבעים עזים, כתום, ארגמן, צהוב, כחול — ממש חגיגה לעיניים. על כמה מהמכונות החדשות מהבהבות ספרות אדומות בצגים דיגיטליים. זרועות הרובוטים מחוללות להן מחול ממי.

פה ושם, לרוב כמעט נחבאים בין המכונות, נמצאים האנשים. הם מסתכלים כשאני עובר על-ידם. חלקם מנופפים לי שלום. אני מנופף חזרה. קרונית חשמלית עוברת בנהימה, נוהג בה ברנש שמן מאד. נשים עובדות עם חוטים ססגוניים על-יד שולחנות ארוכים. אחד, שנראה די מטונף ולבוש בסרבל חסר-צורה, מתאים את המסיכה על פניו, ומצית מבער-ריתוך. מאחורי זכוכית, ג׳ינג׳ית שמנמונת מקישה על מסוף-מחשב עם צג כתום. ובמראה העיניים הזה מתערבבים גם הקולות. רעש עם נימת רקע מתמשכת של זמזום המניפות, המנועים והמאווררים. כל זה נשמע כמו נשימה שאין לה סוף. מדי פעם נשמע בום אקראי חסר־פשר. מאחוריי מצלצלים פעמוני האתרעה של עגורן התיקרה המרעיש עולמות במסלולו. מימסרים מתקתקים. צופר מיילל. ממערכת הרמקולים בוקע מידי פעם, במעורפל, קול נטול גוף שמדבר כמו אלוהים, ונישא מעל לכול.

למרות כל הרעש הזה, אני שומע את השריקה. כשאני מסתובב, אני רואה במעבר את ההר שאי-אפשר לטעות בו — בוב דונובאן. הוא נמצא במרחק-מה. בוב הוא ממש הר-אדם, למעלה ממטר תשעים גובה. הוא שוקל יותר ממאה ועשרים קילו, מרוכזים בכרס. הוא לא בדיוק מלך היופי… והספר שלו היה בטח ספר צבאי. הוא לא מדבר במילים של שבת, אבל אני חושב שזה עניין עקרוני אצלו. מלבד אי-אילו חספוסים, אשר עליהם הוא שומר בקפדנות, בוב הוא בחור טוב. הוא מנהל-ייצור כאן מזה תשע שנים. אם אתה צריך משהו, רק דבר עם בוב, ואם זה רק ניתן — זה יבוצע עוד לפני שתשאל על כך שוב.

מטרים אחדים עדיין מפרידים בינינו. כשאני מתקרב, אני רואה שהוא לא עליז במיוחד. זה די הדדי.

״בוקר טוב,״ אומר בוב.

״מה כל-כך טוב?״ אני שואל. ״שמעת על האורח שלנו?״

״כן, כולם מדברים על זה,״ אומר בוב.

״אז אני מניח שאתה יודע על המשימה הבוערת לשלוח איזה הזמנה מספר 41427?״

אני שואל אותו.

הוא כבר נעשה אדום. ״בדיוק על זה אני צריך לדבר אתך.״

״למה? מה קרה?״

״אני לא יודע אם העניין כבר הגיע אליך, אבל טוני — המכונאי המומחה, זה שפיץ׳ צעק עליו — עזב הבוקר,״ אומר בוב.

״לעזאזל,״ אני רוטן.

׳׳אני בטח לא צריך להגיד לך, שכאלה צריך לחפש בנרות. יהיה לנו קשה מאד למצוא לו מחליף,״ אומר בוב.

׳׳נצליח להחזיר אותו?״

״אני לא בטוח שנרצה להחזיר אותו,״ אומר בוב. ״לפני שהוא עזב, הוא כוונן את המכונה שריי אמר לו לכוונן, ושם אותה על מצב אוטומטי, כדי להריץ אותה. העניין הוא, שהוא לא חיזק שני ברגי-כוונון. כעת מפוזרות לנו בכל מקום חתיכות של התפסנית.״

״כמה חלקים אנחנו צריכים לפסול?״

״לא כל-כך הרבה. היא לא הספיקה לעבוד הרבה זמן״.

״נשארו לנו מספיק בשביל ההזמנה הזאת?״ אני שואל אותו.

״אני צריך לבדוק,״ הוא אומר. ״אבל, תראה, הבעיה היא שהמכונה עצמה הלכה, ובטח ייקח זמן עד שיתקנו אותה.״

״איזו מכונה זאת?״ אני שואל.

"ה-10-NCX,״ הוא אומר.

אני עוצם את עיניי. אני מרגיש כאילו יד קרה נכנסה ותפסה לי בכוח את הבטן מבפנים. המכונה הזאת היא היחידה מסוגה במפעל כולו. אני שואל את בוב עד כמה חמור הנזק. הוא אומר, ״אני לא יודע. היא חצי מפורקת. אנחנו כעת באמצע שיחת טלפון עם היצרן.״

אני מתחיל ללכת מהר. אני רוצה לראות את זה במו עיניי. אלוהים, אנחנו בצרות!

אני מסתכל על בוב, שממהר בעקבותי.

״אתה חושב שזאת חבלה?״ אני שואל.

בוב נראה מופתע. ״תראה, אני לא יודע. אני חושב שהבחור היה פשוט כל-כך מעוצבן, שהוא לא ידע מה נעשה אתו. ואז הכול נדפק.״

הפנים שלי לוהטים. היד הקרה נעלמה. אני כל־כך רותח מכעס על ביל פיץ׳, עד שאני מדמיין שאני מצלצל אליו וצורח לו באוזן. הכול באשמתו! בעיני רוחי אני רואה אותו מאחורי השולחן שלי ושומע אותו אומר לי איך הוא הולך להראות לי איך להוציא הזמנות מהמפעל. יופי, ביל. באמת הצלחת להראות לי איך עושים את זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המטרה”