החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספרו לי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 275 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

בימי חורף, כאשר החלונות היו סגורים והשמיים היו כהים וממטירים את גשמם, הצטנפה אביב בכורסה הגדולה וכרכה סביב גופה הצנום שמיכה מצמר רך שאביה הביא לה, כשחזר מאחד מסיבובי ההופעות שלו בארצות ניכר. בינה לבינה קראה לימי השישי־שבת האלה, שבהם הוא היה כולו שלה, "ימי האושר שלי". את דמות אימה היא זוכרת בעיקר מתמונה אחת קטנה שבה שתיהן עומדות חבוקות על סלע. תמונה אחת ויחידה נותרה לה, תמונה שהשמיים בה כחולים, ומאחוריה כתוב בכתב יד מעוגל: “אביבה, ילדה יקרה שלי, יום אחד תביני. אוהבת אותך לעולם, אימא".

 

אובדן טלפון נייד מוביל את אביב, פסיכולוגית שאפתנית ומושקעת בעבודתה הטיפולית והאקדמית, לעצור ולהתבונן בחייה. מכאן נחשפת רשת קורים, גלויים ונסתרים, שנקשרים ונפרמים, מסתבכים ונפתרים. אביב נעה בין לב האורבניות התל-אביבית לבין עיר ששמרה על אווירת עיירה, שדרות, שבה בחרה להשתקע, וזו מחבקת אותה. תנועת ההתרחשויות מפגישה את הקורא עם דמויות עשירות בהיסטוריה שעקבותיה עדיין פועמות בתוככי ההווה הישראלי. בנגיעה דקה, חדה ורגישה רוקמת הכותבת חומות הגנה המתפוררות אט-אט, ואז פורצות קרני אור מלאות תקווה לקראת עתיד מחייך ורך.

 

זהו ספרה השני של ד”ר שולה פיורה PhD בספרות עברית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. ספרה הקודם רק עונות נולדות מחדש (תמוז, 1985) זכה להדים חיוביים ולאהבת הקהל.

 

לדבר עם אנשים, להתבונן בהם, לקרוא עליהם ולהרגיש את עולמם הריאלי או המדומיין הוא אזור הנוחות שלי. זה מה שטבעי לי מתמיד. את לימודי באוניברסיטה הקדשתי למדעי-הרוח והחברה. ספרות, פילוסופיה, יהדות ומדעי ההתנהגות עיצבו את עבודת הדוקטור שלי שעסקה באקלים התרבותי-חברתי של דגמים פסיכו-פתולוגיים וביטויים בספרות, בעוד סקרנות ואהבת-אדם הובילה אותי  ללימודי פסיכותרפיה. המעבר מעיסוק בדמויות ספרותיות לטיפול באנשים וחייהם, היה אך טבעי. מאחורי שנות הנחייה, הדרכה וטיפול רבות ופרישתי לגמלאות זיכתה אותי בזמן ובתשוקה לשוב לאהבת הסיפור וכתיבתו והנה התוצאה לפניכם. אשמח לדעת שקריאת ספר זה הסב לכם עניין והנאה.

מקט: 4-1272-1272
בימי חורף, כאשר החלונות היו סגורים והשמיים היו כהים וממטירים את גשמם, הצטנפה אביב בכורסה הגדולה וכרכה סביב גופה הצנום […]

 

1

(אוגוסט 2020)

 

