החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תעודת זהות: זיכרון אישי והשקפה לאומית

מאת:
הוצאה: | 2018 | 311 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

יוסף גורני הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה יהודית בת זמננו באוניברסיטת תל אביב. תחום התמחותו – התנועה האתנית והלאומית היהודית במזרח אירופה, בארץ ישראל ובארצות הברית במאות התשע עשרה והעשרים. פרסם מחקרים רבים בארץ ובחוץ לארץ.
בספרו תעודת זהות כלולים סיפור אישיֿאוטוביוגרפי של המחבר ואסופה של מאמרים בנושאים לאומיים. חלקו הראשון של הספר מספר את סיפורו של גורני כילד בר מזל שהוגלה עם הוריו מפולין אל מעמקי רוסיה הסובייטית. כך זכה המחבר להינצל מגורל אכזר של שבי ורצח בידי השלטון הנאצי וגם להגיע עם הוריו לאחר המלחמה אל ארץ ישראל. הספר מתאר את דרכם הנפתלת ארצה באניית מעפילים ואת הקליטה בחברה החדשה, מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. בחלקו השני של הספר מקובצים מאמריו של גורני בעיתונות היומית. המאמרים דנים בשאלות לאומיות בתחום החברתי והמדיני: העימות הלאומי הממושך בין יהודים וערבים; המתח העדתי הפנימי המתפרץ לסירוגין; החיכוך המתמשך בין מדינת ישראל לתפוצה היהודית, במיוחד זו שבארצות הברית. שאלות אלה, המעסיקות את הציבור הישראלי, אוצרות בחובן את מורכבות הזיכרון וההגות הבאים לידי ביטוי בשני חלקי הספר, והם שני נושאים הקשורים זה בזה לבלי הפרד באישיותו ובחווייתו של המחבר.

מקט: 4-249-50530
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א. עוגת גבינה

בחודש יולי שנת 1939, בעוד גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית מתקרבות במהירות לחתימה על החוזה המדיני המכונה על שם שליחי היטלר וסטלין, שרי החוץ ריבֶּנְטְרוֹפּ ומולוטוב, נסעתי עם אמי למקום נופש צנוע בהרים בשם זַקוֹפַּנֶה. הוריי החליטו לעשות זאת בהמלצת רופא ילדים בוורשה שהיה מודאג ממיעוט משקלי, וקיווה כי אוויר ההרים ישפר את תיאבוני, עד אשר, לדבריו, כפי שסיפרה לי אמי, אעלה בשר על עצמותיי והוא לא יקרא לי עוד בהומור לא ‘גנדי’ וגם לא אח או אפילו בן-דוד של הסגפן הנ’ל…

ואכן בימים ששהינו בעיירת הנופש, בחדר שכור אצל אחד האיכרים המקומיים, האכילה אותי אמי בארוחות טעימות במלון שלא היה רחוק ממקום מגורינו, והשתדלה מאוד שלא אעשה מאמצים גופניים מיותרים אחרי הארוחה, עד כדי כך שלפעמים הייתה נוטלת אותי על גבה בלכתנו מן המלון אל חדרנו.

בינתיים, בעוד כל תשומת לבה של אמי מוקדשת למשקלי הנמוך, התקדם במהירות המשא ומתן המדיני בין גרמניה לברית המועצות, ובעשרים ושלושה באוגוסט 1939 חתמו השתיים על החוזה שפתח למעשה את מלחמת העולם השנייה, אשר שינתה את פניה המדיניים של אירופה בכלל ואת דמותו של העם היהודי בפרט. כאשר גברה המתיחות המלחמתית, ובפולין הוכרז על גיוס כללי, נקרא גם אבי אל גדוד הרגלים שבו שירת כחייל מילואים. כאשר נודע הדבר לאמי, החליטה מיד לשוב לביתנו שנמצא בעיירה וישְקוּב על נהר בּוּג, במרחק כמה עשרות קילומטרים מוורשה הבירה.

