החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מואיז בן-הראש

מואיז בן הראש יליד תטואן הוא משורר, סופר ומתרגם. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 2012 זכה ספרו "לא הולך לשום מקום" בפרס עמיחי. פירסם ספרי שירה ורומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו AMOR Y EXILIOS נכתב בספרדית ... עוד >>

הארגנטינאי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 53 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

שני עולים ארגנטינאים שלשניהם הודבק הכינוי "הארגנטינאי" נפגשים בסניף של הום סנטר בירושלים. האחד הוא עולה מתקופת הדיקטטורה בארגנטינה בשנות בשמונים, השני הוא עולה מתקופת המשבר הכלכלי של תחילת המאה העשרים ואחת. המספר משוכנע שהארגנטינאי הוא זה שחקר אותו כמה שעות בתחנת משטרה בבואנוס איירס ומפתח כלפי אובבסיה שגורמת לו לעקוב אחר צעדיו יומם ולילה. בתווך חברו של המספר שגם הוא התנסה בדיקטטורה של פרנקו וסופר דובר ספרדית ממרוקו. דרך הדמויות מצייר הסופר דיוקן של ירושלים ההיספאנית, הדוברת,הקוראת והכותבת בספרדית, מעין קומונה קטנה בתוך עולם עברי. הנובלה בת כ 100 עמודים התפרסמה לראשונה בכתב העת חדרים. מואיז בן הראש. סופר, משורר, עורך, מתרגם. זכה בפרס הממשלה 2009. כותב בעברית ובספרדית. פירסם שמונה ספרי שירה וארבעה רומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו Y AMOR EXILIOS נכתב בספרדית והופיע 2010 בהוצאת אסקלרה בספרד.

מקט: 1-210-5

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

 

