החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תפילה לבובי

מאת:
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי | הוצאה: | 2011 | 235 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

בובי גריפית נולד ב־1963. ב־1983 שם קץ לחייו. הוא לא הספיק הרבה בחייו. בובי היה נער אמריקני רגיל שברגילים: נער שחווה את החוויות הרגילות של בני גילו. אבל בובי היה הומוסקסואל, שנולד לאם נוצרייה אדוקה בארה"ב שבה הייתה ההעדפה מינית שלו בבחינת כתם כבד. במובנים רבים הייתה התאבדותו עניין לא חריג. אבל משהו בסיפור הזה הוא מיוחד. בובי הותיר יומן שבו חשף את התלבטויותיו ואת מכאוביו. מיוחדת היא אף תגובת האם: מות בנה גרם לאימו של בובי משבר דתי ומוסרי עמוק. היא לא ספקה כפיים, אלא הפכה לדמות בולטת באיגוד של הורים לילדים הומוסקסואלים שביקשו להפוך את הבושה לגאווה, להעניק לילדיהם הבנה ותמיכה, שימנעו מן הילדים ומן ההורים ניכור, אומללות וייאוש.

רוי ארונס היה עיתונאי ועורך, הומוסקסואל שיצא מן הארון רק בבגרותו, ומקים הארגון האמריקני של עיתונאים הומוסקסואלים ועיתונאיות לסביות. סיפורם של בובי ושל אימו ריגש אותו וזעזע אותו כאחד. ב"תפילות לבובי" מספר אארונס את סיפורם של בובי ושל אימו בעין חדה וביקורתית של עיתונאי. הוא מגולל את הדברים על הֶקשריהם המורכבים, מפרש באמפתיה וברגישות ומסיק מסקנות בתבונה. זהו ספר חובה לכל מי שמבקש ללמוד מניסיונם הטראגי של אחרים. זהו סיפור על אמפתיה שאיחרה לבוא, ואזהרה למי שאינם מודעים לכוחן הקטלני של האטימות והדעות הקדומות.

הספר זכה לעיבוד טלוויזיוני מצליח בכיכובה של השחקנית סיגורני וויוור.

מקט: 4-249-2180
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

על משפחת גריפית שמעתי לראשונה ב-1989, בכתבה שקראתי ב’סן פרנציסקו אֶקזָמינֶר’. הכתבה, שנכתבה בידי כתבת העיתון לילי אֶנג, הייתה חלק מסדרת ענק של כתבות, שהתפרשה על פני שישה-עשר יום ועסקה בנושא ההומואים והלסביות באמריקה. ה’אקזמינר’ ציין את יום השנה העשרים למהומות סטוֹנְווֹל, שנחשבות להולדתה של תנועת זכויות האזרח של ההומוסקסואלים באמריקה. (‘סטונוול אִין’ היה בר בגריניץ’ וילג’, שלקוחותיו התעמתו בליל קיץ חמים ב-1969 עם כוח פשיטה של משטרת ניו יורק, עצרו את התקדמותו בעזרת לבֵנים והריסות וחומרי בניין, ומשכו למקום מאות אנשים בפעולת מחאה שעוררה את ההומוסקסואלים לפעולה בכל רחבי ארצות הברית.)

סיפור התאבדותו של בובי גריפית נגע עמוק ללבי. הצטערתי על אובדן חייו של הבחור הצעיר הזה. היה קשה לחזות בשנאה העצמית המאכּלת שבצבצה מחלקי היומן שהובאו בכתבה. הדחף הראשוני שלי היה לאחוז בנער הכותב את המילים האלה ולצעוק, ‘לא, בובי! אתה טועה לגמרי. אתה בסדר. האחרים הם המשוגעים המלאים בשנאה ובבורות!’

אך כמובן, כבר היה מאוחר מדי לזה. בובי, שלא הצליח ליישב את נטייתו המינית ההומוסקסואלית עם אמונותיה הדתיות והמוסריות של משפחתו, קפץ אל מותו מגשר מעל כביש מהיר ב-1983.

נערים הומואים אחרים התאבדו אף הם. הנתונים הסטטיסטיים מראים כי התאבדויות של בני נוער הומואים הפכו למגפה ממש. מה שייחד את סיפורה של משפחת גריפית לא היה רק התיעוד היומיומי שנכלל ביומנו של בובי, שנכתב על פני ארבע שנים, אלא גם הסיפור הנלווה של אמו, מרי, עקרת בית ממעמד הפועלים שחיה בפרוורים.

