"ויברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו. ויצווה אלוהים לאדם גוף אחד, ראש אחד, שתי זרועות ושתי רגליים; ובכל זרוע שני […]
פרק 1: בצעירותי הייתי חולם על עיר – זה היה מוזר, מאחר שהחלום התחיל עוד בטרם ידעתי מהי עיר. אך העיר הזו, מקובצת בעיקולו של מפרץ כחול גדול, הופיעה בעיני רוחי. יכולתי לראות את הרחובות, את הבניינים שניצבו לאורכם, את המזח, אפילו סירות בנמל; עם זאת, בהיותי ער, מעודי לא ראיתי את הים, או סירה…
והבניינים לא דמו לאלה המוכרים לי. התנועה ברחובות הייתה משונה, עגלות נוסעות מבלי שסוסים ימשכו אותן; ולפעמים הופיעו דברים בשמיים, דברים נוצצים, דמויי דג, שבהחלט לא היו ציפורים. רוב הזמן ראיתי את המקום הנפלא הזה באור יום, אך מדי פעם זה היה בלילה, והאורות נראו כגחליליות לאורך החוף, חלקן נסחפות במים או באוויר.
זה היה מקום יפה ומרתק, ופעם אחת, כשהייתי צעיר ונסיוני מועט, שאלתי את אחותי הבכורה, מרי, היכן העיר היפהפייה הזו יכולה להיות.
היא נענעה בראשה ואמרה לי שאין מקום כזה – לא בעת הזו. אך יתכן, הציעה, שאני חולם איכשהו על ימים עברו. חלומות הם דבר מצחיק, נטולי הסבר; אולי מה שראיתי היו חתיכות מן העולם הקדום – העולם הנפלא בו חיו הקדמונים; כמו שהיה לפני שאלוהים שילח פורענות.
אך לאחר מכן היא הזהירה אותי ברצינות רבה לא לספר זאת לאיש; לאנשים אחרים, למיטב ידיעתה, לא היו תמונות כאלו בראשם, לא בעת שהיו ישנים ולא בעת שהיו ערים, כך שזה יהיה בלתי נבון לספר אודותן.
זו הייתה עצה טובה, ולמזלי הייתה בי די בינה לקבל אותה. לאנשים במחוז שלנו הייתה עין מאוד חדה לדברים שונים או יוצאי דופן, אפילו איטרות יד ימיני גרמה למורת-רוח קלה. כך שבאותו זמן, וכמה שנים לאחריו, לא סיפרתי זאת לאיש, וכמעט שכחתי ממנו, מאחר שככל שהתבגרתי הופיע החלום לעתים יותר ויותר רחוקות, עד שהפך נדיר.
אך העצה דבקה. בלעדיה יתכן והייתי מספר על סקרנותי בנוגע ליכולתי להבין את דודניתי רוסלינד – וודאי מביא צרות צרורות על ראשינו, לו מישהו היה מאמין לדבריי. לא היא ולא אני, כמדומני, הענקנו לכך תשומת לב באותו זמן, אך התרגלנו לנקוט משנה זהירות. בהחלט לא חשתי יוצא דופן. הייתי ילד רגיל, שגדל בצורה רגילה, וקיבל את דרכי העולם כמובנות מאליהן. והמשכתי כך עד ליום בו פגשתי את סופי. ואפילו אז, השינוי שחל בי לא היה מידי. רק במבט לאחור אני מסוגל לקבוע כי באותו יום החלו לנבוט בי הספקות.
באותו יום יצאתי לבדי, כפי שנהגתי לעשות לעתים קרובות. הייתי, כמדומני, כמעט בן עשר. האחות הקרובה ביותר אלי בגיל, שרה, הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, והפער בינינו הותיר אותי זמן רב ברשות עצמי. יצאתי בְּשביל העגלות דרומה, לאורך גבולם של כמה שדות, עד שהגעתי לסוללה הגבוהה והמשכתי במרומיה עוד דרך ארוכה.
אין עדיין תגובות