זה לא יכול להיות הוא, לא הוא, לא יכול להיות שהוא כאן, זה לא יכול להיות שזה הוא, אני לא מאמין שזה הוא, אני לא יכול להאמין שזה הוא, ובכלל, איך הגעתי לכולבו הזה דווקא היום, מה הוא עושה כאן, הוא גר כאן, האם יכול להיות שהוא הגיע כך, לירושלים, איך הגיע לירושלים, אני לא יכול להאמין שזה הוא, אני לא יכול, לא יכול להיות, אני צריך לברוח, לעזוב את הכול ולברוח, לעזוב את הסלסילה הזאת עם חבילת הדיסקים, למה אני קונה דיסקים כאן? מה פתאום הייתי צריך לקנות דיסקים כאן? יש גם הום סנטר קרוב לבית בכפר סבא, יש לי גם אופיס דיפו ליד העבודה בתל אביב, הם אפילו יותר זולים, מה חיפשתי בחנות הזאת, אני הולך להתעלף, הנה עומד מולי האיש ששינה את חיי, האיש ששלח אותי לכאן, אולי לא רק הוא, זה היה מצב, אולי הוא כן, אולי הוא שינה את חיי, הוא הכניס בהם פחד, אני צריך לברוח, אני רוצה לברוח, אני צריך ללכת, אך במקום זה אני מתקרב אליו, הוא לבוש סרבל אדום, מישהו קורא לו, עובד אחר, הוא קורא לו, מריו, אכן, מריו, אפילו את שמו לא שינה, הוא מדבר במבטא מאוד ברור, יותר מודגש מהמבטא שלי, שגם ככה הוא מאוד ארגנטינאי, הוא אומר ששוב הדולר ירד אחרי שהוא קנה דולרים, איזה מין עסקאות אני עושה, כל פעם שאני קונה דולרים זה יורד וכשאני מוכר זה עולה, השני צוחק בח' גרונית, הוא מבקש ממנו להודיע לו מתי הוא קונה ומוכר דולרים כדי שיוכל להרוויח מזה, ועכשיו צריך ללכת למחסן, להביא לכאן עוד חבילות, כדי לשים על המדפים, ככה הוא אומר, ואז מתחילה לכאוב לי הבוהן, הבוהן, אומרים שזה קשור לאכילת בשר, אבל אצלי זה קשור ללחץ, אני נלחץ מאוד לפני שיש לי התקף גאוט. פעם שעברה, לפני שנתיים, זה היה בגלל ריב עם אשתי. היא התחילה לומר שהבית לא מסודר ולהתלונן ואז כעסתי ויצאתי מן הבית, ואחר כך זה התחיל, התחילו הכאבים, הוא לא הולך, מריו, לא, הוא לא הולך, הוא נשאר וממשיך לדבר עם קליינט, הוא נחמד ביותר, מסביר לו על סוגי הדיסקים, יש דיסקים רגילים ודי.וי.די שהם יותר גדולים אבל אי-אפשר לצרוב עליהם מוזיקה. אם זה למוזיקה עדיף הרגילים, אם זה לסרטים עדיף היותר יקרים, אבל לא הרבה יותר יקרים, כי יש בהם הרבה יותר מקום אז זה יוצא יותר זול, אפשר לצרוב עליהם שישה או שבעה סרטים, אני כל הזמן עושה את זה בבית ומוריד. הוא לא מזהה אותי, הוא הביט בי לרגע אבל לא זיהה אותי, ברור, לא ציפיתי שיזהה אותי, בקושי ראה אותי חצי שעה, אני הייתי בשבילו עוד אחד מן הסטודנטים עם משקפיים שהיה צריך לטפל בהם, הוא בטח ראה עשרים כמוני ביום, והוא ראה אותי רק פעם אחת, רק פעם אחת, לא יותר, היה לו שם אחר, כולם קראו לו בשם אחר, אני לא זוכר את השם הזה, לא זוכר כרגע, לא זוכר כלום, הנה, כל מה שרציתי לשכוח נמצא מול העיניים שלי, מולי, האיש הזה ועשרים הדקות שלו, אולי חצי שעה, אולי שעה, לא זוכר, הוא כל מה שאני רוצה לשכוח, אני יכול להתנפל עליו, להרביץ לו, אולי פשוט לשים לו רגל ולתת לו ליפול, וללכת לכיוון אחר כאילו לא שמתי לב, או לבקש סליחה, אבל מה, אני אבקש ממנו סליחה, הוא צריך לבקש ממני סליחה, אפילו סליחה, אתה יכול בבקשה לעזור לי, אני לא יכול לומר לו, אולי לומר לו מילה אחת מאחורי גבו, אני צריך להיזכר מה היה השם הזה שלו, ללחוש לו אותו באוזן כדי שייבהל ולא להראות את עצמי, לברוח משם, נראה איך יגיב, מה זה היה, אני חייב לזכור, אני חייב לזכור מה זה היה, אני אזכור, אני אזכור את כל מה שאני רוצה לשכוח, אני חייב לזכור, אני חייב לנקום בו, לנקום בו באלגנטיות, בצורה כזאת שהוא לא יוכל לדעת מי אני, לגרום לו להשתגע. היו פגישות אקראיות כאלה, בבואנוס