המגילה גדושה בסודות: איך ארגן מרדכי שדווקא אסתר תזכה במלוכה, אחרי שנים של תחרויות יופי? למה זלזל מרדכי בראש השרים […]
פרק 1
“סבא, מדוע מרדכי סיכן את כל העם היהודי ובעצם כמעט הביא להשמדתו? ומדוע אלוהים לא מופיע במגילה?” שאל נכדי בן ה-12.
“שאלות טובות,” השבתי. “בתלמוד הבבלי כבר שאלו זאת, אבל לא נתנו תשובות. אלוהים רק לכאורה לא מופיע בסיפור. היעדרותו המילולית נועדה ללמדנו לסמוך על עצמנו. גדולי עמנו, יחידי סגולה, הבינו זאת ועל כן צירפו בכבוד את המגילה לתנ”ך, והתעמקו בה לפני כל ביקור אצל הקיסר ברומא. הנה, אספר לך בסוד את מה שלמדתי מסבי על חוכמתם של מרדכי ואסתר, הסיפור האמיתי של מגילת אסתר, סוד ההצלחה.”
“נו, ספר לי, סבא,” ביקש נכדי בסקרנות.
~*~
מרדכי ישב בחדר הביטחון שלו, תומך בראשו. שיבה זרקה בשערו, אף שהיה רק בן שלושים ושש. הוא תלתל את פאתו. מחר תהיה מלחמה, הוא חשב. מלחמה איומה. בתים יישרפו. אנשים ייטבחו. דם יזרום ברחובות. כאבי תופת. גורל היהודים על כף המאזניים. האם אנו מוכנים? האם ננצח? מה יעלה בגורלי? אורחיי ירצחו אותי או שסוף סוף אוכל להתחתן? הוא הציץ מהחלון ונאנח, לא קל להיות מנהיג.
מרדכי הרגיש שראשו מסתחרר. האם משימתי הושלמה? בהצלחה?
מרדכי השפיל את ראשו, כיסה את פניו בידיו והתפלל, “אלוהים, הצל אותנו, למען שמך הגדול!”
~*~
הוא נזכר בילדותו. הכול היה פשוט, כך נדמה. הוא ישב למרגלות סבו וביקש לשמוע סיפורים, וסבו סיפר לו את סיפורי התורה.
“אתה יודע?” אמר שמעי, סבו של מרדכי, “אתה יורשי, היורש לבית שאול המלך. אני מצפה ממך לגדולות, יותר ממה שאני הצלחתי. כוח. מנהיגות.”
אני? מנהיג? מצפה?
“היינו עם גאה, ביהודה, ארצנו המובטחת,” שמעי סיפר. “המלך צדקיהו נשבע אמונים לבבל, ואחר כך מרד בה. הבבלים תקפו, כבשו, שדדו, ניתצו, שרפו, גירשו, הפיצו. רב-הטבחים נבוזראדן טבח בנו באלימות והחריב את בית המקדש. הוא הרג את ילדיו של המלך צדקיהו לנגד עיניו, ואת המלך הוא עיוור. זה היה הדבר האחרון שמלך יהודה ראה. כזה היה גורלנו: עיוורים ומנודים.”
מרדכי נרתע בבהלה, “ואיך ניצלת אתה, סבא?”
“למזלי, לא הייתי שם. קיש, אבי, הוגלה לבבל כמה שנים קודם לכן, יחד עם יהויכין המלך. אני הייתי ילד רך. היינו אבלים, מוכי יגון, אבל הנה לא עבר זמן רב, ולהפתעתנו התברר שגלותנו הייתה לטובה. לא נחרץ גורלנו לשבט, כמו יתר בני שבטנו. דע לך, ילדי, דרכי אלוהים הן מופלאות.”
“ספר לי עוד,” אמר מרדכי. הוא מסתיר ממני משהו. לְמה הוא באמת מצפה?
מרדכי היה ילד גבוה ורזה, שערו שחור וארוך. הוא היה גאה במראהו, ונהג ללבוש בגדי משי משוחררים וצבעוניים.
מרדכי זכר כיצד הוא וסבו הלכו יד ביד לחוף הפרת על האי המפוצל שעליו הייתה בנויה עיר הבירה בבל. הם הסתכלו על סירות הסוחר שהגיעו אל העיר ויצאו ממנה. שמעי לימד את מרדכי על אודות שוק ומסחר. יחד הם ניסו לאמוד סחורות ומחירים. החיטה התנועעה ברוח לחוף הנהר, יחד עם גלי המים.
שלווה ורוגע על גב הר געש לפני ההתפרצות, נזכר מרדכי.