בפרויקט שפורסם ב’אקזמינר’ נכלל קטע וידויי שכתבה מרי גריפית, שבו סיפרה על הקנאות הדתית ועל הפחד מהומואים שעוררו אותה לאסור מלחמה עיקשת שתשכנע את בנה לנטוש את ההומוסקסואליות שלו. היא הייתה שקועה עמוק כל-כך באמונותיה השורשיות, שלא הבחינה שיחס הדחייה שלה כלפי בובי תרם לשנאה העצמית שהביאה לבסוף למותו.

מותו של בנה העמיד בסימן שאלה את אמונותיה הבסיסיות ביותר של מרי. ‘כשאני חושבת על כך עכשיו,’ היא כתבה, ‘אני מבינה עד כמה היה זה פסול מוסרית להחדיר בנפש תמימה של ילד רגשות אשמה שיצרו אצלו דימוי מעוות של החיים, של אלוהים ושל עצמו והותירו בו מידה זעומה – אם בכלל – של ערך עצמי.’

הכתבת הוסיפה ותיארה את תהליך השינוי שעברה מרי, את האופן שבו דחתה את בסיס אמונתה הדתית ואת תחילת המערכה שניהלה כדי להציל את חייהם של נערים ונערות הומוסקסואלים אחרים. כעת יכלה לומר, ‘איזה פירוש מעוּות של אהבת האל, הוא לתת לילדים לגדול באמונה שהם רעים מיסודם, וכי יש בהם רק מעט טוב, ולהותיר אותם משוכנעים כי מיום לידתם ועד מותם ייוותרו בלתי-ראויים לאהבת האל.’

הראיון יוצא הדופן הזה נגע עמוק ללבי, ממש כמו סיפור מותו הטרגי של בובי. האישה הזאת, שהשׂכלתה מוגבלת, הצליחה לחדור מבעד לחיים שלמים של הַתְניות, להסתכן בדחייה מצד עמיתיה לדת ולאמץ אל לבה את מנוּדי החברה. איך הצליחה לעשות זאת, תהיתי. מה אִפשר לה לגבור על הרקע שבאה ממנו ולבצע את מה שאי-אפשר לתאר אלא כמעשים של גבורה?

כמו הומוסקסואלים רבים אחרים, הייתה לי היסטוריה משלי של דחייה ושנאה עצמית. למרבה המזל, מעולם לא שקלתי להתאבד. האפשרות הזאת לא עלתה כלל על דעתי. התיעוב העצמי שלי הוליך אותי בכיוונים אחרים – כיוונים הרבה פחות סופיים, אך ללא ספק הרסניים, מכאיבים ומזיקים. שרדתי, ועם השנים אף הצלחתי להתפייס עם עצמי.

סיפורה של משפחת גריפית חדר ללבי ברגע שבו עמדתי לפני מהפך משמעותי בחיי שלי. בתקופה שבה התפרסמה הכתבה הייתי העורך האחראי של ה’אוקלנד טריביון’, עיתונאי בכיר ומצליח, שעוּבדת היותו הומו הייתה ידועה לכל עמיתיו. יצאתי מהארון, מולם ומול בני משפחתי וחברַי, שנים אחדות קודם-לכן, אחרי חיים שלמים של תחבולות ושקרים שנועדו להגן על ‘תדמיתי’ האישית והמקצועית. היה לי נוח לחיות כהומו גלוי, אך כעיתונאי, לא הייתה לי כל כוונה להיעשות אי-פעם לפעיל למען הומוסקסואלים, לבד מהשתתפות במצעדי גאווה כצופה.

באביב 1989 החליטה ‘האגודה האמריקנית של עורכי עיתונות’ לקיים לראשונה סקר שיבדוק את יחסם של עיתונאים הומוסקסואלים לתנאי עבודתם ולאופן הסיקור התקשורתי של נושאים הקשורים בהומוסקסואלים. מנהל האגודה, לִי סְטינֶט, שאל אותי אם אסכים לעמוד בראש המחקר.

הסכמתי במידת-מה של היסוס, מפני שחשתי שניהול סקר כזה עשוי לשנות את חיי. וכך היה. באפריל 1990 הצגתי את תוצאות הסקר לפני מאות עורכים כמותי, ובמהלך הנאום יצאתי מהארון אל מול קהל מכל רחבי הארץ. אני זוכר בבירור שכאשר אמרתי, ‘כעורך וכהומו, אני גאה באגודת העורכים על שקיימה את הסקר הזה,’ חלף במוחי משפט אחר, שהדהד בין השורות: ‘ראֵה, עולם, אני עומד כאן לפניך, שלם סוף סוף!’