ריח האוויר הדחוס והמצחין העומד ברציף תחנת הרכבת "סבידור" גרם לאביב לשיעול קל ולתחושת צריבה בגרון. היא הידקה את המסכה לאפה. מאז שהחלה להשתמש בתחבורה הציבורית נאלצה להתמודד עם רגישות היתר שלה לריחות. ברגעים אלה, התגעגעה אביב לימי החורף שבהם היא נוהגת לעטוף את צווארה, פיה ואפה בצעיף קשמיר מבושם שמטשטש מעט את מה שאינה רוצה להריח. אך עתה, ממש ברגע זה, כל שיכלה לחוש הוא את לחות המסכה שדרכה היא שואפת ולתוכה היא נושפת אוויר מהול בחלקיקי זוהמה. בעודה מחכה, חשבה על הביקור בבית העלמין שאותו תכננה ליום ג' הקרוב. מזמן לא ביקרה במקום שבו קבורים הוריה. היא לא ציינה ימי זיכרון ונמנעה מלהגיע לבתי העלמין שבהם קבורים בני משפחתה. גידי כעס ולא הבין את התנהגותה. היא עוד יכולה לשמוע את קולו הכאוב והנרגש קורא לעברה: "איך, איך את יכולה? את כולם את מוחקת בין בחייהם ובין במותם. מה יש לך? את סנדלר שהולך יחף. מטפלת דגולה, ראינו. זיוף אחד גדול, זה מה שאת." לעיתים, מתוך אי־רצון ותחושת כפייה, היא הייתה מתנצלת בפניו ועולה לקברי יקיריה ביום הזיכרון המפורש והרשמי, תמיד לפי התאריך העברי.כל שרצתה היה "שקט". לא היה בה כוח להסביר את עצמה, שהרי הוא ממילא לא יבין. היום גם הוא כבר איננו. כמה חודשים אחרי שקרה מה שקרה, הם נפרדו. גידי נסע לטורונטו והמשיך שם את עבודתו המדעית. שנה מאוחר יותר הגיע לארץ, לטקס הגט.

בעוד רגע אמורה הרכבת לשדרות להיכנס לתחנה. משום־מה היא נזכרה ברושם שהותיר עליה בחור צעיר שהגיע היום למרפאה הפסיכיאטרית שבה היא עובדת. הוא חלף לידה, לאחר שיצא מחדר הרופא, ועיניו ריתקו את מבטה. הוא נפרד באלם מדוקטור גיל, שליווה אותו לדלת בעודו מהדק את המסכה לאפו. אביב, שבדיוק סיימה את יום עבודתה, יצאה יחד איתם, כואבת את מראה כתפיו הצעירות, השמוטות, ואת גבו השחוח, כאשר נעצר ליד גבר גבוה ששם זרועו עליו. אולי אביו.

שעות העומס בדרכים ובתחנות האוטובוסים שאבו אותה אל תוך המון עוטה מסכות. אם לא הפיות, היו אלה העיניים שדיברו. אפשר היה לזהות אדישות, הכחשה או חשדנות, פחד וחרדה. כל אחד נתפס כאויב פוטנציאלי שנושא נשק אלים ובלתי נראה. ימי קורונה. נסיעה קצרה באוטובוס והיא תגיע לתחנת הרכבת שבה תעלה על הרכבת לשדרות, עיר מגוריה הנוכחית. הנסיעה בתחבורה ציבורית היום אינה פשוטה, ומכונית אין לה. אחרי מה שקרה מכרה את הסוברו, גם את הדירה בעיר הגדולה עזבה. רק את חדר הטיפולים שמרה. חדר נוסף מחדרי הדירה השכירה לעמיתים שחיפשו מקום ראוי לקליניקה. המעבר לשדרות, עיר דרומית מוכת טראומה מתמשכת ואיום ביטחוני מתמיד, לא היה מובן לאיש. אך אביב אטמה אוזניים ולב. היא לא רצתה לשמוע טיעונים, אזהרות ונבואות שחורות. אחרי מה שקרה, לא יכלה עוד לראות בתי קפה מלאים, חנויות וקניונים שטופי סחורה. די היה לה ביומיים בשבוע שבהם הגיעה לקליניקה היישר מעבודתה. את בית הקפה הקבוע שבו נהגה לנוח לפני קבלת מטופליה, המירה במטבח שהיה פעם המטבח הביתי שלה.

