אישה יוצאת למסע. אישה בשלה, במיטב שנותיה. "עומד להגיע שינוי. ברוריה ממתינה לו בלי הזחיחות והתמימות של הנעורים, בתחושה של […]
1
היא עומדת צמודה לחלון חדר השינה, מצלמת במבטה את הנוף המוכר ומהרהרת אם תצליח לשחזר את המראות האלה, כשתהיה רחוקה מכאן. בלילה, כשהשקט מטייל ברחובות העיר, ותאורת רחוב צהבהבה מאירה את הכול, העיר יפה ורפויה בעיניה, כאילו נשאבו ונלקחו ממנה הזיהום, הגודש וההמולה של שעות היום. מרפקיה נעוצים באדן החלון וסנטרה מונח בכפות ידיה, עיניה מופנות אל תוכה, סוקרות את הנעשה בליבה. נועם והתרגשות הציפו אותה בימים האחרונים. עכשיו, כשהכול מוסכם ומוכן לקראת הבאות, והסידורים והריצות של השבועות שחלפו כבר מאחוריה, עולים ומתגברים בליבה בערבוביה חרדה ושמחה אצורה.
הבלבול הזה שודד ממנה שעות שינה. היא לא מורגלת בחוסר ודאות, והפתעות לא קרואות מחלישות ומעייפות אותה. קול נחירות עדין ומונוטוני מלווה את שהותה בחדר. היא מפנה את מבטה לאחור — הוא ישן בנחת. מוזר לה, אבל עדיף שתניח לזה כרגע. בכל זאת היא נזכרת להדביק לו פתק צהוב, נוסף על השמונה שכבר פיזרה ברחבי הדירה:
“יקירי, לא לשכוח להשקות את האדנית הזאת אחת ליומיים״.
כדי להקל עליו, היא מניחה למרגלות החלון כד מלא במים.
“ככה הכי טוב, מה שלפני העיניים מזכיר לו לפעול ללא דיחוי״, היא מציינת לעצמה בשקט, ויוצאת יחפה מהחדר.
עוד מעט תמרח לק אדום דובדבני על ציפורני הרגליים. קודם תנקה היטב עם אצטון, ואז תמרח שתי שכבות מדויקות ואחידות, ולא תסטה מהגבולות המתעגלים — מזל ששמה ליבה לכך ברגע האחרון. נותרו עוד כמה שעות ליציאה. היא מסתובבת בבית ברגליים יחפות, כפות רגליה סופגות לתוכן את הקרירות של הרצפה. היא בודקת את הפתקיות האחרות שהשאירה לו, בתקווה שלא ישכח להציץ בהן מחר, ומלחשת לעצמה:
“די, מספיק, הוא לא תינוק״.
מעולם לא השאירה אותו לבד לזמן ארוך כל כך, והוא — כמו ילד בענייני היום יום. היא יודעת שהוא שונא כשהיא נוסעת לבדה, אוהב שהיא בסביבתו ותחת עינו הפקוחה תמיד. היא לא שקטה לגמרי, בודקת שוב בתיק היד את שטרות הכסף, דולר הונג־קונגי, צבעוניים וזרים לעיניה הישראליות. עד אתמול, כשקיבלה את השטרות לידיה, לא ידעה שקיים מטבע כזה, חשבה שבשנת 1995 העולם כולו אחיד תחת משטר הדולר והאירו. המזוודות ארוזות, הדרכון נמצא בעטיפה הכחולה הניטרלית, ללא סימני מוצא, ובידיה כרטיסי הטיסה — ליציאה מהארץ ולטיסת ההמשך — וגם כרטיס האשראי הבין־לאומי החדש, מבריק בתא שהקצתה לו בנרתיק. היא מסדרת הכול מחדש, שיהיה מוכן לקראת היציאה.