כתבות התפרסמו בעיתונים ובכתבי-עת מרכזיים בארץ: ‘עורך חדשות יוצא מהארון’. נעשיתי לאבן שואבת לפניות מצד מאות עיתונאים ועיתונאיות הומואים ולסביות, רובם עדיין בארון, שדחקו בי להקים ארגון תמיכה. עשיתי זאת, ובקיץ 1990 הקמתי את ‘האגודה הלאומית של עיתונאים הומוסקסואלים ולסביות’, שֵם יומרני במקצת לקבוצה שכללה שישה חברים. אך העיתוי היה נכון. בתוך חודשים אחדים הצטרפו לאגודה מאות עיתונאים מכל רחבי הארץ. עניין ההומואים רכב על הגל הציבורי, ועמו באה נכונותם של עיתונאים הומוסקסואלים לקום ולהשמיע את קולם. ‘אגודת העיתונאים ההומוסקסואלים והלסביות’ שגשגה ותפסה את תשומת-לבם של ארגוני חדשות מן הזרם המרכזי, ובסופו של דבר השפיעה על האופן שבו מוצגים הומוסקסואלים בעיתונות הארצית והמקומית.

חשתי תחושה חדשה ומוגברת של שלמוּת פנימית, חיבור בין חיי המקצועיים לחיי האישיים, שלא דמה במאומה לשום דבר שחוויתי עד אז. יכולתי להמשיך ולהיות עיתונאי, אך גם לפעול למען משהו בלי לוותר על יושרתי המקצועית. יכולתי להביא לשינוי למען חברי ההומוסקסואלים, ועם זאת להמשיך ולדבוק בעקביות בעקרונות העיתונות ההוגנת.

בינתיים נקלע ה’טריביון’ לקשיים כלכליים חמורים. החלטתי החלטה מרחיקת לכת – לעזוב את עולם העיתונות אחרי שלושים ושלוש שנים, ולהקדיש את זמני ל’אגודת העיתונאים ההומוסקסואלים והלסביות’ ולהגשמת חלומי ארוך השנים להיות סופר.

אך סופר זקוק לנושא. באמצע 1991 פרסם ה’אדבוקייט’, כתב-עת ארצי לענייני הומוסקסואלים, כתבה על מרי גריפית. אמוץ בונה, בן-זוגי, ראה את הכתבה ואמר, ‘למה שלא תכתוב עליה? זה סיפור מצוין. הוא מתאים לכיוון שאתה הולך בו. והיא גרה ממש כאן, בוולנאט קריק [עיירה הנמצאת במרחק קילומטרים אחדים מאוקלנד].’

כמובן! דבריו של אמוץ הזכירו לי את הסיפור במלוא עוצמתו הרגשית. פשפשתי בחפצַי בחיפוש אחר העותק ששמרתי מהכתבה מה’אקזמינר’, צלצלתי ללילי אנג וביקשתי ממנה את מספר הטלפון של מרי גריפית. עד מהרה הייתי בדרכי לוולנאט קריק.

מרי ואני מצאנו מיד חן זה בעיני זו. אף שהייתה ביישנית בתחילה, חשתי שיש בה עוצמה ונחישות. היא רצתה לכתוב ספר בעצמה, אך לא הצליחה להתקדם במלאכה לבדה. שאלתי מה היא מקווה שספר כזה יוכל להשיג.

‘הייתי רוצה לתת לנערים אומץ שיעזור להם לחיות את החיים,’ היא אמרה, ‘עד שיגיעו לשלב שבו יוכלו לקבל מידע עובדתי על הזהות המינית שלהם.’

מרי דיברה בשלווה, אך בתחושה של דחיפוּת. היא רצתה להגיע אל ההורים, אל המורים ואל אנשי הדת – כל המטרות שכבר סימנה לעצמה באזור מגוריה. ספר יוכל להשיג זאת בקנה-מידה ארצי.

התחלנו לקיים סדרה של ראיונות מפורטים שנמשכו חודשים רבים. התברר לי שלמרי יש עוד סיבה לרצות בפרסום הספר. כמעט עשור שנים לאחר מותו של בובי, היא חיה עדיין תחת נטל האשמה על התפקיד שמילאה בטרגדיה. תיעוד הדברים בספר, קֳבל עם ועדה, יוכל, כך חשבה, לשמש ככפרה.

מרי הייתה קשה עם עצמה. נדמה היה שהיא נהנית לספר על מקרים שבהם נהגה בבובי באיוולת או בחוסר תשומת-לב. היא סיפרה עליהם בקנאוּת של מוּמרים. כפי שאמרה, היא נדהמה מטיפשותה שלה.