וישְקוּב הייתה עיר קטנה שאוכלוסייתה מנתה כשנים-עשר אלף תושבים, ביניהם חמשת אלפים יהודים. הוריי באו משתי משפחות שהיו שונות זו מזו במעמדן החברתי. אביה של אמי, יוסף יעקובוביץ, היה הגביר של העיירה, בעל מנסרה לעצים. איש אדוק מאוד, מחסידי הרבי מגור, נדבן בעל לב רחב ורודן תקיף כלפי משפחתו וכלפי כל אלה שהיו תלויים בו. את מותו מצא בהתקף לב שאחז בו כתוצאה מפרץ זעם כלפי הפועלים במנסרה שלו, אשר העזו להכריז על שביתה נגדו. אמי סיפרה שהמשפחה, בניו ורעייתו, חיו במורא מתמיד מפניו. אחרי מותו ירדה המשפחה מנכסיה, עזבה את העיירה ועברה לבירה ורשה, שם היה לסבתא חלק בבית מגורים גדול ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה.

מצד אבי, המשפחה הייתה זעיר בורגנית מובהקת. גם הסבא דוד עסק במסחר העצים, בעזרתו של אבי, אולם מעמדה של משפחת גורני היה נמוך מזה של משפחת יעקובוביץ. להבדל בין שתיהן היה גם ביטוי פוליטי סמלי. שני אחיה של אמי נטו לתנועת בית’ר הרוויזיוניסטית, ואילו שני אחיו של אבי, הבכור ישעיהו והצעיר חיים, עלו באמצעות ארגון החלוץ ותנועת השומר הצעיר לארץ ישראל, הבכור באמצע שנות העשרים והצעיר בתחילת שנות השלושים. גם הוריי, כחברים פעילים בסניף השומר הצעיר בווישְקוּב, שאבי שימש בו תקופה מסוימת יושב ראש, התכוננו לעלות לארץ ישראל, אלא שסבי מצד אבי, התנגד לכך בתוקף בטענה כי לא יוכל לחיות בלעדיו, ולכן נותרו הוריי במקום שבו חיו עד כה. ומכאן מתחיל הסיפור שלי, שאותו אני מעלה עתה על הכתב.

מן השנה או השנתיים שלפני פרוץ המלחמה, מלבד הנופש בהרי זקופַּנֶה, לא נותר בזיכרוני כילד כמעט דבר, חוץ מאירוע אחד שעליו שמעתי ולא הייתי עד לו, ולמרות זאת נשאר נטוע עמוק בתודעתי. הסיפור קשור בדודי הצעיר חיים, שעלה לארץ ישראל ובא לפני פרוץ המלחמה לביקור אצל הוריו. בזיכרוני, כך נדמה לי, אני רואה אותו שזוף מאוד ולבוש חליפה לבנה. הזיכרון שקשור אליו נשמר כסיפור ששמעתי מפי אבי. לדבריו, הדוד חיים בלכתו באחד מרחובות וישְקוּב פגש צעיר פולני, שכנראה הכיר את דודי, שלא בטובתו, לפני שעזב את העיירה. הפולני כינה אותו בשם הגנאי ‘יהודי מצורע’, וגם ירק עליו. התגובה של דודי הייתה מידית וחזקה מאוד. הוא הכה את המגדף באגרוף ידו שהייתה שרירית מאוד כתוצאה מן העבודה ביציקת בלוקים שעסק בה בארץ. הפולני השתטח ברחוב. מסביב קמה מהומה גדולה והתעורר חשש שתהיה התארגנות לנקום ביהודים, ורק התערבותו של סבי אצל מפקד המשטרה שהיה מוכר לו הרגיעה את הרוחות. מאז, כפי שעוד אספר בהמשך זיכרונותיי, הפך הדוד חיים לגיבור ילדותי.