היא פוסעת במסדרון הדומם והחשוך אל המטבח. אולי תשתה כוס יין? עיניה בוחנות סביבה, בוהות לתוך הארון שפתחה. היא שולפת גביע שקוף ומוזגת לעצמה יין אדום כהה, חוזרת אל חדר השינה, יושבת בכורסה, לוגמת ומתבוננת בפני בעלה הישן. פניו הישנות שונות מאוד מפניו הערות. היא אוהבת לראות באור המנורה הרך את התווים הרפויים והנינוחים, את העור, שביום הוא קמוט ומחורץ, אך מתוח עכשיו יותר. אפילו קמטי ההבעה שלו אילמים, והפה נינוח ורגוע. פתאום, פניו מתכרכמות והשפתיים מתכווצות ונמתחות בעווית. כעס מנסה להתפרץ מהגרון, בליווי מחוות אלימות של ידיים מאוגרפות, הנשלחות לכל עבר. היא צופה בו בתחושת חרדה מוכרת, בידיעה שעוד מעט הוא יירגע ויחזור לשינה שלווה. כשהוא נרגע, וכוס היין התרוקנה, היא מחליטה להתרענן במקלחת. לא, ירגיע אותה יותר לטבול באמבטיה. היא פותחת את הברז וממתינה לאיזון הטמפרטורה של המים. היא אוהבת אותם חמימים בלבד. אם הם חמים מדי, הם מגבירים את קצב ליבה, ומגרים את מערכת העצבים שלה. אנחה קטנה יוצאת מפיה בכניסתה אל תוך המים המהנים. בעודה מערבלת בידיה את הסבון הנוזלי שהוסיפה לתוך האמבטיה, עולה קצף לבן וריחני מסביבה. היא טובלת ברכות, נושמת עמוק את ריח הלבנדר של הסבון ונשענת לאחור. אד קל מתאבך סביבה. היא עוצמת את עיניה ומתמסרת לתחושה המטהרת והמרגיעה של הטבילה. רק ראשה נותר מחוץ למים. תחושתה קלה, כצפה חסרת משקל. גופה רגוע ורפוי, וגם מוחה הולך ומרפה, מסיר את הפיקוח הנוקשה של ההיגיון והמציאות ומאפשר למחשבותיה לשייט בחופשיות בשולי תודעתה.
בדמיונה חוזר שוב ושוב הרגע שבו תעמוד על הבמה. ההתרגשות משתוללת בתוכה כמטורפת, אך היא תמתין בנחת לשקט מוחלט. היא מתנשאת מעל לכל אנשי המקצוע המשכילים והמדופלמים שהתאספו לכנס, כאן ועכשיו היא שולטת בקהל. הכול נושאים אליה עיניים וממתינים למוצא פיה. איש לא יעז לערער על עליונותה המקצועית.
האופוריה נקטעת בדקירה. קוץ רעיל ואפל מן העבר מתפתל ונאבק לעלות לתודעתה. היא נלחמת בו. לא, היא לא תאפשר למחשבה הזו לעלות עכשיו. חברה פסיכולוגית אמרה לה פעם שזו דרכם של ייסורי מצפון. הם צפים ומטרידים תמיד בזמן הכי פחות מתאים. טעות אחת רגעית בשיקול הדעת שלה נעשתה לפני שנים רבות, ועד היום היא משלמת עליה את המחיר.
עיניה של יעל — העיניים החומות הגדולות שלה נוקבות לה גם עכשיו את הנשמה. רושפות, מאשימות. היא קוראת בהן את אותו סיפור עצמו, בכל פעם שיעל עולה במחשבתה. הסיפור שלהן, סיפורן של חברות נפש שהלכו יד ביד מהתיכון, למדו יחד באוניברסיטה ובדוקטורט חקרו את אותו נושא משתי זוויות שונות. גופה של ברוריה מגיב גם עכשיו באותו רטט פתאומי, בצמרמורת שמכווצת את השרירים ואת העור, כאילו ברגע זה היא שומעת בפעם הראשונה:
“יעל נפגעה בתאונת דרכים״.
ההלם מכה בה שוב, הריצה חסרת הנשימה אל בית החולים, מראה החברה האהובה שלה, שוכבת על המיטה הלבנה במחלקת טיפול נמרץ כגוף חסר חיים, פניה מעוכות. חוזרים אליה ימי ההמתנה ליד טיפול נמרץ, והימים ספוגי הייסורים האל־אנושיים אחרי כן, כשכבר הלכה לעולם ההוא חסר הכאבים, הריקנות האיומה שפשטה בה, והחיפוש הבלתי פוסק אחר החיים שנגדעו מהווייתה, מרגע היקיצה ועד סוף היום. שבו להציף אותה מראות ורגשות שלא תצליח לשכוח לעולם. בניסיון לשמר בתוכה משהו מיעל, קראה את מה שהצליחה חברתה ליצור כבסיס לעבודת הדוקטורט שלה, חזרה וקראה, התפעלה והפנימה. כן, תחילה התפעלה, והבטיחה לעצמה שתעשה הכול כדי לסייע לחברתה לסיים את העבודה, לא חשוב עד כמה היא נפגעה. היא תגיש את הדוקטורט בשמה, אבל אחרי…
“די, ברוריה, מספיק״, היא גוערת בעצמה בשקט ובתקיפות, “אי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור״.