איירס, בקורדובה, בסנטה פֶה, היו כאלה, וחברים שלי התנפלו על הבני זונות האלה והרביצו להם, ומה זה עזר, עוד חקרו אותם במשטרה, כן, שיחררו אותם אחרי חצי שעה, מה יכלו לעשות, אבל זה לא עזר, אני הייתי בטוח שכאן אני חסין בפני פגישה כזאת, שזה לא יכול לקרות, שהעבר שלי נשאר שם, שהוא חתום, שהוא חתום ומת עם חברי הטוב מריו לֵגמַן שאיש לא יודע היכן הוא קבור, שמותו הוא הסוף של הסיוט הזה, שאני לא אצטרך כאן בישראל לפגוש שוב את עברי, אני הייתי בטוח בזה, הייתי בטוח, אני בטוח שזה לא קורה לי כאן בירושלים, כן, באתי לבקר את חברי אלברטו, הוא גר כאן ברחוב פייר קניג, ואז באנו לשתות קפה בקניון הדר, והוא הלך למגה לקנות משהו ואז אמרתי לו שאני נכנס להום סנטר, שאני צריך דיסקים וזו הזדמנות לקנות כאן, כי עכשיו יש לי זמן, בדרך כלל אין לי זמן, אתה נכנס לאיזה כולבו כשיש לך זמן לקנות, אבל תמיד יש לך מה לקנות, בכל מקרה יש תמיד מה לקנות, והפעם זה היה דיסקים ולא יין, זה מקרי, לא מקרי, מקרי לא מקרי, מקרה לא מקרי, אבל עכשיו אני פה, מול מריו, או מאחוריו, הוא הולך ובא וזז כל הזמן, אני בודק את הדיסקים מכל הפירמות, הוא שואל אם הוא יכול לעזור, אני לא עונה, מישהו אחר בא ושואל אותו שאלה, תמיד מחפשים כאן עובדים כדי לשאול אותם שאלות, אני צריך כבר ללכת, בטח אלברטו גמר את הקניות שלו, אבל בעצם הוא אמר שהוא יבוא לכאן כי גם הוא צריך כאן משהו, דבק מגע. זהו, דבק מגע, אני למדתי קרב מגע, ואולי זו הזדמנות להשתמש בו, לקחתי שיעורים גם בקראטה, בג'ודו, בטאי-צ'י-צ'ואן, כל זה למדתי כדי לשנות את העבר, כאילו שלוּ ידעתי את כל תורות הלחימה האלה הייתי יכול אז לשנות משהו, והנה אני כאן, מולו, הבנזונה, וגם עכשיו אני לא יכול לשנות כלום, אני לא יכול להרביץ לו, כי יביאו לי משטרה, מה אני אגיד, שזה הבנזונה מבואנוס איירס, שזה הוא, ולכן הרבצתי לו, מה המשטרה כאן יודעת על בואנוס איירס של 1976, מה היא בכלל יודעת על מה שקרה שם לפני שלושים שנה, מה היא יכולה להבין ואיך אני אספר מה הוא עשה לי, "אֶל קאצ'וֹרוֹ", זה היה השם שלו, עכשיו נזכרתי, "אל קאצ'ורו" עם דגש גדולה ברי"ש, ררררר, אני יכול ללחוש לו את זה, אבל לא, אני צריך לחשוב מה לעשות ולהגיע לכאן יום אחר, לתכנן כל צעד בדייקנות, לגרום לו להתאבד, לגרום לו לייסורים, לא לעמת אותו עם כלום, לא להראות לו מי אני, אפילו לא לדבר איתו כדי שלא ישמע את המבטא שלי, ואני צריך לעשות את זה לבד ולא לשתף אחד, לגמרי לבד, לגמרי לגמרי לבד, אסור לי לספר את זה לאף אחד, שותפים זה בעיה, בסוף יילכו למשטרה, אני צריך גם לשגע אותו בצורה כזאת שהוא לא יוכל להתלונן במשטרה. האם הוא חשב שכאן יברח מכל עונש, שכאן הוא חסין, האם הוא חשב בדיוק כמוני, שבמרחק אלפי קילומטרים אפשר למחוק את העבר, האם, לעזאזל, שנינו דומים, שנינו מנסים לברוח מן הזיכרון? לא איכפת לי, אני לא יכול לעסוק עכשיו בפילוסופיות ובשאלות קיום, זה הרגע שלי לנקום, אני צריך לנקום כמו שהשבטים של פעם היו נוקמים, בלי היסוס, כמו בקרב מגע, אסור להסס, אסור לחשוב על היריב, צריך להכות בו ביעילות, אסור לתת לו לחשוב, אסור לתת לו לדעת מי מכה בו, אני צריך להפוך להיות השד שלו, השד שיילך אחריו לכל מקום, בשיחות טלפון אנונימיות אני אלחש "אל קאצ'ורו", אבל זה יהיה מוקלט, אני אקליט קול של ילד בן שש, של הבן שלי, אומר את זה, במבטא ישראלי לגמרי, שלא יחשוד אפילו שמדובר בארגנטינאי, השד שלו צריך להיות לגמרי אנונימי, בלתי ניתן לזיהוי, אני אראה לו מה זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הארגנטינאי”