המעשה של הדוד חיים הפך בעיני הילד שלי למעין סמל של גאווה לאומית, מפני שמאז שנתי הראשונה בבית הספר הממלכתי הפולני הייתי מודע להפרדה בין הילדים הפולנים לבין הילדים היהודים. כך בתפילת הבוקר הנוצרית שבה עמדנו שותקים, כך בשיעורי הדת הנפרדים, וכך בלכתנו בקבוצה הביתה, מלווים בהצקות מצד הילדים הפולנים, שקראו לנו לעתים קרובות: ‘יהודים לפלשתינה’. גם אנחנו, הילדים היהודים, לפי זיכרוני, לא טמנו את ידינו בצלחת ובכל הזדמנות קראנו לפולנים בכינויי גנאי ואפילו קיללנו חרש כמרים או נזירים קתוליים שנתקלנו בהם ברחוב בזמן משחקינו. התנסות זו בחילופי קללות ילדותיות שנבעו מדעות קדומות הדדיות לא הפריעה לי במיוחד, אולם קיבעה את תודעתי כילד אשר הבין כי הסביבה הזאת אינה מקומו הטבעי. הרגשה זו הייתה למחשבה אשר לא הרפתה ממני בשנים הבאות, ואף התחזקה עם שינויי הנסיבות שפקדו את משפחתי עקב פרוץ המלחמה.

כאמור, חופשת ההבראה שלי הופסקה. לכן חזרנו לווישְקוּב בתחושה של דאגה אבל ללא בהלה. והראיה לכך הייתה כי מיד אחרי שובי השאירה אותי אמי אצל הסבים שגרו באותה חצר שבה נמצא ביתנו, ונסעה לחפש את אבי בסביבה שהייתה ידועה לה כמקום ההתכנסות של היחידה הצבאית שלו. מובן שהיא לא פגשה אותו, מפני שבינתיים הועבר הגדוד שלו לקווי ההגנה קרוב לגבול גרמניה. את הפרט הזה בסיפורי אני מעלה לא מפני חשיבותו אלא משום סמליותו. כעבור קרוב לשלושים שנה, בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, כאשר גויסתי אל היחידה שלי והודעתי ברמז לרעייתי גאולה על מקום הימצאי, היא, יחד עם חברתה הטובה עליזה לבטוב, יצאו לחפש אותי. מובן שכמו במקרה הקודם, הן לא מצאו אותי, מפני שבאותו יום, שהיה ערב שבת, שוחררו בתכסיס הטעיה עשרות אלפי חיילים לחופשה קצרה אל ביתם. וכך, כאילו על פי גזרת הגורל, נקשרו באופן סמלי שני החיפושים מעבר לזמנם ההיסטורי ולסיפור האישי.

לא עברו ימים רבים מאז שובה של אמי מחיפושיה אחרי אבי, וחיינו השתנו לחלוטין. אכן, בלי לתפוס את מלוא משמעותה של המלחמה, חייתי את ימיה הראשונים באווירה של לחישות מלאות ייאוש וחרדה, שעמדו בניגוד משווע לשירי הלכת ולנאומים הפטריוטיים שהשמיע הרדיו במשך כל היום ואני, הילד, כל כך התלהבתי מהם. החזית הייתה רחוקה עדיין, ואני האמנתי כי אין כוח אשר יעמוד בפני ה’אוּלַנים’[1] הפולנים המפוארים, אלא שהמבוגרים במשפחה חשבו אחרת. הם עסקו באריזת חבילות ובהכנות ליציאה לוורשה. אולי אף הם קיוו כי בשנת 1939 יתרחש שוב ‘נס ורשה’[2] כמו לפני עשרים שנה.

וכך הגענו לאותו בוקר סתווי בהיר, שבו חשתי לראשונה מלחמה מהי. קשה לומר מה הניע את הטייס הגרמני להטיל פצצה דווקא ברחוב השקט שלנו. אולם לפתע התעוררתי לקול נפץ מחריש אוזניים, צלצול זכוכית מתנפצת וחריקת קורות הבית. אבק סמיך מעורב בעשן חדר לחדר מבעד לחלונות הפרוצים. התגובה הראשונה הייתה להתחבא מתחת לשמיכה, ליצור מחיצת הגנה ביני ובין העולם המתגעש ומזדעזע. אימא, אשר באותו בוקר הקדימה לקום, כדי לסיים את אריזת החבילות, פרצה מן החצר לחדר חיוורת פנים ופרועת שיער, רצה וכיסתה אותי בגופה. אחרי שהות קצרה, בעוד מתנסר באוויר קולו הצורמני של המטוס הצולל, אספה אותי בין זרועותיה ושנינו התחבאנו מאחורי הארון הישן והכבד שעמד בפינת החדר. ושוב נשמעה שריקה חדה של פצצה נופלת, ופיצוץ אדיר, אבק מחניק, טיח נופל מהקירות – ושתי נפשות חבוקות מאחורי הארון, לנוכח עולם מתמוטט…