אך ככל שלמדתי להכיר אותה, ואת שאר בני משפחת גריפית – בעלה של מרי, בוב; בנה אֶד; ואחיותיו של אד, ננסי וג’וי – הבנתי שאין מדובר כאן בסיפור של דחייה אכזרית, אלא בסיפור של בורות. בני משפחת גריפית החיים היום אוהבים זה את זה בעוצמה שמעטות המשפחות שיכולות להשתוות לה. הבנתי עם הזמן שהם אהבו גם את בובי באותה העוצמה, ושהוא אהב אותם.

רוב המתאבדים ההומוסקסואלים והלסביות הם בני נוער שנושלו בידי משפחותיהם – נודו והורחקו. מה שאירוני בסיפור הזה הוא כי משפחת גריפית פעלה מאהבה. מה שחָסַר לה היה ידע והבנה והידיעה איך ניתן להשיג אותם. בני המשפחה הסתמכו על הידע המוגבל שעמד לרשותם. הם חיו במעין בועה חתומה, ולא השכילו לתפוס את תוצאות מעשיהם. האירועים התנהלו כפי שהתנהלו, והטרגדיה שבסופם הייתה בלתי-נמנעת.

באמצעות יומנו ובני משפחתו, חבריו ועמיתיו לעבודה, למדתי להכיר את בובי ככל שאפשר להכיר אדם שאינו עוד בין החיים. הוא היה נפש עדינה מלכתחילה, רגיש לעלבונות, להוט להשביע רצון, ביישן. בו בזמן הייתה בו תשוקה גדולה לחיים, שהשתקפה בפניו הפתוחים, החייכניים, המוכנים לקבל את פני העולם – פנים כול-אמריקניות. הוא אהב את הטבע, אהב אמנות ומשחקי מילים, ובעיקר – וחשוב מכול – אהב לכתוב. יחסית לאדם צעיר כל-כך, כתיבתו הייתה רהוטה ומבטיחה.

השיבוש שחל בהבטחה הזאת, בחיים האלה, זה שעמלתי רבות על פענוחו, מכאיב במיוחד כיוון שהתרחש בסביבה שהייתה אמורה להיות מבטיחה ואוהבת. הפסיכוזה הפנימית שבמשפחה, שלעתים קרובות מתעוררת כאשר מתגלה בה הומוסקסואליות, היא אחד מדגלי האזהרה שספר זה מבקש להניף.

ככל שהעמקתי לחקור צף אל פני השטח עניין נוסף. מה שגיליתי היה לא רק סיפור ההתגברות של מרי על דעותיה הקדומות; הוא היה גם סיפור היציאה שלה לחופשי, בגיל חמישים, כאישה חושבת ובוגרת. מרי גדלה בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון, והייתה תלויה בקבלת אישור מבעלה, מאמהּ ומכנסייתה. ההשפעה הנוראה שהייתה למותו של בובי ערערה את כל הנחות חייה הנושנות. היא נאלצה להתחיל את חייה מההתחלה. וכשבראה את עצמה מחדש, לא זו בלבד שמצאה הצדקה לחייו של בובי (ולמותו), אלא אף למדה להעריך את עצמה.

במהלך העבודה עם מרי וכתיבת הספר עלתה על דעתי סצנה מהסרט ‘מחוללת הנסים’, שבו הלן קלר הצעירה נתקפת זעם ושופכת את תוכנו של קנקן מים על שולחן ארוחת הערב. מורתה, אנני, מתעלמת מהפצרותיהם של הוריה של הלן, וגוררת אותה בכוח לחצר, שם היא מאלצת אותה למלא את הקנקן במים מן הבאר, תוך שהיא שבה ומסמנת על כף ידה של הלן את הסימן למילה ‘מים’.

לפתע, אחרי חודשים של תרגולים וחוסר מוחלט של הבנה, הלן מבינה את הסימן. מים! כך אומרים מים! לדברים יש מילים המסמנות אותם, ומילים הן האור שבקצה המנהרה. הלן משתנה באחת – פרפר רואה, שומע ומדבר, המגביה עוף מתוך הגולם. זהו רגע של חסד עילאי.

הרגע הזה, ניצחונה של רוח האדם, חי לגבי דידי בסיפור הזה. אין זה רק סיפור על הומוסקסואלים, או על דת, או על התאבדות, אף שהוא כל אלה גם יחד. זהו סיפור על משפחה, על גאולה. בסופו של דבר, זהו סיפור על רוח האדם המתעלה מעל לטרגדיה. וזה, להבנתי, מה שרציתי תמיד לכתוב.

 

לירוי אַרוֹנס

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תפילה לבובי”