אב מבקש מבנו לרדת מההרים שאליהם עקר לפני שנים, ולבלות עמו את הקיץ, אולי בפעם האחרונה, באי האדריאטי הקטן שנולד […]
סירת המנוע הלבנה והקטנה יצאה מהנמל. קרני השמש הראשונות צבעו בגוון ורוד קסום את האמפיתיאטרון של העיר, החרב והמתפורר. האוויר כבר רטט מהחום. מחוץ לנמל היתה הנשימה קלה יותר. תכול הים הפתוח, שהאור המוזהב ריצד עליו, קידם בשמחה את פני החרטום הנועז בתמימותו. כל הנוסעים עמדו על הסיפון כדי ליהנות מהמחזה.
הנאת השיט הקדמונית קמה לתחייה בנפשו של הבן. הוא עזב את ההרים שלו למגינת לבו. אבל האב כתב לו וביקש ממנו להקריב מעט למענו, ייתכן שתהיה זו הפעם האחרונה. נימת המכתב החריגה, המילים החמורות והכאובות, הפתיעו אותו והסעירו את רוחו.
באותו יום חזר מעט מאוחר, בשולחנות האחרים כבר אכלו, מבעד לריבועי הזכוכית של החלונות התנשא הקרוֹדָה רוֹסָה באוויר הצלול, המלצרית רעננה את הפרחים על שולחנו: זר גדול של פרחי ארניקה צהובים. גופו עדיין להט מהירידה, חזהו התרונן, בעיניו היו נופי הרכסים הסלעיים והקרחונים, ובידו פרחי אֵדֶלוַוייס לבנים, מועטים אך מרהיבים.
בין דברי הדואר על השולחן ראה את המכתב מאביו וקרא אותו מיד, בעמידה. אביו כתב לו בעדינות: הוא רוצה לראות שוב את אי מולדתו, לבלות כמה ימים בשלווה, ימיו האחרונים אולי, הוא יכיר לו תודה אם יצטרף אליו…
אצבעותיו רעדו כאשר הניח את המכתב והכניס את פרחי האדלווייס לאגרטל, סביב פרחי הארניקה הצהובים. שני צעירים וינאים מהשולחן הסמוך שאלו בהתפעלות היכן קטף אותם, אבל נפשו כבר היתה במקום אחר.
הוא ידע שאין תקווה לאביו. אבל האם אלה באמת ימיו האחרונים? ‘זה יכול להימשך עוד כמה שנים, אין לדעת…’ הוא דחה שוב ושוב את המחשבה על המוות הקרוב כל כך. אבל כעת הטיל המכתב צל קר על נשמתו. שמש נפלאה זהרה בחוץ על כרי הדשא, על המדרונות החשופים, על שדות השלג.
הוא פעל מיד ובנחישות. ארז בחופזה את המזוודות. ירד בשביל התלול וחצה את יער האשוחים בני מאות השנים כשהשמש עדיין במרומי הרקיע, תפס בדיוק בזמן את האוטובוס, אחר כך עלה מיד לרכבת בתחנה האלפינית הנטושה, והגיע לעיר בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת.
כעת שוטט על סיפון הספינה. הדם, שהיה רגיל לאוויר ההרים, הכביד מעט במפרקים ובראש, אבל הוא כבר הסתגל לים. גם העיניים כבר סבלו פחות מהאור העז, מהנצנוץ הכחול העיקש. זה היה הים שלו: הממלכה ללא גבולות של שנות ההתבגרות שלו, מפלטו, ידיד נעוריו. די היה בריח כדי שיחוש שוב במגע הגופני כמעט עם גוף המים העצום שנשא אותו, חבט בו, ואסף אותו לחיקו אינספור פעמים. הרוח המתמדת שנשבה בהפלגה והטעם המלוח שיכרו אותו קלות, כמו שאיפה של נשימה עמוקה ומרגשת ביותר.
בעת שפסע הלוך ושוב, היה אביו שם, יושב על כיסא מתקפל, גבו שעון על קירות האולם בסיפון הקטן. כשראה אותו מתקרב חייך אליו. אבל על פניו כבר היה טבוע חותם העצב הבלתי נמחה. הכתפיים כבר נראו חלשות מכדי לתמוך בגוף, שאילולי הרצון הנוקשה שעדיין שלט בו, היה קורס.
האם היה זה אותו אדם שלפני עשרים שנה לקח אותו בספינת קיטור אחרת כדי להראות לו את דלמטיה?
תמיד כשנזכר בנסיעה לדלמטיה הרגיש כמו אז, תחושה מעורפלת, גופנית: דומה אולי לזו שחש פרפר הבוקע מהגולם.
הוא יצא לדרך, כתפיו הצנומות דחוקות בתוך מעיל דק אפור, פניו חבויים תחת מצחיית הכובע הקטן, שאפשרה לו להסתיר את הביישנות החולנית של הנער בן העשר שהיה: כחוש, חיוור כמו גבעול שצמח בצֵל תמידי, עם עיניים חיישניות ושופעות סקרנות המתביישת בעצמה. כעבור חודש חזר אדם אחר: חזה מחושל, ראש נועז, נינוח ובטוח בחושיו. העולם כבר לא היה רק הבית העלוב, מבנה בית הספר היסודי, הגינה הציבורית וכמה רחובות סמוכים; היו בעולם ערים וכפרים, קטרים גדולים ומסעות. הוא חש בדם חדש ורענן הפועם בעורקיו, מבט משוחרר בעיניו. הוא הכיר את הים, למד לתת בו אמון. הוא בא במגע עם אנשים שהעריכו אותו למרות גילו. הוא הביט בעיני הנשים בעדינות וללא פחד: נשים יפות, מהודרות, שהשיבו לברכתו או קירבו זרועות מבושמות אל פניו: ‘לָקוּ נאו —לילה טוב’.
ואת כל זה היה חייב לאביו. באותם ימים הוא נראה לו כמו אֵל, רב עוצמה, פניו קורנים, קולו מתנגן, דרכיו כובשות: ישר, פשוט ושמח. בחסותו הוא למד להתנועע, ושם, במקום שבעבר דמיין רק תהומות לא ידועות ומטילות אימה, הוא גילה קרקע מוצקה ואת שמחת ההליכה הנינוחה. ‘אני הולך לעניינַי, אתה תסתכל, תסתובב, תחיה, ואנחנו ניפגש מתישהו…’
וכעת השעין האל הזה את גבו ואת עורפו על קיר עץ, כדי שתנועת הספינה השלווה תערסל אותו בעייפותו.
עיניו עקבו בעצב אחר קו החוף המתרחק, המרוכך באורות כחולים ואדומים, עם צבירי בקתות פזורים פה ושם, כמו עדרים, סביב מגדלי פעמונים, משתקפים במראת המפרצים. כעת לא היה אלא גבר עייף, קמטים עמוקים חרוצים בפניו, פיו מר ופעור למחצה, כאילו הנשימה מייסרת אותו.
אין עדיין תגובות