“התבונן סביבך וזכור,” אמר שמעי. “סימנים קטנים ינחו אותך: צלילות המים וטעמם, פריחת העצים, המיית הדבורים, הגירת הציפורים. כל אלה יחד יפתחו לפניך את ראיית העתיד העומד לבוא. עתיד כלכלי. הצלחה.”
“נבואה ניתנה לשוטים,” הגיב מרדכי בפליאה.
“חוקי הארץ חושפים את עצמם מראש. גשמים כבדים בהרים מביאים סחף בנהר ושיטפונות, פריחת העץ מגלה שהחורף נגמר, פעילות הדבורים מלמדת על גודל היבול. כבר שלמה המלך אמר: ילֵךְ אֶל נְמָלָה… רְאֵה דְרָכֶיהָ, וַחֲכָם’,” אמר שמעי וחייך.
“ועוד…” ביקש מרדכי בהתרגשות.
“אני מכיר דרך להבטיח הצלחה. יבוא יום ואספר לך הכול… בינתיים, הנה, אלמד אותך דבר חשוב. שים לב כי בשמו של דוד, המלך הגדול בתולדות עמנו, מופיעה האות ד’ פעמיים – בתחילתו ובסופו. זה לא מקרה. סמל המגן דוד נוצר משילוב של שתי אותיות ד’, Δ ביוונית – אחת כלפי מעלה, והשנייה כלפי מטה. דבר זה בא ללמדנו את הקו המנחה של דוד המלך: דעת ודמיון. אסוף דעת מהעבר, ובעזרת דמיון, צור את העתיד שאלוהים ייעד לנו. דעת ודמיון יביאו לניצחון.”
“דעת ודמיון יביאו לניצחון,” חזר מרדכי בפליאה.
“ראה את העיר המפוארת הזאת – חומות אדירות, ארמונות נהדרים, מקדשים מרשימים ושני מגדלים של גנים פורחים. הכול זמני!… העיר תיפול!… התרבות תיהרס!… מידע יאבד!” ירה שמעי במרדכי.
“מעצמה חדשה תמחק הכול. כך קרה בעבר, וכך יקרה בעתיד. הנה, אנחנו בנינו את הפירמידות במצרים, יצאנו באותות ובמופתים, אבל בדרך איבדנו את הידע הזה, את הפלא הזה. למד, למד, למד. למד את התרבות המפוארת של הבבלים. בעתיד הלא רחוק, תהיה לך הזדמנות ללמד את הכובשים החדשים, האלימים וחסרי הידע, את הידע הזה, וזה יביא לך הצלחה.”
מרדכי הרים את מבטו אל סבו המתרגש. הוא אוהב אותי כל-כך, חשב, הוא דואג לי.
“בוא אגלה לך דבר מה,” אמר שמעי וחייך. “אנחנו משבט בנימין, יורשיהם של המלך שאול ושל יהונתן בנו. אלוהים בחר בשאול למלוך על כל שבטי ישראל. מלכי יהודה נכשלו, והעם פוצל. עשרת שבטי ישראל הוגלו, נטמעו, התבוללו ואבדו. אנחנו מאמינים שאלוהים ייזכר בנו. מבני יש לי רק אותך. אולי אתה תהפוך למנהיג עמנו. אולי אתה תציל ותאחד את כל השבטים. אולי אתה תביא הצלחה כלכלית לעמנו – הצלחה שתתקיים לעולם… זאת היא משימתך!”
זהו זה, מרדכי התרגש. זאת הייתה משימתו. הוא נכשל. הוא רוצה לשתול את עצמו בראשי, ואני נותן לו. האם אני אצליח?
שמעי הוסיף, “אמונה בהצלחה, נכונות להתאמץ ולסבול, דחף, תשוקה, אפילו תשוקה עזה, יביאו להגשמת המשימה. אנשים יראו אותך ויצטרפו למאמץ.”
תשוקה, מאמץ, יצטרפו, חשב מרדכי.
בכל שנה, בקורבן הפסח, הזכיר שמעי למשפחתו, “אנו עם עבדים, השכילו או שתחזרו להיות עבדים נרצעים, סכלים.” הוא חייך למרדכי, ומלמל בשפתיו ללא קול, “זכור את משימתך!”
לא הרבה השתנה מאז צאתנו ממצרים. חזרנו להיות עבדים תחת עולו של מלך בבל. מילה, חיוך, או עווית יכולים להביא עלינו כליה, חשב מרדכי.
שמעי הכין את תוכנית הלימודים של מרדכי שכללה את תחומי החוק והכלכלה. הוא למד שבעים שפות וניבים, כדי שיוכל לתקשר עם שאר המלכים שהובאו כבני ערובה לבבל, כשארצם אף היא נכבשה בידי הבבלים.
אין עדיין תגובות