היא מאמינה שכבר שילמה מחיר כבד באבל ובהתייסרות לאורך השנים. גם בפועל היא ניסתה לכפר, על ידי הקדשת הדוקטורט שלה עצמה לחברת הנפש המנוחה שלה, שלא זכתה. די, זה לא הזמן לדוש בחטאים ישנים. היא פוקדת על עצמה לחשוב על משהו אחר. אף אחד לא יאשים אותה בגניבה ספרותית של התואר.
היא מתורגלת לדחוף את המחשבות הללו אל מתחת לפני השטח, ואחרי דקות ספורות היא כבר יכולה להמשיך, כאילו לא היו. היא חוזרת ומודדת בעיני רוחה את הבגד שקנתה במיוחד להופעתה בכנס — בגד יקר מאוד ואלגנטי מבית אופנה בעל שם, אך צנוע וסולידי. מעניין מה הייתה אימא שלה מרגישה אילו הייתה שם, איך הייתה חולקת איתה את הכבוד בעקבות ניצחונה המקצועי?
משהו חודר בגסות ומפריע למחשבותיה, קול חבטה המגיע מכיוון חדר השינה. היא מאזינה עוד שנייה, ואז מתרוממת באחת מתוך המים, מתיזה לכל עבר. היא חוטפת מעל הוו מגבת גדולה ומתעטפת בה, וממהרת ברגליים יחפות אל חדר השינה. עקבות רטובות נשארות מאחוריה. בחזה ובבטן שלה מתערבלים חששות. מה קרה? היא חוששת ממה שתגלה בחדר. על הסף היא נעצרת ומסתכלת פנימה. הוא לא במיטה. בהלה מתפשטת בגופה כגז רעיל בלתי נראה. היא סוקרת במהירות את סביבתה, אולי יצא? אז היא מבחינה בבהונות רגליים מבצבצות על הרצפה ליד המיטה. היא ממהרת לשם, בעודה מאמצת את המגבת חזק יותר לגופה, מחליקה מעט על הרצפה ברגליה הרטובות ממי הסבון. כן, זה הוא, היא נושפת. הוא שוכב ליד המיטה, גופו מפותל. נראה שהראש צנח ראשון ומשך את משקל הגוף אחריו. הוא נשען על כתף אחת, ראשו מוטה לצד השני וסביבו טיפות דם הזולגות כדמעות מן המצח אל תוך העיניים.
היא מסתכלת בבלבול לימין ולשמאל, מנסה להבין מה קרה כאן, מקרבת את ראשה לפניו וקוראת בשמו בקול רועד:
“בני, בני, בנימין…״
המילים בקושי מחליקות מגרונה. היא נוגעת בפניו, סוטרת לו קלות. הדבר רק מגביר את זרימת הדם. היא חוטפת מעל למיטה את הכרית שלו, מנסה להרים את ראשו ולהשעין אותו עליה. שוב היא מסתכלת סביב באי־הבנה. מה קרה כאן? מישהו נכנס? החלון סגור, כל דבר במקומו. היא שומעת אותו נאנח. ציפת הכרית כבר שטופה בדם. היא רצה אל המקלחת, נפטרת מהמגבת המגבילה את תנועותיה ולובשת חלוק. היא חוזרת אל חדר השינה ובידה מגבת, ומתחילה להספיג בה את הדם הזורם על פניו. רק אז היא יוצאת שוב ומביאה את הטלפון, ממקום מושבו הקבוע. ב״מגן דוד אדום״ יֵדעו מה לעשות. הם ידריכו אותה.
היא שומעת אותו נאנח שנית, שומטת את הטלפון וקוראת שוב בשמו.
“בני, בני, בוא תעזור לי להקים אותך״.
הוא נאנח אנחה עמוקה ומנסה לפקוח את עיניו. היא מנערת אותו, מנסה להרימו, ללא הצלחה. היא מנסה לתפוס בזרועו, כשהיא רואה את עיניו נפקחות לאיטן, בוהות ולא ממוקדות. הוא מגיח כמו מערפל, נאחז בה ולאיטו מתרומם על ברכיו. היא משחילה את ידה מתחת לבית שחיו, דוחפת כלפי מעלה ומסייעת לו לטפס בתנועות כבדות אל המיטה. היא מביאה מגבת נוספת מחדר האמבטיה ומנגבת שוב את פניו. הדם מתחיל להיקרש מסביב לעינו, אך עדיין זורם מהחתך שבמצח. הוא המום, מסתכל סביבו וממלמל משהו שאינה מבינה. היא מתכופפת אליו כדי להיטיב לשמוע. הוא שואל בקול צרוד, בגלגול עיניים אטומות:
“מה קרה לי? מה קרה?״
היא חושבת לרגע מה לענות לו.