אחר כך באה דממה כבדה ומפחידה, דממה של אי אמון כי אמנם נשארנו בחיים, של חוסר ודאות, אם זהו הסוף או רק ההתחלה של ההפצצה. אולם כאשר ארכה הדממה, מופרעת בזמזום המטוס המתרחק, התעוררו האנשים שוב לחיים. קולם של הקוראים בשמות ילדים או קרובי משפחה, בכי וזעקות שבר עלו מכל עבר. האינסטינקט הראשוני, הרצון לחיות, ציווה עלינו לברוח מיד ממקום הפורענות הזה. לבוש מכל הבא ליד יצאתי מן הבית, אוחז בידו החמה והרכה של סבא, מבלי להסב ראש ובלי לדעת כי לא אשוב עוד לראותו, ושאר בני המשפחה אמורים היו להדביק אותנו עם החפצים מעבר לגשר שעל נהר בוּג.

מפוחד ומסוקרן נצמדתי לסבי. קירות הבתים המפויחים נתגלו מתחת לתימרות העשן. ריח אבק שרפה ומטלטלי אדם שרופים עמד באוויר. מכיכר העיר הגיעו קולות המולה וצעקה. שום דבר לא הפליא ולא זעזע אותי יותר, לא הפצועים הזועקים אשר התגלגלו פה ושם, לא המתים, שכבר הספיקו לכסותם, רק מראה העגלון היהודי, אשר התקוטט עם פולני לבוש מדים של כבאים. הוא עמד על עגלתו, בידו האחת מתח את הרסן של סוסו המשתולל, ובשנייה – הניף את שוטו על הפולני, שתפס בכנף בגדו וניסה למשכו למטה (כנראה רצה להחרים את העגלה). יהודי מכה גוי! – פילחה כברק מחשבה את מוחי; לרגע אפילו התמלאתי גאווה, כמו לשמע הסיפור על דודי שהיכה את הפרחח האנטישמי.

לוורשה הגענו לפנות ערב. העיר קידמה אותנו ביללת צופרי האזעקה, טרטור מקלעים ותותחים נגד מטוסים. פולין המוכה והפצועה עדיין התגוננה.

כיום, בזיכרונותיי, כאשר אני חוזר אל אותה בהלה שאחזה בכולם, מתעוררת אצלי שאלה שאין לי תשובה עליה. הכיצד זה אמי, אשר כל ימיה הייתה חרדה לשלומי ובימי המלחמה הצילה את חיי, כפי שאספר בהמשך, דווקא ברגע זה הפקידה אותי בידי סבא על אף הסכנה שהמטוסים התוקפים יפציצו גם את הגשר על נהר בּוּג. אולם שאלה זו כמו אחרות מעולם לא נשאלה, ומוטב שכך.

כעבור זמן לא רב הגיעה אמי, יחד עם סבתי, בעגלה שהיו בה גם כמה חבילות בגדים שהצליחו להציל מן השרפה, ובה הגענו לוורשה, אל סבתא מצד אימא. סבתי גרה בבלוק בניינים גדול ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה ברובע היהודי בוורשה. זה היה מבנה מרובע שבמרכזו חצר סגורה בשער. סבתי ירשה ממשפחתה חלק בבניין זה, שמהשכרתו לדיירים ובעלי מלאכה התקיימה. יחד אתה גרו בדירה אחותה הבכירה של אמי, שלא נישאה, ואחיה הצעיר, שאליו, בשונה מאחותה, הייתה אמי קשורה מאוד, אף על פי שמן הבחינה הרעיונית-פוליטית הציונית הם היו במחנות שונים: אמי, כאמור, באה מהשומר הצעיר, ואילו הוא השתייך לבית’ר והיה נוהג להתקוטט עם אנשי הבּוּנְד השמאלנים. אימא אהבה אותו לא רק כאח, אלא גם העריצה את עוז רוחו, ולזאת עוד אחזור בהמשך הסיפור.