בתחנת עזריאלי, ההומה בימים רגילים, התנועה הייתה דלילה. על הרציפים עמדו נוסעים לא רבים שציפו לרכבות שיקדמו אותם למחוז חפצם. אביב התבוננה בהם כשמחשבותיה אחוזות בעלם הנאה. הגם שהמבט היה מיואש, לא יכלה אביב שלא להתפעל מעיני הטורקיז שלו. המחשבה המטרידה והמטופשת שהציפה אותה סירבה להיעלם והייתה כזבוב טורדני שלא הניח לה. מה נער כזה יפה עושה אצלנו, מה קרה לו. קול הקטר הנכנס לתחנה בזחילה קטע את הרהוריה. היא קמה מהספסל שעליו ישבה וחיכתה שהרכבת תיעצר ודלתות הקרון ייפערו. הקרון שאליו נכנסה היה בתפוסה מלאה על־פי הגבלות השעה. אביב ידעה, החוזרים מעבודת יומם יֵרדו בתחנות הביניים הקרובות בדרום תל־אביב, בת ים וחולון. לאחר מכן ייוותרו הנוסעים ליבנה, אשדוד, אשקלון ושדרות. היא בחרה להישאר לעמוד ליד דלת הקרון, מנהג שסיגלה לעצמה בימים אלה. אחרי תחנות חולון הקרון מתרווח, מספר הנוסעים פוחת, ואז היא יורדת לקומת הקרון התחתונה ומוצאת לעצמה מקום שמושביו הסמוכים ריקים. כך גם היום. העיניים המשיכו ללוות אותה במחשבתה, אך היא הבטיחה לעצמה שברגע שתמצא לעצמה מקום ישיבה, היא תתנתק מהן בכוח. היא צריכה לעבור על הודעות הדואר האלקטרוני שלא הספיקה לראותן במהלך יום העבודה העמוס. כשהתיישבה, הוציאה כדרכה את משקפי הקריאה שלה, המטען והאוזניות של הטלפון הסלולרי שלה. ידה נשלחה לכיס התיק שבו אמור להיות המכשיר הנייד שלה, אך אצבעותיה לא איתרו אותו. הנייד איננו. במהירות פתחה את רוכסני התיק השונים. איפה לעזאזל הנחתי אותו, רטנה מאחורי המסכה שעל פניה. הנייד לא נמצא. אביב, שיכלה לחוש בהולם ליבה, החלה בניסיון שחזור: מתי בפעם האחרונה השתמשה בו ואיפה. היא נזכרה שדקה לפני שעלתה לאוטובוס בדרכה לתחנת הרכבת, המכשיר צלצל. סטודנטית, מודרכת שלה, רצתה לדעת אם היא תהיה ביום ג' הבא במרפאה. האוטובוס שהגיע באותו הרגע גרם לה לסיים במהירות את השיחה ולדחוף את המכשיר לאחד מכיסיו החיצוניים, חסרי הרוכסן, של התיק שהיה שמוט על כתפה. כנראה נפל באוטובוס. שיט, מה אני עושה עכשיו, אביב הרגישה איך הדם אוזל מפניה. טיפות זיעה קרה החלו לנצנץ על מצחה ורעד בלתי נשלט התמקם בגפיה. תנשמי, תנשמי, אמרה לעצמה. זה לא סוף העולם, תנשמי. בעיניים עצומות, כשהיא מנסה להתמקד בנשימה העולה ויורדת, היא השעינה את ראשה על גב המושב בעודה אוחזת בחוזקה בתיק העבודה החום שלה. שוב ושוב מצאה את עצמה משחזרת את התמונה שבה היא חשה קצרת רוח לשאלותיה של הסטודנטית, מפסיקה אותה באומרה שהיא חייבת לסיים כי עליה לעלות לאוטובוס. גם את ההבטחה לחזור אליה מאוחר יותר זכרה. מה אני עושה עכשיו, אין לי את מספר הטלפון שלה, לא הספקתי לומר לה שלא אהיה ביום ג' הקרוב. דוקטור גורי, ברוב טובו ורגישותו, נענה לבקשתי להיעדר באותו יום, מבלי לשאול מה הסיבה, למרות המחסור בכוח אדם, לאור זאת כי שלושה חברי צוות נדרשו לבידוד לאחר ששהו במחיצת חולי קורונה מאומתים. שוב ראתה בעיני רוחה את תחנת האוטובוס, את תנועת המכוניות הערה באותה השעה, ושמעה את צליל הנייד שניגן בדיוק כשעיניה קלטו את האוטובוס המתקרב. היא זכרה היטב איך קטעה את השיחה כשדלת האוטובוס נפתחה והיא נכנסה ותרה בעיניה אחר מרחב מעט מרווח, שאין בו אנשים.

