חייהם של שמונה תלמידים בכיתה ט' משתנים ביום שבו נכנסת לכיתתם ניקול, מורה חדשה ומסתורית. היא מציעה להם הצעה שקשה […]
1
משחק החיים
המורה החדשה ניקול פסעה בביטחון על עקביה הגבוהים מדלת הכיתה אל עבר שולחן המורה, כשהיא אוחזת בידה תיק עור לבן גדול ומעוצב. עיני התלמידים ננעצו בה בסקרנות. לא היה בה שום דבר שהזכיר מורה רגילה; בלבושה המחויט עם חולצתה הלבנה המכופתרת היא נראתה יותר כמו מנהלת חברת היי־טק מצליחה מאשר מורה לכישורי חיים, כזאת שקרוב לוודאי תצנח בתשישות בתום השיעור על אחד הכיסאות בחדר המורים.
טחונה בכסף, חשבה בלבה שרה הג’ינג’ית בשעה שניסתה לסדר את הבלבול שחשה למראה המורה המוזרה שנכנסה לראשונה לכיתתם. היא נראתה כמו ברבי אנושית עם השיער הבהיר שנפרש כמניפה על כתפיה, וגם הייתה לה שרשרת; שרשרת זהב דקה שאותה ענדה על צווארה הארוך, ובמרכזה יהלום מנצנץ שקרץ בשובבות אל התלמידים. שרה הפעילה את חושיה החדים בעודה מביטה בה בסקרנות רבה.
ניקול בחנה את תלמידי הכיתה בעיני האיילה החומות הגדולות, שהסתיימו בריסים ארוכים ומושלמים. ‘בוקר טוב לכם,’ קולה היה נעים ותקיף בדיוק במידה הנכונה, וניחוח הבושם החדש של איב סן לורן התפזר בחלל החדר כמו סם מתקתק ומשכר. ‘שמי ניקול,’ היא כחכחה בגרונה. ‘אני המורה החדשה שלכם לכישורי חיים. השיעור שלי הולך להיות השיעור הכי מגניב ושונה שאי־פעם חוויתם, יחד נעשה חיים!’ קולה התרומם בעליצות מאולצת. ניקול החלה לפסוע בין השורות בביטחון, כשהיא מעבירה יד שהסתיימה בציפורניים מטופחות על כל אחד משולחנות התלמידים, כאילו מסמנת אותם במגעה.
‘כנראה התבלבלת, המורה, פה זה לא בית קפה פלצני בתל אביב. אנחנו בבית ספר, כאן לא עושים חיים, כאן הורסים לנו את החיים,’ פלט אדם באדישות.
המבחן התחיל, חלפה התובנה בראשה של ניקול. היא הסתובבה לעברו בתנועה חדה והביטה בו בכעס. שערו החום של התלמיד עמד בקוצים זקורים כקיפוד, פניו היו עגולות ושמנמנות, שפתיו המלאות השתרבבו לעברה בהתגרות, ועיניו הוצרו כשהביט אל תוך עיניה. כן, היא הרגישה בעשירית השנייה את מה שידעה כל הכיתה: אדם שונא את כולם. הוא שונא את המורים, הוא סולד מהבנות, מתעב את כל מי שיש לו מצב רוח טוב ומשתדל להרוס לכולם. ניקול הביטה אל תוך עיניו, והיה נדמה לה שבמקום הילד השמנמן יושב שם נחש צפע פתלתל שמתחיל להזדחל לעברה.
‘היי, אל תיקחי את זה קשה, המורה ניקול. זה אדם, שההורים שלו פשוט התבלבלו בשמו, כי למען האמת, היו צריכים לקרוא לו שטן! והכי טוב זה להתרחק ממנו ולא לקרוא לו בכלל, אם בא לך להישאר בחיים,’ קראה ילדה ג’ינג’ית שהתנדנדה בפראות על כיסאה בשולחן האחורי ליד החלון. ‘דרך אגב, אני הילדה המגניבה היחידה בכיתה הזאת, וקוראים לי שרה.’