בדירה של סבתא היו ארבעה חדרים ושם התאכסנו. כעבור כמה ימים מאז בואנו לוורשה, שמו הגרמנים מצור עליה שנמשך כשבועיים. החיים בזמן הלחימה לא היו קשים במיוחד, עד כמה שהדבר זכור לי. כנראה לא היה מחסור קשה במזון, אלא שאת הלילות ‘בילינו’ במרתפי הבית יחד עם הדיירים האחרים, משום שהגרמנים נהגו להפגיז את העיר בלילות, וזאת הם עשו בשיטתיות המפורסמת שלהם, רובע אחרי רובע. למזלנו, באותו לילה כאשר הגיע תורו של הרובע שלנו, הציעו לנו להחליף את המרתף שישנו בו; בעל המאפייה שהייתה בחצר הסמוכה הראה לסבתי מקום נוח יותר. בחצות הלילה, כאשר נפתחה ההרעשה, נפל פגז בחצר הבית ורסיסים ממנו חדרו אל המרתף שבו ישבנו קודם לכן, ואישה אחת שישבה במקום שלנו נפצעה.

העיר, כידוע, נכנעה, ועם הכניעה באה הדממה. הגרמנים חגגו את הניצחון במצעד צבאי ואנחנו ישבנו בבית. הפעם הראשונה שבה ראיתי חייל גרמני הייתה כאשר הוסר העוצר שהוטל על העיר ואמי יצאה אתי לרחוב, אשר לאורכו נעו סיורים של חיילים גרמנים חמושים רכובים על אופנועים. עד היום הזה אני חש את האימה המהולה בהערצה כלפי הגילוי של הכוח, אשר הדמויות, לראשיהן כובעי פלדה ובידיהן תת-מקלעים, סימלו בעיני ילד.

הרחובות לא היו הרוסים, רק פה ושם עמד בית אשר נפגע מן ההפגזות. על פני השטח החיים כאילו חזרו אל השגרה היום יומית. ואכן, כפי שהדבר נחרת בזיכרוני, בפינת הרחוב ליד בית הרוס נפתחה מאפייה קטנה שהייתה גם קונדיטוריה, ובה מכרו עוגות גבינה, המאכל היחיד שאכלתי בתיאבון בימים שלפני המלחמה. ואז נכנסה אמי לאותה חנות וקנתה לי עוגת גבינה. היום אני רואה דאגה אימהית פשוטה וטבעית זו לקנות משהו טוב לילד שלה כמעשה אשר סימל באופן חד-פעמי ואחרון את הקשר בין העבר, ההווה והעתיד. והייתה בסמליות זו מעין תקווה כי הדברים יחזרו אל המסלול הקודם, וגם אם יהיה קשה בעתיד הרי הכול יעבור בשלום בסופו של דבר. עוגות גבינה אני אוהב מאוד גם היום, לא מפני שהן מסמלות תקווה, אלא מפני שהן טעימות. ובכל זאת כאשר אני טועם אותן, אני זוכר לפעמים את אמי ההולכת אתי ברחוב היהודים בוורשה הכבושה. ולא מקרה הוא שראשיתו של סיפור זה הייתה בבית קפה תל אביבי, שבו ישבנו יחד עם ידידינו זהרירה ושלמה שבא. הוזמנה עוגת גבינה, וכאשר הגיעה לשולחן ואני טעמתי ממנה, התחלתי לפתע לספר על אותו היום בוורשה שבו קנתה לי אמי עוגת גבינה. זהרירה אמרה לי אז: יש לך כותרת לסיפור – ‘עוגת גבינה’.