“אתה לא יודע? אולי נפלת מהמיטה? אני מייד מתקשרת למד״א, יגיע רופא ונראה״.
היא מתחילה לחייג ושמה לב שידיה רועדות.
“מכבי אש שלום״.
היא מתבלבלת.
“אני צריכה אמבולנס״, קולה גבוה והיסטרי.
הקול מהצד השני של השפופרת מסביר ברוגע:
“חייגת בטעות 102 במקום 101״.
היא מנתקת ומנסה לחייג מחדש, אבל עוד בטרם יענה לה מישהו, היא שומעת את בני צועק בקול מעובה:
“לא צריך אמבולנס, לא רוצה אמבולנס״.
היא נבהלת מהקול החזק, מפסיקה את החיוג וניגשת אליו. עם הדם שנקרש על פניו, נראה לה שהוא פצוע קשה. גם על הסדין היו כתמי דם. שלולית שחמחמה על הרצפה מתפשטת כמו תמנון ושולחת זרועות זוחלות לעבר המזוודות שלה, הניצבות בפינת החדר, מוכנות לנסיעה. היא מעבירה יד בלטיפה זהירה על פניו, ואומרת בנימה רכה ומרצה:
“בני, צריך לבדוק אותך. צריך לדעת מה קרה לך״.
“אבל אני לא רוצה אמבולנס, הם ייקחו אותי לבית החולים. אני בסדר. רק תנקי אותי קצת״.
“אביא עוד מגבת ואנקה אותך מהדם״, היא אומרת בנשימה עמוקה ויוצאת שוב אל האמבטיה.
היא מביאה שתי מגבות גדולות, ואחת קטנה שהרטיבה במים. ראשית, היא מתכופפת, מספיגה ואוספת מהרצפה את תמנון הדם המתקרב לטמא את המזוודות התכולות החדשות שלה. בעזרת המגבת הקטנה הרטובה היא מנקה בעדינות את פניו.
“כואב לך כאן כשאני נוגעת?״ הוא מעווה את פניו אך אינו עונה. “אתה לא זוכר מה קרה? איך הגעת לנפילה כזאת? חלמת? אתה יודע, לפעמים אתה לא שקט בשינה״.
הוא מסתכל עליה שוב בעיניים מעורפלות.
“אני לא זוכר כלום, רק שפתאום מצאתי את עצמי על הרצפה״.
אחרי שייבשה את פניו היא אומרת לו בקול רך:
“בני, תבין. אני חייבת להזמין אמבולנס, שמישהו יבדוק מה איתך. אני לא אוכל לנסוע בלי שרופא או פרמדיק יבדוק אותך, ואני אדע שאני יכולה להשאיר אותך לבד״.
הוא מסתכל בה ושותק. היא לוקחת שוב את הטלפון, הפעם מגיעה למגן דוד אדום ומסבירה מי נפגע ואיך, ומבקשת שיבואו כמה שיותר מהר.
“אבל בלי סירנות, בבקשה. השכנים ישנים, לא צריך להעיר את כל השכונה״.
היא פונה אליו.
“אולי בכל זאת תנסה להיזכר מה חלמת? זה היה סיוט? אולי כמו שהיה לך כמה פעמים בשנה האחרונה״.
הוא מתבונן בה עכשיו בעיניים צלולות יותר.
“אני מקלקל לך את הנסיעה, אה?״
הוא עשה את זה בכוונה? לא, לא. היא מגרשת מייד את המחשבה.
“אתה יודע שאני לא אסע אם אתה צריך לקבל טיפול ולא יכול להישאר לבד״.
אולי תתקשר לבת שלו, שתבוא לטפל בו בזמן שהיא בכנס? אבל בטרם תצליח להעביר את המחשבה למילים, הוא אומר:
“תראי, יש בעיה. אי־אפשר להוציא את יונתן מהמוסד שלו כדי שיבוא להיות איתי. וגם גילה לא תוכל לבוא. אומנם היא הבת שלי, אבל יש לה שני ילדים קטנים, איך תבוא?״
היא שותקת ומדברת בשקט לעצמה:
“יש ממש סיכוי שאני אגיע לוולפסון במקום להונג־קונג״.