ניקול בחנה אותה קצרות. שיער ג’ינג’י מקורזל, פנים עכבריות מכוסות בנמשים ועיניים חומות שובבות. או־קיי, תייגה אותה לעצמה בשביעות רצון, ישנו אדם כמועמד המוביל לתפקיד הרשע, וישנה שרה המועמדת לתפקיד בילבי. היא באמת נראית מגניבה. התחלה טובה, ציינה לעצמה ניקול בנחת. היא התעלמה משניהם והמשיכה להסתובב בכיתה בביטחון, כאילו הייתה המחנכת שלהם מאז כיתה א’. ‘השיעור הזה ייערך באופן שונה לחלוטין מכל מה שהכרתם עד היום,’ הבטיחה ניקול והמשיכה לנוע בחופשיות בין הטורים בכיתה, טופפה בעקביה כאילו הייתה על מסלול דוגמנות ולא בבית ספר. היא נעצה את עיניה בילד המוזר שפניו היו חיוורות מאוד ושערו שחור וסבוך. הוא ישב בקצה הכיתה, ומבטו המנותק צפה אל מחוץ לחלון כמי שאינו ער למתרחש בכיתה. ‘שיעור כישורי החיים יהיה שיעור וירטואלי דרך המחשבים שלכם בבית, אבל אין שום קשר בינם לבין שיעורי בית,’ הסבירה ניקול באדיבות.
‘זה אומר שאפשר להציע לך חברות בפייסבוק, המורה ניקול? תאשרי אותי? תזכרי את השם: דניאל בלום,’ פלט החתיך של הכיתה ונופף בפוני שלו לצדדים בתנועת פיתוי עדינה. כולם הסתכלו על ניקול ותהו אם היא תעיף אותו לדינה המנהלת או תתעלם מההערה שלו באלגנטיות, כמו שעושות יתר המורות השחוקות שאין להן כוח להתעסק עם התלמידים.
ניקול פסעה בצעדים מהירים אל עבר שולחנו של דניאל שישב בשורה השלישית, התכופפה אליו עד שראשה כמעט נגע בראשו והזיזה לאחור קווצת שיער בהירה כך שפניה נחשפו במלואן. ‘חמוד,’ חייכה אליו חיוך מלא ביטחון. ‘אחרי שתשחק בפעם הראשונה במשחק החיים, שזה השם של המשחק שלנו, אני מבטיחה לך שפייסבוק תיראה לך כמו קוביות לגו ישנות שהשתעשעת אתן בגן.’
דניאל חייך לעצמו ודחק מרפק שבע רצון בשותפתו לשולחן, ילדה יפה שחורת שיער, שהניחה את כף ידה על כף ידו וחייכה אליו במבט שאמר, ‘אתה תותח, חתיך שלי!’ ניקול הציצה בהם וקבעה לעצמה: הנה הזוג המלכותי של הכיתה. היא כמעט יכלה לשמוע את תרועת החצוצרות ברקע.
‘איך קוראים לך?’ פנתה אל שכנתו לשולחן של דניאל.
‘שרון,’ הילדה הישירה אליה מבט בוגר.
‘את יכולה לקרוא לה שרון היפה או שרון המלכה…’ אמרה ילדה שהביטה בשרון בקנאה. ‘אני מיה,’ גשר ריבועים ענקי וצבעוני דיבר אתה. ‘שרון ואני BFF.’
‘את יכולה לקרוא לה גם שרון הקרצייה שמתחנפת למורים,’ התערב אדם בקול נמוך וחורק.
‘מספיק!’ הרימה ניקול את קולה ודפקה על השולחן. ‘אני מרגישה כמו בכיתה א’. ההשתתפות במשחק הזה נעשית מתוך בחירה והתנדבות, אף אחד לא חייב לשחק בו,’ היא עצרה את דבריה ובחנה את השפעתם על התלמידים. ‘אבל יש עניין נוסף…’ היא נגעה ביהלום הקטן שלה באצבעה המטופחת. ‘מי שינצח במשחק יהיה זכאי להגשים משאלה אחת בלבד.’
‘מממההה זאת אומרת?’ אמר הילד שישב קודם מנותק ובהה בחלון.
‘זאת אומרת שקיבלתי מדינה המנהלת הבטחה שכל מי שישתתף במשחק שלי יוכל לבקש בקשה, ואם הוא ינצח במשחק, אנחנו מבטיחות שהבקשה שלו תתגשם.’
‘דינה המנהלת הפכה לדג זהב שמגשים משאלות? מזל טוב,’ קראה שרה הג’ינג’ית, שלא הפסיקה להתנדנד בכיסאה קדימה ואחורה. ‘ואני חשבתי שהיא תישאר ערפדית לנצח. ידעת שהיא שותה דם של תלמידים בכל בוקר במקום קפה, המורה ניקול? עם שתיים סוכר.’ צחוק משחרר נשמע בכיתה. ניקול התאפקה שלא לחייך. כמי שנפגשה עם המנהלת, היא בהחלט יכלה להאמין שזה נכון.
‘מהם כללי המשחק?’ ביקשה שרון לברר וסִלסלה קווצת שיער שחורה וחלקה סביב אצבעה.