באותם הימים שישבנו בוורשה הנצורה היה אבי עצור במחנה שבויים בצפון מזרח פרוסיה. החיילים השבויים הועסקו שם בעיקר בטאטוא רחובות העיר שעל ידה שכן המחנה. ולא פעם, לפי סיפורו של אבי, ניגשו אל החיילים נשים גרמניות רחמניות ותחבו פרוסות לחם לכיסי מעיליהם הצבאיים. כעבור מספר שבועות, אחרי כיבוש פולין, החליטו השלטונות הנאציים לשחרר את כל החיילים היהודים השבויים. ספק אם אפשר היה לראות בכך צעד מכוון לקראת מה שהיה צפוי ליהודי פולין אחרי ועידת וַנזֶה בפברואר 1942. אולם ללא ספק היה זה צעד שבא לסמל כי אין ליהודים חסות כחיילים שבויי מלחמה. לפי סיפורו של אבי, צו זה של השלטונות הנאציים אמור היה לחול גם על הקצינים ממוצא יהודי שהיו בין השבויים. אולם הקצין הפולני הבכיר, שייצג את החיילים, סירב למסור את שמותיהם לשלטונות הנאציים. אבא, בשובו מן השבי עבר בדרכו בעיירה שלנו, ראה את הבית השרוף ולאחר מכן הגיע אל ביתה של סבתא בוורשה. עם בואו של אבא נעשתה האווירה בדירה עוד יותר דחוסה מאשר קודם. היחסים בין אמי לבין אחותה הבכירה שלא נישאה לא היו תמיד טובים. אחיה הצעיר, שלמה, שהיה לו הרבה חן ‘פראי’, עורר לעתים קרובות את דאגותיה הקולניות של סבתא. לאבא לא הייתה עבודה. המצב הצריך אפוא פתרון, וזה נמצא בהחלטה לעזוב את ורשה. לאמי הייתה אחות צעירה אהובה, שגרה בעיר לבוב בדירה מרווחת יחד עם בעלה ובנה הקטן. נוצר עמה קשר בדרך שאינה ידועה לי, והיא הזמינה את משפחתנו לבוא אליה ולהתגורר אצלה. אלא שלבוב הייתה כבר מעבר ל’גבול’ לאחר שפולין חולקה בין גרמניה הנאצית לרוסיה הסובייטית. הוחלט אפוא כי עלינו לנסות להבריח את הגבול. מה שמוכיח עד כמה, למזלנו האישי, היה המשך החיים בוורשה בלתי אפשרי. סבא שגר אצל אחות אבי התקשר עם אותו עגלון פולני שהועסק על ידו לפני פרוץ המלחמה, וזה הסכים להוביל אותנו אל נהר בוּג אשר חצה בין שני חלקי פולין.