היא מרגישה מחנק, מנסה לבלוע פעם, פעמיים. בשביל זה עבדה כמעט עשרים שנה? ומה עכשיו? היא מחליטה לא לדבר כרגע, אינה בטוחה שתוכל לשלוט בקולה. אמש, כשאכלו ביחד ארוחת ערב, הוא רטן שוב על כך שהיא נוסעת לה ומשאירה אותו כאן לבד. בצחוק קל שאל:
“חשוב לך נורא לנסוע לכנס הזה, מה? ואם תקרה לי תאונה, תבטלי?״
עד שהאמבולנס יגיע, היא עוברת ברחבי הבית ומסתכלת בפתקים שהדביקה בחיוך ביום הקודם. בכל זאת היא מקרבת את המזוודות לכניסה, ולידן מניחה את הנעליים הנוחות לטיסה ואת הסוודר הדק שתיקח בידה.
אורות אדומים מהבהבים מבשרים לה שהאמבולנס הגיע. הוא חונה בכניסה לבית, והיא פותחת את הדלת בלי להמתין לצלצול הפעמון. צעדים נשמעים במעלה המדרגות, והיא ניגשת אל בעלה ושואלת שוב:
“בטוח שאתה לא זוכר כלום?״
הוא מסתכל עליה בעיניים שחזרו לצלילות מלאה.
“לא יודע, אני חושב על זה כל הזמן, ונדמה לי שזה היה באמת סיוט. ברחתי ממישהו ונגמרה לי המיטה…״
דמות לבושה במדים רשמיים של מד״א נכנסת מבעד לדלת.
“לכאן, לכאן בבקשה״, היא קוראת.
הפרמדיק נכנס ובידו תיק רפואי.
“ערב טוב, שמי דוד. מה קרה, אדוני?״
בלי דיבורים נוספים, הוא ניגש אל מיטתו של בני ומתחיל בבדיקה יסודית ומוקפדת — לחץ דם, ריאות, צלעות, תגובת העיניים לאור, החתכים שעל פניו. הוא שואל בנוגע לרקע הבריאותי שלו: “אתה סובל ממחלות כרוניות?״ “יש תרופות שאתה לוקח באופן קבוע?״ “מאמצים מיוחדים ביממה האחרונה?״ “כאבים? איפה?״ “אתה יודע מה קרה?״ לאחר קבלת כל התשובות, הוא אומר לבני בקול שקט וסמכותי:
“נראה לי שלא קרה משהו רציני. לא אירוע מוחי ולא זעזוע מוח. ייתכן שסבלת מאי־שקט בשינה, זה העלה את המתח בשרירי הגפיים, ובניסיון לשנות תנוחה במיטה, צנחת אל הרצפה״.
“דוד, סליחה, אולי בכל זאת צריך לקחת אותי למיון ולעשות צילום? בכל זאת זו פגיעה בראש״, בני אומר.
עד לרגע זה, ברוריה מסתפקת בבחינה ובהאזנה. היא נרעדת וחושבת: מה הוא עושה? הרי נסיעה למיון זה לילה שלם לפחות. המילים מתקבעות סופית אחת לאחת במוחה: הוא מנסה לעשות הכול כדי שהיא לא תיסע.
דוד מבחין במזוודות שליד הדלת.
“אתם עומדים לנסוע? היום? לאן?״
“בעוד כמה שעות אני אמורה לנסוע לכנס מקצועי בהונג־קונג. מה אתה חושב, אני יכולה לנסוע ולהשאיר אותו לבד?״
הקול שלה יורד ומאבד מעוצמתו עם כל מילה שיוצאת מפיה. דוד חוזר בלי תשובה למכשירים שלו, בודק שוב את התוצאות, בינתיים הנהג שנשאר באמבולנס מאותת, ושואל במכשיר הקשר:
“מה קורה? צריך להעלות את האלונקה?״
דוד אינו עונה מייד. הוא מסתכל סביבו בהיסוס.