העולם שלי, גם זה שכבר היה ונעלם לי, גנוז במכשיר הזה. הנשימה העמוקה שלקחה העידה על הלחץ שבו הייתה נתונה. הזמן לא זז, עוד תחנה, עוד עצירה, התחנות מתחלפות אך הנסיעה זוחלת. אביב רצתה להגיע לשדרות. דבר ראשון, אלך לדליה ואתקשר לחברת התקשורת הסלולרית כדי שיחסמו את יכולת השימוש במכשיר שהלך לאיבוד. אולי דליה גם תדע לומר לי איפה יש בעיר נקודת מכירת מכשירים ניידים פתוחה. אוף, אוף, איך עשיתי את זה לעצמי. לו לפחות לא הקלתי ראש ודאגתי לנעול אותו עם סיסמה, כעסה על עצמה כאשר הודיעה הכריזה על שדרות כתחנה הבאה.

רציפי הרכבת שהקבילו את פניה היו ריקים מאדם. היא ירדה מן הרכבת ומיהרה לכיוון היציאה. ההליכה הארוכה במנהרת התחנה הממוגנת נראתה לה באותן הדקות חסרת סוף. ראשה היה ריק מלבד היזכרות כפייתית בעוד איש קשר, בעוד תמונה, בעוד מזכרת, שאצורים במכשיר שנעלם. הדרך לביתה מן התחנה עברה מבלי משים. גם החום שהכביש, המדרכות והבניינים, פלטו בערבו של יום שרבי לא נגע בה. היא מיהרה לביתה של דליה. היא צלצלה בפעמון הכניסה ודליה, שהייתה מופתעת לראותה מזיעה, סמוקה ומתנשפת, שאלה בדאגה מה קרה. "בואי, תיכנסי, את נראית נורא. שבי, אביא לך כוס מים." המזגן הפועל, כוס המים הקרים ומבטה האכפתי של דליה הרגיעו אותה קמעה. בפעולה קצרה, בעזרת הנייד שלה, המכשיר שהלך לאיבוד נחסם לשיחות. "נראה לי, אם אני מחשבת נכון את הזמן, שהנייד היה חשוף וזמין כשלוש שעות בערך. מה את אומרת, דליה? טמטום מצידי לא להכניס סיסמה."

"עכשיו כבר תקפידי, אני בטוחה," ענתה לה דליה שביקשה ממנה להישאר לארוחת ערב שעסקה בהכנתה.

"תודה, יקרה, אך הראש מתפוצץ לי. אני חושבת שאלך הביתה, אקח כדור ואכנס לישון. מחר אסע לנתיבות, יש שם סניף פתוח. אקנה מכשיר חדש ואבקש שיורידו מהענן את כל מה ששמור בו," אמרה. "ממילא מה שבאמת חשוב לי הם אנשי הקשר והתמונות. התכתבויות, לוחות זמנים, ישיבות צוות, שעות טיפול בקליניקה," מנתה, "העיקר קיים ושמור בלפטופ. דליה, תודה, נתראה."

למרות השעה המוקדמת והחשכה שזה עתה ירדה, אביב בחרה לא לפתוח את תריסי חלון חדר השינה, אלא להדליק מזגן ולהיכנס למיטה, לאחר שתבלע כדור שירגיע את כאב הראש שלה. לא היה לה כוח להתקלח. היא פשטה את בגדיה ספוגי ריחות העבודה והדרך וזחלה אל בין הכסתות ושמיכת הקיץ הקלה. איזה יום, איזה יום, חשבה לעצמה ועצמה את עיניה. מחר השמש תזרח, מלמלה לעצמה, תוך שהיא נזכרת שראתה שהגר חברתה שלחה לה הודעת ווטסאפ, הודעה שלא הספיקה לקרוא. מעניין מה כתבה. לרוב מדובר בלמה אני לא שומעת ממך, הייתה המחשבה האחרונה שלה, לפני ששקעה בשינה עמוסת חלומות.

גידי ואוני קוראים לה לחצות את גשר החבלים. המפל, הנהר השוצף, צבע המים החומים עמוסי הסחף הקפיאו אותה על מקומה. "אימא, את יכולה, בואי כבר," צועק אוני. גידי לידו, שותק. אביב יכולה לזהות ספקנות או אולי אדישות בפניו.

גידי, מה קרה לנו, חשבה כשהתעוררה מן החלום שבו לא חצתה את הנהר וגם לא עלתה על הגשר אלא נותרה קפואה במקומה. קרניים ראשונות של שחר החלו להפציע. יום שישי. השעון המעורר עדיין לא צלצל. אביב שכבה על צידה כשברכיה משוכות לבטנה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.