העגלון הפולני שבא לאסוף אותנו בוורשה עסק בהברחת אנשים בין שתי הגדות של נהר בּוּג, ולכן צירף אלינו עוד שלושה או ארבעה גברים יהודים אשר גם הם התכוונו להגיע ללבוב. המסע שלנו החל לפנות ערב ועם רדת הלילה הובאנו אל בית איכרים. העגלון אמר לנו כי כאן גר שותפו שיודע את השבילים הבטוחים המוליכים אל המקום שבו ניתן לחצות את הנהר. ואכן שותפו זה הוביל אותנו בעגלה אל המקום המיועד. היה לילה אפל ללא כוכבים ומסביב שררה דממה מוחלטת. ואז עצרה העגלה ליד בית איכרים חשוך והורו לנו לרדת ולחכות עד אשר המוביל יבדוק את השבילים המוליכים אל הנהר בשל החשש מסיורים גרמניים הפועלים בסביבה. הבחור אכן יצא, ואנחנו חיכינו. לפתע נפתחה הדלת ואל הבקתה נכנסו שלושה חיילים גרמנים לא חמושים, כנראה מפני שלא היו בתפקיד. הם ציוו על הגברים לעמוד ליד הקיר ותבעו מהם למסור את הכסף או הזהב שיש בידם. התחנונים של הגברים והבכי של אמי לא עזרו, הם לא האמינו לדברינו כי אין לנו זהב. ואז החלו החיילים לחטט בחבילות שלנו ולשפוך את תכולתן על הרצפה. לפתע קרא להם אחד מן החבורה שנשאר על המשמר מחוץ לבקתה לצאת מהר החוצה, והם ברחו מיד ועמם המדריך הפולני שהיה שותפם. מיד נפתחה הדלת מחדש ואל הבקתה נכנס פטרול גרמני חמוש. מפקד הסיור שאל: מה מתרחש כאן? שאלה המצלצלת באוזניי כל פעם שאני חוזר ומספר מעשה זה. אבי סיפר לו מה קרה לנו ונשבע לו שאין ברשותנו זהב, מה שהיה נכון לפחות לגבי משפחתנו. מפקד הסיור הקשיב ואחר כך נטל את אבי הצדה ואמר לו: ראה, אינני גרמני, אני אוסטרי. אולי יש עמכם זהב, אולם אני לא אחפש אותו אצלכם. לכו מכאן אל כיוון הגבול בשביל המסוים הזה, שאין בו סיורים נוספים. רק זאת אבקש ממך, אם במקרה תיתקלו בסיור נוסף, אל תגלו שאני שחררתי אתכם. אחרי דברים אלה הוא ציווה על העגלון הפולני ה’בוגדני’ בהרמת הקול האופיינית לחייל גרמני להוביל אותנו אל הנהר. וזה, מרוב אימה, אכן עשה כפקודתו של הסמל האוסטרי המציל.

בנקודה זו עולה בדעתי הרהור פרדוקסלי, כי את חיי אני חב לשתי פניה של גרמניה: האחת הרצחנית, שמטוסיה הפציצו את העיירה וגרמו לשרפת הבית שלנו בעיירה, והשנייה האנושית, זו של מפקד הסיור, ממוצא אוסטרי, שבמעשהו הציל את חיינו.

זכרו של אותו חייל גרמני מלווה אותי בדרך כלשהי עד היום הזה בפגישותיי עם ידידיי הגרמנים, כולם בני גילי, אשר ילדותם עברה עליהם בשלהי מלחמת העולם ובעשור הראשון אחריה.

כלומר הצרה שפקדה אותנו וההצלה אשר באה בעקבותיה מסמלות בעיניי את שתי הגרמניות, הלאומנית הרצחנית מזה והליברלית האנושית מזה, המופיעות לסירוגין בתולדותיה.

העגלה אכן הובילה אותנו אל פונדק על שפת הנהר. במקום היו מכונסים עשרות יהודים ואנשים אחרים אשר התכוונו לחצות את הנהר עם בוא הלילה. בינתיים, במשך היום, הסתיר אותנו בעל הפונדק באסם גדול שעמד בחצר. כנראה היה לבעלי המקום קשר ‘מסחרי’ עם מפקדי הצבא הגרמני בסביבה, שאם לא כן קשה להעלות על הדעת שתנועת ההברחות בלילות נעלמה מעיניהם. אלא שבכך לא נסתיימו תלאותינו במעבר הגבולות. במשך היום, כאשר ערך בעל המקום את רשימת היוצאים בלילה, התברר לנוסעים כי יש גם ילד ביניהם, והם הביעו התנגדות לכך מתוך חשש מפורש כי בכיו עלול להסגיר אותם למשמרות הגרמניים או הסובייטיים. אלא שאבי, בדרכו השקטה, שוחח בחשאי עם בעל הסירה אשר הסכים תמורת תשלום נוסף להחביא אותי מתחת לכיסוי בסירה לפני שהאחרים יעלו עליה, וכך היה. סירת המשוטים הפליגה ואז התגליתי לתדהמת הקבוצה באמצע הנהר, כאשר לא הייתה בידיהם בררה. אני כמובן שתקתי כל הדרך ובסוף, הם נפרדו ממני בחיבוקים ובנשיקות.