“יש לכם ילדים? מישהו קרוב שיכול להגיע להישאר איתו?״
בני מזדרז לענות:
“כן, כן, יש לנו בן ובת. הבן נכה וגר במוסד, הבת…״
היא מסתכלת אליו במבט מתרה ואומרת לדוד בנחרצות:
“לו יש בן ובת. הבן נכה והבת עסוקה עם ילדים קטנים. אם צריך להישאר איתו, אז אני…״
בני מתערב:
“את לא תפסידי את הכנס הזה״. הוא מפנה את דבריו אל דוד: “זה הכנס המקצועי הכי חשוב בחייה. אם צריך, קח אותי לחדר מיון ושיאשפזו אותי. אסור שהיא תפסיד את הכנס ותישאר בבית בגללי״.
הפרמדיק נראה מהורהר.
“אני מבין. זה חשוב להשתתף בכנסים מקצועיים. לרענן את הידע ולא להישאר מאחור. לפעמים לומדים בכנסים יותר מאשר באוניברסיטה״.
עכשיו היא מסתכלת בפעם הראשונה על דוד בעיון. הוא נראה לה אדם צעיר, רציני ומעמיק, אפשר לסמוך עליו. אם צריך, שייקח אותו כבר לבית החולים. אם יאשפזו אותו, תהיה פטורה מההתלבטות. אבל היא חוששת מפני השעות הארוכות שיחכו במיון. תחליט! היא מדברת אליו בליבה, כל החלטה — אבל מהר. היא שמה לב שידיה קפוצות ואצבעותיה משולבות בעווית זו בזו. לאט ובתשומת לב היא מפרקת אצבע מאצבע, משפשפת ידיה זו בזו ומזרימה שוב את הדם אליהן. הפרמדיק מחפש להיות בטוח ללא שמץ של היסוס. הוא חוזר ומבצע סקירה מקפת על כל תוצאות הבדיקות שרשם בתיק הרפואי. בתוך דקות ספורות הוא פונה לבני, שכבר יושב בנחת במיטתו.
“אתה חושב שתוכל להבטיח לנו לנוח לפחות עשרים וארבע שעות?״
במחווה אחת של ידיו הוא כולל את עצמו ואותה.
“בטח, בטח, אני אנוח״, בני עונה מייד, “אבל אתה בטוח שלא קרה לי שום נזק? בכל זאת זו פגיעה בראש״.
דוד עונה שוב, בלי לאבד את הסבלנות:
“לפי כל הבדיקות והאינדיקציות, זה לא זעזוע מוח ולא אירוע מוחי, אני לא רואה שום נזק. לכן אני משאיר לך כדור שינה שיעזור לך לנוח, ומשאיר מכתב לרופא המשפחה שלך. מחר תלך לבקר אותו ותעביר לו את המכתב. אתה צריך רק להימנע מנהיגה למשך ארבעים ושמונה שעות״.
הוא פונה אל ברוריה, עיניו גלויות ומחייכות אליה, כאילו הוא בעל ברית שלה.
“את יכולה לנסוע בלב שקט. לא נגרם ולא ייגרם לו שום נזק״.
הוא מודיע במכשיר הקשר לנהג שאין צורך באלונקה.
“סיימתי כאן ואני יורד אליך״.
דוד אוסף את הציוד שלו ויוצא מהחניה, מלווה באורות האדומים.
בני מזדרז ואומר:
“אני מציע שתזמיני מונית. תזדרזי, כי ממש חבל שתפספסי עכשיו את הטיסה״.
היא לא מהססת אפילו לשנייה. היא מתרצת לעצמה: זאת לא היא, החליטו בשבילה. היא תיסע עכשיו בלב שקט.
ברוריה מזמינה מונית, כשכולה רוטטת בתוכה, מנסה לכבוש את הדחף להזדרז הרוחש כמו שיירת נמלים מתחת לעורה. לפני יציאתה מהדלת, היא ממטירה עליו הוראות של הרגע האחרון.
“תשמור על עצמך, ושלא תשכח, שמתי פתקים, יש אוכל…״
“די, די. אני כבר יודע לדאוג לעצמי. סעי כבר! הרי זה מה שחשוב עכשיו. סעי, בהצלחה! אם תוכלי, תתקשרי. נדבר כשתחזרי. סעי, שלום״.
היא גוהרת עליו במיטה, והם נפרדים בנשיקה ובחיבוק.
הדלת נטרקת מאחוריה.
שתי מזוודות תכלת נקיות ואשתו עזבו את הבית בדרכן להונג־קונג. רק לפני שעות מועטות הוא היה שרוע בכורסה העמוקה שלו, דפדף בהפגנתיות בעיתון ועקב אחריה מתכוננת. הוא התפלל בסתר ליבו שיקרה משהו…
אין עדיין תגובות