‘הכלל הראשון הוא שלא כולם משתתפים. אתם מתנדבים למשחק, ואני אראיין אתכם ואבחר את המתאימים,’ הבהירה המורה המוזרה. ‘הכלל השני הוא שכל אחד יקבל צמיד לרגל, שאותו אסור להסיר מהקרסול עד שהמשחק יסתיים. בכל יום, בשעה ארבע בדיוק, אתם תיכנסו לשחק לאחר שתקבלו את האַיי־פּלֵיי, שהם משקפיים מיוחדים למשחק.’ ניקול פתחה את התיק הגדול שלה והוציאה ממנו זוג משקפיים חסרי מסגרת שנראה רגיל לחלוטין, חוץ מנורית שהִבהבה באדום בחלקה התחתון של העדשה הימנית. היא שלפה גם שתי כפפות כהות והניחה אותן על שולחן המורה. ‘אלה משקפי האַיי־פליי,’ הסבירה בקול של מורה. ‘כשתרכיבו אותם, תוכלו להיכנס למשחק. מפעילים אותם באמצעות תנועות עיניים ומחשבות.’
‘אם ככה, לא כדאי לשתף את אדם במשחק,’ זרקה שרה בגיחוך. ‘המורה, הדבר האחרון שהיית רוצה זה לדעת מה עובר במוח המעוות שלו.’
ניקול נעצה בה מבט חודר שהשתיק אותה. ‘המשחק הוא משחק הישרדותי, שבו יישברו כל החוקים שהכרתם,’ המשיכה. ‘מי שישכנע אותי שהוא ראוי להצטרף, יתחבר מדי יום בשעה ארבע לטאבלט, ירכיב את משקפי האַיי־פליי, ילבש את הכפפות וייכנס למשחק. אני מבטיחה לכם ששום דבר לא יהיה מוכר. תצטרכו להזיע, לחשוב ולהסתכן. בקיצור, יהיה מגניב!’ סיכמה המורה ניקול וחייכה חיוך שחשף שיניים לבנות מושלמות.
‘מגניב,’ אמר אדם. ‘יאללה, תרשמי אותי. ואתם…’ הוא הביט אל חבריו לכיתה במבט מצמית. ‘חבל לכם על הזמן, אני אלוף המשחקים, כבר דרסתי מיליון זקנות ורצחתי כל מפלצת אפשרית במשחקי מחשב. פעם אפילו פרצתי למחשב של דינה המנהלת ושמתי במקום התמונה שלה תמונה של ערפד. בקיצור, אני אלוף שחבל לכם על הזמן.’
‘אלוף הדפוקים,’ אמרה שרה הג’ינג’ית וקמה על רגליה. ‘המורה ניקול, תרשמי אותי ראשונה. אני בעניין!’ היא קראה בקול חגיגי כאילו כבר ניצחה במשחק.
הילד השקוף הפסיק לבהות בחלון והציץ לעברה במבט מופתע. עיניהם נפגשו לרגע. ‘גגגם אננני במשחק,’ הוא גמגם.
שרון היפה הביטה בהם במבט מזלזל, הרימה את אצבעה העדינה והביטה במורה ניקול במבט ארוך שלא היה ניתן להתעלם ממנו. ‘המורה ניקול,’ היא אמרה בקול מתחנף. ‘גם אני מעוניינת להשתתף.’
דניאל, החתיך של הכיתה, נהם בייאוש ומלמל: ‘טוב, אם שרון במשחק, אז גם אני.’
‘בתור החברה הכי טובה של שרון,’ קפצה גברת־גשר־מלתעות וחייכה לשרון חיוך חנפני, ‘אני חייבת להשתתף, כי היא בחיים לא תוכל להצליח בלעדַי… המורה ניקול, תרשמי גם אותי. מיה.’
‘חנפנית אחת, מתי תפתחי לעצמך אישיות?’ רטן אדם וקם על רגליו כאילו הצלצול כבר נשמע והשיעור הסתיים. ‘טוב, מתי מתחילים לשחק? סיימנו פה?’
‘שב! ממש לא סיימנו,’ נזפה בו ניקול. ‘למען האמת, רק התחלנו,’ היא הביטה בהם. ‘כל אחד מכם ייפגש אתי אישית וינסה לשכנע אותי למה דווקא הוא או היא צריכים להשתתף במשחק החיים. חוץ מזה, תחשבו מה אתם רוצים לקבל אם תנצחו, כי במשחק שלי יש הרבה מפסידים ורק מנצח אחד שיגרוף את כל הקופה. יש לכם עשר דקות לחשוב, אני אפגוש את המועמדים האמיצים מביניכם בחדר המחשבים.’
אין עדיין תגובות