בסך הכול המעבר היה קל. המרחק מן הגדה הרוסית של הנהר אל תחנת הרכבת הקרובה לא היה גדול. משמרות צבא רוסי לא היו שם. כנראה, באותו זמן, לשלטונות הסובייטיים לא הפריע עדיין המעבר של עשרות אלפי יהודים מן הצד הגרמני אל הצד הרוסי. הרכבת באה בזמן ואנחנו הגענו אל העיר לבוב בפעם הראשונה. כעבור שש שנים חזרנו אליה בפעם השנייה בנסיבות שונות לחלוטין.

החיים בלבוב אצל דודתי, אשר העמידה לרשות שלושתנו חדר בדירתה, לא היו קשים. אבי אמנם לא מצא מקום עבודה קבוע שיספיק לקיומנו, אולם הוא פרנס אותנו כמתווך זעיר בשוק. הכנסתו באה מקניית וודקה שנמכרה רק בחנויות ממשלתיות בכמות מוגבלת לאדם וממכירתה ברווח למעוניינים, שכנראה היו רבים. וכך היה עובר יומו בעמידה המחזורית בתור לקניית וודקה, ונראה שהתפרנסנו מזה אמנם בדוחק, אבל לא הרגשנו מחסור גם בזכות העזרה של דודתי, אשר בינה לבין אמי שררה אהבת אחיות מיוחדת. אותי רשמו לבית ספר כללי והילדים שם קיבלו אותי יפה, בייחוד ילדה אחת עם שתי צמות חומות, אשר הייתה לאפוטרופסית נעימה בשבילי. הסמל לנורמליות של חיינו היה, דומני, העובדה כי אמי השקיעה הרבה מזמנה בלימודיי. ‘התברכתי’ בכתב יד לא ברור, ואמי, על פי מצוות המורה, הטילה עליי תרגילי כתיבה תמה והצליחה עד כדי כך שבסוף השנה הציגו את מחברתי בתערוכה של כתיבה תמה שנערכה בבית הספר, ועם תערוכה זו נסתיימו, באורח סמלי, חיינו ‘הנוחים’ בתור פליטים בלבוב.

בסיומו של פרק זה בחיי הילדות שלי, איני יכול להימנע מלשוב אל ההרהור על תהפוכותיו של הגורל מן הצרה אל ההצלה. כוונתי לעובדה שאילולא הופצצה העיירה וישְקוּב ואילולא פרצה השרפה ברחוב שלנו, לא היינו בורחים לוורשה, כפי שסיפרתי, ואז היה גורלנו שונה לחלוטין.

אכן, לימים, בביקור לצורכי מחקר שלי בלונדון, עיינתי בעיתונים המקומיים משנות המלחמה. והנה באחד מהם מצאתי פרסום של מכתב אשר הגיע מפולין, ובו סיפר הכותב כי בדרכו מכפר הולדתו לוורשה עבר דרך העיירה וישְקוּב, ושם ראה חיילים גרמנים מובילים מאות יהודים, בני כל הגילים. המקום שאליו הוליכו אותם היה כמובן מחנה ההשמדה.

בהמשך בא ההרהור, כי אילו אבי אשר שוחרר מן השבי היה מוצא עבודה בוורשה, מה גם שבדירה של סבתא היה די מקום לכולנו, ספק אם הוריי היו מחליטים לעבור משם אל דודתי בעיר לבוב ובכך להינצל מגורלם האכזרי של יהודי גטו ורשה בחייהם ובמותם. ולבסוף, ההצלה שבאה לנו מהחלטתו של הסמל הגרמני שאפשר לנו להמשיך בדרכנו אל נהר בּוּג.

אולם ההצלה המכרעת באה, צחוק הגורל, כאשר שליטה של ברית המועצות החליט להגלות לסיביר את הפליטים היהודים שנמלטו מידי הגרמנים אל שטחה של פולין הכבוש בידי הסובייטים. וכך הודות לאכזריותו של סטלין הפכה הצרה להצלה בשבילנו ובשביל עוד קרוב למאתיים אלף יהודים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תעודת זהות: זיכרון אישי והשקפה לאומית”